גוסטב ואסה, מלך שבדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גוסטב ואסה
(12 במאי 1496; טירת רידבוהולם, אופלנד, שבדיה - 29 בספטמבר 1560; סטוקהולם, שבדיה) (בגיל 64)
Gustav Vasa.jpg
שם בשפת המקור Gustav Vasa
מדינה Flag of Sweden.svg  שבדיה
מקום קבורה קתדרלת אופסלה, אופסלה, שבדיה
בת-זוג

קתרין מזאקסה לונברג (1535-1531)
מרגרט ליונהבורד (1551-1536)
קתרינה סטנבוק (1560-1552)

שושלת ואסה
אב יוהאן קריסטרסון
אם בריגיטה גוסטפסדוטר
צאצאים

אריק
יוהאן
קתרינה
ססיליה
מגנוס
אנה מריה
סטן
סופיה
אליזבת
קרל

מלך שבדיה
תקופת כהונה 6 ביוני 1523 - 29 בספטמבר 1560 (37 שנים)
הקודם בתפקיד כריסטיאן השני
הבא בתפקיד אריק הארבעה עשר

גוסטב הראשוןשבדית: Gustav I, נולד בשם גוסטב אריקסון למשפחת האצולה ואסה (Vasa) ומאוחר יותר נודע בשם גוסטב ואסה; ‏ 12 במאי 1496[1]29 בספטמבר 1560) היה מלך שבדיה מ-1523 ועד מותו. לפני כן, משנת 1521 ועד המלכתו הוא היה "מגן הממלכה" (Rikshövitsman) במהלך מלחמת העצמאות השבדית המתמשכת כנגד כריסטיאן השני, מלך דנמרק. כמי שהיה בתחילה אלמוני, גוסטב ואסה הנהיג את תנועת המרד בתקופה שלאחר טבח סטוקהולם, שבו נספה אביו. בחירתו של גוסטב כמלך ב-6 ביוני 1523 וכניסת הניצחון שלו לסטוקהולם, אחד עשר ימים לאחר מכן, סימנו את קץ עידן המונרכיה הנבחרת של שבדיה של ימי הביניים, את קיצו של איחוד קאלמאר ואת ראשיתה של המונרכיה העוברת בירושה תחת בית ואסה ויורשיו, כולל בית המלוכה הנוכחי, בית ברנדוט.

כמלך, הוכיח גוסטב את עצמו כשליט חידתי בעל קווי אופי אכזריים לא פחות מקודמיו. הוא דיכא בברוטליות מרידות שהתרחשו לאחר מכן (שלוש בדלרנה, חבל ארץ שהיה מקור התמיכה הראשון שלו לתביעת הכתר, אחת בוסטרגוטלנד ואחת בסמולנד). הוא פעל להעלאת המסים, לסיום הפיאודליזם ולהבאתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית לשבדיה. הוא החליף את זכויות היתר של בעלי הקרקעות המקומיים, האצולה והכמורה, במושלים ובישופים שמונו על ידי הממשל המרכזי. תקופות שלטונו בת ה-37 שנים, שהייתה הארוכה ביותר בשבדיה למלך בוגר (להוציא את גוסטב החמישי ואת קרל השישה עשר גוסטב), עמדה בסימן לא רק של מיגורה של העליונות הדנית, אלא גם של זו של הכנסייה הקתולית, שנכסיה הולאמו ושבמקומה הוקמה הכנסייה הלותרנית של שבדיה תחת שליטתו. הוא היה מלך הראשון יליד שבדיה ששלט שלטון יחיד והיה איש תעמולה ובירוקרט מיומן. יריבו הראשי, כריסטיאן, הגדיר אותו כ"מלך הרודן" והרפתקאותיו הדמיוניות בתקופת המאבק לעצמאות עדיין מסופרות עד היום. שלושת בניו, אריק הארבעה עשר, יוהאן הארבעה עשר וקרל התשיעי, כולם מלכו אחריו בתקופות שונות.

