ג'ורג' קדיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' קדיש עם תצלומו המפורסם מ-1941 "אידן, נקמה!", 1988

ג'ורג' קדיש (נהגה "קֶיידיש"; באנגלית: George Kadish; במקור: צבי הירש קָדוּשיןיידיש: קאדושין); 1910 / 1915, ראסיין, האימפריה הרוסית (ליטא) – 2 בספטמבר 1997, הוליווד, פלורידה) היה צלם חובב יהודי ליטאי שמעת שנכלא בגטו קובנה במלחמת העולם השנייה צילם באופן עצמאי ובהיחבא אלפי תצלומים, שרובם מתעדים את חיי היומיום בגטו למן הכיבוש הגרמני ביוני 1941 ועד שנאלץ לרדת למחתרת בקיץ 1944, וכן את חיסול הגטו ולבסוף את חורבותיו לאחר תום המלחמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי הירש קָדושין נולד בעיירה ראסיין שברוסיה (לאחר המלחמה בליטא העצמאית). בהמשך עבר עם משפחתו לבירה הזמנית, קובנה. בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר. לאחר שלמד הנדסה באוניברסיטת קובנה, שימש בשנות ה-30 כמורה למתמטיקה, מדעים ואלקטרוניקה בבית ספר תיכון יהודי בעיר. התעניין במיוחד ברדיו, ואף פרסם ספר עזר ביידיש לחובבי רדיו ("וואָס איז אזוינס ראדיאָ?: הילפֿס-בּוך פֿאָר ראדיאָליבּהאָבּער", 1934). בנוסף החל להתעניין בצילום, ובנה מצלמות.

ב-1940 נכבשה וסופחה ליטא על ידי ברית המועצות, ובקיץ 1941 נכבשה ליטא על ידי גרמניה הנאצית, והיהודים שנותרו בקובנה גורשו לגטו קובנה שכונן בפרוור היהודי סלובודקה. הפוגרומים האכזריים וההמוניים שביצעו הליטאים הפאשיסטים ביהודי העיר ביוני 1941 הניעו את קדיש, צלם חובב, לתעד את האירועים. בלילה שבין 25 ו-26 ביוני 1941 התנפלו לאומנים ליטאים על בתי סלובודקה ורצחו כ-800 יהודים. כך העיד קדיש לימים:

המלחמה פרצה ב־2 לפנות בוקר, השכם כבוקר ביום ראשון. שמעתי צעקות וצרחות, זה היה ב־8:00 או ב-9:00 בבוקר. הן בקעו מהשכן, שהיה בעל הבית בקומה הראשונה. הרמתי את הראש ושמעתי צעקות, צרחות. לא רציתי לגשת באותו הרגע, מפני שהיה חשוך מדי, הייתה המולה רבה מדי. יותר מרי חיילים התרוצצו בסביבה. אחרי שהצרחות, הצעקות והבכי של השכנה שככו ירדתי במדרגות, פתחתי את דלת המטבח וראיתי את שכני שרוע על הרצפה כשזרועו ואצבעו פשוטות קדימה. מחצית אצבעו הייתה אדמדמה וסביב חזהו היה דם רב. ראיתי אותו אוסף מעט רם מחזהו, טובל את אצבעו וכותב על הרצפה את המילה "נקמה".[1]

ברגעיו האחרונים כתב האיש בדמו ליד גופת בנו: "אידן – נקמה!" – 'יהודים, נִקמו!'. קדיש מיהר למלא אחר הציווי, רץ לביתו וחזר עם מצלמתו. תצלום זה היה לאחד מתצלומיו המפורסמים, והפך לסמל.

