גטו קובנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת אזור גטו קובנה

גטו קובנה שכן בעיר קובנה שבליטא, ברובע ויליאמפולה שכונה בפי היהודים סלובודקה. סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ולאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקובנה, כולל סלובודקה, כ-35,000 יהודים (כרבע האוכלוסייה הכוללת), כאשר מיעוטי האמצעים שבהם התגוררו בסלובודקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר גטו קובנה בשכונת סלובודקה, בראשית המאה ה-21

ב-8 ביולי 1941 ציוו השלטונות הגרמניים על העברת היהודים לגטו בפרבר סלובודקה, עד ה-15 באוגוסט. לגטו, שכונה רשמית "גטו ויליאמפולה" נכנסו כ30,000 יהודים, לאחר שכ6000 יהודים מתושבי קובנה נרצחו בחודשים יוני - אוגוסט 1941. בראש האלטסטנראט (מועצת הזקנים, ובשמו הרשמי "ועד זקני העדה") בגטו עמד אלחנן אלקס וכממלא מקומו שימש לייב גרפונקל. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. לאחר מכן הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה עבדו רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה.

ב-21 ביוני 1943, פקד היינריך הימלר, ראש הגסטפו והאיש השני בחשיבותו ברייך השלישי, להנהיג בגטאות משטר של מחנות ריכוז. כתוצאה מכך הפך גטו קובנה, בפיקודו של קצין האס אס וילהלם גקה, למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. ב-26 באוקטובר העבירו 2,800 יהודים מקובנה למחנות עבודה באסטוניה. רובם מתו שם. הקשישים והילדים נשלחו לאושוויץ. בסוף נובמבר הוכרז הגטו רשמית "מחנה ריכוז". כ-4,000 יהודים הועברו למחנות בפרברי העיר, שם הופרדו בני המשפחות זה מזה.

עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים.

בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוז מהאוכלוסייה היהודית, שהם אלפיים בני אדם בסך הכל.

חיי הפנים בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו קובנה היו חיי פנים תוססים - חיי חברה ותרבות, מוזיקה, חיי דת, בתי ספר ופעילות פוליטית.

הצלם החובב ג'ורג' קדיש צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

המחתרות בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו קובנה הייתה פעילות מחתרתית ענפה ומוצלחת. בין ארגוני המחתרת היו "ארגון ברית ציון", שחבריו התמסרו בעיקר לפעילות חינוך ותרבות ופרסמו ביטאון שנקרא "הניצוץ", ותנועת המחתרת הקומוניסטית - "הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם", שבראשה עמד הסופר חיים ילין. מאחר שתנאי הגטו לא אפשרו התנגדות מזוינת, התמקדה הפעילות המחתרתית בהוצאת לוחמים חמושים ומאומנים שהצטרפו לקבוצות פרטיזנים ביערות רודניקי ליד וילנה . כ350 יהודים הצליחו להימלט, בתמיכה וסיוע של מועצת הזקנים והמשטרה היהודית בגטו.

האקציה של הילדים (מרץ 1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת השופט אהרן ברק וסיפור הצלתו, כפי שמוצג במוזיאון הפורט התשיעי בקובנה

ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: "על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום". פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.

הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

בראש המבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי (חלק משרשרת מצודות מהמאה ה-19 שהגנו על העיר, ששימש כמחנה מעצר), שם הכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מראשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג. שבעה לא עמדו כנראה בעינויים וגילו לגרמנים על קיומם של מקומות מחבוא שהכירו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. "היהודים בגיטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים ('המלינות') של הילדים והקשישים חסרי האונים" (לייב גרפונקל, "קובנה היהודית בחורבנה", עמ' 180). כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו הגיעו ידיעות מוקדמות על האקציה הצפויה, מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. הידיעות קראו להם להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו, בהם אהרן ברק.

מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.

סופו של הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסתיו 1943 הוכרז הגטו כמחנה ריכוז, בשם KZ KAUEN ועבר לאחריות הSS . ב-27 באוקטובר 1943, שולחו 2700 מתושבי הגטו למחנה עבודה באסטוניה. הילדים והזקנים ביניהם שולחו כנראה לאושוויץ. הנותרים ניסו להכין מקומות מסתור שכונו "מלינות" . ב-8 ביולי 1944, עם התקרב הצבא האדום לעיר, פונה הגטו. במהלך הפינוי ניסו רבים להסתתר, אך כמעט כולם התגלו. 2000 תושבים נשרפו או נורו בידי הגרמנים. המפונים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, הגברים לדכאו , והנשים לשטוטהוף, שם נרצחו עוד 2500 מיהודי קובנה. ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה בידי הצבא האדום. רק 500 יהודים נותרו בחיים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי קובנה והסביבה שנספו בשואה, בבית הקברות בחולון
אנדרטת השואה בחצר בית הכנסת כורל בקובנה

על הגטו נכתבו ספרי זיכרונות ומחקר היסטורי.

באתר הוקמו הוקמו אנדרטאות בקובנה וישראל, בבית הקברות בחולון ומתחם יד ושם בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף גאר, אומקום פון יידישער קאוונע, מינכען: פארבאנד פון ליטווישע יידן אין דער אמעריקאנער זאנע אין דייטשלאנד, 1948
  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959.
  • זאב מנקוביץ (עורך), היכון לקראת חירות! רשימות מגטו קובנה וממחנה קאופרינג: אלמנך גדוד מעפילים והביטאון ניצוץ, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • רמי נוידרפר - המשטרה היהודית בגטו קובנה - אורות וצללים, אוניברסיטת תל אביב, 2015.
  • אריה סגלסון - בלב העופל, כיליונה של קובנה היהודית, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2003.
  • דליה עופר (עורכת) - משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה: מסמך מגטו קובנה, ירושלים: יד ושם, תשע"ו 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]