ג'רמיין גריר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Germaine Greer.jpg

ג'רמיין גריראנגלית: Germaine Greer; נולדה ב-29 בינואר 1939). היא סופרת, שדרנית ואקדמאית. אוסטרלית המגדירה עצמה אנרכיסטית. ספרה The Female Eunuch (הסריסה, 1970) היה אחד מהטקסטים המכוננים של המהפכה המינית והפמיניסטית של שלהי המאה העשרים.[1]

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'רמיין גריר נולדה ב-29 בינואר 1939 במלבורן, שבאוסטרליה למשפחה מן המעמד הבינוני והתחנכה במנזר מקומי. אביה, רגינלד, פרסומאי במקצועו היה דמות מרוחקת לגביה, ובבגרותה ערכה תחקיר על עברו וכתבה עליו בספרה האוטוביוגרפי "Daddy, We Hardly Knew You" ("אבא, בקושי הכרנו אותך", 1989). אימה, פגי, הייתה אישה קונבנציונלית וגריר התקשתה להזדהות איתה.

גריר למדה תואר ראשון בספרות אנגלית וצרפתית באוניברסיטת מלבורן והמשיכה לאוניברסיטת סידני, שם קיבלה תואר שני בספרות ב-1963. בסידני נתקלה בקבוצת פוּש השמאלנית והאנרכיסטית, שקידמה חופש מיני. היא אמרה על התקופה הזאת: "כבר הייתי אנרכיסטית... פשוט לא ידעתי מדוע אני אנרכיסטית". ב-1964, גריר נסעה לאנגליה במימון מלגת חבר העמים הבריטי ללימודי דוקטורט בניונהאם קולג' באוניברסיטת קיימברידג', שם היא קיבלה את התואר ב-1968. חוויותיה השפיעו על הגותה ומעשיה. תחילה, בזמן שהותה באנגליה, הניעו אותה לקדם שחרור מיני, אך לאחר מכן גרמו לה להגות בהבטחות השווא של אותה חירות.[1]

גריר הייתה נשואה במשך שלושה שבועות לפול דוּ פה, עיתונאי אוסטרלי, ב-1968. גריר בהחלט לא הסתירה את רצונה לתינוק, אבל היסטוריה ארוכה של בעיות גינקולוגיות, הפלות מוקדמות והתקן תוך רחמי לא מותאם הותירו אותה ללא ילדים.

בשנת 2000, הותקפה בביתה על ידי צעירה שפיתחה אובססיה כלפיה. היא ביטלה את התקרית, שבה נפצעה, במילים: "מאז שפרסמתי את "הסריסה" היה סיכוי כלשהו שאיזה משוגע ייטפל אליי".

בשנת 2005, גריר הופיעה בתוכנית "האח הגדול – VIP".[1]

התפתחות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גריר ב-1972

ב-1964, בזמן לימודי דוקטורט הצטרפה גריר למועדון התיאטרון הקומי קיימברידג' פוּטלַייטס (Footlights), ודרכו יצרה קשר עם עולם התקשורת והאמנויות הרדיקלי של שנות השישים. היא החלה לכתוב לכמה כתבי עת, כולל טור גננוּת בשם העט "רוז בלייט" (Rose blight שמשמעותו הוא ורד שידפון) בכתב העת הסאטירי Private Eye ומאמרים לכתב העת "אוז" (Oz), כתב עת מחתרתי שניהל עמיתה האוסטרלי ריצ'רד נוויל (Richard Neville). אחרי שקיבלה דוקטורט ב-1968 על תזה שכתבה על הקומדיות המוקדמות של שייקספיר החלה גריר להרצות באוניברסיטת וורוויק (University of Warwick), ועבדה שם עד 1973. בוורוויק כתבה את הספר שעתיד היה לזכות אותה בן לילה בהצלחה ובפרסום בינלאומיים: "הסריסה". אחרי סיור ברחבי העולם לקידום מכירות הספר, עזבה גריר את וורוויק. היא החלה בשלל פעילויות חדשות, ובהן הגשת תוכנית קומית בטלוויזיה וכתיבת טור ב"סאנדיי טיימס". בשנים הבאות ביקרה גריר בנסיעות דרך אפריקה ואסיה, שכלל גם ביקור בבנגלדש כדי לחקור את מצבן של נשים שנאנסו במהלך עימות עם פקיסטן.[2]

