סאנדיי טיימס
| מדינה |
הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| מערכת | לונדון, אנגליה |
| פורמט |
ברודשיט |
| תקופת הפעילות | 1821–הווה (כ־205 שנים) |
| תוכן | |
| סוגה | חדשות |
| שפה | אנגלית |
| ISSN | 0956-1382 |
| בעלי תפקידים | |
| בעלים | ניוז אינטרנשיונל (רופרט מרדוק) |
| עורך | ג'ון וית'רו (מ-1995) |
| שידור והפצה | |
| תדירות | שבועון |
| תפוצה | מעל 1.2 מיליון עותקים בשבוע (2008) |
| http://www.timesonline.co.uk | |
  | |
הסאנדיי טיימס (באנגלית: The Sunday Times) הוא עיתון שבועי המופץ בימי ראשון בממלכה המאוחדת מאז 1821. המוציאה לאור של העיתון היא חברת עיתוני טיימס הנמצאת בבעלות חברת "ניוז אינטרנשיונל" שמוחזקת על ידי תאגיד "ניוז קורפ" של איל התקשורת האוסטרלי רופרט מרדוק. חברת עיתוני טיימס מוציאה לאור גם את עיתון הטיימס, אך שני העיתונים, שנוסדו באופן עצמאי, חולקים בית הוצאה משותף רק משנת 1966. מרדוק רכש את השליטה בעיתונים אלו ב-1981.
"סאנדיי טיימס" הוא אחד ממספר "עיתוני יום ראשון" הופעלים בבריטניה, בהם ה"סאנדיי טלגרף" ו"האובזרבר", המהווים שוק נפרד מהעיתונים היומיים, ולרוב הם בעלי שם נפרד, עורך ומערכת עצמאיים, גם אם הם שייכים לאותה קבוצת תקשורת. הם כוללים מספר מוספים עם תחומי כיסוי גדולים יותר עם מהעיתונים היומיים (בדומה לעיתוני יום שישי בישראל)[1].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיתון נוסד ב-1821 תחת השם האובזרבר החדש, אך לא היה לו קשר לעיתון האובזרבר. עורך העיתון הראשון היה הנרי וייט. שנה אחר כך הוחלף שם העיתון לסאנדיי טיימס וגם במקרה זה, ללא קשר לעיתון הטיימס. ב-1893 רכשה את העיתון רחל ששון בר והפכה לעורכת שלו, בעודה משמשת במקביל כעורכת של עיתון האובזרבר שהיה בבעלות משפחת בעלה. ב-1908 נמכר העיתון לאלפרד הרמסוורת' שהיה איל עיתונות והעיתון נשאר בבעלותו עד ל-1937 כשנמכר לוולשי ג'יימס קמסלי. קמסלי ניהל את קבוצת עיתוני קמסלי שבשנת 1959 הייתה הגדולה בבריטניה. בשנה זו נמכרה הקבוצה לקנדי רוי תומסון והוא יצר ב-1966 את קבוצת עיתוני טיימס כשצירף את עיתון הטיימס לקבוצה.
בשנות ה-60 עסק העיתון בפרשת תרופת התלידומיד והוביל מאבק שבסופו הוכרו ב-1968 נפגעי התרופה בבריטניה כזכאים לפיצוי. ב-1981 נמכרו עיתוני טיימס לרופרט מרדוק למרות שכבר היו בבעלותו שני עיתונים בריטיים אחרים. למרות חששה של הממשלה הבריטית להיווצרות מונופול בתחום העיתונות בבריטניה, היא לא נקטה בצעד כלשהו, עקב איומי חברת תומסון לסגור את שני העיתונים אם לא ימצא להם קונה במהרה. כניסתו של מרדוק הובילה לפרישתו של הרולד אוונס שהיה עורך העיתון מאז 1967 והוביל קו בולט של עיתונות חוקרת. מרדוק מינה למחליפו את אנדרו ניל שעורר מחלוקת, בכך שהיה פחות מנוסה בהשוואה לעמיתיו. הוא שימש כעורך במשך 11 שנה והחל מתקופתו אופיין העיתון בקו תאצ'ריסטי.
בשנת 1983 קנה ה"סאנדיי טיימס" מהשבועון שטרן הגרמני את הזכויות לפרסם את יומני היטלר, אך לאחר זמן קצר נודע שהם זויפו. הפרסום פגע באמינות העיתון במיוחד כיוון שההיסטוריון יו טרבור-רופר, שאישר את אמינות היומנים בטרם הפרסום, שימש באותה עת כחבר דירקטוריון בחברת עיתוני טיימס.
