דחיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דְּחִיק[1] הוא דגש חזק[2] הבא בראש מילה[3].

הסימן הגרפי של הדְחִיק, הוא נקודה בתוך האות הראשונה של המילה.

הדְחִיק מופיע בכל האותיות[4], כשחלים התנאים להופעתו[5], למעט באותיות הגרוניות (אותיות אהחע"ר) שלא מקבלות דגש[6].

הגיית אות בה מופיע הדְחִיק[7], נעשית על ידי הגייה כפולה (מוארכת) ככל דגש חזק[8].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל הדְחִיק הועלה לראשונה על הכתב, ככל הנראה על ידי אהרן בן משה בן אשר, אחרון וגדול בעלי המסורה, שמסר[9] את כל המקרא בעותק המופת כתר ארם צובא[10]. לכתר ארם צובא קדמו בתחילתו 7 דפים ובסופו 21 דפים, שנכרכו עם הכתר, כמה עשרות שנים לאחר שבן אשר מסר את הכתר. תוכנם כלל גם כללי דקדוק ומסורה. קונטרסים אלה טרם נמצאו\הושבו, אך תוכנם ידוע[11].

הדְחִיק רשום שם, כאחד מארבעת היוצאים מן הכלל (ארבעת ה-"מבטלים")[12], לכלל ההגייה הרפה של אות מאותיות בג"ד כפ"ת[13] המצויה בראש מילה.

הכלל קובע הגייה רפה, כאשר המילה שבראשה אות מאותיות בג"ד כפ"ת, נמצאת בתוך משפט. זאת, להבדיל מאות בג"ד כפ"ת שבאה במילה בודדת, או בראש מילה הפותחת משפט, או באה אחרי פסיק - שאז, אות הבגד כפת נהגית בצורתה הקשה (סותמת/פוצצת) - בדגש קל (קשיין).

נוסח הכלל[14] בו מופיע המונח "דחיק", כפי שנכתב על ידי בן אשר הוא, "בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י - רפה, בר ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק"[15]. כלל זה מופיע פעמים אין ספור, בספרי הדקדוק המסורתיים, לעיתים בשינויי ניסוח קלים.

אין בדפים אלה[16] פירוש של הכלל. כך, בעוד ששני המבטלים הראשונים (מפיק ומפסיק), הם פשוטים ברורים ומוכרים בדקדוק העברי הרגיל, שני המבטלים האחרונים (דְחִיק ואתי מרחיק) לא ברורים, אינם פשוטים, ולא תואמים את הדקדוק העברי הרגיל.

מסיבה זו, רבו המחלוקות של המדקדקים בסיווג הקטגוריות האלה[17]; בשאלה מהו הדְחִיק ומהו האתי מרחיק[18], ובמחקר האקדמי בעת החדשה, גם בשאלות האם מדובר בדגש חזק (כדעת המדקדקים המסורתיים) או שמא לא[19], והאם מהותם הוראה לחיבור המילים (כדעת המדקדקים המסורתיים) או שמא להפך - להפרדת המילים (בדומה לטעם פסק)[20].

חלק מהמדקדקים המסורתיים כתבו על הדְחִיק והאתי מרחיק בקצרה רבה, וחלקם יצרו חלוקות על סמך מילים שניקודן שגוי בכתבי יד לא מדויקים.

כל אלה יצרו עמימות ובלבול, בזיהוי התופעה ובחלוקה (המלאכותית ולא רלוונטית) בין הקטגוריות.

המדקדק המסורתי השנון והמקורי רבי שלמה זלמן הנאו (הרז"ה) טיפל לראשונה בבעיה, באופן ברור ובעל היגיון פנימי, וערך זה מוסבר על פי שיטתו; עד הרז"ה, לא היה למעשה הבדל בין הקטגוריות (שניתנו שתיהן למקרים של דגש חזק). היו רק מחלוקות איזה מקרים/דוגמאות הן דְחִיק ואלו הן אתי מרחיק. היו מדקדקים שהרחיבו יותר את קטגורית האתי מרחיק ואחרים הרחיבו יותר את קטגורית הדחיק. הרז"ה הוא הראשון, שאיחד את 2 הקטגוריות, לקטגוריה אחת שהיא הדחיק[21], ולעומת זאת, הוא ייחד את האתי מרחיק[22], למקרים מיוחדים ומעטים יחסית, של דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת, שאינם מפיק או מפסיק כמפורט בהמשך[23].

שם התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדקדקים המסורתיים, קראו לדגש שמופיע באות הראשונה של מילה, גם דְחִיק וגם אתי מרחיק[24]. לרוב המקרים הם קראו אתי מרחיק ולמיעוטם דְחִיק. החלוקה בין הקטגוריות הייתה פורמלית, והניסיון לשייך את הדוגמאות לקטגוריית הדחיק או האתי מרחיק היה במחלוקת.

כללי זיהוי התופעה המתוארים בערך זה[25], חלים על כל הדוגמאות, כי אין שום הבדל מהותי בין הקטגוריות. היינו, החלוקה הפורמלית לקטגוריית דְחִיק ולקטגוריית לאתי מרחיק, שקו הגבול ביניהן, היה במחלוקת תמידית, היא מלאכותית לחלוטין וחסרת כל חשיבות או משמעות מהותית.

מאז שהרז"ה איחד את כל המקרים לקטגוריה אחת (דְחִיק), הלך ופחת השימוש במונח אתי מרחיק לכינוי התופעה. את המונח אתי מרחיק, ייחד הרז"ה לחריגים[26] של כלל "הבגד כפת דסמיך לאהו"י", שאינם דגש חזק אלא דגש קל[27].

בימינו נדחק כמעט לחלוטין השימוש במונח אתי מרחיק, לכינוי התופעה המתוארת בכללי הזיהוי, ובהתאם לכך נכתב הערך תחת הכותרת "דְחִיק".

משמעות המילה "דְחִיק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי המסורה השתמשו במילה הארמית דְחִיק, לציון דגש חזק: למשל, המילה עֲרוּמִּים מופיעה במקרא פעמיים באות מ' דגושה, ופעמיים באות מ' ללא דגש ("מ' רפה" - בלשון בעלי המסורה). בפרשת בראשית, נמסר במסורה הקטנה "ב", על המילה עֲרוּמִּים, הכתובה בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ"[28]. משמעות הערת המסורה "ב", על האות מ' במילה עֲרוּמִּים, היא, כי המילה עֲרוּמִּים באות מ' דגושה, מופיעה במקרא פעמיים. פעם אחת בפסוק בו כתובה ההערה (בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים"[28]) והפעם השנייה מופיעה באיוב ("וּבִגְדֵ֖י עֲרוּמִּ֣ים תַּפְשִֽׁיט[29]"). במסורה על פסוק זה באיוב, ניתן סימן, כדרכם השנונה/מליצית של בעלי המסורה, שמטרתו להקל על זכירת ההבדל, בין המילה עֲרוּמִּים בדגש באות מ', למילה ערומים ללא דגש - שגם היא מופיעה פעמיים במקרא. הסימן שנמסר באיוב הוא: "חכימין רפין וערטילאין דחיקין"[30]. היינו, המילה ערומים באות מ' לא דגושה (רפה בלשון בעלי המסורה), פירושה עורמה (ערמומיות, חכמה = "חכימין"), ואילו כשהאות מ' במילה עֲרוּמִּים דגושה בדגש חזק - פירושה אנשים מעורטלים (עֲרוּמִּים ללא בגדים = "ערטילאין").

הנה כי כן: בעלי המסורה השתמשו בפשטות במילה הארמית דְחִיק ("דחיקין"), לציון דגש חזק[31].

את מה דוחק הדחיק?[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר המקובל הוא[32], שהאות ה' מאימות הקריאה היא שנדחקת (מוצאת החוצה), כאילו אינה קיימת ולא מדובר בצמד מילים (מילה ראשונה ומילה שנייה), בה המילה הראשונה מסתיימת[33] באות ה' מאימות הקריאה, אלא מתייחסים לצמד המילים בתור מילה אחת, אף על פי שאות ה' מאימות הקריאה קיימת בסוף המילה הראשונה[34]. היינו, הדחיק דוחק ומתיז החוצה, כביכול, את האות ה', ואז יש מילה אחת מוקפת (עם מקף בין 2 חלקיה), בה האות הראשונה של המילה השנייה, סוגרת את ההברה האחרונה של המילה הראשונה, ולצורך סגירה זו בא הדגש חזק.

הסיבה להתזת האות ה': מאחר שמתייחסים לצמד המילים, כאילו זו מילה אחת, האות ה' לא יכולה להישאר, כי לעולם לא תבוא אות ה' מאימות הקריאה באמצע מילה[35] (להבדיל מאותיות או"י מאימות הקריאה שבאות תדיר באמצע מילה, למשל (א) מאזנים, בראשית, (ו) אומרים, תהום, (י) בראשית וכו').

רמז להסבר זה, נמצא בפסוק "וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהֹוָ֖ה מַזֶּ֣ה (מַה־זֶּ֣ה) בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה"[36]. לגבי המילה "מַזֶּה" שבפסוק, יש מסורת קרי וכתיב, שרומזת להסבר בפיסקה זו. כתוב במקרא מַזֶּה (במילה אחת עם דגש חזק באות ז'), במקום מַה-זֶּה בשתי מילים. כלומר, בפסוק זה כבר כתובה, הצורה הדחוקה (= בה האות ה' כבר נדחקה והותזה החוצה ואינה כתובה), במקום הכתיבה הנהוגה, בה היו אמורות להיות רשומות שתי מילים מוקפות, עם האות ה' כאם קריאה, הכתובה בטקסט בסוף המילית "מה", ועם דחיק (= דגש חזק) באות ז' בתחילת המילית "זה"[37]. דוגמאות נוספות: מַלָּכֶם֙ תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י[38] = [מַה־לָּכֶם֙] תְּדַכְּאוּ עַמִּי, הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה מָ֣הֵ֣ם = [מָ֣ה הֵ֣ם] עֹשִׂ֑ים[39]. תשומת הלב כי שתי הדוגמאות הן בקשר לדחיק "מה", שהוא חריג בפני עצמו, בכך שהוא בא לאחר תנועת פתח.

יכול שדוגמאות אלה, הן זכר לכתיבה קדומה, בה כתבו עם אימות קריאה מעטות בלבד[40], עובדה התומכות/מחזקת את ההשערה כי הדחיק הוא תופעה דקדוקית קדומה[41].

הנה כי כן: תופעת הדחיק, חלה רק בקשר עם האות ה' מאימות הקריאה[42]>, למעט יוצאים מן הכלל נדירים של דחיק לאחר אותיות א'[43], ו'[44], י'[45].

זיהוי גרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימן הגרפי של דחיק, הוא נקודה באות הראשונה של המילה.

הזיהוי הגרפי של דגש הדחיק באותיות "טס שקץ נוזלים", הוא פשוט: אם מילה פותחת באות, מאותיות טס שקץ נוזלים, ויש בתוך האות נקודה, מדובר בדגש דחיק.

לעומת זאת, זיהוי גרפי של דחיק באותיות בגד כפת אינו רלוונטי, משום שנקודה באותיות בגד כפת בראש מילה, היא בדרך כלל, סימן גרפי לדגש קל (קשיין) ולאו דווקא לדחיק.

זיהוי דחיק באותיות בגד כפת, אפשרית באחת משתי דרכים (שאינן גרפיות):

הדרך הראשונה, היא ע"פ שמונת כללי הזיהוי המפורטים בפסקה הבאה: אם כל שמונת התנאים לתחולת הדחיק מתקיימים, מדובר בדגש חזק (דחיק). אם לא חלים כל כללי תחולת הדחיק, מדובר בדגש קל הרגיל של אותיות בג"ד כפ"ת[46].

הדרך השנייה, היא על דרך האלימינציה, ע"פ כלל ה-"בגד כפת דסמיך לאותיות אהוי"[47]: אם ע"פ הכלל, אמורה הייתה אות הבג"ד כפ"ת, הפותחת את המילה להיות רפה[48], אך האות דגושה - הדגש הוא דחיק. זיהוי בדרך האלימינציה קל ופשוט יותר, כי הוא מצריך הכרה ושליטה, של כלל הבגד כפת דסמיך לאהו"י, בלבד, ולא בכל הפרטים המורכבים והמסובכים יחסית, של כלל הדחיק[49].

הכללים להופעת דגש חזק בראש מילה (כללי התחולה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי תחולת הדחיק בוחנים שתי מילים: את המילה שהדְחִיק מופיע בה, ואת המילה שלפניה[50]:

דגש דחיק[51] יופיע, כשחלים כל[52] שמונת[53] הכללים הבאים:

בחינת המילה שלפני הדחיק (המילה הראשונה):

המילה שלפני הופעת הדְחִיק, חייבת לעמוד בששה תנאים. שני תנאים מתייחסים למילה, וארבעה תנאים מתייחסים להברה האחרונה של המילה:

שני התנאים המתייחסים למילה שלפני הדחיק:

  • 1. סוג ההטעמה: המילה מוטעמת בהטעמת מלעיל (לרבות מחמת נסוג אחור).
  • 2. סוג טעם המקרא: המילה מוטעמת בטעם משרת/מחבר מטעמי המקרא[54][55].

ארבעת התנאים המתייחסים להברה המסיימת את המילה שלפני הדחיק:

  • 3. סוג ההברה האחרונה: המילה מסתיימת בהברה פתוחה[56],
  • 4. סוג התנועה: התנועה של ההברה הפתוחה, המסיימת את המילה הראשונה, היא תנועת סגול[57][58] או קמץ[59][60].
  • 5. אות ה' מאימות הקריאה: בהברה הפתוחה המסיימת את המילה יש אות ה'[61] מאימות הקריאה[62] בפועל[63] או בכוח[64][65].
  • 6. היעדר אות ה' שרשית: האות ה' המסיימת את ההברה הפתוחה שבסוף המילה הראשונה, אינה אות ה' שרשית מגזרת ל"ה המנוקדת בקמץ. כלומר, דְחִיק לא יבוא אחרי אות ה' שורשית בגזרת ל"ה[66] המנוקדת בקמץ[67][68].

בחינת המילה שהדחיק מופיע בה (המילה השנייה): המילה שבה מופיע הדְחִיק חייבת לעמוד בשני התנאים הבאים:

  • 7. מיקום ההטעמה: המילה מוטעמת בהברתה הראשונה.
  • 8. סוג האות הפותחת: המילה נפתחת באות שאינה גרונית[69][68][70].