בשנת 1979, גריר התמנתה לתפקיד של מנהלת מרכז לחקר ספרות נשים, אוקלהומה שבאוניברסיטת טולסה (University of Tulsa). במהלך השנים 1981-1982 היא גם הייתה מייסדת של כתב עת אקדמי יוקרתי ושל מחקרי ספרות נשים בטולסה. בשנת 1989, גריר התמנתה כמרצה מיוחדת ועמיתה בניונהאם קולג', קיימברידג' שבאנגליה ובשנת 1996 התפטרה. במהלך השנים גריר המשיכה לזהות עצמה כאנרכיסטית או מרקיסטית. בספריה עסקה מעט מאוד בתוויות פוליטיות מסוג זה אך חזרה ואישרה את עמדתה בראיונות.

בתחילת 2005, היא כיכבה שוב בכותרות כאשר השתתפה בתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול – VIP". בעבר היא לעגה למפיקי התוכנית וצופיה. בסופו של דבר, היא עזבה את התוכנית, וזכתה בכך לפרסום רב עוד יותר, כאשר ראתה את חבריה לתוכנית עוברים מה שנראה בעיניה כהתעללות מצד המפיקים. בריאיון אמרה: "רדיפות הן מה שקורה, שואות הן מה שקורה כשאנשים טובים לא עושים כלום".[2]

ב-28 באוקטובר 2013, הודיעה אוניברסיטת מלבורן על פתיחתו של ארכיון חיים שלם לעבודתה של גריר. הארכיון כולל מכתבים מבני משפחתה של גריר, חבריה ושכניה והן של סופרים, אומנים, אנשי אקדמיה, שדרנים, עורכים, מבקרים ופוליטיקאים. בנוסף לכך, הארכיון כולל פריטים רבים אחרים וממלא מעל מאה וחמישים מגירות ארון של תיוק. העברת החומרים לארכיון מביתה של גריר שבבריטניה החלה בחודש יולי 2014.[2]

פרסום ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'רמיין גריר כתבה מספר ספרים. ספריה שיקפו את הסוגיות העיקריות שעימן התמודדה בחייה האישיים, כולל רצונה העז בילדים, אף שלא הצליחה ללדת. אבל שום ספר מספריה לא היה חושפני יותר, ויש הטוענים גם קריא יותר, מחיפושיה אחר חייו הנסתרים של אביה.[2]

The Female Eunuch ׁ(הסריסה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה הראשון של גריר,The Female Eunuch ׁ(הסריסה), אשר יצא לאור באוקטובר 1970, נחל הצלחה אדירה ועורר שיח ער. הסריסה היה טקסט מכונן בתנועה לשחרור האישה. הוא היה רב מכר, נמכר במיליוני עותקים ושינה את חייהן של נשים רבות ברחבי העולם.

על כריכת הספר הופיע דימוי מרשים של פלג גוף עליון נשי התלוי על קולב, ומקור שמו במסר המרכזי שלו, שלפיו הנישואים הם צורה של עבדות בעלת תוקף חוקי והנשים מסורסות מעצמיותן המהותית. כתוצאה מכך, טענה גריר, נשים אינן מבינות עד כמה הגברים שונאים אותן ועד כמה הן שונאות את עצמן.[2] בספר טענה גריר, כי הפאסיביות של מיניות האישה נובעת מכך שהיא סורסה על ידי ההיסטוריה והפטריארכיה שגרמו לנשים להתנתק מהליבידו שלהן. כמו כן, בספרה בחנה את התרבות שיוצרת את הנשיות ואת דיכוי הנשים. בתור דוגמאות הביאה את היחס הקיים בחברה המערבית לווסת, ההיגעלות מאיברי המין הנשיים, הסרת שיער ועמדה על הצורך בשחרור האישה מתלותה הפסיכולוגית בסדר עולם פטריארכלי כתנאי להצלחת המאבק לביטול האפליה.[3][4]