בשנת 1986 פגש עיתונאי ה"סאנדיי טיימס" פיטר הונאם את מרדכי ואנונו, שחשף בפניו את פרטי תוכנית הגרעין של ישראל, על פי המידע שהעביר לו[2]. אך בזמן שעורכי העיתון ביקשו להמתין עם הפרסום, עד לסיום הבדיקה של המידע בידי מומחים. פרסם העיתון המתחרה דיילי מירור, שהיה בבעלות רוברט מקסוול, כתבה על ואנונו וטען שהוא שקרן ונוכל. ב-30 בספטמבר שיכנע סוכנת המוסד את ואנונו לטוס לרומא, שם נחטף בידי המוסד[3]. התחקיר שכתב הונאם פורסם לבסוף ב-5 באוקטובר 1988, לאחר שהמומחים ששכר העיתון קבעו כי המידע מדויק מבחינה מדעית ומראה בבירור שישראל מחזיקה ארסנל גרעיני מתקדם של בין 100 ל-200 ראשי נפץ שאותם ייצרה[2]. הונאם שמר על קשר עם ואנונו כל השנים והיה פעיל בוועד למען שחרורו. ביוני 2004 אסרה מדינת ישראל את כניסתו לישראל[4].
בשנת 1987 פרסם העיתון בהמשכים קטעים מספרו של סוכן MI5 לשעבר, על אף שפרסום הספר נאסר בבריטניה. העיתון ניהל מאבק משפטי ארוך על זכות הפרסום וניצח בו ב-1991.
מאז 1989 מפרסם ה"סאנדיי טיימס" מדי שנה את רשימת 1,000 האנשים והמשפחות העשירות ביותר בבריטניה[5].
בשנות ה-90 פורסמה בעיתון סדרת מאמרים מעוררי מחלוקת הדוחה את תפקידו המרכזי של נגיף ה-HIV במחלת האיידס. בתגובה תיאר כתב העת המדעי Nature את הפרסומים בסאנדיי טיימס כמוטעים באופן חמור והרסניים.
ביולי 1992 םרסם העיתון את יומני ג'וזף גבלס, בתרגומו של ההיסטוריון החובב דייוויד אירווינג , מכחיש השואה. בתגובה רבים בקהילה היהודית בבריטניה ביטלו את המנוי שלהם לעיתון[6].
בשנת 1996 מונה העיתונאי הישראלי עוזי מחניימי לעורך לענייני המזרח התיכון של העיתון[7].
בשנת 2008 הופץ העיתון בכ-1.2 מיליון עותקים מדי שבוע ומחירו היה שתי לירות שטרלינג. באותה שנה עבר העיתון מהדפסה חלקית בצבע להדפסת צבע מלאה.
ביוני 2010 היה העיתון בין הראשונים בבריטניה להפעיל חומת תשלום באתר האינטרנט שלו[8].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאנדיי טיימס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
סאנדיי טיימס, באתר רדיט- סאנדיי טיימס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- "סאנדיי-טיימס": כוח ישראלי פועל בתוך איראן, באתר גלובס, 5 במרץ 2006
- אהרון רוזן, סאנדיי טיימס: "אדלסון ניבל את פיו באירוע השקת הקזינו במקאו וניפץ בקבוק שמפניה", באתר גלובס, 9 בספטמבר 2007
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ ש. גולדשמיט, 'הסכנה האנגלית'-עתוני יום א', הַבֹּקֶר, 23 בינואר 1948
- 1 2 ויקטור לוי (לונדון), "סנדיי טיימס" מדווח: "ישראל מעצמה גרעינית" לדברי העיתון. ניצבת ישראל במקום השישי בעולם בין המדינות בעלות העוצמה הגרעינית, חדשות, 6 באוקטובר 1986
- ↑ יוסי מלמן, ואנונו בראיון שהכעיס את השב"כ: חשדתי ש"סינדי" סוכנת מוסד, באתר הארץ, 28 במאי 2004
- ↑ ראלי סער, פורז אסר על העיתונאי הבריטי פיטר הונאם לבקר בישראל, באתר הארץ, 21 ביוני 2004
- ↑ "סאנדיי טיימס": 20 מעשירי הסיטי של לונדון איבדו 20 מיליארד דולר בשנה החולפת, באתר TheMarker, 30 בספטמבר 2001
סוכנויות הידיעות, עידן עופר – בין 25 האנשים העשירים בבריטניה, באתר TheMarker, 11 במאי 2014 - ↑ דפנה ורדי (לונדון), יגאל אבידן (ברלין), גל ביטול מינויים לשבועון "סאנדיי טיימס" בעקבות פרסום יומני גבלס, חדשות, 14 ביולי 1992
- ↑ רוני דגן, נביא בעיר זרה, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 1998
- ↑ הניו יורק טיימס, ה"טיימס" צבר 50 אלף מנויים למהדורה הדיגיטלית מאז שהחל לגבות תשלום עבור תוכן באינטרנט, באתר TheMarker, 2 בנובמבר 2010
יותר מ-100 אלף מנויים נרשמו לאתר "טיימס" מאז שהחל לגבות תשלום, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2010