נחמיה ארגוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחמיה ארגוב
Nehemia argov.jpeg
רב-סרן נחמיה ארגוב, 1 ביוני 1950
לידה 2 בדצמבר 1914
ריגה
התאבד 2 בנובמבר 1957 (בגיל 42)
תאריך עלייה 1935
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה אלוף-משנה  אלוף-משנה
תפקידים צבאיים
קצין ההסברה של ההגנה, שלישו של ראש המטה הכללי של ההגנה, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה
סגן-אלוף נחמיה ארגוב מלווה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון העוזב את משכן הכנסת בבית פרומין, 1955

נחמיה ארגוב (נימויטין) (2 בדצמבר 1914 - 2 בנובמבר 1957) היה שלישו הצבאי של דוד בן-גוריון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ליהושע-חיים וצפורה נימויטין בריגה (כיום בלטביה), אז חלק מן האימפריה הרוסית. אביו נמנה עם מייסדי הגימנסיה העברית "תושיה" בעיר, שימש שם כמורה ומנהל המוסד וכן היה פעיל בתנועת המזרחי. האווירה בביתו הייתה ציונית והוא למד גם עברית. ארגוב חבר בנעוריו לתנועת הציונית "השומר הצעיר - נצ"ח" וסיים את לימודיו התיכוניים ב"תושיה". בשנת 1935 עלה ארגוב לארץ ישראל.

בארץ הצטרף להגנה והיה בין מייסדי קיבוץ עין גב. הוא עזב את הקיבוץ ב-1940 ועבר לחיפה, שם שימש כקצין ההסברה של ההגנה בעיר ולאחר מכן התמנה לשלישו של מפקד-העיר. בהמשך שימש כשלישו של ראש המטה הכללי של ההגנה, יעקב דורי וכן של ישראל גלילי ויצחק שדה. אחיו דוד שרד את השואה ועלה ארצה לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

בדצמבר 1947 עבר דוד בן-גוריון לגור בתל אביב. ה"הגנה" הפקידה עליו משמר של אנשי פלמ"ח ובראשם עמד ארגוב, שעבד במטה ההגנה ב"בית האדום" ומונה כעבור מספר חודשים לשלישו.[1] עם קום המדינה התמנה לשלישו הצבאי ובינואר 1950 נתמנה למזכירו הצבאי, בדרגות סגן-אלוף ולאחר מכן אלוף-משנה. ארגוב נמנה עם מקורביו של בן-גוריון. בתחילת 1952 עבר ארגוב קורס מפקדי גדודים וחטיבות ובתחילת 1955 סיים קורס צניחה. בתקופה בה שהה בן-גוריון בשדה בוקר, החל מדצמבר 1953, לא שימש ארגוב בתפקידו. עם שובו של בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה בפברואר 1955, שב ארגוב לתפקידו.[2]

ב-2 בנובמבר 1957, בדרכו מתל אביב לירושלים, פגע ארגוב במכוניתו בסביבות רמלה ברוכב אופניים, דוד קדוש, נשוי ואב לארבעה ילדים. ארגוב הכניס את קדוש הפצוע למכוניתו ונסע לבית החולים, שם הביעו הרופאים ספקות אם יוכלו להציל את חייו.[2] במשטרה סיפר ארגוב כי עקיצת דבורה בעינו גרמה לו לסטות ולפגוע ברוכב האופניים. בעקבות האירוע, שם ארגוב בן ה-43 קץ לחייו בביתו, ביריית אקדח ברקתו. את גופתו גילה עוזר קצין הביטחון של המשרד, שנשלח לחפש אותו בביתו. לאחר מכן הוזעק למקום ידידו שמעון פרס.[2] ארגוב נטמן בבית העלמין הצבאי קריית שאול.

ארגוב השאיר על שולחנו שני מכתבים, אחד עבור חבריו ואחד עבור בן-גוריון.[3] במכתב לחבריו, ביקש את סליחתם של הקורבן ומשפחתו וציווה להם את כל כספו, משום ש"גם אם דוד קדוש יחיה, מי יודע אם יוכל להמשיך לדאוג למשפחתו".[2] קדוש שרד את התאונה וכעבור זמן החלים מפצעיו, אולם הוא ומשפחתו סירבו לקחת את הירושה. ארגוב סבל מדיכאון או מרה שחורה כבר זמן מה לפני התקרית, בעקבות אהבה נכזבת. יש הקושרים את התאבדותו לצערו בעקבות אירוע השלכת הרימון בכנסת שהתרחש ימים מספר קודם לכן בכנסת ובו נפצעו קל בן-גוריון וחברי כנסת נוספים. מחשש לבריאותו של בן-גוריון הסתירו את דבר מותו של ארגוב. העיתונים באותם ימים הדפיסו מהדורה מצונזרת מיוחדת שהתעלמה ממותו הטרגי של ארגוב, ואשר הופצה במתכונת זו רק בבית החולים, כדי שבן-גוריון לא יבחין. ב-5 בנובמבר בישר לו משה דיין את הבשורה המרה. כעבור שבועיים עמד בן-גוריון דום לזכרו על דוכן הנואמים של הכנסת.[2]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעון פרס, לך עם האנשים: שבעה דיוקנאות. ירושלים: עידנים, 1978.
  • נחמיה ארגוב דברים לזכרו ומשלו, הוצאת ידידים 1959, באדיבות אתר ספרים בוקספר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נחמיה ארגוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ב, עמ' 676.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יג, עמ' 1427–1430.
  3. ^ צילום מכתבו של ארגוב לבן-גוריון, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון