גטו קובנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת אזור גטו קובנה

גטו קובנה שכן בעיר קובנה שבליטא, ברובע ויליאמפולה שכונה בפי היהודים סלובודקה. סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ולאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקובנה, כולל סלובודקה, כ-35,000 יהודים (כרבע האוכלוסייה הכוללת), כאשר מיעוטי האמצעים שבהם התגוררו בסלובודקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים מתבוננים בגופות נרצחים יהודים בטבח בקובנה, 27 ביוני 1941
אתר גטו קובנה בשכונת סלובודקה, בראשית המאה ה-21

במסגרת מבצע ברברוסה נכבשה קובנה על ידי הנאצים ב-24 ביוני 1941, ב-8 ביולי ציוו השלטונות הגרמניים על העברת היהודים לגטו בפרבר סלובודקה, עד 15 באוגוסט. לגטו, שכונה רשמית "גטו ויליאמפולה" נכנסו כ-30,000 יהודים, לאחר שכ-6000 יהודים מתושבי קובנה נרצחו בחודשים יוני - אוגוסט 1941. בראש האלטסטנראט (מועצת הזקנים, ובשמו הרשמי "ועד זקני העדה") בגטו עמד אלחנן אלקס וכממלא מקומו שימש לייב גרפונקל. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש.

האקציה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוקטובר נקראו כל תושבי הגטו להתייצב בכיכר הדמוקרטים למפקד. לאחר סלקציה שנמשכה מהבוקר עד הערב נרצחו למחרת 9,000 איש בפורט התשיעי.

התקופה השקטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאקטובר 1941 ועד אוקטובר 1943, הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה עבדו רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה. כמו כן הוקמו בגטו בתי מלאכה גדולים שעסקו בייצור יבור הוורמאכט ומוסדות גרמניים נוספים.

בגטו קובנה היו חיי פנים תוססים - חיי חברה ותרבות, מוזיקה, חיי דת, בתי ספר ופעילות פוליטית.

במהלך התקופה השקטה בוצעו על ידי הגרמנים שתי הגליות של תושבים למחנות עבודה בריגה. כמו כן בוצעה אקציית הספרים - פעולה של החרמת כל הספרים וכתבי העת שהיו ברשות תושבי הגטו בסוף פברואר 1942.

הצלם החובב ג'ורג' קדיש צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

המחתרות בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו קובנה הייתה פעילות מחתרתית ענפה ומוצלחת. בין ארגוני המחתרת היו "ארגון ברית ציון", שחבריו התמסרו בעיקר לפעילות חינוך ותרבות ופרסמו ביטאון שנקרא "הניצוץ", ותנועת המחתרת הקומוניסטית - "הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם", שבראשה עמד הסופר חיים ילין. מאחר שתנאי הגטו לא אפשרו התנגדות מזוינת, התמקדה הפעילות המחתרתית בהוצאת לוחמים חמושים ומאומנים שהצטרפו לקבוצות פרטיזנים ביערות רודניקי ליד וילנה . כ-350 יהודים הצליחו להימלט, בתמיכה וסיוע של מועצת הזקנים והמשטרה היהודית בגטו. הכומר ברוניוס פאוקסטיס, שעמד בראש אחת הקהילות הנוצריות בעיר, סייע למחתרות והצליח להציל כ-200 יהודים.

הפיכת הגטו למחנה ריכוז Kauen[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מרד גטו ורשה באפריל - מאי 1943, והתקרבות אפשרית של הצבא האדום לשטחי נציבות הרייך אוסטלנד, הורה היינריך הימלר ב-21 באוגוסט 1943, - לאחר התייעצות עם היטלר ב - 19 ביוני, כחלק מ"הקרב נגד הכנופיות" למפקד העליון של האס אס והמשטרה, באוסטלנד, פרידריך יקלן, ולראש המשרד הראשי למשק ולמנהל של האס אס, אוסוואלד פוהל, "לרכז את כל היהודים שעדיין נמצאים באזור אוסטלנד בגטאות במחנות ריכוז" עד 1 באוגוסט 1943.