הערות נוספות בעניין הזיהוי ויוצאים מן הכלל:

אם מופיע דְחִיק ולא חלים כל שמונת התנאים הנ"ל, מדובר ביוצא מן הכלל. ראה להלן בפסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם, בסעיפים הממוספרים בספרות 1 עד 8, בהתאם למספור 8 הכללים הנ"ל[71].

אם חלים שמונת התנאים ואין דְחִיק, מדובר ביוצא מן הכלל מסוג הפוך. ראה להלן בפסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם. בקטע על יוצאים מן הכלל מהסוג ההפוך.

לעיתים בעלי המסורה תיארו סוגים של יוצאים מן הכלל, דוגמת הדְחִיק שאחרי המילה מה, הכלל על מילים זעירות[72], או הכלל[73], שלפיו, כשהמילה הראשונה מסתיימת בתנועת קמץ וכשהמילים מוקפות[74] יש לא מעט מקרים בהם לא מופיע דחיק[75], לעומת סיום בתנועת סגול, שלאחריה, יופיע תמיד[76] דְחִיק[77].

הדגמת התנאים/הכללים לתחולת הדחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיסקה זו יובאו הדגמות של מקרים דומים מאוד, המקבלים דחיק או לא מקבלים דחיק, בהתאם לכללי הזיהוי של הדחיק (התנאים לתחולת דין דחיק), שפורטו בפיסקה הקודמת לעיל:

הדגמת הכללים החלים על המילה הראשונה (המילה הקודמת למילה בה מופיע או נעדר הדחיק, וזאת בהתאם לששת הכללים החלים על המילה הראשונה):

שני התנאים המתייחסים למילה שלפני הדחיק:

1. הדגמת דחיק לאחר מילה מלעלית אך לא לאחר מילה מלרעית (כלל 1):

המילה שָׁם בפרשת כי תבוא: אין דחיק במילה שָׁם הבאה לאחר מילה מלרעית: וְנָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז[78] לעומת ארבעה מופעי דחיק במילה שָּׁם לאחר מילה מלעלית: וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ[79], וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם[80], וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן[81], וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן[82][83].

2. הדגמת דחיק לאחר טעם משרת אך לא לאחר טעם מפסיק (כלל 2):

בצמד המילים השבעה לי: במכירת הבכורה אומר יעקב לעשיו: בפסוק: "וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב" (בראשית, כה, לג) - יש דחיק במילה לִּי֙, כי המילה שלפניה (הִשָּׁ֤בְעָה) מוטעמת בטעם משרת (הטעם מהפך). לעומת זאת באותן צמד מילים (הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י), בפסוק "וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה" (בראשית מז, לא), המילה "לי", לא מקבלת דחיק, כי המילה שלפניה (הִשָּֽׁבְעָה֙), באה בטעם המפסיק "פשטא"[85].

ארבעת התנאים המתייחסים להברה המסיימת את המילה שלפני הדחיק:

3. הדגמת דחיק לאחר הברה פתוחה אך לא לאחר הברה סגורה (כלל 3):

יש דגש דחיק במילה "שָׁבַע" (באר שבע), הבאה אחרי המילה "בְּאֵרָה" המסתיימת בהברה פתוחה: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע (בראשית מו א), אך אין דחיק במילה שָׁבַע, כשהיא באה אחרי המילה באר, המסתיימת בעיצור (בהברה סגורה): "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב"[86][87].

4. הדגמת דחיק לפי סוג התנועה בהברה המסיימת את המילה הראשונה (המילה שלפני הדחיק):

4.א. הדגמת דחיק בתנועת סגול:

4.א.1 - הדגמת דחיק בתנועת סגול, אך לא בתנועת צירי (כלל 3):

באות פ' בצמד המילים "עושֶׂה פְּרי" יש דחיק[88]. כי היא באה אחרי תנועת סגול. לעומת זאת, אין דחיק באות פ' בצמד המילים "עושֵׂה פֶֿלא"[89]. כי תנועת צירה לא מאפשרת דחיק במילה שאחריה.

4.א.2. הדגמת דחיק לאחר סגול, והיעדרו לאחר שורוק (כלל 3):

יְחַזְּקוּ־לָ֨מוֹ ׀ דָּ֘בָ֤ר רָ֗ע יְֽ֭סַפְּרוּ לִטְמ֣וֹן מוֹקְשִׁ֑ים אָ֝מְר֗וּ מִ֣י יִרְאֶה־לָּֽמוֹ[90].

4.א.3. הדגמת דחיק לאחר סגול, והיעדרו לאחר חיריק (כלל 3):

לְמַ֤עַן תִּזְכְּרִי֙ וָבֹ֔שְׁתְּ וְלֹ֨א יִֽהְיֶה-לָּ֥ךְ עוֹד֙ פִּתְח֣וֹן פֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י כְּלִמָּתֵ֑ךְ בְּכַפְּרִי-לָךְ֙ לְכָל-אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה[91].

4. ב. הדגמת דחיק בתנועת קמץ:

4.ב.1. הדגמת דחיק בתנועת קמץ, אך לא בתנועת חיריק (כלל 3):

מהמילה "לָנוּ" נעדר דחיק לאחר מילה מהשורש בוא, המסתיימת בחיריק: רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ (בראשית לט, יד). לעומת זאת, לאחר שלושה פסוקים יש דחיק במילה "לָנוּ", כי היא באה אחרי מילה מאותו שורש, המסתיימת בקמץ: בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי (בראשית לט, יז)[92].

4.ב.2. הדגמת דחיק בתנועת קמץ, אך לא בתנועת שורוק (כלל 3):

במילה פה אחרי מילה מהשורש ישב: וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י[93]. המילה פֹּ֖ה דגושה בדחיק לאחר מילה המסתיימת בקמץ (שְׁבָה). לעומת זאת בפסוק לאחריו׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ[94], נעדר דחיק, כי המילה פֹ֑ה באה לאחר תנועת שורוק.

4.ב.3. הדגמת דחיק בתנועת קמץ, אך לא בתנועת צירה (כלל 3):

בבראשית כז (קבלת ברכת יצחק במרמה), המילה לי מקבלת דחיק אחרי תנועת קמץ, ולא אחרי תנועת צירה. כך הצירוף וַֽעֲשֵׂה-לִ֨י[95] לא מקבל דחיק מחמת הצירה וכן הצירוף וַיָּ֨בֵא לִ֜י (בראשית, כז, לג), לעומת ְהָבִ֥יאָה לִּ֖י (בראשית כז, ד וכן ז) ועוד צירופים שמקבלים דחיק מחמת הקמץ שלפניהם[96].

5. הדגמת דחיק לאחר אות ה' מאימות הקריאה ולא לאחר אות אחרת מאימות הקריאה:

6. הדגמת דחיק לאחר אות ה' שאינה שרשית והיעדר דחיק באות ה' קמוצה בגזרת ל"ה:

עָלֶ֣יךָ קֶּ֔צֶף (דברי הימים ב, יט, ב) בדחיק, ולעומתו לאחר כמה פסוקים, כשקדמה למילה קצף, מילה מגזרת ל"ה - אין דחיק: וְהָיָה־קֶ֥צֶף[97][98].  

הדגמה של המילה השנייה בה מופיע או נעדר הדחיק:

7. הדגמת דחיק במילה המוטעמת בהברה הראשונה, והיעדר דחיק במילה שאינה מוטעמת בהברה הראשונה (התנאי הראשון - תנאי בקשר למילה בה מופיע הדחיק/ המילה השנייה):

דחיק לאחר המילה "הִכִּיתָ" בפרשת בשלח : בפסוק אחד כתוב: וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר (שמות יז, ה) יש דחיק במילה בּוֹ֙, המוטעמת בראשה. לעומת זאת בפסוק אחריו נעדר דחיק לאחר המילה וְהִכִּ֣יתָ, כי המילה שלאחריה (בַצּ֗וּר), אינה מוטעמת בראשה: "וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם (שמות יז, ו).

הדגמות בפיסקה זו לעיל, מראות בבירור, מקרים מאוד דומים בפסוקים קרובים, שלעיתים מקבלים דחיק ולעיתים לא - תוך הסברת ההבדל הדקיק בין המקרים, שגורם לשונות (פעם התקיימות אחד מתנאי/ כללי הדחיק ופעם היעדרו).

יוצאים מן הכלל לסוגיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט לכל אחד מהכללים והתנאים להופעתו של הדחיק (הנזכרים בפסקת הזיהוי לעיל), כפי שהודגמו לעיל, קיימים יוצאים מן הכלל[99]. היינו, יש מופעי דחיק במקרא, אף על פי שלא חל אחד משמונת התנאים לתחולת הדחיק[100].

יוצאים מן הכלל במילה שלפני הדחיק (המילה הראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני התנאים המתייחסים למילה שלפני הדחיק:

1. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה מלרעית (או לא מוטעמות במלעיל) (כלל 1):

  • וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר[101][102].
  • וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י (בראשית יט' ב), וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין (שם - בראשית יט' ב), אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי (בראשית יט, כ), וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט).
  • דוגמה נדירה ולא מוכרת - המילים הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א וכן הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, המופיעות בסוף הלל המצרי: אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא (תהלים קיח, כה). המילה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה (נָּ֑א) נהגית במלרע (כפי שמופיע בכתר), ולא במלעיל כפי שהוגים אנשים רבים, מחמת טעויות בחלק מכתבי היד ובדפוסים, ובנגזר הטעות מופיעה כמעט בכל הסידורים. כך גם במילים "הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא" (– האות נ' דגושה, כפי שמופיע בכתר, אף שבסידורים ובספרי תנך מודפסים רבים, האות נ' לא דגושה).
  • וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨ ׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְד֥וֹר וָדֹ֑ר (תהילים עט, יג)[103].
  • לאחר מילית מה ולאחר המילית זה (לגבי המילית "זה" - ובלבד שהמילה השנייה שבה הדחיק מוטעמת בראשה). לדוגמה: וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ (שמות ג, יב)[104].

2. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה מוטעמת בטעם מפסיק (כלל 2):

  • "כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ" (בראשית לח, ט). דחיק זה נדיר ביותר והוא מופע יחיד במקרא כולו, של דחיק לאחר טעם מפסיק. שכן, אם המילים לא סמוכות (לא מחוברות - ולראייה המילה הראשונה מוטעמת בטעם מפסיק), לא קיימת לכאורה הצדקה, להדגיש את האות הראשונה של המילה השנייה (אם יש הפסקה, נופל תפקיד הדחיק כדגש מחבר - דגש שבא לסגור את התנועה הפתוחה בהברה הקודמת. אם יש הפסקה בין המילים, לא רלוונטי שעיצור הפותח את המילה השנייה יתחבר ויסגור את ההברה הפתוחה שבסוף המילה הראשונה). והנה, בפסוק זה (בראשית לח, ט): "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע, וְהָיָ֞ה, אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙, וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה, לְבִלְתִּ֥י נְתׇן־זֶ֖רַע, לְאָחִֽיו." (רשום פסיק לאחר כל טעם מפסיק), המילה "כִּ֛י" מוטעמת בטעם מפסיק (תביר), ולמרות זאת יש דחיק, בלמד הפותחת את המילה לֹּ֥א, שלאחר הטעם המפסיק תביר, המטעים את המילה "כִּ֛י". הסבר דחוק הוא, שהטעם המפסיק תביר הוא טעם מפסיק מדרגה נמוכה (הפסקה מדרגה שלישית, מתוך ארבע דרגות הפסקה של טעמי המקרא: קיסרים, מלכים, משנים, שלישים). הסבר יותר סביר הוא כי במקרה זה נקודת הדגש אינה דחיק מחבר, אלא תפקידה לגרום לשינוי היגוי המילה "לא", הצמודה למילה לו (שתי מילים שהיגויים זהה, אך משמעותן שונה. ראה ההערה להלן במסקנה שבפסקה זו).

ארבעת התנאים המתייחסים להברה המסיימת את המילה שלפני הדחיק:

3. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה נסגרת בעיצור ולא בהברה פתוחה (כלל 3):

  • לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו), מַחֲזִ֥יק בְּאׇזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּא־לֽוֹ (משלי כו, יז). דחיק זה נדיר ביותר כי לכאורה הוא חותר תחת כלל התחולה הכי בסיסי - שלפיו דחיק בא רק אחרי תנועה פתוחה ("דסמיך לאהוי").

4. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה מסתיימת בתנועה שאינה קמץ או סגול (כלל 4):

  • דחיק אחרי שורוק - וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב)[105], וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד[106] (תהלים כ, ט),
  • דחיק אחרי חיריק (נדיר) - בסוף הלל המצרי בתהלים: מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ[107] וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח), הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב)[108].
  • דחיק אחרי חולם (מאוד נדיר) - חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י),

5. דחיק לאחר אימת קריאה שאינה ה': יש דוגמאות בודדות לדחיק אחרי אותיות או"י:

  • דחיק לאחר אות א': גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙[109][110],
  • דחיק לאחר אות ו': וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב)[111],
  • דחיק לאחר אות י': הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב)[112],

6. דחיק לאחר אות ה' שרשית בתנועת קמץ - לא מצאנו יוצא מן הכלל מסוג זה:

יוצאים מן הכלל במילה בה מופיע הדחיק (המילה השנייה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

7. דחיק אף על פי שהמילה השנייה, שבה נמצא הדחיק, אינה מוטעמת בהברה הראשונה:

  • מילים בנות שתי הברות המוטעמות מלרע: "משה לאמור" (בכל 76 המופעים בתורה של הפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר"), וְזֶה־פִּרְיָֽהּ (במדבר יג, כז), הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ (דברים לב, ו), וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו), וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ (שמואל א, א, יג ), אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ (ישעיהו לד, יד), עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה (מיכה ד, ח), וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י (חבקוק ב, ו), וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד (דברי הימים ב, לב, ל), חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ (תהלים עז, טז), הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה (איוב ד, ב), הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא (איוב ה, כז),
  • מילים בנות 3 הברות בהטעמה מלעלית: מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה, (שיר השירים א, ד), וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד (דברי הימים ב, לב, ל). 
  • הדחיק שאחרי המילה מה: אחרי המילה "מה" לעולם יבוא דגש חזק, גם במילים שההטעמה שלהם אינה בהברה הראשונה, לדוגמה מה-מעשיכם, מה נורא, מה נדבר, מה נצטדק. ספק אם מדובר בדחיק או בדגש חזק מחמת המקף, היינו האם מדובר בדחיק כפי שראו זאת המדקדקים המסורתיים[113], או בדגש חזק רגיל[114], הסוגר את התנועה הקטנה הבלתי מוטעמת שלפניו (המקף גורם לכך שמתייחסים לשתי המילים בתור מילה אחת).
  • בכל המקרים של דחיק בהטעמת משנה. לדוגמה: וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י סוּרוּ נָ֠א אֶל-בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֨ינוּ֙ וְרַֽחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם (בראשית יט, ב), מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ הֹ'[115] (שמות טו, יא - שירת הים), וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ (שמות כז, ג), וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו (שמות כה, כט), וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב), כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤יתָ לִּירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ (יהושע ח, ב), וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י (דברי הימים א, ד, י), צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ (תהלים לא, כ), נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו), וַיְשִׂימֶ֤הָ תֵּל־עוֹלָם֙ שְׁמָמָ֔ה (יהושע ח, כח). הסבר והרחבה על תופעה זו, של דחיק בהטעמת משנה, שהיא סוג של יוצא מן הכלל, שיש כללים המתארים את התנאים בהם, היוצא מן הכלל הזה יכול לקרות, ראה להלן בפסקה אודות דחיק בהטעמת משנה.
  • בְּטֶ֤רֶם ׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י).