זמן קצר לאחר מכן, כאשר החלו עבודות הכפייה בגטו, נשלח לעבודה כטכנאי לתיקון מכונות רנטגן בבית חולים צבאי גרמני. כך נפתחה בפניו האפשרות להמיר מצרכים מבוקשים בסרטי צילום. הוא בנה מצלמה חבויה, באמצעות מצלמת לייקה שעליה הרכיב עדשה קטנה שתוכל לקלוט תמונות דרך חור הכפתור.[2] המנגנון שבנה היה אמין ופשוט להפעלה: את תריס המצלמה הפעיל באמצעות כבל חשמלי שהגיע לכיסו הימני; לאחר שהיה מכוון את חור הכפתור, היה מושך קלות בכבל. הוא צילם בסתר אלפי תצלומים של חיי הגטו, כשמצלמתו תחת מעילו, והוא מצלם דרך תפר הלולאה לכפתור במעילו, שהותקן למטרה זו. מסיבה זו הלך דרך קבע כשהוא נתון במעיל – בחורף במעיל גשם כבד ובקיץ במעיל קל.

קדיש ניצל כל הזדמנות אפשרית לתעד במצלמתו את חיי היומיום בגטו קובנה. הצילום בגטו היה אסור, ובצלמו הוא סיכן את חייו, אולם לדברי אחד מתלמידיו בקובנה, אייב רזניק, קדיש היה נחוש למדי והרגיש כי זוהי שליחותו; "מצלמתי תהיה נקמתי", קבע.[3] בתצלומיו נראים היהודים שרוכזו בין גדרות הגטו, יהודים עם מטלטליהם, אנשים בעבודות הכפייה, מעשי רצח, ילדים ונשים זקנות. בחלקם נראים המצולמים כשהם מישירים מבטם למצלמה (כלומר, קדיש שם בהם את מבטחו). בין הצילומים האחרונים היו תמונות השילוחים למחנות העבודה בריגה ואסטוניה ולמחנות הריכוז.

קדיש פיתח חלק מהתשלילים בחדר הרנטגן בבית החולים, ולאחר מכן הבריח אותם אל הגטו בתוך קביים והסתירם בעזרתו של יהודה זופוביץ', סגן מפקד משטרת הגטו, שניצל את מעמדו במשטרה כדי לעזור לפרטיזנים ולמחתרת היהודית בגטו. הכול נעשה בהיחבא; אפילו בני משפחתו של קדיש לא ידעו דבר על כך.

בסוף חודש מרץ 1944 נודע לאס דה ולממונה על הגטו מטעם הגסטאפו, שארפיהרר (אנ') (סמל) ברונו קיטֶל (Kittel), כי יש בגטו צלם בשם קדושין, ושבידו כבר אוסף גדול של תצלומים, והגסטאפו הציע פרס של עשרת אלפים רייכסמארק על ראשו.[2] אנשי המחתרת האנטי-נאצית גילו לקדיש שהגסטאפו מחפש אחריו ואחר מצלמתו,[4] ובחודש יולי 1944 נמלט מהגטו וירד למחתרת. הוא הותיר מכתב מזויף כדי להטעות את הגסטאפו, ואת המצלמה הסתיר בבור שכרה מתחת לקמין ברזל (אנ'). קציני המשטרה היהודית זופוביץ' (שנספה מאוחר יותר ב-1944 ב"אקציית השוטרים") ואיקא גרינברג לא הסגירו אותו או את מקום הימצאם של התמונות והתשלילים, על אף העינויים הקשים שעינו אותם חוקרי האס-דה.[5]

בעת חיסול הגטו שהה קדיש בצד הארי של העיר, וממקום מסתורו צילם את שריפתו. לאחר נסיגת הגרמנים שב לחורבות הגטו, צילם את שרידיו, וחפר את התצלומים והתשלילים שקבר בכדי חלב מתחת לביתו.

לאחר כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945 נסע מליטא לאזור הכיבוש האמריקני בגרמניה והגיע למחנה העקורים בלנדסברג, שם שהה עד 1946. בלנדסברג הוסיף לתעד את החיים במחנה, ושם גם הציג לראשונה את אוסף תצלומיו, בפני הניצולים יושבי המחנות. בסך הכול צבר כששת אלפים תצלומים, מרביתם מגטו קובנה, שאת רובם הגדול צילם בעצמו.[6]

בהמשך היגר לניו יורק ועבד כמהנדס מכונות וממציא. (את שם המשפחה "קדיש" אימץ לעצמו עוד בטרם היגר.[6]) לאחר מכן עבר לעיר הוליווד שבפלורידה, שם התגורר עד מותו.

בשנת 1982 תרם קדיש לארכיון בית התפוצות חלק ניכר מהאוסף שלו, ובו כ-2,000 תשלילים שצילם בגטו קובנה בין השנים (1942–1944) וכ-1,000 תצלומים ממחנה העקורים בלנדסברג (1945–1946).[7]

ב-4 במאי 1986 נפתחה בבית התפוצות תערוכת תצלומיו "גיטו קובנה – תמונות ממצלמה נסתרת: צילומי של צבי קדושין".[8] בשנה שלאחר מכן נדדה התערוכה, והוצגה בין היתר במכון משואה.

באפריל 1987 הוצגה תערוכה קטנה וקצרה מתצלומיו ברוטונדה שבבניין המשרדים ע"ש ראסל (אנ') בסנאט של ארצות הברית.[9] כעבור עשור היה אוסף תצלומיו נדבך מרכזי בתערוכה "Hidden History of the Kovno Ghetto" שהוצגה במוזיאון השואה האמריקני (שנפתח בוושינגטון ב-1993) מ-21 בנובמבר 1997 ובמשך קרוב לשנתיים.[10]

ג'ורג' קדיש נפטר ב-2 בספטמבר 1997 מסיבוכים של מחלת אלצהיימר, בשנות השמונים לחייו, זמן קצר לפני פתיחת התערוכה בוושינגטון. הותיר בת, ג'ורג'יה גירי (Georgia Geary).

פרט לגרמניה, ישראל וארצות הברית – בה הוצגו תצלומיו בין היתר בייווא (ספטמבר 2003),[11] במוזיאון המורשת היהודית שבמנהטן (אפריל 2007),[12] ובמרכז לחיים יהודיים באוניברסיטת ייל (אפריל 2011)[13] – נדדה תערוכת תצלומיו בעולם והוצגה באוסטרליה, אנגליה, יפן ומקסיקו.[14]

התצלומים המקוריים מהאוסף של קדיש מצויים בארכיונים ברחבי העולם, מרביתם בארכיון בית התפוצות ובמרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס ומקצתם במוזיאון השואה האמריקני בוושינגטון וביד ושם.[15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'הירש קאדושין (קדיש)', בתוך: ש. ניגער (געזאמלט און רעדאקטירט), קידוש השם: א זאמלונג געקליבענע ... באריכטן, בריוו, כראניקעס, צוואות [ועוד] ..., ניו יורק: ציקא, תש"ז 1948, עמ' 413–414.
  • Catherine Gong, George's Kaddish for Kovno and the Six Million; edited by Michael Berenbaum, Bloomington, Ind.: Xlibris, 2009.[16]
  • Guy Miron (editor in chief), Shlomit Shulhani (co-editor), The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust, Jerusalem: Yad Vashem, 2009, p. lxxiv.

ראיון מוסרט עם קדיש בתוך:

  • Herbert Krosney (produced and directed), Kovno Ghetto: A Buried History, New York: History Channel, 1997. (VHS video)

קטלוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Days of remembrance, 1987: "Family Life in the Kovno Ghetto": An exhibition of photographs by George Kadish, Russell Senate Office Building, Rotunda, April 27-May 1, 1987; exhibit design and exhibit notes by Eli Pfefferkorn and Kay Leslie Ackman, [Washington, D.C.?]: U.S. Holocaust Memorial Council, 1987.
  • Dennis B. Klein (gen. ed.), United States Holocaust Memorial Museum, Hidden history of the Kovno Ghetto, Boston: Bulfinch Press, 1997. (Published on the occasion of the exhibition "Hidden history of the Kovno Ghetto", held at the United States Holocaust Memorial Museum, Washington, D.C., November 21, 1997—October 3, 1999)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dennis B. Klein (gen. ed.), United States Holocaust Memorial Museum, Hidden history of the Kovno Ghetto, Boston: Bulfinch Press, 1997, pp. 55-58; מובא בתוך: הדס גולדמן, חוי בן ששון (מבוא היסטורי), תקופת הגטאות (כרך ב של שנות ראינו רעה: פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה), ירושלים: יד ושם – בית הספר המרכזי להוראת השואה, תשס"ג 2003, עמ' 119.
  2. ^ 2.0 2.1 Sol Littman, War Criminal on Trial: Rauca of Kaunas, Toronto, Ont.: Key Porter, 1998, p. 102.
  3. ^ Jill Young Miller, This Holocaust Survivor Fought Back Using His Camera As A Weapon Against The Nazis, Sun-Sentinel, December 6, 1997.
  4. ^ לימים העיד איש המחתרת והסופר מאיר ילין: "לקיטל נודע לאחרונה, כי צלם הגיטו שמו קדושין וליפצר סבור שיש להזהיר [אותו]... נותר אפוא להזהיר שלושה – את שמעון רטנר, את מנשה ספוז'ניקוב ואת הירש קדושין, שלא היה שייך לארגון הלוחם. היה לי מזל ופגשתי את פעיל הארגון פסח שאטר. מסרתי לו את סיפורו של ליפצר וביקשתיו למצוא את דימה גלפרן, סגנו של חיים, ועל שניהם לעשות את המוטל עליהם. כאשר הגסטאפו הגיע לכתובות לפי הרשימה בתיקי הגיטו כדי "לקחת" את האנשים, הם ומשפחותיהם נמצאו כבר במסתור." (מאיר ילין, 'מן העבר שנשכח', ילקוט מורשת סג (תשנ"ז), 155).
  5. ^ צבי א’ בראון, דב לוין, תולדותיה של מחתרת: הארגון הלוחם של יהודי קובנא במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד ושם, תשכ"ב, עמ' 353.
  6. ^ 6.0 6.1 מריאן ז'יד, 'הוא סיכן את חייו למען נצחיות', המשקיף 2180 (כ' בניסן תש"ו, 21 באפריל 1946), עמ' ד; מצוטט אצל: אוספו הפרטי של הירש קדושין: 18777, בתוך: מ. פייקאז' (עורך), בהשתתפות ב"צ אופיר, ו' ארד, השואה והגבורה באספקלריה של העיתונות העברית: ביבליוגרפיה, כרך ג, ירושלים: (דפוס אחוה), תשכ"ז 1966, עמ' 1077 טור 2.
  7. ^ אוסף קדושין באתר בית התפוצות.
  8. ^ גיטו קובנה – תמונות ממצלמה נסתרת: צילומי של צבי קדושין, מעריב, 4 במאי 1986 (מודעה).
  9. ^ ראו: Kara Swisher, The Evolution of Crafts, The Washington Post, April 27, 1987, on HighBeam Research.
  10. ^ Hidden History of the Kovno Ghetto, באתר מוזיאון השואה האמריקני.
  11. ^ Masha Leon, How a Buttonhole Camera Kept Kovno’s Past Alive, The Jewish Daily Forward, September 19, 2003.
  12. ^ Kate Taylor, Honoring The Jewish Resistance, The New York Sun, April 13, 2007.
  13. ^ “Zvi Kadushin: Photography from Kovno to Landsberg, 1941-1946” (Friday, April 8 – Wednesday, May 4, 2011), Joseph Slifka Center for Jewish Life at Yale, Yale Arts Calendar; Jack Linshi, Photography exhibit a reminder of Jewish struggles, Yale Daily News, April 19, 2011.
  14. ^ Arturo Jimenez, Muestran en México cuatro historias que convergen en el gueto lituano de Kovno, La Jornada, 28 de febrero de 2007.
  15. ^ נינה שפרינגר-אהרוני, תצלומי גטאות מתקופת השואה כתיעוד היסטורי, עמ' 16, באתר האנציקלופדיה של הגטאות, יד ושם.
  16. ^ על הספר באתר של קת'רין גונג (באנגלית).