עקב התנגדות ועיכובים של המנהל האזרחי בליטא נמשך התהליך מספר חודשים, אולם החל מסתיו 1943 הוכרז הגטו כמחנה ריכוז, בשם KZ KAUEN ועבר לאחריות ה-SS. למפקדו התמנה קצין האס אס וילהלם גקה. מחנה הריכוז כלל לא רק את הגטו לשעבר, אלא גם מחנות עבודה סמוכים, ואת מה שהיה גטו שאוולי. הפיכת הגטו למחנה ריכוז לוותה בשינויים רבים בחיי הגטו. מועצת הזקנים פוזרה. בתוך הגטו הוצבה "מפקדת מחנה" מאוישת על ידי אנשי אס אס, ואלפים מתושביו נשלחו למחנות עבודה באזורים סמוכים לקובנה. ב-27 באוקטובר 1943, שולחו 2700 מתושבי הגטו למחנה עבודה באסטוניה. הילדים והזקנים ביניהם שולחו כנראה לאושוויץ. הנותרים ניסו להכין לעצמם מקומות מסתור שכונו "מלינות", ולהבריח ילדים אל מחוץ לגטו.

האקציה של הילדים והזקנים (מרץ 1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת השופט אהרן ברק וסיפור הצלתו, כפי שמוצג במוזיאון הפורט התשיעי בקובנה

ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. בראש המבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: "על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום". פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.

הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי (חלק משרשרת מצודות מהמאה ה-19 שהגנו על העיר, ששימש כמחנה מעצר), שם הכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מאנשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג שהיו גם מראשי המחתרת. שבעה שוטרים לא עמדו כנראה בעינויים וגילו לגרמנים על קיומם של מקומות מחבוא שהכירו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. "היהודים בגיטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים ('המלינות') של הילדים והקשישים חסרי האונים" (לייב גרפונקל, "קובנה היהודית בחורבנה", עמ' 180). כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו היה חשש מוקדם מהאקציה הצפויה, על פי מידע מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. בעקבות החשש הם ניסו להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו, בהם אהרן ברק.

מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.

סופו של הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 ביולי 1944, עם התקרב הצבא האדום לעיר, פונה הגטו. במהלך הפינוי ניסו רבים להסתתר, אך כמעט כולם התגלו. 2,000 תושבים נשרפו או נורו בידי הגרמנים. המפונים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, הגברים לדכאו, והנשים לשטוטהוף, שם נרצחו עוד 2,500 מיהודי קובנה. ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה בידי הצבא האדום. רק 500 יהודים נותרו בחיים בקובנה עצמה. בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוז מהאוכלוסייה היהודית, שהם אלפיים בני אדם בסך הכל.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי קובנה והסביבה שנספו בשואה, בבית הקברות בחולון
אנדרטה המנציחה את "אקציית הילדים" בחצר בית הכנסת הכוראלי בקובנה

על הגטו נכתבו ספרי זיכרונות ומחקר היסטורי.

באתר הוקמו אנדרטאות בקובנה וישראל, בבית הקברות בחולון ומתחם יד ושם בירושלים.

בקובנה הוקם אתר הנצחה גדול ומוזיאון בפורט התשיעי. כמו כן הוצבו שם שלטי זיכרון בשטחי הגטו לשעבר, בבניין ישיבת סלובודקה ובאתרים בעיר קובנה בהם התגוררו דמויות חשובות בין תושבי הגטו.

ב-30 ביולי 2018 התקיים ב"יד ושם" אירוע הנצחה מיוחד: "קונצרט שכולו תכלת" - שחזור הקונצרט הציוני החשאי שהתקיים בקובנה 75 שנים קודם לכן, בכ"א בתמוז תש"ג. בקונצרט המקורי השתתפו ראשי הגטו וחברי תנועות הנוער הציוניות ושרו שירי ארץ ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף גאר, אומקום פון יידישער קאוונע, מינכען: פארבאנד פון ליטווישע יידן אין דער אמעריקאנער זאנע אין דייטשלאנד, 1948
  • אברהם תורי, ודינה פורת (עורכת), 'גיטו יום-יום: יומן ומסמכים מגיטו קובנה, תל אביב: מוסד ביאליק, אוניברסיטת תל אביב, 1988
  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959.
  • זאב מנקוביץ (עורך), היכון לקראת חירות! רשימות מגטו קובנה וממחנה קאופרינג: אלמנך גדוד מעפילים והביטאון ניצוץ, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • רמי נוידרפר - המשטרה היהודית בגטו קובנה - אורות וצללים, אוניברסיטת תל אביב, 2015.
  • אריה סגלסון - בלב העופל, כיליונה של קובנה היהודית, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2003.
  • דליה עופר (עורכת) - משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה: מסמך מגטו קובנה, ירושלים: יד ושם, תשע"ו 2016.
  • אברהם בראון ודב לוין, תולדותיה של מחתרת: הארגון הלוחם של יהודי קובנא במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד ושם, 1962.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גטו קובנה בוויקישיתוף