8. דחיק אף על פי שהמילה השנייה, שבה נמצא הדחיק, פותחת באות גרונית:

וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב), מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע (חבקוק ג, יג), כִּ֤י מִקְנֶה־רַּב֙ הָ֣יָה ל֔וֹ (דברי הימים ב, כו, י), אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם-יָ֝לִ֗ין עַל-אֲבוּסֶֽךָ (איוב לט, ט), יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע (משלי יא, כא), מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו, א)[116].

מסקנות מהדוגמאות של היוצאים מן הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראנו לעיל קיומם של יוצאים מן הכלל, בקשר לכל תנאי ותנאי, אך דחיק כמעט שלא יבוא לאחר טעם מפסיק (כלל 4) ולא לאחר עיצור (כלל 2)[117]. היינו, דחיק יבוא תמיד אחרי טעם מחבר[118] ויבוא תמיד אחרי מילה המסתיימת בתנועה פתוחה (מסוג קמץ וסגול) - הם התנאים המהותיים ביותר בדחיק (ראו להלן בפסקה "את מה דוחק הדחיק?"). כלומר, יש היגיון רב במסקנה/טענה, כי הדגש החזק בראש המילה השנייה, מתפקד בתור דגש מחבר, היינו עיצור הסוגר את התנועה הפתוחה שבסוף המילה הראשונה[119].

העובדה כי התנאי הכי מהותי בדחיק, הוא הופעתו אחרי מילה המסתיימת בתנועה פתוחה[120] ומוטעמת בטעם מחבר, מסביר גם את הבאת נושא הדחיק על ידי בעלי המסורה, במסגרת הכלל אודות ההגייה הרפה של אותיות בג"ד כפ"ת, כי גם כלל זה מתייחס למילה (הפותחת בבגד כפת) ובאה אחרי מילה המסתיימת באותיות אהו"י[121][122] (היינו מילה המסתיימת בתנועה פתוחה) ומוטעמת בטעם מחבר:

לשון אחר: גם תופעת הדחיק וגם תופעת הבגד כפת הרפה בראש מילה, דורשות שתקדם להם מילה המסתיימת בהברה פתוחה ומוטעמת בטעם מחבר, ועל יש היגיון בצירופם והזכרתם בכלל אחד.

יוצאים מן הכלל הפוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר חלים כל 8 התנאים, לתחולת הדחיק, ולמרות זאת לא מופיע דחיק - מדובר על יוצא מן הכלל הפוך.

מובאים להלן 2 סוגים של יוצאים מן הכלל הפוכים: (1) יוצאים מן הכלל שניתנו בהם כללים, (2) דוגמאות ספציפיות ללא כלל.

(1). יוצאים מן הכלל שיש בהם כלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיק לא יבוא אחרי אות ה' שורשית המנוקדת בקמץ בגזרת ל"ה (האות השלישית של השורש היא אות ה' קמוצה). לכן אין דחיק אחרי המילים:

אָ֥בָה[123], אָ֣פָה[124], בָּֽנָה[125], הָ֨יָה[126], הרה[127], חָ֥לָֽה[128], חָנָה[129], חָ֣סָה[130], חָ֣רָה[131], כָּ֣לָה[132], כִּסָּה[133], כָּרָה[134], מֵ֣אָה[135], נאה[136], עָ֣לָה[137], נָֽטָה[138], עָ֣נָה[139], עִנָּה[140], עָ֥שָׂה[141], צִוָּה[142], ראה[143], שָׁ֥וָה[144], שָׁ֥נָה[145], שָׁ֣תָה[146].

כלל זה, הוא למעשה כלל התחולה /זיהוי השישי המתואר לעיל בפסקה "מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?", ונרחיב כאן כמה נקודות נוספות בהקשר של כלל זה:

דחיק יכול לבוא במילה המורכבת רק מאותיות השורש, אם האות ה' המסיימת לא מנוקדת בקמץ. למשל, עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ (בראשית א, יא), עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל[147][148].

דחיק יופיע בדרך כלל במילים משורש בגזרת ל"ה, גם אם הן המכילות אותיות נוספות: הן כאשר המילה הראשונה לא מסתיימת באות ה': למשל, וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ[149], וְהָיִיתָ לָּנוּ[150], והן כאשר המילה הראשונה מסתיימת באות ה, למשל, וְעָֽנְתָה־בִּ֤י[151].

יש כמה מקרים של היעדר דחיק בשרשי גזרת ל"ה, אף על פי שנוספו אותיות על אותיות השורש. למשל: נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ (תהלים צג, ה)[152].

כלל היעדר הדחיק בשרשים מגזרת ל"ה, מודגם יפה במילה לָ֤ךְ, בפסוק "לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָֽיָה־לָ֤ךְ יְהֹוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ" (ישעיהו ס, יט). בפסוק זה מופיע השורש היה פעמיים לפני המילה לָ֤ךְ. בפעם הראשונה המילה לָּ֨ךְ מופיעה בדחיק, כי המילה שקדמה לה מסתיימת באות ה' סגולה (יִֽהְיֶה). לעומת זאת, המופע השני של המילה לָ֤ךְ, לא מקבל דחיק, אף על פי שהמילה לָ֤ךְ, באה אחרי מילה מאותו שרש (היה), כי קדמה לה מילה מגזרת ל"ה, המסתיימת באות ה' קמוצה (וְהָֽיָה)[153].

(2). יוצאים מן הכלל ספציפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. קמצין ולא דחיקין: כשהמילה הראשונה מסתיימת בתנועת קמץ עם אות ה' מאימות הקריאה, יש לא מעט יוצאים מן הכלל:

המדקדקים המסורתיים, זיהו כי יש לא מעט מקרים, בהם אין דחיק אחרי קמץ והיו חלוקים בבעיית ה-"קמצין ולא דחיקין". המנחת שי למשל, סבר שכשהמילים מוקפות אין דחיק בתנועת קמץ[154][155].

מסד הנתונים שבנינו במסגרת כתיבת ערך זה, מראה כי הכלל הוא שיש דחיק אחרי תנועת קמץ (414 מופעים, 118 מתוכם מוקפים), אך יש גם לא מעט יוצאים מן הכלל (53 מופעים שנעדר מהם דחיק לאחר תנועת קמץ, 24 מתוכם מוקפים). בכך נפתרה מחלוקת שהעסיקה את המדקדקים המסורתיים כאלף שנים.

קיימים 49 מקרים להיעדר דחיק בקמץ עם סיומת אות ה': למשל, וְיָלְדָה־ל֥וֹ (שמות כא, ד)[156]. ו- 4 מקרים ללא אות ה' בסיום המילה. למשל, יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם[157].

ב. במגילת רות יש 5 יוצאים מן הכלל[158], שאין בהם דחיק, במילה מהשורש קרא[159], כאשר המילה באה בנטייה המסתיימת או ראויה להסתיים באות ה'. זאת, אף על פי ש- 5 הדוגמאות ראויות לקבל דחיק בהתאם לכללי הזיהוי. לעומת זאת, אי הופעת דחיק בגזרת ל"א, (כאשר למד הפעל הוא א') המסתיימת בקמץ, נובעת מכך שתופעת הדחיק, חלה רק בסיומת האות ה' (בפועל או בכוח)[160]. לכאורה, מדובר במקרה פרטי של קמצין ולא דחיקין, כאשר 4 מקרים בסיומת האות ה', ומקרה אחד מצטרף לדוגמה הנדירה של היעדר דחיק ללא סיומת באות ה'. אך העובדה שבספר כה קצר יש 5 דוגמאות, וכולן באותו שורש (קרא), הכריעה לציין דוגמאות אלה כסוג מיוחד של היעדר דחיק.

ג. היעדר דחיק לאחר תנועת סגול: נמצא בכל המקרא רק מקרה אחד, במילים: אֵ֥לֶּה פֹ֛ה (דברים ה, ג)[161], בו ראוי שיהא דחיק והוא נעדר לאחר תנועת סגול.

ד. יוצא מן הכלל בדחיק מה: מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבְּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים (זכריה ד, יב) - אות ש' רפה פותחת את המילית שְׁתֵּ֞י, אף על פי שהיא באה אחרי המילית "מה", שלאחריה לעולם יבוא דגש הדחיק[162]. דוגמאות נוספות: וַאֲצַפֶּ֗ה לִרְאוֹת֙ מַה־יְדַבֶּר־בִּ֔י (חבקוק ב, א), אֶשְׁמְעָ֗ה מַה-יְדַבֵּר֮ הָאֵ֪ל | יְה֫וָ֥ה (תהלים פה, ט).

מופעי הדחיק במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמאות שהובאו על ידי המדקדקים המסורתיים: המדקדקים המסורתיים הביאו בדרך כלל כמה דוגמאות החוזרות בספרים השונים: מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ[163], מַה־בֶּ֗צַע[164], וּמִֽשְׁנֶה-כֶּ֛סֶף[165], וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח[166], וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ[167], אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן[168], עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙[169], עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ[170], מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙[171][172], וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם[173].

144 המילים בהם קיימת במקרא תופעת הדחיק (לפי סדר אלפביתי):[174] בָּ֖אוּ, בָּֽאֵלִם֙, בָּ֣אתִי[175], בָּֽגֶד, בָּ֔הּ, בּ֖וֹ, בִּזְר֣וֹעַ, בִּ֤י, בָּ֑יִת, בְּךָ֖, בָּ֑ךְ, בֶּ֑כִי, בָּ֔ם, בֵּ֔ן, בָּ֙נוּ֙, בְּנִ֥י, בֹּ֑קֶר, בָּ֑ר, בֹּ֖שֶׁת, בַּ֑ת, גֹּ֭מֶא, גֹּֽשֶׁן, גַּ֔ת, דִּ֑ין, דַּ֤ל, דָּעַת, דְּתָבְרַיָּא֙, זֹּֽאת, זֶּה֩, זְּעָקָ֖ה, טּֽוֹב, טְּעֵם֒, יָּ֑הּ, יָּֽחַד, יָּ֑יִן, יֵּ֖שׁ, כֹּֽה, כָּ֖כָה, כֹּ֔ל, כֵּֽן, כְּנַ֔עַן, כֶּ֛סֶף, כָּֽרֶם, כָּשִׂ֑יתָ, לֹּ֔א, לֵּאמֹֽר, לֵּ֭ב, לָּֽהּ, לְּהֹ֑ם, לּ֥וֹ, לֶּ֙חֶם֙, לִּ֥י, לַּ֗יְלָה, לִּילִ֔ית. לִּירֵ֫אֶ֥יךָ, לִּירִיחוֹ֙, לְּךָ֜,  לָּ֔ךְ, לֵּ֔כוּ, לְּלֹא,  לְּ֝לַ֗יְלָה, לָּֽמוֹ, לָּ֣נוּ, לַּ֥עַג, לְּעָ֖ם, מְּאֹ֑ד, מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ, מָּֽה, מָּ֑וֶת, מְּטָ֔א, מָּֽטָּה, מָּֽיִם, מֶּ֖לֶךְ, מְּעָ֔ט, מָּ֑עְלָה, מַּעְרָ֖בָה, מְּרִ֨יטוּ, מֵּרָעָ֖ה, נָּ֣א, נֻּ֨דוּ, נֵּ֑ס, נָּֽסוּ, נָּע֔וֹת, נֶּ֗פֶשׁ, נָּר֑וּצָה, סָּגְר֑וּ, סּ֑וֹד, סּ֑וּף, סִּֽירֹתָיו֙, סִּירֹתֵכֶ֣ם, סֶּֽלָה, סְּע֗וּ, סֻּ֨רוּ, פֹּ֖ה, פַּח֙, פִּֽיהָ, פִּ֑יהוּ, פֶּ֑לֶא, פֶּ֔סַח, פְּרִי֙, פִּרְיָֽהּ, פָּ֑רֶץ, פֶּ֭שַׁע, צְּאוּ֙, צֶּדֶק֮, צִּ֖יץ, צַּ֙מְנוּ֙, צֹּ֤ר, קֶּ֗דֶם, קֹּֽדֶשׁ, קָּֽו, קּ֑וֹל, קֶּ֔מַח, קַּ֝֗מְנוּ, קָּנֶ֔ךָ, קְּעָרֹתָ֜יו, קֶּ֔צֶף, רֹּאשׁ֙, רַּב֙, רֵּ֣ים, רַּ֭ךְ, רָּ֑ע, שְּׁאוֹל֙, שְּׂאֹ֖ר, שְּׁבִ֖י, שֶּׁ֗בִי, שֹּׁ֔בְנָה, שָּׁ֑בַע, שֶּׁ֔בֶר, שֹּֽׁחַד, שְּׂחֹק֙, שָּֽׁחַר, שַּׁ֭חַת, שָּׁם֙, שָּֽׁמָּה, שְּׁמ֥וֹ, שְּׁמִ֣י, שִּׁמְךָ֖, שְּׁמָֽע, שָּֽׁקֶר, תֵּאתֶ֑ה, תָּ֜ו, תֵּל, תִּלְאֶ֑ה[176].

