דו"ח ריפתין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב ריפתין, מחבר הדו"ח (למעלה), ודוד בן-גוריון
Ben-Gurion.jpg

דו"ח ריפתין היה דין וחשבון שחובר ב-1 במרץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי יעקב ריפתין, מחברי ועד הביטחון של היישוב. המסמך עסק בבירור שורה של חשדות למעשים פליליים של אנשי ארגון ההגנה תוך כדי המלחמה ובמתן המלצות לפעולה בעקבותיהם, לרבות מינוי פרקליט צבאי לארגון. המסמך נכתב לפי בקשתו של יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון. פרסום המסמך נותר אסור עד כה (נכון ל-2018).

הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הגיעו אל דוד בן-גוריון תלונות על חשדות למעשים פליליים של אנשי ההגנה תוך כדי המלחמה. החשדות התייחסו להוצאה להורג ללא משפט של תשעה אנשים לפחות, וכן לעינויים בחקירות, מעשי שוד וגניבות. המידע על המעשים הגיע אל בן-גוריון באמצעות שירות הידיעות של ההגנה.

בן-גוריון פנה אל יעקב ריפתין, חבר ועד הביטחון של היישוב, שבן-גוריון עמד בראשו. הוא מינה את ריפתין לבדוק את החשדות. בכתב המינוי כתב בן-גוריון:

מעשים אלה, אם הם נכונים, מהווים סכנה פוליטית ומוסרית לארגון וליישוב ויש לאחוז באמצעים החריפים ביותר למען עקירתם מן השורש.

ריפתין ציין כי לצורך הכנת הדו"ח הוא שימש כוועדת חקירה של איש אחד וקיבל סמכויות בהתאם. כמזכיר הוועדה שימש לידו נחמיה ארגוב. הוא הגיש לבן-גוריון את הדו"ח ובו 18 עמודים ב-1 במרץ 1948.

לפי האמור בדו"ח הוציאו אנשי ההגנה להורג ללא משפט במקרים נפרדים ששה פולנים נוצרים שנעצרו על ידם. אחד מהם, שהיה עצור במחנה יונה בתל אביב, ניסה לפי אחד הגרסאות שבדו"ח להתנפל על שומר, נורה ונפצע קשה ואז החליטו אנשי ההגנה במחנה להמית אותו. פולני אחר שנעצר בתל אביב נחקר בעינויים, נמצא שעסק בפלילים ושהיה בקשר עם גרמנים בחו"ל, ואנשי ההגנה חשדו שאיננו שפוי. הם הוציאו אותו להורג. שני פולנים נוספים נעצרו ליד תחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים כי לא היו יכולים להסביר מה מעשיהם שם. לפי גרסה אחת שבדו"ח הם נחקרו מבלי שנמצא בסיס לאישום נגדם. לפי גרסה אחרת עלה חשד שהם עוקבים אחרי הכנות ליציאת שיירה מירושלים לתל אביב, וכן הייתה טענה שאצל אחד מהם נתפס מכתב שהעיד עליו כי הוא גרמני נאצי. שניהם הוצאו להורג. פולני חמישי, שנעצר בירושלים, נחשד להיות איש כנופיות, גנב ופעיל עבור הבולשת הבריטית. הוא הועבר ממקום מעצרו בחיפזון ומבלי שעיניו כוסו, מחשש שהמשטרה הבריטית תחפש אחריו. מחשש שימסור מידע למשטרה אם ישוחרר ולאור החשדות האחרים כלפיו החליטו אנשי ההגנה להוציאו להורג. פולני שישי הוצא להורג, אך הדו"ח איננו מפרט באילו נסיבות.

על פי הדו"ח הוצאו להורג ללא משפט גם שני ערבים. אחד מהם היה נהג מונית שמסתערבים של הפלמ"ח תפסו את מוניתו בטבריה כדי להשתמש בה. לפי גרסה אחת שהובאה בדו"ח התרברב הנהג באוזני הנוסעים שהוא איש כנופיות והם רצו לקחתו לחקירה, וכשהתנגד וניסה לקפוץ מן המכונית הרגו אותו. לפי גרסה אחרת הוזרק לו סם שינה שלא פעל והוא התנגד, ואז נורה למוות. הערבי האחר נתפס ועונה על ידי אנשי הקיבוצים גברעם וסעד, ובהמשך הוצא להורג.

בנוסף, על פי הדו"ח, נעצר בתל אביב אדם סודאני ולאחר שנחקר הוצא להורג ללא משפט.

בדו"ח התייחס ריפתין גם לתלונות על ביזה על ידי אנשי ההגנה. אלו כללו מקרי שוד של כסף ורכוש אחר מידי ערבים, וכן שימוש במצרכי מזון שנועדו ליישובי הנגב על ידי מלווים של השיירות שהסיעו את המזון ליעדו.

לדו"ח הבדיקה צירף ריפתין רשימה של 15 אירועים נוספים שנודע לו עליהם, אך הוא לא בדק אותם.

ריפתין המליץ במסגרת הדו"ח על פעולות פרטניות בקשר לאירועים מסוימים שאותם בדק. כמו כן המליץ על מינוי מיידי של תובע כללי לארגון ההגנה, שיהיה אחראי על חקירת חשדות למעשים פליליים והעמדת נאשמים לדין. ריפתין גם המליץ לאסור על הוצאות להורג ללא פסק דין מוסמך.

הדו"ח נחשב כגורם משמעותי בקבלת ההחלטה על הקמת הפרקליטות הצבאית.

סוגיית פרסום הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך ועותקיו מצויים במספר ארכיונים בישראל. בשנת 1998, לאחר מלאת 50 שנים לכתיבתו, תמה תקופת הסגירה של המסמך הקבועה בחוק. למרות זאת הוא לא פורסם שכן שניים מגנזי המדינה פעלו להארכת איסור הפרסום שלו. ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני מסווג קיבלה את בקשותיהם.

ב-2014 פנה גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק לממשלה בהצעה מנומקת להתיר את פרסום המסמך. טעמו העיקרי היה שחברה דמוקרטית חייבת לאפשר דיון חופשי במלחמותיה והדיון הוא ערובה לחוסן דמוקרטי. לטענתו, תיעוד על מלחמה מוצדק להסתיר רק אם יש בו תוכן מיוחד, דבר שלדעת לזוביק איננו מתקיים במקרה הנדון. אילנה אלון, מנהלת ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, התנגדה להצעת לזוביק. נימוקיה, בשונה של אלו של לזוביק, לא פורסמו. ועדת השרים לא קיבלה את בקשתו של לזוביק והותירה את החיסיון על המסמך על כנו, מבלי לפרסם את נימוקיה. יחד עם זאת, אף שהמסמך לא פורסם, הוא זמין לעיון לכל דורש בין כותלי הארכיונים שבהם הוא נמצא, שכן למרות איסור הפרסום ועדת השרים לא אסרה על עיון זה.

בשנת 2017 פנו אנשי מכון עקבות אל הצנזורה הצבאית בבקשה להתיר את פרסום הדו"ח. הצנזורה הצבאית הורתה על עיכוב הפרסום עד לקבלת החלטה סופית על ידה, החלטה שטרם ניתנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]