לימים הוכר גוסטב ואסה כמייסדה של שבדיה המודרנית, אבי האומה. הוא אהב להשוות עצמו למשה. כאדם, היה גוסטב ידוע כמי שנקט בשיטות אכזריות ובעל מזג רע, אך גם כחובב מוזיקה וכאדם שנון ובעל יכולת לתמרן ולהשמיד את מתנגדיו. הוא ייסד את התזמורת הוותיקה ביותר בעולם שקיימת עד היום, התזמורת השבדית המלכותית (Kungliga Hovkapellet). דוחות משק הבית המלכותיים מ-1526 מונים שנים עשר נגנים, כולל נגני כלי נשיפה וטימפני, אך לא נגני כלי מיתר.‏[2] כיום זוהי התזמורת של האופרה המלכותית השבדית.

מוצאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוסטב אריקסון, בנם של ססיליה מנסדוטר ארה ושל אריק יוהנסון ואסה, נולד ככל הנראה ב-1496. הוא נולד ככל הנראה בטירת רידבוהולם שמצפון-מזרח לסטוקהולם, בית האחוזה של אביו. הוא נקרא על שמו של גוסטב אנונדסון, סבו של אביו.

הוריו של אריק יוהנסון היו יוהאן קריסטרסון ובריגיטה גוסטפסדוטר שמוצאם מהשושלות של בית ואסה וסטור, בהתאמה, שתיהן שושלות אצולה נכבדות בשבדיה. בריגיטה גוסטפדוטר הייתה אחותו של סטן סטורה הזקן, עוצר שבדיה. אביו של גוסטב ואסה, בהיותו קרוב משפחה של סטן סטורה, ירש את אחוזותיו באופלנד ובסדרמאנלנד, כאשר זה האחרון מת ב-1503. למרות היותו בן למשפחה בעלת רכוש רב עוד מילדותו, היה גוסטב אריקסון בעל רכוש רב יותר בשלב מאוחר יותר של חייו.

על פי מחקר גנאלוגי, בריגיטה גוסטפדוטר וסטן סטור (וכתוצאה מכך גם גוטסב ואסה עצמו), היו צאצאיהם של סברקר השני, מלך שבדיה ("הצעיר"), דרך נכדתו, בנדיקטה סונסדוטר. סבתא-רבא של גוסטב ואסה הייתה אחותו למחצה של קרל השמיני, מלך שבדיה.

ההתנגדות לדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמיכה במפלגת סטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטיאן השני, מלך דנמרק, יריבו הגדול של גוסטב ואסה
גוסטב ואסה נואם לפני אנשי דלרנה במורה

החל מסוף המאה ה-14 הייתה שבדיה חלק מאיחוד קאלמאר, יחד עם דנמרק ונורבגיה. הדומיננטיות הדנית במסגרת האיחוד הובילה לעתים להתקוממיות בשבדיה. בימי ילדותו של גוסטב, חלקים מהאצולה השבדית ניסו להביא לעצמאותה של ארצם. גוסטב ואביו אריק תמכו במפלגתו של סטן סטור הצעיר, שהיה עוצר שבדיה החל מ-1512 ובמאבקה נגד כריסטיאן השני, מלך דנמרק. לאחר קרב ברנקירקה ב-1518, שבו הכו כוחותיו של סטן סטור את הכוחות הדנים, הוחלט שסטן סטור והמלך כריסטיאן יפגשו אוסטרהנינגה למשא ומתן. כדי להבטיח את שלומו של המלך, שלחו השבדים שישה בני ערובה שיוחזקו על ידי הדנים כל עוד המשא ומתן נמשך. אף על פי כן, כריסטיאן לא הגיע לדיונים, הפר את העסקה עם השבדים ולקח אתו בני הערובה בשובו בספינה לקופנהגן. בין ששת בני הערובה נמנה גם גוסטב אריקסון. הוא הוחזק בטירת קאלו (Kalø Slot) שבמזרח יוטלנד, אך קיבל יחס נאות לאחר שהבטיח כי הוא לא ינסה להימלט. הסיבה ליחס העדין שזכו לו בני הערובה הייתה תקוותו של כריסטיאן לשכנע אותם לעבור לצדו ולפנות נגד מנהיגם, סטן סטור. אסטרטגיה זו הוכחה כמוצלחת מבחינתו של כריסטיאן, שכן כל בני הערובה אכן עברו לצדו, להוציא את גוסטב, שנותר נאמן למפלגתו של סטור.