דגש דחיק של המילית "מה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילית מה, מנוקדת בתנועת פתח ומוקפת למילה שלאחריה. אחרי המילית מה יבוא לעולם דגש חזק (דגש מה), למעט אם המילה שלאחריה פותחת באות גרונית. במקרה זה המילית מה, מנוקדת דרך כלל בקמץ. אם המילה השנייה פותחת באות ח' או ע' קמוצות, המילית מה תבוא בתנועת סגול[177]. בכך, יש דמיון/זהות, בין ניקוד המילית מה לניקוד אות ה' הידיעה, שגם לאחריה תמיד יבוא דגש חזק למעט אם אות גרונית באה אחריה, שאז אות ה' היידוע תנוקד כנ"ל.

המדקדקים המסורתיים, החשיבו את דגש מה, לדגש דחיק רגיל (בדומה לדגש הנדון בערך זה), ומאחר והמילית מה מנוקדת בתנועת פתח, המדקדקים המסורתיים תיארו את דגש הדחיק כדגש שיבוא אחרי תנועות פתח קמץ וסגול. זאת, אף על פי שאין דחיק אחרי תנועת פתח למעט אחרי המלית מה.

מהותית יש שוני רב, בין הדגש שלאחר המילית מה, לבין דגש הדחיק (המתואר בערך זה בפיסקאות על זיהוי התופעה וכלליה), וזאת לפחות בשלוש נקודות: (1) אחרי המילית מה, יבוא לעולם דגש חזק, גם כשהמילה השנייה לא מוטעמת בהברתה הראשונה, (2) המילית מה עצמה מוטעמת מהותית בהטעמה מלרעית, כי יש בה רק הברה אחת, ובנוסף, (3) המילית מה היא המילה היחידה, בה יש דגש דחיק אחרי תנועת פתח. 3 הנקודות האלה מבדילות בין הדגש שבא אחרי המילית מה, לבין דגש הדחיק הרגיל, כאשר 2 המאפיינים העיקריים של הדחיק (מילה ראשונה מלעלית ומילה שנייה המוטעמת בהברתה הראשונה) לא קיימים בדגש מה. הבדלים מהותיים ובולטים אלה, גרמו לגזניוס, כנראה, לקבוע כי הדגש שלאחר המילית מה אינו דגש דחיק, כאשר כוונתו היא, ככל הנראה, שמדובר בתופעה שונה לחלוטין מדגש הדחיק. גזניוס רואה בדגש שלאחר המילית מה כדגש חזק רגיל, הסוגר תנועה קטנה בלתי מוטעמת. גם אצל האחים קמחי, רואים התייחסות דומה, המתבטאת בכך שהם רואים בדגש מה, כדגש דחיק הכמעט יחיד, ואילו את שאר הדוגמאות הם משייכים לקטגוריית האתי מרחיק. היינו, גם הם ראו בדגש מה, כמקרה שונה מהתופעה הכללית המתוארת בערך זה. ההבדלים הנ"ל, לא "הפריעו" למדקדקים מסורתיים רבים, לראות בדגש המילית מה, כחלק מהתופעה המתוארת בערך זה, ואף מביאים דוגמאות קלאסיות לדחיק מדגש מה, כגון, מה-בצע, מה-פרצת וכו'.

דוגמאות לדחיק מה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיק מה, נפוץ מאד במקרא, משום שאחרי כל מופע של מילית מה פתוחה[178], יבוא דחיק. לכן אנו מביאים להלן דוגמאות בודדות בלבד.

יש במקרא מאות הופעות של דחיק מה[179].

הדוגמאות המפורסמות שהובאו על ידי המדקדקים המסורתיים:

מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ (בראשית לז, כו), וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ (בראשית לח, כט) .

דוגמאות נוספות: וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק (בראשית מד, טז), וְעַתָּ֗ה מַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר (ירמיהו ב, יח), וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהֹוָה (במדבר כג, יז), מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב (במדבר כד, ה).

יוצאים מן הכלל - היעדר דגש דחיק אחרי מה הבאה בתנועת פתח: היעדר דגש אחרי מה בתנוע פתח, הוא נדיר מאוד: גּ֚וֹי לֹא-תֵדַ֣ע לְשֹׁנ֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע מַה-יְדַבֵּֽר (ירמיהו ה,טו). הסבר אפשרי ליוצא מן הכלל הזה: ניקוד המילה מה, זהה לניקוד ה' הידיעה. לכן, נעדר דגש הדחיק בצירוף מַה-יְדַבֵּֽר, בתואם לכלל ניקוד ה' הידיעה, שגם בה אות יוד שוואית אחרי ה' היידוע, לא מקבלת דגש חזק[180].

כאשר המילית מה מנוקדת בתנועת קמץ, לא יבוא דחיק במילה שלאחריה.

על ניקוד המילית מה, ראה בפסקה שכתבנו על ניקוד המילית "מה", ב-ויקימילון. הבאנו שם דוגמאות רבות לניקוד המילית מה וכן יוצאים מן הכלל[181].

דחיק בהטעמת משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדוגמאות הבאות, מופיע דחיק אף על פי שההברה הראשונה לא מוטעמת[182]: הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י (בראשית יט, ב),, מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ הֹ'[115] (שמות טו, יא - שירת הים), וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ (שמות כז, ג), וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו (שמות כה, כט), וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב), עָשִׂ֤יתָ לִּירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ (יהושע ח, ב), וְהָיְתָ֤ה יָדְךָ֙ עִמִּ֔י וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י (דברי הימים א, ד, י), צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ (תהלים לא, כ), נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו), וַיְשִׂימֶ֤הָ תֵּל־עוֹלָם֙ שְׁמָמָ֔ה (יהושע ח, כח).

מדובר ביוצאים מן הכלל בודדים, שיש בהם כלל מוגדר שיוסבר להלן:

להבנת תופעה זו יש להסביר את כלל ההטעמות:

כלל ההטעמות קובע, כי במקרה ומילה היא בת 3 הברות ומעלה, יש הטעמת משנה אמִתית בהברה 3[183], להקלה על הגיית המילה.

מספור ההברות:

ההטעמה הראשית תהא בהברה האחרונה (מלרע), או בהברה שלפניה (מלעיל). ההברה המוטעמת היא הברה 1. מההברה המוטעמת יש לספור הברות לאחור.

הברה 2 - ההברה שלפני ההברה המוטעמת, לא תהא מוטעמת לעולם. לכן מדגישים המדקדקים כי מתג / געיה, שבאה בהברה הסמוכה לפני ההברה המוטעמת, אינה הטעמת משנה, אלא מסומנת געיה (מתג), רק כדי להורות, שהשווא שלאחר הברה 2, לא סוגר את הברה 2, אלא פותח את הברה 1 - היינו השווא הוא שווא נע. ובלשון בעלי הדקדוק, "הגעיה היא מחמת השווא נע".

דוגמאות מוכרות: הלכה, ירדה, שמרו, כותבים, וכדומה. כלומר בכל אלפי המילים האלה במקרא (בדר"כ מילים בנות 2 הברות), לא עוצרים מעט, בתנועה הגדולה של הברה 2 (הפותחת את המילה), בהיעדר הטעמה אמִתית, אלא יש רק להניע את השווא שאחריו. זאת אף על פי שיש געיא תחת התנועה הגדולה בהברה 2.

הסיבה לכך, שהטעמה 2 אינה מוטעמת, היא כי מדובר בהברות צמודות.

ככל הנראה בכל שפה אנושית, דיבור המטעים 2 הברות צמודות נשמע מאוד גרוע: השומע יכול לחשוב שהדובר לועג לשומע, או שהדובר אינו נורמלי[184].

לעומת זאת במילה יותר ארוכה, הברה 3 תקבל הטעמת משנה אמִתית, כדי להקל על הגיית המילה ולחלק את נגינתה ל-2:

ההטעמה העיקרית תהא בסוף המילה, ובנוסף תהא הטעמה משנית בהברה 3 בתחילת המילה.

כך, כלל ההטעמות מחלק את ההטעמה במילה ארוכה, ונותנת הטעמה משנה קטנה אמִתית אשר מקלה על ההגייה.

לדוגמה: המילה "הללויה" בתהילים. יש הטעמת משנה על האות ה' הפותחת, והטעמה מלרעית עיקרית תחת האות י' שבסוף המילה.

לדוגמה: ואבימלך (האות ו' בהברה 3 בתחילת המילה, מקבלת הטעמת משנה, המקל על הגיית המילה. ההטעמה הראשית המלעלית היא באות מ). וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ (וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע - בראשית כא, יד) - האות ו' במילה וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ, מוטעמת בהטעמת משנה, כי מדובר בהברה 3.

יישום כלל הדחיק בהטעמת משנה:

בדוגמות שהובאו ברישא של פסקה זו (בָּֽאֵלִם֙, סִּֽירֹתָיו֙, קְּעָרֹתָ֜יו, מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ, מֵּרָעָ֖ה, לִּירֵ֫אֶ֥יךָ), יש הטעמת משנה אמִתית בהברה הפותחת של המילה. במקרה של הטעמה משנית אמִתית בהברה הפותחת של המילה השנייה, יכול לבוא דחיק בתחילת המילה (זה אמנם נדיר למדי), אף על פי שהמילה אינה מוטעמת בהברה הפותחת בהטעמה הראשית (מלרע או מלעיל) אלא מדובר רק בהטעמת משנה. הנה כי כן: בדוגמאות הנ"ל, קיימת הדגשת דחיק באות הראשונה של המילה, משום שבהברה הפותחת יש הטעמת משנה אמִתית.

כלל "בגד כפת דסמיך לאהוי" ופירושו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, נוסח הכלל הוא: בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י - רפה, בר ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק[185].

פירוש הכלל:

בגד כפ"ת - אותיות בגד כפ"ת המופיעות בראש מילה,

דסמיך לאהו"י - שהמילה הסמוכה לפניה, מסתיימת בהברה פתוחה[186][187].

רפה - אות הבג"ד כפ"ת, שבראש המילה השנייה, נהגית בצורתה הרפה[188].

בר - חוץ (למעט)

ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק - היינו, אותיות בג"ד כפת בראש המילה השנייה, באות בצורתן הרפה, אלא אם כן, חל אחד מארבעת היוצאים מן הכלל (מבטלים) מפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק[189].

אם חל מבטל (אחד מהיוצאים מן הכלל) - אות הבג"ד כפ"ת, הפותחת את המילה, נהגית בצורתה הקשה (פוצצת/ סותמת), ולא בצורתה הרפה, היינו לא בהתאם לכלל "בגד כפת דסמיך לאהוי"[190].

ארבעת המבטלים (מפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. מפיק[191] - מפיק לעניינינו, משמעותו עיצור הסוגר הברה מסיימת של מילה, הבאה לפני אות בגד כפת, הפותחת את המילה שבאה אחריה[192]. במקרה בו המילה הראשונה נסגרת בעיצור[193], אות הבג"ד כפ"ת הפותחת את המילה השנייה נהגית בצורתה הקשה[194].

האותיות שמפיק רלוונטי בהן: כלל אותיות בגד כפת הסמוכות ליהו"א, מדבר על כך שהמילה הראשונה (בין 2 המילים הנבחנות בכל דחיק), מסתיימת באותיות אהו"י. אולם, מאחר שאות א' בסוף מילה, לא תהא עיצורית לעולם[195]. לכן, 3 מקרי המפיק הרלוונטיים לבחינה, הן אותיות הו"י[196].

מפיק הו"י - דוגמאות:

מפיק ה' - קיים במילה שמסתיימת באות ה' עיצורית (אות ה' שמבטאים אותה). לדוגמה במילה שמתייחסת לנקבה, כגון, לה, שלה, אישה (איש שלה - בעלה). דוגמאות פחות מוכרות: מילים שהאות ה' האחרונה היא שורשית ונשמעת כגון: גובה, כמה (כמיהה), נגה (אור), תלה (עייפות, שגעון, אי יכולת), תמה (תמיהה) וכו'. בנוסף יש מפיק ה', בפתח ה' גנובה, למשל אלוה, גבוה וכו'. בכל המקרים האלה, האות ה' שבסוף המילה, היא ה' עיצורית שנשמעת, היינו היא סוגרת את ההברה המסיימת את המילה - והיא ראויה להינקד בשווא נח[197].

הדגמת בגד כפת קשים אחרי מפיק ה': וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים (בראשית ו, טז), וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן-דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר (שמואל ב, יג, א), בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה (ישעיהו כז, ח), וַיָּ֖סֶךְ אֱל֣וֹהַּ בַּעֲדֽוֹ (איוב ג, כג), ִֽי-יִתֵּ֣ן אֱל֣וֹהַּ דַּבֵּ֑ר (איוב יא, ה), הַבְס֣וֹד אֱל֣וֹהַ תִּשְׁמָ֑ע (איוב טו, ח), וְר֖וּחַ אֱל֣וֹהַּ בְּאַפִּֽי (איוב כז, ג), וְלַ֨הּ[198] גַּפִּ֥ין אַרְבַּ֛ע (דניאל ז, ו).

מפיק ו' - מילה שנסגרת על ידי עיצור של אות ו', היינו, באות ו' נשמעת/נהגית[199]. לדוגמה, אחיו, אחריו, ידיו, עניו, השם עשיו (אחיו של יעקב), צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו, רגליו וכו' - בכל הדוגמאות האלה האות ו' נשמעת (נהגית).

הדגמת בגד כפת קשים אחרי מפיק ו': אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ, יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י ה', אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ[200], וּפָרַשְׂתָּ֖ אֵלָ֣יו כַּפֶּֽךָ (איוב יא, יג), וְ֝נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּאֱבָֽל (איוב יד, כב), כִּ֤י | לֹא-יָדַ֣ע שָׁלֵ֣ו בְּבִטְנ֑וֹ (איוב כ, כ).

מפיק י' - וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות לג, כג), אחרָי, לפנַי, הוי[201], אוי[202], תַּרְחִ֣יב צַעֲדִ֣י תַחְתָּ֑י וְלֹ֥א מָ֝עֲד֗וּ קַרְסֻלָּֽי (תהלים יח, לז) וכו'.