על אף המחלוקת שעורר, העניק ספרה השראה ומוטיבציה לפמיניסטיות האמריקאיות והבריטיות של שנות ה-70 והיה לאבן דרך במאבק לשחרור. בין השאר, התעוררה התודעה גם בתחום המיניות ולא מעט מהנשים התוודעו לראשונה לאורגזמה.[4] במרס 1971, כבר נמכרה כל המהדורה הראשונה והספר תורגם לשמונה שפות.[2]

The Obstacle Race (מרוץ המכשולים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השני של גריר אשר יצא לאור ב-1979, The Obstacle Race (מרוץ המכשולים), בו בחנה את הקשיים שבהם נתקלות נשים בעולם האמנות.[2]

Sex and Destiny: The Politics of Human Fertility (מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השלישי, מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי, יצא לאור ב-1984, לאחר שהות של שלושה חודשים בהודו ב-1981. הספר תואר לאחר מכן כ"פמיניזם רוויזיוניסטי", כיוון שחזרה בו לכאורה מרבים מרעיונותיה המוקדמים, והגנה על איפוק מיני ושיפור מעמד האימהות. גריר מתחה ביקורת על ניסיונות העולם המפותח להחיל פיקוח על ילודה בארצות מתפתחות והתנגדה להפקרות מינית, בטענה ששילובה עם אמצעי מניעה מודרניים פוגע בנשים.[2] כמו כן, בספר זה גריר מציגה את המשפחה הגרעינית כתוצר של הקפיטליזם וכדרך לנתב את האישה לספרה הפרטית. בנוסף, מדברת גריר בספרה על הקביעה המקובלת בתורה הפמיניסטית, כי נשים נדונו לאימהות בשל ציפיות הוריהן והורי בעליהן.[5]

Daddy ,We Hardly Knew You (אבא, בקושי הכרנו אותך)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1989, כתבה על אביה בספרה האוטוביוגרפי Daddy ,We Hardly Knew You (אבא, בקושי הכרנו אותך). הספר הוא מעין יומן מסע תיעד את מסעותיה של גריר בחיפוש אחר אבותיה.[2]

The Change: Women ,Ageing and the Menopause(השינוי – נשים, הזדקנות וגיל המעבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרה The Change: Women ,Ageing and the Menopause (השינוי – נשים, הזדקנות וגיל המעבר,1992), היא תיארה את השקפותיה בו ניסתה לנפץ מיתוסים על גיל המעבר ומחלות הקשורות בו ובהזדקנות.[2]

The Whole Woman (האישה השלמה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דיווחים גריר קיבלה ב-1998 חצי מיליון ליש"ט לכתיבת ספר המשך – The Whole Woman (האישה השלמה), שבו היא תוקפת מגמות בפמיניזם בן ימינו.[2] זה הספר הראשון מבין ארבעת הקודמים, בו קוראת תיגר על הרעיון של הניצול כלפי נשים הנמשך לאורך העולם בתחומי בריאות, סקס, אופנה, אימהוּת, עבודה ופוליטיקה. הספר מדבר על שחרור האישה ולא על שוויון בין נשים לבין גברים, כמטרה פמיניסטית פוליטית. במובן זה היא נשארת פמיניסטית רדיקלית, מתעניינת באופן שבו חייהן של נשים ניתן לשיפור על ידי ארגון בדלני. גריר מציגה טענות גורפות בשלושים וחמישה פרקים קצרים המרכיבים את ספרה המבוססים על מושגים של רומנטיות וטבע. בעולמה של גריר, דבר לא השתנה לטובה בחייהן של נשים.[6]

