גבריאל דגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבריאל דגן
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

גבריאל (פטיה) דגן (1922 - 28 במרץ 2008) היה במאי, שחקן, סופר, מחזאי, תסריטאי ופסיכולוג ישראלי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם פטר פישל בעיר הראדץ קראלובה בצ'כוסלובקיה. כשהנאצים השתלטו על צ'כיה במרץ 1939 היה בן 17 וחווה את כל גזירות ההשפלה על היהודים מאיסור החזקת מקלטי רדיו עד לנשיאת הטלאי הצהוב.

הוא נשלח למחנה הריכוז טרזין שם ביים והשתתף במספר הצגות עד שנשלח לאושוויץ שם שרד את החיים במחנה וצעדת המוות בינואר 1945.

לאחר המלחמה חזר לפראג, למד משחק, שיחק בתיאטרון ועבד כתסריטאי בטלוויזיה הצ'כית. ב-1949, לאחר השתלטות הקומוניזם על צ'כוסלובקיה, הצליח לברוח לישראל. תחילה חי בקיבוץ גבעת חיים ואחר כך עבר לתל אביב. היה חבר בוועדת הרפרטואר של התיאטרון הקאמרי, ביים הצגות בתיאטרון, בלהקות צבאיות ובחוגים דרמטיים. ביחד עם השחקנים איזי אברהמי וזהרירה חריפאי הקים קבוצת תיאטרון "המקור" ואחר כך "האשנב"[1].

ב-1957 הוא ביים בתיאטרון זירה את ההצגה "פרנסואה ראש גזר" שזכתה להצלחה גדולה.

ב-1960 השתתף בכתיבת התסריט לסרט הם היו עשרה ואף שיחק בו. ב-1963 השתתף בכתיבת התסריט לסרט אף מילה למורגנשטיין.

בשנות ה-60 עבר עם אשתו בטי לארצות הברית, שם למד לתואר שני בפסיכולוגיה ועבד כמטפל. הם חזרו לישראל ב-1968. בנוסף לעבודתו כמטפל, הוא כתב מספר מחזות וספרים העוסקים בעיקר בשואה. ביחד עם אחיו הסופר אביגדור דגן פרסם את הספר "השען מסמטת המזלות", שסיפר על שען ניצול שואה המתגורר ביפו.

ב-1974 הקדיש לו עמוס אטינגר תוכנית חיים שכאלה שחלק גדול ממנה היה על השואה בכלל ומחנה טרזין בפרט.

בסוף שנות ה-70 הוא הופיע בסדרת הטלוויזיה "מצב משפחתי" בתור פסיכולוג יועץ[2].

הופעתו האחרונה כשחקן הייתה ב-1983 בתיאטרון נווה צדק בהצגה "גירושים מאוחרים" של שוש אביגל לפי ספרו של א.ב. יהושע.

ב-1985 הופק הסרט הקצר "שואה טובה" בביומה של אורנה בן דור ותסריט של קובי ניב לפי סיפור של גבריאל דגן שאף השתתף בסרט[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]