הדגמת בגד כפת קשים אחרי מפיק י': מה־שַּׁדַּ֥י כִּֽי־נַעַבְדֶ֑נּוּ (איוב כא, טו), מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י (בראשית טז, ח), עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל (דניאל ד, ה), ה֣וֹי בָּנִ֤ים סֽוֹרְרִים֙ (ישעיהו ל, א), ה֤וֹי כׇּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם[203][204](ישעיהו נה, א).

2. מפסיק - כשהמילה הראשונה מוטעמת בטעם שאינו מחבר אלא מפסיק.

היינו, כשהמילה השנייה באה אחרי פסיק (ולו הקטן ביותר), היא כאילו באה בפני עצמה ואין לה מילה קודמת, ואז המילה השנייה פותחת באותיות בג"ד כפ"ת בצורתן הקשה (דגש קל)[205].

דוגמה לטעמים מפסיקים מטעמי המקרא: סוף פסוק, אתנח, זקף, פשטא, רביע, טפחא, תביר וכו' (להבדיל מהטעמים המשרתים - המחברים, שהמילה שאחריהם, תיפתח באות בגד כפת רפה אם המילה שלפניה מסתיימת בהברה פתוחה (וכן רק אחריהם יכול לבוא דחיק).

טעמים מחברים משרתים הם למשל: מרכא, מהפך, מונח, קדמא, דרגא וכו'.

3. המבטל השלישי הוא דחיק - דגש חזק הפותח את המילה השנייה (שכלליו מוסברים בערך זה) המבטל את ההגייה הרפה של אות מאותיות בג"ד כפ"ת הפותחת את המילה.

4. המבטל הרביעי הוא אתי מרחיק המוסבר להלן:

אתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המדקדקים המסורתיים, האתי מרחיק והדחיק הם אותה תופעה[206] המוסברת בכללי הזיהוי בערך זה, כאשר חלק מהמקרים נקראו דחיק וחלק אתי מרחיק. כלומר, גם אתי מרחיק מציין דגש חזק. לשיטה זו[207], משמעות המונח "אתי מרחיק", הוא ריחוק מיקום ההטעמות: בין המילה הראשונה המלעלית, לבין המילה השנייה המוטעמת בראשה. לשיטה זו, אין משמעות מעשית[208] להבדלי הסיווג, אלא משמעות תאורטית בלבד; ושתי הקטגוריית[209], ייקראו בדגש חזק[210][211].

המונח אתי מרחיק, ע"פ סיווגו החדש של הרז"ה[212], יוחד לתופעה אחרת, במסגרתה, אות מאותיות בגד כפ"ת שוואית, הבאה בראש מילה, מנוקדת כאות הדגושה בדגש קל (קשיין), אף על פי שהיא באה בתוך משפט, והייתה אמורה להיות רפה, על פי כלל הבגד כפת דסמיך לאהו"י[213].

הפירוט בפיסקה הבאה, של סוגי האתי מרחיק - הוא כאמור, לפי הסיווג של הרז"ה[214]:

סוגי האתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, אתי מרחיק יבוא אך ורק במילה הנפתחת בשווא (נע).

סוג ראשון כשהמילה נפתחת בשתי אותיות ב' או בשתי אותיות כ' (ובלבד שהאות הראשונה שוואית).

דוגמאות לשתי אותיות ב' רצופות בראש מילה:

וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י (בראשית לט, יב), וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ (שמות ז, כח), בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ (דברים ו, ז + דברים יא, יט), כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ (שמואל א, טז, א), וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י (שמואל א יח ו)[215], וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל-יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ-ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל-מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן בָּֽךְ (שמואל א, כה, א), וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל | אֶל-נָבָ֡ל וְהִנֵּה-לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד-מְאֹ֑ד וְלֹֽא-הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד-א֥וֹר הַבֹּֽקֶר (שמואל א, כה, לו), וַיָּבֹ֨א דָוִ֥ד בְּבַֽעַל-פְּרָצִים֮ וַיַּכֵּ֣ם שָׁ֣ם דָּוִד֒ וַיֹּ֕אמֶר פָּרַ֨ץ יְהוָ֧ה אֶת-אֹיְבַ֛י לְפָנַ֖י כְּפֶ֣רֶץ מָ֑יִם עַל-כֵּ֗ן קָרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בַּ֥עַל פְּרָצִֽים (שמואל ב, ה, ט), וַיַּ֣רְא כָּל-יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא-שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ אֲלֵיהֶם֒ וַיָּשִׁ֣בוּ הָעָ֣ם אֶת-הַמֶּ֣לֶךְ דָּבָ֣ר | לֵאמֹ֡ר מַה-לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜ד וְלֹֽא-נַחֲלָ֣ה בְּבֶן-יִשַׁ֗י לְאֹהָלֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵיתְךָ֖ דָּוִ֑ד וַיֵּ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹהָלָֽיו (מלכים א, יב, טז), וַיַּ֜עַל עַֽל-הַמִּזְבֵּ֣חַ | אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה בְּבֵֽית-אֵ֗ל בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁמִינִ֔י בַּחֹ֖דֶשׁ אֲשֶׁר-בָּדָ֣א מִלִּבּ֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ חָג֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥עַל עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ לְהַקְטִֽיר (מלכים א, יב, לג), נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבׇשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּ֘נוּ֮ כְּלִמָּתֵ֒נוּ֒ כִּי֩ לַיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ חָטָ֗אנוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ וַאֲבוֹתֵ֔ינוּ מִנְּעוּרֵ֖ינוּ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה (ירמיהו ג, כה), וְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית־יְ֝הֹוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים (תהלים כג, ו), וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם (תהלים עח, נח), כִּ֤י מַה-חֶפְצ֣וֹ בְּבֵית֣וֹ אַחֲרָ֑יו (איוב כא, כא), עַתָּה֙ שְׁבָ֣ה בְּבֵיתֶ֔ךָ (דברי הימים ב, כה, יט).

אין אתי מרחיק באות ב', בפסוק וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח (ויקרא כא, יג). (זאת משום שהאות ב' של המילה "בִבְתוּלֶ֖יהָ" חרוקה - היינו, באה בתנועת חיריק. לכן, במילה "בִבְתוּלֶ֖יהָ" גם הב' הראשונה רפה! - כמופיע בספרים המדויקים. ספרים רבים טעו בדוגמה זו).כך גם לא באות ב' בפסוק וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ (בראשית לח, ה) - האות ב' רפה, כי גם כאן האות ב' חרוקה, וגם לא בפסוק וְהָיְתָ֤ה בָבֶל֙ צְבִ֣י מַמְלָכ֔וֹת תִּפְאֶ֖רֶת גְּא֣וֹן כַּשְׂדִּ֑ים (ישעיהו יג, יט), כי המילה "בָבֶל֙" מתחילה בקמץ ולא בשווא.

דוגמאות לשתי אותיות כ' רצופות בראש מילה:

הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם (מלכים א, יח, מד), הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן (ישעיהו י, ט), וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָֽׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר (יהושע י, כ).

מקרה דומה: "וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה, יא). רואים כאן אות כ' שלאחריה ח' ולאחריה שוב כ'. בהיגוי שאינו מבדיל היטב בין כ' רפה לאות ח', נוצרת הגייה רצופה של מעין שלוש אותיות כ' רפה. הפתרון שניתן לקושי בהגייה, הוא סוג של אתי מרחיק, באופן בו האות כ' בראש המילה "כְּחָכְמַת" (דניאל ה, יא), נהגית בצורתה הקשה, בניגוד לכלל ה- "בגד כפת דסמיך ליהוא"[216].

סוג שני - מילים הנפתחות באותיות בפ, היינו, באות ב' (שוואית) שבאה (בתחילת מילה) לפני אות פ': למשל:

וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת-לֵב-פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה (שמות יד, ד), וַֽאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת-לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל-חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו (שמות יד, יז) בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו (שמות יד, יח), לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ (ויקרא כה, נג)[217], וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם (דברים ד, לז), וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ (ישעיהו נט, כא), אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף (שיר השירים ח, יא). האות ב' בראש המילים בְּפַרְעֹה֙, בְּפֶ֖רֶךְ, בְּפִ֑יךָ, בְּפִרְי֖וֹ, בדוגמות אלה - היא אות ב' קשה (דגושה בדגש קל- קשיין), מחמת האתי מרחיק. דוגמאות נוספות: וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית (צפניה ג, יג), תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן (מלאכי ב, ב), וָאָשִׂימָה֩ בְּפִיהֶ֨ם דְּבָרִ֜ים לְ֠דַבֵּר (עזרא ח, יז).

משמעות המונח אתי מרחיק: בשני הסוגים הראשונים: המונח אתי מרחיק מכוון ככל הנראה לכך, שהאות השנייה (הזהה לאות הראשונה - סוג 1, או הפ' שלאחר הב' - סוג 2) - היינו האות הרחוקה מהמילה הראשונה (המילה שלפניה) - היא הגורם להגייה הקשה, של אות הבגד כפ"ת השוואית, הפותחת את המילה (בניגוד לכלל של בן אשר המרפה את אותיות בגד כפ"ת כשהן באות בראש מילה שנייה הסמוכה/צמודה לאות אהו"י הבאה בסוף המילה הראשונה).

בשני הסוגים הראשונים, סיבת האתי מרחיק היא, שהמילה השנייה פותחת בשתי אותיות נושבות/נושפות רצופות (ב' כ' פ' רפות)/ אותיות שהיגויין יוצא ממקום אחד, ומאחר והאות הראשונה באה בשווא, שאינה תנועה בפני עצמה, אלא מידבקת לתנועה אותה היא פותחת, יש קושי לבטאם בקלות, ועל כן האות הפותחת, נהגית בצורתה הקשה. סיבה זו מאפשרת לפרש בצורה נוספת את המונח אתי מרחיק: קושי ההיגוי מחייב "להתכונן", להגייה הלא פשוטה של אותיות נושבות רצופות (לקחת אוויר) ואז ממילא נוצרת הפסקה, המרחיקה את המילים הסמוכות. לאחר שכבר נוצרה הפסקה, ממילא ההיגוי של המילה השנייה הוא כמו לאחר הפסקה, בה אות הבגד כפת נהגית בצורתה הקשה. כשאין קושי בהיגוי, האותיות הזהות נשארות בהתאם לכלל ה-"סמיך ליהוא" וגם האות הראשונה נהגית בצורה הרפה. למשל, לֹֽא־תְתַעֵ֣ב וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן[218] (לשמיעת ההיגוי הרפה הנכון - ראה הדגמת קריאה בתורה בקישורים חיצוניים למטה).

סוג שלישי של אתה מרחיק: הם מקרים שיש סיבה רחוקה שאינה מכללי הדקדוק המוכרים, בגינה אות מאותיות בגד כפ"ת, הופכת לקשה (בראש מילה), במקום להיות רפה (ע"פ כלל "הסמוך ל-אהוי" שניסח בן אשר כנ"ל).

לסוג שלישי זה, ייחד הגאון בן חיים במקראות גדולות שהדפיס, את הערת המסורה המפורסמת אודות "יח' מילין דגש בתר יהוא בלא מבטל"[219], על המילה "כְּחׇכְמַת"[220], בדניאל ה' יא'[221].

להלן דוגמאות שהביא בן חיים בהערה:

דוגמאות משירת הים, למקרים בהם סיבה רחוקה (מיוחדת) גורמת לאתי מרחיק (אות בג"ד כפ"ת קשה בראש מילה):

1. מִ֥י כָּמֹ֖כָה (השני), בפסוק: מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא (שמות טו, יא): האות כָּ נקודה כאות כ' קשה, מסיבה רחוקה, "שלא יגמגם מיכה אצל השם", כפי ניסוחו של הגאון בעל המנחת שי. כלומר, שלא יהא עניין של נמיכות חלילה, בסמוך (בצמוד) לאחר שם השם.

הכוונה/הפירוש של המילים, "שלא יגמגם מיכה אצל השם": מיכה היא שם הפעולה של השורש מוך, שמשמעותו נמיכות (לדוגמה, וכי ימוך אחיך, ואם מך הוא מערכך וכו'). שם ה' מופיע לפני המילים מִ֥י כָּמֹ֖כָה (המופע השני בפסוק). קריאת שלוש המילים האלה ללא פיסוק היא יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה. אם יהגו את האות כ' הפותחת את המילה כָּמֹ֖כָה בצורתה הרפה ("כָמֹ֤כָה" - כמתחייב מהכלל של בן אשר), עלול להישמע עניין של נמיכות בסמוך לשם השם ("השם מיכה" - חלילה). לכן מסיבה רחוקה זו, לפיה עלולה להיגרם טעות בהבנת המשמעות של המילים, למי שישמע את המילים "השם מי כמוכה" בהגייתן לפי הכללים הרגילים, שינו את ההגייה לכ' קשה במקוום כ' רפה[222].

2. יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן (תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן - שמות טו, טז ) - מסיבה רחוקה - שלא יישמע חלילה - ידמוך אבן).

3. עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ (נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ - שמות טו, יג) - קרוב למילה מגואל שמשנה למשמעות לא נעימה (מלוכלך, טמא, מטונף, בזוי, מאוס, פסול - למשל בנבואת מלאכי[223]. מאותה סיבה בא אתי מרחיק במילים גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה- שמות טו, א) המופיעות בשירת הים (בפתיחה) ובסמוך לאחריה (בשירת מרים: וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה - שמות טו, כא) ובשני המקומות מנוקד גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (באות ג' קשה מחמת האתי מרחיק).

4. בן חיים מביא גם את הצירוף גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ מבלי לציין שהצירוף מופיע פעמיים[224]. לדעתינו, בצירוף גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א, יש באות ד' דגש חזק בחינת דחיק בהטעמת משנה, ולא דגש קל. ראשית, בדוגמאות בן חיים יש 6 דחיקין ולא אתי מרחיק מתוך 18 שלהן טוען בן חיים (דחיק ואתי מרחיק - הכל בהתאם לסיווג בערך זה ע"פ שיטת הרז"ה). שנית, פעמים רבות במקרא, מופיע הצירוף של אותיות ד' ו- ת' רפות, מבלי שבעלי המסורה חששו שיש קושי בהיגוי, או מקום לבלבול (יתדותיו, יתדות וכדומה). לא סביר שדווקא, מופע מסוים (גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א), ישונה לדגש קל. אשא על כן, נראה לנו כי מדובר בדגש חזק.

5. וגם את שני המופעים וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל[225], וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙[226], בהן במילה אחת יש פעמיים היפוך כללי הבגד כפת[227][228].