The Beautiful Boy (הנער היפה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2003, גריר ממשיכה לעורר מחלוקת, גם בכוונה תחילה. היא פרסמה את הספר The Beautiful Boy (הנער היפה), המכיל ציורים ותצלומים של נערים בעירום, היו שראו בו פרויקט לגיטימי בהיסטוריה של האמנות, ואילו אחרים האשימו אותו בפדופיליה.[2][7]

עמדותיה הפמיניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גריר טוענת שהסטריאוטיפ שנקבע בתרבות שלנו, לפיו נשים נתפסות כאובייקט מיני, אינו מתיישב עם יעודה הביולוגי של האישה כאם, שנקבע על ידי הטבע,[8] ומציינת את הפמיניסטיות שמותקפות לא אחת על כי הן מפחיתות מערך האימהות. לפי גריר, אין מקום להאשמה זו מאחר שהאימהוּת הגיעה לשפל המדרגה זמן רב קודם שפרץ הגל החדש של הפמיניזם.[9] כמו כן, גריר טוענת שממשלות אינן יכולות לתכנן משפחות. הן אינן יכולות להשפיע אפילו על מבנה המשפחה כי עצם המבנה הביורוקרטי שלהן מונע זאת. ככל שהממשלה מגבירה את מעורבותה בחיי המשפחה, נחלש והולך כוחה. סובסידיות לתמיכה בילדים אינן יכולות להוות תמריץ לילודה.[10]

סוגיה נוספת הבולטת בעמדותיה של גריר היא האיום הגברי ואונס. עבור גריר מדובר בנושא אישי עקב האונס שעברה. גריר טוענת שבחברה המודרנית קיים בקרב הנשים פחד המונע מהן לנוע, להתלבש ולנהוג בחופשיות. לפי גריר, על הנשים להשתחרר מהפחד ולהשיל את ההשפעה המשתקת של המיתוסים הגבריים, בראש ובראשונה המיתוס הפאלי.[11] נוסף לכך, גריר מדברת רבות על שחרורה האמיתי של האישה. לפיה, על הנשים להבין כי ישנו חוסר התאמה בסיסי בין המינים, ואף ממליצה על קהילות נפרדות נשיות ורואה בדורות של משפחות מטריאכליות במצב של גירושין ואיגודים אחרים הטרוסקסואלים מוחים, אב טיפוס מודרני חדש בעולם. כמו כן, במסגרת עמדותיה הפמיניסטיות גריר מעבירה ביקורת על הפמיניסטיות החדשות, המשתייכות לגל השלישי של הפמיניזם, וטוענת כי בשלושים השנים האחרונות הפמיניזם הפך מפמיניזם של השראה לפמיניזם שאפתן.[12]

פעילותה כפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת פעילותה הפמיניסטית כתבה גריר בכתבי עת מגוונים, החל ב-Spare Rib הפמיניסטי-רדיקלי ועד למגזין הגברים Esquire. גריר פרסמה גם כמה עבודות אקדמיות ואוספי מאמרים וקידמה כותבים לא ידועים, שאותם פרסמה לפעמים בהוצאה לאור משלה. ב-1971, הייתה חלק מצוות פמיניסטיות שהתייצב מול הסופר נורמן מיילר בוויכוח על שחרור נשים, שזכה לפרסום רב.[13]

כתיבת ספריה הייתה גם היא חלק מפעילותה הפמיניסטית, ומאז הפרסום בשנת 1970 של "הסריסה", ג'רמיין גריר הפכה לשם נרדף לפמיניזם.[12]