ב-1519, נמלט גוסטב מקאלו. הוא ברח לעיר ההנזאית, ליבק והגיע אליה ב-30 בספטמבר. הדרך בה הוא הצליח להימלט לא ברורה דיה, אך ככל הנראה הוא התחזה לנוהג שוורים. בעקבות זאת זכה גוסטב לכינויים "מלך זנב השור" ו"גוסטב אחורי הפרה", כינויים שהוא לא חיבב כלל. ב-1547 נהרג לוחם שתוי שכינה אותו כך.

בעת שהותו בליבק הצליח גוסטב להתעדכן על ההתפתחויות במולדתו. כריסטיאן השני תקף את שבדיה כדי לתפוס את השלטון מידיהם של סטן סטור ותומכיו. ב-1520 נחלו כוחותיו של המלך הדני ניצחון. במרץ מת סטן סטור, אך כמה מעוזים, כולל סטוקהולם הבירה, עדיין הצליחו להחזיק מעמד מול הכוחות הדנים. גוסטב הפליג מליבק וב-31 במאי הוא נחת מדרום לקאלמאר.

בחודשים הראשונים לאחר שובו לשבדיה נשאר גוסטב ככל הנראה עדיין לא פעיל. על פי כמה מקורות, הוא קיבל הזמנה לטקס ההכתרה של כריסטיאן. ההכתרה הייתה אמורה להתקיים בסטוקהולם שנכבשה בנובמבר. אף שכריסטיאן הבטיח מתן חנינה ליריביו במפלגתו של סטור, כולל גוסטב, בחר זה האחרון לדחות את ההזמנה. טקס הכתרה התקיים ב-4 בנובמבר וימי החגיגות התקיימו באווירה ידידותית. לאחר החגיגות נכלאו יריביו של כריסטיאן והואשמו בכפירה. יום לאחר מכן הוכרז גזר דינם. במהלך טבח סטוקהולם הוצאו להורג קרוב למאה איש ב"כיכר הגדולה" (Stortorget), ביניהם אביו של גוסטב, אריק יוהנסון, ואחיינו יואקים בראהה. גוסטב עצמו שהה באותה עת ברפסנס שליד טירת גריפסהולם.

בדלרנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגוסטב היו סיבות לחשוש לחייו ולעזוב את רפסנס. הוא נסע לחבל דלרנה שבדרום-מערב שבדיה. קורותיו שם תוארו בכרוניקות של פטר סברט. ניתן לתאר זאת כמעשיות גבורה מגמתיות לפיאור שמו של גוסטב. ניתן לתאר את הרפתקאותיו של גוסטב בדלרנה כחלק מהמורשת הלאומית של שבדיה, אך לא ניתן לאמת אותן באופן מלא. ככל הנראה הוא ניסה לקבץ סביבו כוחות מקרב איכרי חבל הארץ, אך בתחילה הוא נחל הצלחה מועטה. בהיותו נרדף על ידי נאמניו של כריסטיאן ועקב כישלונו להקים צבא שיהווה אתגר למלך, לא נותרה לגוסטב ברירה, אלא להימלט לנורבגיה. בדרכו ממורה לנורבגיה דרך לימה, שינו אנשים, שדחו קודם לכן את פנייתו לתמוך בו כנגד כריסטיאן, את דעתם. נציגים של קבוצת אנשים זו השיגו את גוסטב לפני שהספיק להגיע לנורבגיה ושכנעו אותו להובילם חזרה למורה. מסעו זה של גוסטב לנורבגיה ובחזרה הוא הרקע למרוץ הסקי ואסלופט (Vasaloppet).