יחודו של הדחיק לעומת 3 המבטלים האחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה משלושת המבטלים האחרים (מפיק, מפסיק ואתי מרחיק), החלים באותיות בגד כפ"ת, הדחיק בא בכל האותיות (למעט האותיות הגרוניות שלא מקבלות דגש).

בשונה משלושת המבטלים האחרים (מפיק, מפסיק ואתי מרחיק), שמודגשים בדגש קל (- קשיין), הדחיק מודגש בדגש חזק.

שונותו הרבה של הדחיק, מ-3 המבטלים האחרים, גורמת לתהייה מדוע הובא הדחיק, במסגרת כלל אותיות הבגד כפת שלאחר אותיות אהו"י (ראו להלן בפסקה "היסטוריה"), בייחוד כשהדחיק חל בכל האותיות (למעט הגרוניות) ולא רק באותיות בגד כפת. התשובה לתהייה זו, היא הכלל שלפיו דחיק לעולם יבוא לאחר מילה המסתיימת בהברה פתוחה. המונח הטכני אצל בעלי המסורה למילה המסתיימת בתנועה פתוחה הוא "אהוי" (אותיות אהוי = אימות הקריאה), ובמסגרת הכלל על אותיות בגד כפת לאחר אהוי, הוכנס נושא הדחיק שגם הוא לעולם יבוא לאחר אותיות אהוי (מילה המסתיימת בתנועה פתוחה).

הסבר נוסף שעולה על הדעת, הוא, שמחמת הקושי בזיהוי סוג הדגש באות בגד כפ"ת דגושה, הבאה בראש מילה, הובא כלל הדחיק במסגרת הכלל המסביר את הגיית אותיות בגד כפ"ת: כך, בעוד שכאשר יש דגש באותיות טס שקץ נוזלים, הבאות בראש מילה, ברור שמדובר בדגש חזק (דחיק), הרי שאם בא דגש באות מאותיות בגד כפ"ת, אזי יש ספק של ממש, האם מדובר בדגש קל (קשיין), או שמא בדגש חזק (דחיק). במילים אחרות, מאחר שקושי הזיהוי של הדחיק, רלוונטי ובא לביטוי רק באותיות בגד כפ"ת, לכן הובא עניין הדחיק, במסגרת כלל דקדוקי אודות הגיית אותיות בגד כפ"ת.

החלוקות המסורתיות של הקטגוריות דחיק ו-אתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה לקטגוריות בערך זה וההבחנה בין דחיק ואתי מרחיק היא ע"פ הרז"ה (שלמה זלמן הנאו) ואחרים בעקבותיו, היוצרת הבחנה מהותית בין הקטגוריות שיש בה היגיון דקדוקי המובן ע"פ כללי הדקדוק הרגילים[229].

המדקדקים המסורתיים שקדמו לרז"ה (וגם לאחריו), חילקו אחרת את הקטגוריות, באופן בו לחלק מהמקרים קראו דחיק ולאחרים אתי מרחיק[230], וכאשר שני המונחים מתארים את התופעה המתוארת בערך זה. חלוקות אלה נעדרות היגיון דקדוקי של ממש, מספרן רב, ולעיתים יש סתירה פנימית בתיאור וחלוקת הקטגוריות אצל אותו מדקדק.

גומפרץ במאמרו מתאר את הערבוביה בין הקטגוריות, ואת העובדה שכבר המדקדקים קדומים עמדו על כך. צבי בצר מפרט במאמרו את שיטת המנחת שי בחלוקה בין הקטגוריות. גם ד"ר י.ג.פ. גומפרץ (בספרו מבטאי שפתינו), מחלק את הקטגוריות של דחיק ואתי מרחיק כדרכו של המנחת שי: כשהמילים מוקפות מדובר באתי מרחיק. לעומת זאת כאשר המילה הראשונה לא מוקפת לשנייה, אלא היא באה בטעם משרת (והיא מלעלית או בנסוג אחור) מדובר בדחיק.

האחים קמחי – שניים מחשובי המדקדקים היותר קדומים (הרד"ק במכלול ואחיו הגדול משה קמחי בספרו מהלך שבילי הדעת), מכניסים את כל המקרים לקטגורית האתי מרחיק, והדחיק מיוחד אצלם רק לדגש החזק שבא אחרי המילית מה[231].

אהרן דותן בבתחילת מאמרו "לבעיית הדחיק והאתי מרחיק"[232], מביא סיכום של חלוקת הקטגוריות כפי שניסח זליגמן בר, שלדעתו, אתי מרחיק הם המקרים בהם יש ריחוק של מיקום ההטעמה בשתי המילים, בין שהן מוקפות ובין שלא, בין שהתיבה הראשונה היא מלעילית מלכתחילה ובין שמיקום ההטעמה נסג אחורה. לעומת זאת הדגש ייקרא דחיק, אם המילים מוקפות ובמילה הראשונה אין שום הטעמה. דותן מבקר את חוסר ההיגיון של חלוקה זו, לא מקבל את חלוקתו של בער (זליגמן בר), ורואה בה ובחלוקות האחרות חלוקות מלאכותיות. דותן מסביר כי הקפת המילה הראשונה לשנייה או סימונה במשרת בלבד, נובעת מהמצב הפיסוקי של כלל המשפט. אם המילה השנייה מופיעה בטעם מפסיק, המילה הראשונה תוטעם במשרת, ואילו אם המילה השנייה באה בטעם משרת[233] – בדרך כלל תהא התיבה הראשונה מוקפת. לדבריו, אין שום משמעות למיקוף, שנקבע מסיבה טכנית דקדוקית (סוג הטעם שעל המילה בה מופיע הדחיק), והוא לא קשור בסיווג הקטגוריות (האם דחיק או שמא אתי מרחיק)[234].

דותן מביע עמדה חדשה, שלפיה מדובר בעניין אחד ורק שמות המונחים שונים: דחיק הוא סימן הדגש (הנקודה שבתוך האות הפותחת מילה), ואילו אתי מרחיק הוא שם התופעה. מסקנתו דומה למדי לחלוקתם של האחים קמחי, שלפיהם כלל התופעה נקראת אתי מרחיק.

הנה כי כן, לשאלת החלוקה בין הקטגוריות, למרות אי הרלוונטיות שלה, יש תשובות שונות רבות.

הניסיון שלנו למצוא חלוקה הגיונית של התופעה, מעלה את האפשרות הבאה הכורכת בתוכה את האלמנטים הבולטים של התופעה. ראשית, תופעת הדחיק באה בקשר לאות ה' בלבד מאימות הקריאה (בפועל או בכוח). שנית, אות ה' לא באה לעולם, באמצע מילה, במעמד של אם קריאה. שלישית, כאשר מקיפים מילים, נחשבות המילים המוקפות למילה אחת (למשל, יש בהם רק טעם אחד). 3 העובדות האלה, יוצרות אנומליה במקרה של הקפת מילה המסתיימת באות ה' אל מילה שנייה, בכך שאם הקריאה ה', נכלאת בתוך המילה המאוחדת שנוצרה מהמילים המוקפות. כליאה זו יוצרת "צורך" להתיז את האות ה' החוצה (לדחוק אותה החוצה). הדבר נעשה על ידי הדגשת האות הפותחת את המילה השנייה. הדגש שמחבר את המלים, באמצעות סגירת התנועה האחרונה של המילה הראשונה על ידי האות הראשונה של המילה השנייה, מייתר את אם הקריאה, וכך "מחלץ" את האות ה' ש-"נכלאה" בין המילים המוקפות, בניגוד לכלל, שלפיו אין אות ה' מאימות הקריאה בתוך מילה.

הנה כי כן, ההיגיון הדקדוקי הנובע מהאלמנטים הבונים את תופעת הדחיק, מביא למסקנה, כי תופעת הדחיק נולדה תחילה במילים מוקפות, ולתופעה קראו דחיק, על שם דחיקת האות ה' ממעמדה בתור אם קריאה. בשלב שני, הורחבה תחולת התופעה (הדגשת אות ראשונה של מילה), גם בשתי מילים נפרדות שאינן מוקפות, בהן אין כורח דקדוקי לחלץ את אם הקריאה ה', ולמקרים אלה קוראים אתה מרחיק: הן בשל הרחבת תחולת תופעת הדגש חזק בראש מילה למקרים רחוקים יותר (שאינם הכרחיים מבחינה דקדוקית כנ"ל), והן מחמת המאפיין המרכזי של התופעה - ריחוק מיקום ההטעמות, כלומר, החלת התופעה, למקרים בהם יש רווח של תנועה אחת בין התנועות המוטעמות במילה הראשונה והשנייה. לא קשה לראות שהחלוקה הזו, של הקטגוריות, שהיא ככל הנראה החלוקה המקורית שנשתכחה, רומזת לחלוקות מאוחרות יותר, כגון, של האחים הקמחים, של גזניוס ואף ושל זליגמן בר, שבכל אחת מהן יש שוני מסוים ביחס לחלוקה המקורית שנשתכחה (מחמת חוסר חשיבותה- בהיותה לא רלוונטית).

מדקדקים שראו בדחיק דגש שאינו דגש חזק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות בגינה המדקדקים המסורתיים ראו בדחיק דגש חזק, הן ככל הנראה, הופעתו באותיות טס שקץ נוזלי"ם, ולא רק באותיות בגד כפ"ת, מחד, ומאידך, העדרו מהאותיות הגרוניות.

נקודה כסימן גרפי באות מאותיות טס שקץ נוזלי"ם פירושה הרגיל הוא דגש חזק (כפלן). העדרה מהאותיות הגרוניות שאינן מקבלות דגש חזק, מחזקת מאוד את פירוש נקודת הדחיק כדגש חזק.

מכאן, קצרה הדרך להגיית הדחיק באופן מוארך כדגש חזק, וברורה עמדת המדקדקים המסורתיים שראו בדחיק דגש חזק.

זאת, אף על פי שלכאורה, הדחיק זר ושונה מכללי הניקוד הטברני שלפיו פעל בן אשר עצמו[235]. אפשר ליישב את עמדת המדקדקים המסורתיים בכך שלכאורה, מדובר על כלל עתיק שהוא קדום לדקדוק העברי המוכר לנו, בו הייתה תופעה של דגש חזק השונה מכללי הדקדוק העברי. אפשרות אחרת היא כי תופעת הדחיק היא סוג של דגש לתפארת הקריאה, שהוא סוג חריג של דגש חזק (שכרגיל, תפקידו לסגור תנועה), חריג המוכר במסגרת הניקוד הטברני. סברה זו שלפיה דגש הדחיק הוא תופעה חריגה, אבל במסגרת הניקוד הטברני[236], מתיישבת היטב עם העובדה, שלדחיק יש כללי זיהוי ברורים[237], שתיאורם מובא בפסקת הזיהוי להלן, ואשר כרוכים בתיאור תופעות דקדוקיות שהן אבני יסוד בניקוד הטברני, כגון, הברה פתוחה, הטעמת מלעיל, אותיות גרוניות, ובייחוד: טעם משרת, ותנועות מסוימות (קמץ וסגול). כל אלה לא אפשריים לכאורה בדקדוק שהוא קדום בהרבה לניקוד הטברני[238].

לעומת המדקדקים המסורתיים שלא פקפקו בכך ש- "דחיק דגש חזק הוא", חלק מהמדקדקים בעת החדשה, הביעו ספק במה שנראה כעובדת היסוד של הדחיק:

יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא" (הוצאת האקדמיה, תש"ע), סבור שדחיק אינו דגש חזק: "יש מלומדים [הסבורים] כי הדחיק או האתי מרחיק מייצגים הכפלה אמתית, שאינה אלא סוג מיוחד של הדגש החזק. אולם סברה זו אינה מתקבלת על הדעת" (עמ' 123). עמדה זו מבטאת היטב את העובדה, כי הדחיק זר וחורג לדקדוק העברי המוכר, בו אין דגש חזק בראש מילה[239], והוא מבטא תופעה קדומה[240]. לעומתו, גזניוס מאשר כי המדקדקים היהודים המסורתיים ראו בדחיק דגש חזק.

גם פרופ' אהרן דותן, במאמרו לבעיית הדחיק והאתי מרחיק (עמ' 105 עמודה שמאלית)[232], סבור "שלא מדובר בדגש (חזק) רגיל". זאת אף על פי שהוא ער לכך, "שה (מונח) דחיק שימש אי פעם לציון נקודת הדגש הרגיל", כמוכח מהערת המסורה על המילה "ערומים" (ראה לעיל בפיסקה "משמעות המילה דחיק"). דותן מביא את עמדת המלומד ברגשטרסר שלפיו לא מדובר בדגש כפלן, ומאידך את עמדת גזניוס וישראל ייבין הסבורים שמדובר בדגש כפלן. לדעת פרופ' דותן, הסימן הגרפי של נקודה בראש מילה אינה דגש חזק (כפי שנקודת המפיק באות ה בסוף מילה, אינה דגש חזק), אלא סימון גרפי שנועד לציין הפרדה[241] בין המילה בה מופיע הדחיק, לבין המילה שקדמה לה (תוך שהוא מביא עמדות מלומדים אחרים שסברו שמדובר בדגש מחבר, כעמדת המדקדקים המסורתיים)[242].

צבי בצר במאמרו על הדחיק אצל המנחת שי[243], מסכם את הסיבות בגינן ברגשטרסר סבר כי דחיק אינו דגש מכפיל: סימון הדחיק בין התיבות בניקוד הבבלי, ובאות האחרונה של המילה הראשונה בניקוד הארץ ישראלי. הוא גם מביא את עמדת דותן שלפיה, רק דגש "מה" הוא כפלן, בשונה מדגש הדחיק, משום שצורת המילית מה (מורפולוגית), דומה לאות ה' הידוע, וכן כי המילית מה שונה מהדחיק, גם בכך שאינה מחייבת הטעמה בראש המילה השנייה, ובנוסף, אוריגינס מתעתק את המילים מה בצע כ- מהבבצע.