גריר הייתה פעילה רבות בתקשורת המערבית, ורשת BBC אף רצתה לצלם סרט תיעודי על חייה. היא הייתה ללא ספק כוכבת תקשורתית של הגל השני של הפמיניזם. ב-1971, הוכתרה לאשת השנה בבריטניה, וכונתה הכוהנת הגדולה של שחרור נשים וראתה עצמה כמי שהביאה את הפמיניזם לאמצעי התקשורת ההמונית. עם זאת, הופעותיה של גריר בתקשורת גררו ביקורת פמיניסטית כלפיה. פמיניסטיות מסוימות האמינו שהופעות אלה היו למעשה חיזוק של סטריאוטיפים שליליים של נשים. המחוות הפרובוקטיביות המכוונות שלה, ביניהן המופע עם נורמן מיילר וכתיבתה למגזינים פורנוגרפיים כגון "פלייבוי", הוסיפו לעוינות פמיניסטית כלפיה.[14]

החל משנת 2000, הופיעה גריר בתוכניות טלוויזיה רבות, ביניהן: "יש לי חדשות בשבילך" (בשנים 2000, 2002, 2004, 2005 ו-2009), האח הגדול (2005), התוכנית של השף גורדון רמזי (2008) ותוכניות טלוויזיה נוספות. לרבות מתוכניות טלוויזיה אלה הצליחה גריר להכניס ביקורת פמיניסטית.[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'רמיין גריר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 רוזלינד הורטון וסלי סימונס. נשים ששינו את העולם: סיפוריהן מעוררי ההשראה של יותר מחמישים נשים משפיעות בארץ ובעולם. תל אביב: מטר, 2009. עמ' 195-194
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 רוזלינד הורטון וסלי סימונס. נשים ששינו את העולם: סיפוריהן מעוררי ההשראה של יותר מחמישים נשים משפיעות בארץ ובעולם. תל אביב: מטר, 2009. עמ' 197-196
  3. ^ .Greer, Germaine, and Andrew Inglis. The female eunuch. London: Paladin, 1971
  4. ^ 4.0 4.1 סער, צפי. "גברת מג'ונדרת: הדייל שגיהץ אותי." עכבר העיר, 27 אפריל, 2010. תאריך גלישה 5 אפריל, 2015.
  5. ^ גריר, ג'רמיין. מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי. תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב 1992. עמ' 21.
  6. ^ .McDowell, Linda. "Review essay: Popular feminist writing" .Gender, Place and Culture: Journal of feminist Geography 7.1 (2000): p 101-102
  7. ^ .Greer, Germaine. The beautiful boy. Rizzoli International Publications, 2003
  8. ^ גריר, ג'רמיין. מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי. תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב 1992. עמ' 23.
  9. ^ גריר, ג'רמיין. מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי. תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב 1992. עמ' 30.
  10. ^ גריר, ג'רמיין. מין וגורל: הפוליטיקה של פוריות המין האנושי. תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב 1992. עמ' 471.
  11. ^ 11. פלג, דורית. "ג'רמיין גריר (או פורטרט של הרצאה, 1995)". עיתון 77, 264: לספרות ולתרבות (2002): 36-37
  12. ^ 12.0 12.1 .Somerville, Jennifer. Germaine Greer versus the New Feminism: Gender Politics in the United Kingdom and United States. Social Politics, 8.3 (2001): p.351-385
  13. ^ .רוזלינד הורטון וסלי סימונס. נשים ששינו את העולם: סיפוריהן מעוררי ההשראה של יותר מחמישים נשים משפיעות בארץ ובעולם. תל אביב: מטר, 2009. עמ' 196-197
  14. ^ .Spongberg, Mary. "If she's so great, how come so many pigs dig her? germaine greer and the malestream press." Women's History Review 2.3 (1993): 407-419
  15. ^ .Taylor, Anthea. "Germaine Greer's Adaptable Celebrity: Feminism, unruliness, and humour on the British small screen." Feminist Media Studies 14.5 (2014): 759-774