מלחמת העצמאות השבדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוסטב ואסה נכנס לסטוקהולם - 1523

גוסטב מונה להיות מגן הממלכה (hövitsman) וכוח המורדים שסביבו הלך וגדל. בפברואר 1520 הוא מנה כבר 400 איש, שרובם הגיעו מהאזור סביב לאגם סיליאן. ההתנגשות הגדולה הראשונה במלחמת העצמאות השבדית החלה באפריל. המורדים הביסו את צבא נאמני המלך. בקרב זה ובקרבות שהתנהלו במהלך המלחמה, לא לקח גוסטב חלק פעיל. מרידות נוספות התרחשו בחלקים נוספים של שבדיה, כמו במחוזות סמולנד ווסטרגוטלנד שביטאלנד. מנהיגי האצולה של יטאלנד הצטרפו לכוחותיו של גוסטב ובאוגוסט, בודסטנה, הם הכריזו עליו כעל עוצר שבדיה.

בחירתו של גוסטב כעוצר גרמו לאצילים שבדים רבים, שעד אז נותרו נאמנים למלך כריסטיאן, לחצות את הקווים. חלק מהאצילים, שעדיין נותרו נאמנים למלך הדני, בחרו לעזוב את שבדיה, בעוד שאחרים איבדו את חייהם. כתוצאה מכך, איבדה המועצה המלכותית של שבדיה רבים מחבריה הוותיקים שהוחלפו בתומכיו של גוסטב. רוב הערים הבצורות והטירות נכבשו על ידי אנשיו של גוסטב, אך המעוזים המוגנים ביותר, כולל סטוקהולם, נותרו עדיין בשליטה דנית. ב-1522, לאחר משא ומתן בין אנשיו של גוסטב לבין נציגי העיר ליבק, הצטרפה העיר ההנזאית למלחמה כנגד דנמרק. חורף 1523 עמד בסימן של תקיפת הכוחות המשותפים באזורים שבשליטת הדנים והנורבגים בסקונה, בהאלנד, בבלקיניה ובבוהוסלן. במהלך החורף, הודח כריסטיאן השני והוחלף בפרדריק הראשון. המלך החדש תבע בגלוי את הכתר השבדי לעצמו וקיווה שליבק תנתק את קשריה עם המורדים השבדים. העיר הגרמנית, שהעדיפה שבדיה עצמאית על פני איחוד קאלמאר חזק בשליטת דנמרק, ניצלה את ההזדמנות והפעיל לחץ על המורדים. העיר רצתה להבטיח לעצמה זכויות סחר עתידיות וכן ביטחונות להלוואות שהיא העניקה למורדים. המועצה המלכותית וגוסטב הבינו שתמיכתה של ליבק היא חיונית. כתוצאה מכך החליטה המועצה לבחור בגוסטב כמלך.

בחירה כמלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו הטקסית של גוסטב אריקסון כמלך שבדיה התקיימה כאשר מנהיגיה של שבדיה התכנסו בסטרנגנס ביוני 1523. עם בחירתו של גוסטב על ידי חברי המועצה, הוא נועד עם שני הנציגים של ליבק. הנציגים הגרמנים תמכו במינוי ללא היסוס וקבעו שזהו רצון האל. גוסטב הצהיר שהוא חייב להיכנע לרצון ההשגחה העליונה. בפגישה עם המועצה המלכותית, הוא הכריז על הסכמתו לקבל על עצמו את המינוי. בטקס שהתקיים לאחר מכן, בהנהגתו של הדיאקון של סטרנגנס, נשבע גוסטב את השבועה המלכותית. ביום המחרת הוכרז גוסטב כמלך, אם כי הוא עדיין לא הוכתר. ב-1983, לזכרו של יום זה, ה-6 ביוני, הוכרז יום זה כחג הלאומי של שבדיה.