הדעה החריגה שלפיה מדובר בדגש קל:

ב- 1833 הודפס ספר דקדוקי אליהו, שחיבר צבי הירש מרעזיצע, ובו "כללי דקדוק מהגר"א" (הגאון מווילנא) . בספר מיוחסת להגר"א הטענה, כאילו דחיק הוא דגש קל[244]. עמדת המחבר (צבי הירש מרעזיצע), נוגדת את עמדת כל המדקדקים היהודים המסורתיים, שראו בדחיק דגש חזק. מהטקסט עולה כי עמדתו נגזרת מדבריו (בשם הגר"א כביכול) שלפיהם יש דגש קל גם באותיות טס שקץ נוזלים, אך הגייתן נשתכחה. בכך ביצע המחבר קפיצה לוגית: שכן, ההיגד לפיו יש דגש קל גם באותיות טס שקץ נוזלים, מוזכר בצורה זו או אחרת, אצל כמה מדקדקים ואצל הרז"ה בפירוש[245], אך הם לא המשיכו וטענו שדחיק הוא דגש קל[246]. ספר בשם זהה (דקדוקי אליהו) ומטרה זהה (פירוש לספר קצר ובו כללי דקדוק שיוחסו להגר"א), פורסם מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 1939 בלודז', ומחברו, מדקדק בשם חיים הלל קרעזפיצקי, שולל את הסברה, כאילו לדעת הגר"א דחיק הוא דגש קל.

בחינת ספר דקדוקי אליהו (שיוחס כביכול להגר"א), מגלה שהוא ככל הנראה, קיצור נמרץ של "יסוד הניקוד" של הרז"ה (שפורסם 100 שנים לפני פרסום הפירוש של צבי הירש מרעזיצע לכללי דקדוק שיוחסו להגר"א); שמות הפרקים[247] וסדרם[248] זהה, וגם משפטי מפתח בספר נראים כהעתקה.

