ג'ורג' פדמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ג'ורג' פדמוראנגלית: George Padmore‏; 28 ביוני 1903 - 23 בספטמבר 1959) היה עיתונאי, סופר ופעיל פאן אפריקאי יליד טרינידד.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדמור נולד בשם מלקולם איוון מרדית' נורס (Malcolm Ivan Meredith Nurse) בטרינידד. לאחר סיום לימודיו באי, שהשתייך אז לאימפריה הבריטית עבר בשנת 1924 לארצות הברית. הוא למד שנה אחת באוניברסיטת פיסק בנאשוויל, טנסי ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת ניו יורק וממנה לאוניברסיטת הווארד. בשנת 1927, לאחר שנים של פעילות חברתית במסגרת קונגרס העובדים השחורים (American Negro Labor Congress), הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, אז גם אימץ לעצמו את השם ג'ורג' פדמור כשם עט לפרסומיו הפוליטיים.

בשנת 1929 יצא יחד עם מנהיג איגוד העובדים המפלגתי ויליאם פוסטר לכינוס האיגודים המקצועיים של הקומינטרן במוסקבה. פדמור התבקש להשאר במוסקבה במסגרת הפרופינטרן, ארגון-הגג הבינלאומי של האיגודים המקצועיים הקומוניסטיים, כראש הלשכה לשחורים (Negro Bureau). במוסקבה כתב פדמור עבור היומון המפלגתי בשפה האנגלית Moscow Daily News. ב-1930 היה הכוח המניע מאחורי יצירת הארגון הבינלאומי של לשכות העובדים השחורים במסגרת איגודי העובדים המסונפים לקומינטרן (International Trade Union Committee of Negro Workers ITUCNW) בהמבורג שבגרמניה. באותה תקופה חי פדמור בהמבורג ובווינה וערך את הירחון The Negro Worker. עם עליית הנאצים לשלטון נסגרו משרדי ה-ITUCNW ופדמור גורש מגרמניה לבריטניה.

עד 1933 היה פדמור בטוח שברית המועצות תוכל להוות משענת לעמים הכבושים על ידי האימפריאליזם, בפרט עמי אפריקה. אולם במהלך המגעים הדיפלומטיים שלפני מלחמת העולם השנייה הופתע והתאכזב לגלות שברית המועצות משתפת פעולה עם מעצמות קולוניאליסטיות כבריטניה וצרפת. פדמור ניתק את קשריו עם ארגון ה-ITUCNW ושנה לאחר מכן סולק מן המפלגה הקומוניסטית בהוראת מוסקבה. למרות שפנה עורף לסטליניזם, בו ראה צביעות, המשיך פדמור לדבוק בהשקפת עולם מרקסיסטית. ב-1934 התיישב פדמור בלונדון, שם חבר לאיש סודאן הצרפתית הקומוניסט הגולה טיימוקו גרן-קויאטה (Tiemoko Garan Kouyaté), שפעל באופן דומה לפדמור במרחב הדובר צרפתית. ב-1935, קצת אחרי שפאדמור השתקע בלונדון, פלשו האיטלקים לאתיופיה, מהלך שהביא להגברת המחאה השחורה באמצעים שונים.

ב-1936 פרסם פדמור בלונדון את ספרו "כיצד שולטת בריטניה באפריקה" (How Britain Rules Africa), מחקר מרקסיסטי על ההיסטוריה של הקולוניאליזם וקריאה לאחדות ולעצמאות עמי אפריקה. פדמור ועמיתים אחרים ששהו בלונדון, ממדינות האיים הקריבים וממדינות אפריקה הבריטית (בהם מרקוס גארבי ואשתו איימי גארבי, טי. ראס מקונן, ג'ומו קניאטה, קוואמה נקרומה ואחרים), יצרו מסגרות כגון "חברי אתיופיה האפריקאים" (African Friends of Ethiopia) ו-"הלשכה האפריקאית הבינלאומית" (International African Service Bureau) שפעלו להפצת מידע וגיוס דעת קהל נגד הכיבוש האיטלקי של אתיופיה והיוו מסגרות לגיבוש רעיונות פאן-אפריקאיים והצמחת מנהיגים. פרסומיהם, שהגיעו למושבות הבריטיות באפריקה עודדו מנהיגות מקומית ומודעות לזכויות פוליטיות של עמי אפריקה. בשנת 1945, כינסו פדמור, נקרומה ואחרים את הוועידה הפאן אפריקאית החמישית במנצ'סטר, שקראה ליישום רעיונותיו של גארבי ולכינון "ארצות הברית של אפריקה".

בנוסף לפעילותו בזירה הציבורית חיבר פדמור רשת של אינטלקטואלים ממוצא אפריקאי, בהם הסופרים ריצ'רד רייט ופטר אברהמס והוגה הדעות ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, עמם קיים התכתבות ענפה. קשר אינטלקטואלי חזק רקם פדמור עם המדינאי נקרומה, ששב לחוף הזהב בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 וחולל שורה של צעדים שהובילו לעצמאות וליצירת גאנה ב-1957. פדמור, שהפגין עניין רב בנעשה במדינה, חיבר עשרות מאמרים לעיתון Accra Evening News שהוציאה תנועתו של נקרומה באקרה, חיבר את הספר The Gold Coast Revolution, עודד את ריצ'רד רייט לנסוע לחוף הזהב ולחבר את הספר Black Power ושכנע את נקרומה לפרסם אוטוביוגרפיה. עם קבלת עצמאותה של גאנה קיבל פדמור את הזמנתו של נקרומה ועבר לתגורר בגאנה, אולם מצב שחמת הכבד ממנה סבל החמיר והוא שב ללונדון על מנת לקבל טיפול זמן קצר לפני מותו.