כיבוש סטוקהולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר האירועים ב-1523 בסטרנגנס, הוצא מכתב הרשאה לליבק ולבעלות בריתה בברית ערי הנזה, שכעת שוחררו מתשלום מכסים בסחר שלהן עם שבדיה. הסכם, שנוסח על ידי נציגיה של ליבק, נחתם עם המגינים הדנים בסטוקהולם. ב-17 ביוני נכנסו המורדים לעיר הבירה. בחג אמצע הקיץ, נכנס המלך גוסטב בהדרת כבוד לשער הדרומי של העיר. החגיגות שנערכו לאחר מכן, כולל מיסת הודיה בקתדרלת סטוקהולם, נוהלו על ידי פדר יקובסון. גוסטב היה יכול כעת להיכנס לתפקידו בטירת שלושת הכתרים.

סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרוני הנאמנים לכריסטיאן החזיקו עדיין במצודות בפינלנד, אז עדיין חלק משבדיה. במהלך קיץ וסתיו 1523 נכנעו כולם. ב-24 באוגוסט 1524 הגיע גוסטב למאלמה כדי להשיג הסכם עם פרדריק מלך דנמרק. בהסכם מאלמה היו הן צדדים שליליים והן צדדים חיוביים מבחינתו של גוסטב. משמעותו של ההסכם היה שממלכת דנמרק-נורבגיה הכירה בשבדיה העצמאית. תקוותיו של גוסטב להשיג לעצמו מחוזות נוספים (יטאלנד ובלקיניה), עלו בתוהו. ההסכם סימן את קיצה של מלחמת העצמאות השבדית.

הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכתרתו של גוסטב הוגלה משבדיה הארכיבישוף של אופסלה, גוסטב טרול. גוסטב שיגר מסר לאפיפיור קלמנס השביעי ובו ביקש ממנו לקבל את מינויו של הארכיבישוף החדש שנבחר על ידי גוסטב עצמו, יוהאן מגנוס. האפיפיור הודיע בתשובתו שהוא דורש שהגירוש הבלתי חוקי של גוסטב טרול יבוטל ושהוא יוחזר למשרתו. כאן הוכחה ההשפעה הניכרת של ריחוקה הגאוגרפי של שבדיה. בשל העובדה שהארכיבישוף המודח היה בעל ברית של מלך דנמרק, או לפחות נחשב כך לדעת בני התקופה, החזרתו לתפקידו לא באה כלל בחשבון מבחינתו של גוסטב.

גוסטב נתן לאפיפיור להבין שדרישתו היא בלתי אפשרית ורמז לו על ההשלכות של התעקשותו. האפיפיור אכן לא חזר בו וסירב לקבל את הצעותיו של גוסטב למועמדים לכס הארכיבישוף. בדרך מקרה, מסיבות שונות, היו ארבע משרות שונות של ארכיבישופים בשבדיה פנויות. גוסטב הציע לאפיפיור מועמדים, אך האפיפיור עמד על בחירתו רק במועמד אחד. בשל העובדה שהאפיפיור סירב לחזור בו בעמדתו בנוגע לגוסטב טרול, לקח על עצמו ב-1531 גוסטב, שהושפע מהמלומד הלותרני, אולאוס פטרי, למנות בעצמו ארכיבישוף חדש, את אחיו של פטרי, לאורנטיוס פטרי. עקב צעד מלכותי זה, איבד האפיפיור את כל ההשפעה שהייתה לו על הכנסייה בשבדיה.

בשנות העשרים של המאה ה-16, הובילו האחים פטרי את המערכה להנהגתו של הלותרניזם בשבדיה. עשור זה עמד בסימנם של אירועים רבים שניתן לראות אותם כקבלה ההדרגתית של הפרוטסטנטיות. לדוגמה, נישואיו אולאוס פטרי, כומר משוח, וכתבים שונים שפורסמו על ידו, מכוונים לדוגמות לותרניות. ב-1526 פורסם תרגום של הברית החדשה לשבדית. ב-15401541, לאחר הרפורמציה, פורסם תרגום מלא של התנ"ך לשבדית ונקרא "התנ"ך של גוסטב ואסה". עם זאת, הידע ביוונית עתיקה ובעברית לא היה נפוץ בקרב הכמורה השבדית והתרגום לא נעשה מהמקור. תחת זאת, נעשה התרגום על פי התרגום מגרמנית שבוצע ב-1534 על ידי מרטין לותר.

ההתנתקות של גוסטב עם הכנסייה הקתולית נעשתה במקביל לזו שבוצעה באנגליה על ידי הנרי השמיני. שני המלכים פעלו בדפוס פעולה זהה. עימות ממושך עם האפיפיור שהוביל להחלטת המלך לקבל בעצמו החלטות באופן עצמאי מהכס הקדוש.

המשך תקופת מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוסטב ואסה בזיקנתו

גוסטב נתקל בהתנגדויות בכמה אזורים בשבדיה. תושבי דלרנה מרדו שלוש פעמים במהלך העשור הראשון למלכותו של גוסטב על רקע טענתם שהמלך היה קשוח מדי כלפי כל מי שהוא החשיב כתומך בדנים ועל רקע התנגדותם להנהגת האמונה הפרוטסטנטית. רבים מאלה שסייעו לגוסטב במלחמת העצמאות היו מעורבים במרידות וחלק מהם שילמו על כך בחייהם.

ב-1542 מרדו האיכרים בסמולנד על רקע תלונותיהם על עול המסים, הרפורמות הכנסייתיות והחרמת פעמוני הכנסיות. במשך כמה חודשים גרמה מרידה זו לגוסטב קשיים מרובים ביערות הצפופים. המלך שיגר מכתב לתושבי המחוז ובו ביקש מהם לשלוח מכתבים לכל מחוזות שבדיה בהם הם מצהירים על תמיכתם במלך ומאיצים בשאר המחוזות לעשות כמוהם. בסיועם של הסוחרים הגרמנים הצליח גוסטב לגייס כוחות ולדכא את המרד באביב 1543.

מנהיג המורדים, נילס דקה, נתפש באופן מסורתי בשבדיה כבוגד. מכתביו והכרוזים שהפיץ בקרב האיכרים התמקדו בדיכוי מנהגי האדיקות של הכנסייה הקתולית, בהחרמת פעמוני הכנסיות על ידי המלך, בהתכתם של תשמישי הקדושה למטבעות ובחוסר שביעות הרצון הכללית מהצעדים הרודניים של גוסטב. הרשומות ההיסטוריות מציינות שנילס נפצע קשה בקרב וספג פצעי ירי בשתי רגלים. אם נכון הדבר, העובדה ששרד הייתה מפתיעה על רקע מצב מקצוע הרפואה באותה תקופה. חלק מהמקורות מציינים שנילס הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור. אחרים טוענים שהוא נודה לאחר שהחלים מפצעיו ונהרג בשעה שניסה להימלט דרך היערות שעל גבול סמולנד ובלקינה שהייתה אז עדיין בשליטה דנית. נאמר שחלקי גופתו הוצגו בכל רחבי שבדיה כאות אזהרה לאחרים שיעזו למרוד. לא ברור אם ראשו ננעץ על מוט בקאלמאר. חוקרים שבדים מודרניים סתרו את הביקורת על נילס דקה ולעתים הפכו אותו לגיבור בסגנונו של רובין הוד, בעיקר בסמולנד.

קשיים בהמשכיותה של הכנסייה הטרידו גם הם את גוסטב. שנות הארבעים של המאה ה-16 עמדו בסימן גזרי דין המוות שהוטלו על האחים פטרי ועל לאורנטיוס אנדראה. בכל אופן, לכולם הוענקה חנינה לאחר שבילו חודשים ספורים בכלא. ב-15541557 ניהל גוסטב מלחמה כנגד איוואן האיום, שליט רוסיה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות החמישים של המאה ה-16 התדרדר מצב בריאותו של גוסטב. כאשר נפתח קברו ב-1945 העלתה בדיקה של גופתו שהוא סבל מזיהומים ממושכים ברגלו ובלסתו.

את נאומו האחרון הוא נשא ב-1560 בנוכחות יועציו, ילדיו ואנשי האצולה ועודד אותם להישאר מאוחדים. גוסטב ואסה מת ב-29 בספטמבר 1560 ונטמן, יחד עם שלוש מנשותיו (אף ששמותיהן של שתיים בלבד חקוקות על קברו), בקתדרלת אופסלה.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשתו של גוסטב ואסה שנויה במחלוקת. בשבדיה של המאה ה-19 התפתח פולקלור שלם על ההרפתקאות שהוא כביכול עבר במהלך מלחמת העצמאות. זכרונו של גוסטב זכה לכבוד רב. הוא הונצח בספרי היסטוריה, במטבעות זיכרון ובאירוע סקי שנתי הקרוי ואסלופט (Vasaloppet, אירוע הסקי הגדול בעולם בהשתתפות 15,000 משתתפים). כיום נחשבים סיפורים אלו כלא יותר מאגדות ומתעמולה מכוונת שהופצה על ידי גוסטב עצמו.

באחת מהאגדות הנפוצות בשבדיה מסופר על כך שכאשר גוסטב היה בגלות, הוא שהה למנוחה בחווה בבעלות חבר קרוב במשך יום אחד. בעודו מתחמם שם, נמסר לחיילים הדנים על ידי אחד מעובדי החווה על כך שגוסטב שוהה שם. החיילים התפרצו לחווה הוחלו לחפש אחרי אדם שיתאים לתיאורו של גוסטב. כאשר אחד החיילים החל לבחון את גוסטב, החלה לפתע בעלת הבית להכות את גוסטב, נזפה בו כשהיא מכנה אותו "נער חווה עצלן" והורתה לו לצאת לעבודה. מעשה זה שעשע את החייל הדני והוא לא חשד בכך ש"נער החווה העצלן" היה למעשה גוסטב ואסה שהצליח להימלט מסכנת מוות. סיפורים רבים נפוצו על מקרים בהם גוסטב ראה את המוות פנים אל פנים, אך עם זאת, ספק אם אירועים אלה אכן התרחשו במציאות או שהם הוקצנו על ידי גוסטב עצמו. בין אם אירועים אלה התרחשו במציאות ובין אם לאו, הסיפורים הללו מסופרים בשבדיה עד היום.

גוסטב ואסה נחשב לאחד מהאנשים תאבי הכוח שרצו לשלוט בכל דבר: בכנסייה, בכלכלה, בצבא וביחסי החוץ. אך בעשותו זאת, הוא גם הצליח לאחד את שבדיה, שהייתה מדינה שלפני כן לא הייתה לה שפה אחידה ושלמחוזותיה הייתה עצמאות בניהול ענייניהם. הוא גם הניח את היסודות לצבאה המקצועי של שבדיה שהפך אותה למעצמה אזורית חזקה במאה ה-17.

ב-1739 כתב המחזאי האנגלי, הנרי ברוק, מחזה בשם "גוסטב ואסה", אודות שחרורה של שבדיה מעול הדנים. ראש ממשלת בריטניה דאז, רוברט וולפול, סבר שדמות הרשע במחזה מייצגת אותו עצמו והוא אסר על הצגתו של המחזה. היה זה המחזה האנגלי הראשון שנאסר על הצגתו במסגרת חוק הרישוי של 1737.

מאוחר יותר במאה ה-18, ניתן הכינוי "גוסטבוס ואסה" לאולאודה אקוויאנו, עבד אפריקאי לשעבר, שחי בבריטניה והיה מעורב במאבק לביטול העבדות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על מצבת הקבורה של גוסטב ואסה חקוקה שנת לידתו, 1485. על פי בנו קרל התשיעי, הוא נולד ב-1488. אחיינו, פר בראהה מציין את 1495 כשנת לידתו וההיסטוריון אריק גרנסון טגל את השנה 1490. בראהה וטגל מסכימים שגוסטב נולד בחג העלייה ביום חמישי, והתאמה זו קיימת רק בשנים 1491 ו-1496
  2. ^ Gunilla Petersén, "From the History of the Royal Court Orchestra 1526–2007"
הקודם:
כריסטיאן השני
מלכי שבדיה הבא:
אריק הארבעה עשר