רעיונותיו והפעולות שבעקבותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאדמור היה פעיל ומשפיע בקרב קהילות שחורים ברחבי העולם, אך לא הסתפק בכך. הוא הביע את דעותיו בעניינים שונים, הנוגעים לאפריקאים או לעמים מדוכאים כמוהם (כמו ההודים, למשל, שיצא להגנתם ב-1942 בספרו the white man's duty  (לונדון, 1942)), לא רק מול השחורים עצמם אלא גם מול האימפריות השולטות עליהם, בעיקר האימפריה הבריטית. הוא פנה אל עמו הכבוש ואל הכובשים עצמם באמצעים שונים, ביניהם הקונגרסים והכנסים הפאן-אפריקניים ברחבי העולם, שהיה שותף לארגונם ולתוכנם ודרך כתביו הפוליטיים והאינטלקטואליים הכוללים מאמרים (שהתפרסמו בכתבי עת שונים דרך קבע), ראיונות, ספרים ומכתבים. בתחילת דרכו ההגותית היה מושפע ופעיל במפלגה וברעיון הקומוניסטי, אך בהמשך זנח את התפיסה הקומוניסטית האוניברסלית והתמקד ברעיונות צרים יותר הנוגעים לעמו שלו ולשאיפת החופש שלו. המחשבה והאסטרטגיות של פאדמור נקבעו בהקשר להיסטוריוגרפיה של האימפריאליזם ושל הקאריביים והתפוצות האפריקאיות.

ספרו הראשון היה "The Life and Struggles of Negro Toilers" (לונדון, 1931) והוא נכתב בעקבות מעורבותו בקומינטרן. פלישתה של איטליה לאתיופיה זעזעה את החברה השחורה והובילה במידה רבה לאיחוד מנטלי של הפזורה האפריקאית בכלל ולמעורבות אינטנסיבית יותר של פאדמור בסוגיית האימפריאליזם באפריקה בפרט.

חלק מהשקפותיו ניתן ללמוד מעלון שפורסם בדצמבר 1942 ובו פאדמור נשאל ועונה על שאלות. בשאלה בנושא מערב אפריקה הוא מצביע על התפתחות טבעית של צמיחת אינטלקטואלים שחורים דעתניים שישקיעו עצמם בסופו של דבר בפעילות לשחרור לאומי ועלולים לסכן את שלומה של האימפריה הבריטית. בדבריו אלה הוא פונה דווקא לאנשי האימפריה ולא לעם הנכבש, ומנסה לדחוף לפירוק הקולוניות. הוא מציע לאימפריאליזם הבריטי לעבור ממצב של שלטון המקשה על שני הצדדים לשותפות שווה שתסייע לרווחתם ושגשוגם של שני הצדדים. גם בספרו "מהפכת חוף הזהב" (לונדון, 1953) הוא מדבר ישירות לבריטים וקורא לפרלמנט הבריטי להחזיר את אמונתו בעם האפריקאי על ידי נתינת סטטוס של שלטון עצמי לקולוניות שלו ולhהנות מהיתרונות במהפך שכזה.

ספרו החשוב ביותר, וגם המאוחר, הוא "פאן אפריקניזם או קומוניזם? מאבק התקומה עבור אפריקה" (לונדון, 1956), בו פאדמור מבקר בין היתר את הכיוון הפוליטי של הanc – African National Congress  אחרי המלחמה, שבעיניו הושפע מדי מהסטאליניזם של אחרי הנאציזם. ביקורת זו תרמה להתפצלותו שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1959, של pac – PAN AFRICAN CONGRESS  מהANC על הרקע האידאולוגי שניסח פאדמור בספרו.  ברוח זו ומסיבות דומות הוא גם מבקר בספר את המפלגה הקומוניסטית הדרום-אפריקאית.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Life and Struggles of Negro Toilers (London: Red International of Labour of Unions Magazine for the International Trade Union Committee of Negro Workers, 1931)
  • Haiti, an American slave colony (Centrizdat, 1931)
  • The Negro Workers and the Imperialist War Intervention in the USSR (1931)
  • How Britain Rules Africa (London: Wishart Books, 1936)
  • Africa and World Peace (Foreword by Sir Stafford Cripps; London: Martin Secker and Warburg Ltd, 1937)
  • Hands Off the Protectorates (London: International African Service Bureau, 1938)
  • The White Man's Duty: An Analysis of the Colonial Question in the Light of the Atlantic Charter (with Nancy Cunard) (London: W. H. Allen, 1942)
  • The Voice of Coloured Labour (Speeches and Reports of Colonial Delegates to the World Trade Union Conference, 1945) (editor) (Manchester: Panaf Service, 1945)
  • How Russia Transformed her Colonial Empire: a challenge to the imperialist powers (in collaboration with Dorothy Pizer) (London: Dennis Dobson Ltd, 1946)
  • "History of the Pan-African Congress (Colonial and coloured unity: a programme of action)" (editor) (1947). Reprinted in Hakim Adi and Marika Sherwood, The 1945 Manchester Pan-African Congress Revisited (London: New Beacon Books, 1995)
  • Africa: Britain's Third Empire (London: Dennis Dobson, 1949)
  • The Gold Coast Revolution: The Struggle of an African People from Slavery to Freedom (London: Dennis Dobson, 1953)
  • Pan-Africanism or Communism? The Coming Struggle for Africa (Foreword by Richard Wright. London, Dennis Dobson, 1956)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]