האם הדחיק מחבר או מפריד בין שתי המילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת הדחיק מצריכה שתי מילים[249]. הראשונה מוטעמת בהטעמת מלעיל, והשנייה (בה מופיע הדחיק בראשה), מוטעמת בראשה בהברה שבה מופיע הדחיק. לכאורה, ברור כי הדחיק בא לחבר, שהרי תפקיד הדגש החזק, הוא לסגור את ההברה הפתוחה שקדמה לו. משמע, כי הדחיק מחבר בין המילה הראשונה לשנייה על ידי סגירת ההברה האחרונה של המילה הראשונה, באות הדגושה הפותחת את המילה השנייה. כך גם משתמע מתופעת המילים המחוברות[250]. בנגזר, המדקדקים המסורתיים סברו שהדחיק הוא דגש מחבר. גם המלומדים גזניוס וברגשטרסר סבורים כי מדובר בדגש מחבר. לעומתם, פרופ' אהרן דותן סבור שהדחיק בא להפריד בין המילים ולא לחבר: "הנקודה באה להפריד בין שתי התיבות (כדי לשמור על התנועה שבין ההטעמות), ומקומה בין התיבות בניקוד הבבלי יעיד על כך". כך גם סבור ישראל ייבין, אבל בשונה מדותן, ייבין סבור שמדובר בדגש חזק (כפלן!). אנחנו סבורים שאין בהכרח סתירה בין הדעות ורק לכאורה הן הפוכות קוטבית: הדחיק הוא דגש שתפקידו לחבר בן המילים. כפי שדגש חזק מחבר בין שתי הברות, כך הדחיק מחבר בין שתי מילים. הדחיק מחבר את ההברה האחרונה של המילה הראשונה עם ההברה הראשונה של המילה השנייה. מאידך כל דגש חזק, מאריך את ההיגוי, ובכך הוא מרחיק את המילים, וגורם להיגוי ברור יותר של כל אחת מהמלים ומונע בליעת אותיות או הברות. אפשר לדמות זאת להלחמה: מחד הלחמה מחברת בין 2 חלקים, אך מאידך, תוספת חומר ההלחמה, מאריכה את האורך הכולל של החלקים, מעבר לאורך של סכום שני החלקים, כי נוסף להם אורך השייך לחומר ההלחמה. בנוסף, יש לשים לב לנושא נפרד ואחר: יש דוגמאות יוצאות מן הכלל, שלא מתאימות לכל שמונת כללי הזיהוי, היינו מדובר על סימון נקודה באות הראשונה של מילה, שאינו דחיק קלאסי, ובדוגמאות אלה יש כמה וכמה מקרים בהם ברור שתפקיד הנקודה הוא להפריד ולגרום להפסקה מכוונות, שינוי וכדומה. כך למשל הדוגמאות של הצירוף לא לו, כאשר סימון הנקודה באות ל במילה לא, בא לכאורה להסב תשומת הלב לשינוי בין המילה לא למילה לו שהיגוין היה אמור להיות זהה. מקרים אלה הם גם יוצאים מן הכלל לכללי הזיהוי[251].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם התופעה "דחיק", שנוי במחלוקת ויש שקוראים לתופעה נושא ערך זה "אתי מרחיק" (או "אתה מרחוק"). אין משמעות לשם המונח, ואין זה משנה כלל אם שמה הטכני של התופעה הוא דחיק או אתי מרחיק. בערך זה מתוארת תופעה ברורה שיש לה כללים (המאפשרים את זיהוי התופעה).
  2. ^ הדיעה שלפיה מדובר בדגש חזק - היא עמדת המדקדקים היהודים המסורתיים באלף השנים האחרונות. זו גם עמדות המלומדים גזניוס וכן ישראל ייבין. לעומתם, המלומד הגרמני ברגשטרסר, פרופ' אהרן דותן במאמרו לבעיית הדחיק ואתי מרחיק (ה"ש 23) ופרופ' יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא" (הוצאת האקדמיה, תש"ע) (עמוד 123), סבורים שדחיק אינו דגש חזק - ראו בפיסקה האחרונה בערך זה ("מדקדקים שראו בדחיק דגש שאינו דגש חזק"), במסגרתה מובאת גם הדעה החריגה לפיה דחיק הוא דגש קל.
  3. ^ זאת בניגוד למקובל בדקדוק העברי: דגש חזק בא אחרי תנועה ותפקידו לסגור אותה, כלומר, דגש חזק מופיע בתוך מילה ולא בראשה. לכן, בדרך כלל אין דגש חזק בראש מילה.
  4. ^ היינו, גם באותיות טס שקץ נוזלי"ם, ולא רק באותיות בגד כפ"ת. זו כנראה הסיבה בגינה המדקדקים המסורתיים ראו בדחיק דגש חזק, שכן, נקודה בתוך אות, כסימן גרפי בדקדוק העברי באותיות טס שקץ נוזלים, פירושה דגש חזק. לעומת זאת, נקודה באותיות בגד כפת, יכולה להיות דגש חזק או דגש קל
  5. ^ בהתאם לכללי הזיהוי המפורטים להלן, בפיסקה: "מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?".
  6. ^ למעט כמה יוצאים מן הכלל: אות א' דגושה: נמצאו 4 מקרים של אות א' דגושה ואלו הם: (1) "וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה" (בראשית מג, כו), (2) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה (ויקרא כג, יז), (3) יִ֣כֶל בְּשָׂר֣וֹ מֵרֹ֑אִי (ושפי) וְשֻׁפּ֥וּ עַ֝צְמוֹתָ֗יו לֹ֣א רֻאּֽוּ (איוב לג, כא), (4) וַיָּבִ֨יאּוּ לָ֜נוּ כְּיַד-אֱלֹהֵ֨ינוּ הַטּוֹבָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אִ֣ישׁ שֶׂ֔כֶל (עזרא ח, יח). כן נמצאו 8 מקרים של דחיק באות ר': (1) וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב), (2) מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע (חבקוק ג, יג), (3) כִּ֤י מִקְנֶה־רַּב֙ הָ֣יָה ל֔וֹ (דברי הימים ב, כו, י), (4) אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), (5) הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם-יָ֝לִ֗ין עַל-אֲבוּסֶֽךָ (איוב לט, ט), (6) יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע (משלי יא, כא), (7) מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ יָשִׁ֣יב חֵמָ֑ה(משלי טו, א), (8) כִּ֣י עֲוֹנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ (עזרא ט, ו). נמצאו במקרא עוד 9 מילים ובהן אות ר' דגושה: (9) וְכִעֲסַ֤תָּה צָרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ (שמואל א, א, ו), (10) וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל-כָּל-הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר-בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל-הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל-הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ (שמואל א, י, כד), (11) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל (שמואל א, יז, כה), (12) וֶאֱלִישָׁע֙ יֹשֵׁ֣ב בְּבֵית֔וֹ וְהַזְּקֵנִ֖ים יֹשְׁבִ֣ים אִתּ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֨ח אִ֜ישׁ מִלְּפָנָ֗יו בְּטֶ֣רֶם יָבֹא֩ הַמַּלְאָ֨ךְ אֵלָ֜יו וְה֣וּא ׀ אָמַ֣ר אֶל-הַזְּקֵנִ֗ים הַרְּאִיתֶם֙ כִּֽי-שָׁלַ֞ח בֶּן-הַֽמְרַצֵּ֤חַ הַזֶּה֙ לְהָסִ֣יר אֶת-רֹאשִׁ֔י רְא֣וּ ׀ כְּבֹ֣א הַמַּלְאָ֗ךְ סִגְר֤וּ הַדֶּ֙לֶת֙ וּלְחַצְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בַּדֶּ֔לֶת הֲל֗וֹא ק֛וֹל רַגְלֵ֥י אֲדֹנָ֖יו אַחֲרָֽיו (מלכים ב, ו, לב), (13) + (14) וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י (יחזקאל טז, ד), (15) רִ֭פְאוּת תְּהִ֣י לְשָׁרֶּ֑ךָ (משלי ג, ח), (16) לֵ֗ב י֭וֹדֵעַ מָרַּ֣ת נַפְשׁ֑וֹ (משלי יד, י), (17) שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל (שיר השירים ה, ב). בסה"כ יש 17 הופעות של אות ריש דגושה במקרא.
  7. ^ הדגמת קריאה בתורה לפי כללי ההגייה, בה אפשר לשמוע היטב הגיית הדחיק.
  8. ^ באותיות בג"ד כפ"ת, הגייה כפולה (מוארכת) מחמת דגש חזק, היא גם הגייה סותמת (קשה/ פוצצת/ דגושה). ההגייה הכפולה והסותמת חלה גם במקרים, בהם אות הבג"ד כפ"ת שבראש המילה, הייתה אמורה להיות רפה, ע"פ הכלל שלפיו אות מאותיות בג"ד כפ"ת המצויה בראש מילה, הנמצאת בתוך משפט, נהגית באופן הרפה, אם קדמה לה מילה המסתיימת בהברה פתוחה (המילה הקודמת מסתיימה באות מאותיות אהו"י) ואין בין המילים פסיק. הסבר מפורט מובא להלן, בפיסקה "כלל בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י ופירושו"
  9. ^ מסר=ביצע פעולות אלה (שהן עבודת המסרן/ בעל המסורה): הגיה את הטקסט שכתב הסופר ותיקנו, רשם את טעמי המקרא, ניקד את הטקסט, רשם את הערות המסורה הקטנה והגדולה.
  10. ^ לצילום כתב היד - ראה בקישורים חיצוניים.
  11. ^ ראו מאמרו של פרופ' יוסף עופר "קונטרסי המסורה של כתר ארם צובה - על פי העתק בארכיונו של יצחק זליגמן בר", עיוני מקרא ופרשנות ז: מנחות ידידות והוקרה למנחם כהן, רמת-גן תשס"ה, עמ' 137–162, וכן "ספר דקדוקי הטעמים לרבי אהרון בן משה בן אשר" של בר ושטרק, יצא לאור בלייפציג 1879. ראו אודות שניהם בקישורים חיצוניים
  12. ^ המבטלים מחזירים את הגיית אות הבג"ד כפ"ת לצורתה הקשה(סותמת/פוצצת)
  13. ^ זאת, אף על פי שהדחיק חל בכל האותיות (שאינן גרוניות) ולא רק באותיות בגד כפת.
  14. ^ הסבר מפורט של הכלל ופירושו ראו בפסקה "כלל "בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י ופירושו".
  15. ^ היו מדקדקים שכתבו: "אתי מרחוק". כך למשל בספר "מעשה אפד" של ר' יצחק בן משה (פריפוט דוראן הלוי) - ראו בעיקר בפרק 31.
  16. ^ בדפי הקונטרסים שנכרכו בראש הכתר ובסופו כנ"ל
  17. ^ ראה להלן בפסקה: "החלוקות המסורתיות של הקטגוריות דחיק ו-אתי מרחיק
  18. ^ שאלה זו גזלה "אנרגיה" רבה, למרות חוסר החשיבות שלה
  19. ^ ראה להלן בפיסקה "מדקדקים שראו בדחיק דגש שאינו דגש חזק".
  20. ^ ראה להלן לקראת סוף הפיסקה "את מה דוחק הדחיק".
  21. ^ בספרו "יסוד הניקוד" שער הדגש, פסקאות כו' ואילך.
  22. ^ ספר "יסוד הניקוד" שער הדגש, פסקאות פסקה ל'.
  23. ^ ראה בפסקאות להלן על ה"אתי מרחיק" ו- "סוגי האתי מרחיק".
  24. ^ ראה להלן בפסקה: "החלוקות המסורתיות של הקטגוריות דחיק ו-אתי מרחיק
  25. ^ ראה להלן בפסקה "מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?".
  26. ^ ספרנו בכל המקרא 35 חריגים כאלה, והם מובאים להלן בפסקה "מניין היוצאים מן הכלל".
  27. ^ ראה להלן בפסקאות "אתי מרחיק" ו- "סוגי האתי מרחיק".
  28. ^ 28.0 28.1 ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ה
  29. ^ איוב כב, ו
  30. ^ סימניהם של בעלי המסורה הם על פי רוב שנונים/ מליציים. בסימן זה: המשמעות הלשונית היא (בתרגום חופשי) חכמים רגועים ערומים לחוצים...
  31. ^ הדגש החזק המופיע באות מ' במילה עֲרוּמִּים - במובן של אנשים מעורטלים.
  32. ^ הסבר אחר הוא, שתנועת הקמץ (שאחריה קיימת או נעדרת האות ה' מאימות הקריאה) נדחקת ממעמדה כתנועה גדולה, ומוחלשת לתנועה קטנה שאותה סוגר הדגש החזק.
  33. ^ או אמורה הייתה להסתיים - "בכוח או בפועל" בלשון בעלי המסורה.
  34. ^ או שראוי שתהא אות ה' מאימות הקריאה, שכן, בדוגמאות רבות אין ה' אלא רק הברה פתוחה, כגון, הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י (בראשית יב, יח), עָשִׂיתָ לָּנוּ (בראשית כ, ט), הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ (בראשית לט, יז), עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו)=הִגַּ֣דְתָּ(ה) לִּ֔י, עָשִׂיתָ(ה) לָּנוּ, הֵבֵ֥אתָ(ה) לָּ֖נוּ, עָבִ֣יתָ(ה) כָּשִׂ֑יתָ
  35. ^ וכמו לכל כלל בעברית גם לזה יש יוצא מן הכלל, כי מצאנו אות ה' נחה באמצע המילה פְּדָהצֽוּר: לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר (4 מופעים בספר במדבר. הראשון בהם - במדבר א, י). לעומת השם פְּדָהצֽוּר החריג כנ"ל, בשם פְּדַהְאֵ֖ל, האות ה' היא עיצורית: פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן־עַמִּיהֽוּד (במדבר לד, כח)
  36. ^ שמות ד, ב.
  37. ^ תשומת הלב לכך שצורת הקריאה בציבור בקול רם, זהה לצורת הכתיבה (יש לקרוא מַזֶּה ולא בשתי מילים מַה-זֶּה), ואין להתבלבל מכך שכתוב בצד השורה קרי וכתיב (שפירושו הוא כי יש להבין כאילו כתוב מה זה ולא מזה). ראה גם בערך קרי וכתיב.
  38. ^ ישעיהו ג, טו.
  39. ^ יחזקאל ח, ו.
  40. ^ כמו המילה נער בלי אות ה כאם קריאה=צורה קדומה, במקום הכתיב היותר מאוחר "נערה" עם ה מסיימת בתור אם קריאה: "וְלַנַּעֲרָ (=וְלַנַּעֲרָה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ (=לַנַּעֲרָה) חֵטְא מָוֶת". דוגמה נוספת: "מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָ (= נָטְעָה) כָּרֶם"). דוגמה נוספת: "וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בָּ֣גָ֑ד (=בָּ֣א גָ֑ד) וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד" (בראשית ל, יא).
  41. ^ השערה אחרת היא כי מדובר בדגש לתפארת הקריאה.
  42. ^ בפועל או בכוח.
  43. ^ בפסוקי ארמית בלבד: אֲמַ֣רְנָא לְּהֹ֑ם (עזרא ד, ה + עזרא ד, ט), שְׁאֵ֥לְנָא לְּהֹ֖ם (עזרא ד, י), כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א (דניאל ד, כה).
  44. ^ למשל: וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב), וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (ירמיהו מח, ד), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהלים כ, ט), בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ אֱֽלֹהִ֗ים (תהלים עה, ב), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט | וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד).
  45. ^ למשל, הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב), מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח), הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד).
  46. ^ אם מסומנת נקודה, ולא חלים כל 7 התנאים לתחולת הדחיק, יש גם אפשרות נוספת: היינו, כי לא מדובר בדגש קל באותיות בגד כפת, אלא מדובר באחד משלוש אלה: (1): בדגש דחיק יוצא מן הכלל (-ראה בפיסקה על היוצאים מן הכלל לסוגיהם), (2): באתי מרחיק במובן שיטת הרז"ה (- ראה בפיסקה על אתי מרחיק), או (3): נקודה שתפקידה להסב תשומת לב לעניין מיוחד - ראה בפיסקה על אתי מרחיק מהסוג השלישי.
  47. ^ ראה בפיסקה על כלל "בגד כפת דסמיך לאהוי" ופירושו.
  48. ^ היינו, המילה שקדמה לה נגמרת בהברה פתוחה ומוטעמת בטעם מחבר.
  49. ^ אלה ממפורטים בפסקה הבאה.
  50. ^ כללי הזיהוי שלהלן, מתייחסים לשתי מילים מהבחינה המהותית. היינו, גם כשהמילים מוקפות. במקרה זה, המילה הראשונה היא המילה/המילית המוקפת למילה השנייה העיקרית (שרק בה מופיע טעם מטעמי המקרא, אף שגם היא יכולה להיות מילית).
  51. ^ הכללים נכונים גם למי שיכנה את התופעה (או חלק מהמקרים של התרחשות התופעה) במונח אתי מרחיק.
  52. ^ למעט יוצאים מן הכלל. ראה להלן בפיסקה "יוצאים מן הכלל לסוגיהם" בה מפורטים יוצאים מן הכלל ביחס לכל אחד מהכללים. ככל שלא סופרים את 76 המופעים של הדגש שבמילה לאמר בצירוף "מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃", ואת מאות הדגשים שאחרי המילית "מה", אזי בכל המקרא יש 66 מופעי דחיק שלא עומדים בכל ששת התנאים (יוצאים מן הכלל), כולם הובאו בערך זה. מוכרת הערת המסורה (דניאל ה, יא), על (כביכול רק) יח' מילין דגושות בתר יהו"א בלא מבטל, אך מדובר בהערה לקויה מבחינות רבות: היא מערבבת סוגים שונים של דגש, ובעיקר שומטת מספר רב של יוצאים מן הכלל. ממצאנו שקדם לנו "משה אריה בן הרב זאב" בעל ההערות על ספר "תלמוד לשון עברי" של בן זאב"
  53. ^ תנאי מס' 7 להלן הוא כלל שלילי, כלומר, דחיק לא יופיע, אם חל כלל 7. זאת, גם אם חלים כל התנאים להופעתו.
  54. ^ היוצא מן הכלל היחיד במקרא לתנאי זה הוא הפסוק:"וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע", בו יש דחיק באות ל' הפותחת את המילה "לֹּ֥א", אף על פי שהמילה "כִּ֛י" שלפניה, מוטעמת בטעם המפסיק "תביר". נראה, כי הנקודה באות ל' שבראש המילה "לֹּ֥א", במקרה זה, אינה דגש דחיק, אלא באה להסב תשומת לב הקורא, להבדל בין המילה "לא", למילה "לו", שהן זהות בהגייה, אך בעלות משמעות שונה לחלוטין. זאת, כי דחיק לא יכול להתקיים אם המילה שקדמה לו מוטעמת בטעם מפסיק. בוודאי שכך למדקדקים המסורתיים שראו בדחיק דגש (חזק) מחבר, עובדה השוללת קיום טעם מפסיק לפני הדחיק. בדומה, בהגייה התימנית מבדילים בין ההגיית לא ו- לו, אך הם מאריכים דווקא בהגיית "לו", להפך מסימון הדחיק במקרא, בצירוף "לא לו", בו מופיע דחיק דווקא במילית "לא".
  55. ^ ראו להלן בפסקה על "ארבעת המבטלים", בעניין המבטל "מפסיק".
  56. ^ הברה פתוחה היא הברה המסתיימת בתנועה ולא נסגרת על ידי עיצור, היינו הברה שאינה נסגרת באות, שיש בה או ראוי שיהא בה שווא נח.
  57. ^ המילית "מה" המנוקדת בתנועת פתח, גורמת לדגש חזק במילה אליה היא מוקפת (המילה שלאחריה), ככל שבראשה אות שאינה גרונית (במקרה של אות גרונית, המילית מה מנוקדת בדר"כ בקמץ ולעיתים בסגול). בעלי המסורה ראו בדגש שאחרי המילית "מה" -דגש דחיק. גזניוס סבר כי הדגש הבא אחרי המילית "מה" אינו דחיק, אלא דגש חזק רגיל: המילית "מה", מוקפת תמיד למילה שלאחריה, כלומר מתייחסים אליהן כמילה אחת. כך, הדגש החזק שאחרי המילית "מה", משמש כעיצור הסוגר את התנועה הקטנה (פתח) הבלתי מוטעמת במילית מה שקדמה לה, בהתאם לכללי הדקדוק הרגילים. לשיטה זו אין דחיק אחרי פתח אלא מדובר בדגש חזק רגיל. זו הגעה המקובלת במחקר המודרני, אולם דעה זו, אינה הדעה הרווחת בין המדקדקים המסורתיים. אלה ראו כדחיק, גם את הדגש הבא אחרי המילית "מה". את הדעה ההפוכה (לכל הפחות לכאורה) קוטבית לעמדת גזניוס, מייצגים האחים הגאונים קמחי, מקדמוני המדקדקים (הרד"ק במַכלוּל ואחיו הגדול משה קמחי במהלך שבילי הדעת). הקמחים ראו בדגש הבא אחרי המילית מה, כמקרה העיקרי בו מדובר בדחיק, ואילו שאר מופעי הדגש חזק בראש מילה, הם ייחסו לקטגוריה של אתי מרחיק. החלוקה בין דחיק לאתי מרחיק היא מלאכותית וחסרת כל חשיבות. לעומת זאת לעצם התופעה, דעתו של גזניוס שלפיה הדגש שאחרי המילית מה אינו חלק מהתופעה, תואמת את כללי התופעה והדבר בא לביטוי בשלוש אלה: ראשית, התופעה דורשת הטעמה מלעלית במילה הראשונה (כלל זיהוי 1), בעוד שמהותית המילית הזעירה "מה" מוטעמת בהטעמה מלרעית. שנית, התופעה חלה בתנועת קמץ וסגול לא בפתח (כלל זיהוי 3). בנוסף התופעה חלה רק כשהמילה השנייה מוטעמת בראשה (כלל זיהוי 5) בעוד שהדגש אחרי המילית מה חל לעולם, בלי קשר למיקום ההטעמה במילה השנייה. הנה כי כן: הדגש שאחרי המילה מה לא תואם 3 תנאים מהותיים של תופעת הדחיק/אתי מרחיק, ועל כן נראית יותר עמדת גזניוס הגוי, מעמדת המדקדקים המסורתיים. ראה גם בפיסקה דגש דחיק של המילית "מה", בהמשך ערך זה להלן. עקרונית אפשר לראות בעמדת הקמחים כתואמת את גזניוס, ולא ההפך הקוטבי שלה, אם מפרשים את עמדתם באופן שבא לחלק את הקטגוריות, כך שדגש מה, עומד בצד אחד ואת שאר המקרים הם מייחסים לקטגוריית האתי מרחיק. כלומר גם הם רואים בדגש "מה" כמקרה נפרד. דא עקא, שבהמשך דבריהם הם מביאים דוגמאות נוספות לדחיק, שאינן דגש "מה".
  58. ^ בעלי המסורה מסרו כלל לעניין זה, שלפיו לא יבוא דחיק אחרי תנועות שורוק, קובוץ, צירה, חיריק. אף על פי שהכלל מתייחס למילים זעירות הוא נכון לכל דגשי הדחיק (למעט יוצאים מן הכלל). זה אחד מנוסחי הכלל: "כל זעיר הסמוך, לעולם דגוש, בר (חוץ) מארבעה מלכים (=תנועות, ואלה הם) או (היינו שורוק וקובוץ) אוי (חולם) אי (חיריק) אי" (צירה)
  59. ^ כשהמילים מוקפות - ראה סיוג הכלל לגבי תנועת קמץ בקטע האחרון בפיסקה זו.
  60. ^ תנועת הקמץ חייבת להסתיים כנ"ל באות ה' בכוח או הפועל. קמץ שנגמר באות א (למשל קרא, נשא וכו'), מונע הופעת דחיק במילה שלאחריו. גם תנועת סגול יכולה לקבל א' מאימות הקריאה למשל, פֶּ֣רֶא, פלא, כלא -ואז לא יופיע דחיק במילה שלאחריו.
  61. ^ וגם לזה יש יוצאים מן הכלל כנ"ל בסיפא של הפסקה "את מה דוחק הדחיק".
  62. ^ אך לא בשאר אימות הקריאה. כלומר, לא יבוא דחיק אחרי אותיות או"י למעט כמה מקרים בודדים יוצאים מן הכלל ראה בפסקה "יוצאים מן הכלל - דחיק לאחר אותיות או"י"
  63. ^ במסגרת כתיבת ערך זה יצרנו מסד נתונים על כל מופעי הדחיק במקרא. ספרנו 350 דחיקין שקדמה לה אות ה' קמוצה, ועוד 236 באות ה' סגולה ועוד 76 מופעי "מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃" בסה"כ 662 דחיקין באות ה' בפועל
  64. ^ דחיק כשקדם לו אות ה' בכוח, רלוונטי רק בתנועת קמץ=שהמילה שקדמה לדחיק הסתיימה בתנועת קמץ ללא אות ה', למשל "וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ" (שמות כה, כד). ספרנו בכל המקרא 125 דחיקין שקדמה לה אות ה' בכוח, כלומר כ- 16% מכלל מפועי הדחיק (המניין האמור אינו מתחשב ב-"דחיקי מה").
  65. ^ "בכוח" פירושו כשאין בפועל אות ה, אך ראוי היה שתהא שם אות ה מאימות הקריאה).
  66. ^ אות השורש השלישית היא האות ה.
  67. ^ ראו להלן בקטע "יוצאים מן הכלל מסוג הפוך", בפסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם, שם מוסבר מתי חל הכלל ומובאות דוגמאות.
  68. ^ 68.0 68.1 זהו תנאי שלילי.
  69. ^ היינו, שאינה אחת מהאותיות אהחער. יש שבעה מקרים יוצאים מן הכלל של דחיק באות ר' במילים רָּ֑ע, רֹּאשׁ֙, רַּב֙, רָּ֣ע, רֵּ֣ים, רָּ֑ע, רַּךְ. ראה המפורט בפיסקה יוצאים מן הכלל במילה בה מופיע הדחיק (המילה השנייה)" בקטע 8. דחיק אף על פי שהמילה השנייה, שבה נמצא הדחיק, פותחת באות גרונית.
  70. ^ היינו, היינו, המילה השנייה נפתחת, באות מאותיות בגד כפ"ת טס שקץ נוזלי"ם. יוער כי לא מצאנו שום דחיק באות ו'. אפשר לשער שהסיבה טמונה בהיגוי האות ו (=W), היוצאת מעומק הגרון. בעוד שהיגוי אות ו' דגושה אפשרי באמצע מילה, קשה מאוד להגות כפל אות ו (= WW) בתחילת מילה.
  71. ^ לא נמצא יוצא מן הכלל לכלל השביעי.
  72. ^ ראה להלן בפיסקה דגש דחיק של המילית "מה", וכן לעיל בפסקה זו בהערה בעניין המילית מה. את הדחיק שאחרי המילה זה, אפשר לראותו כתואם טכנית, את התנאים לתחולת הדחיק, לאור העובדה שאין הטעמה במילית זה, המוקפת למילה שלאחריה. מאידך, מהותית מדובר במילית בת הברה אחת מוטעמת, ואז טכנית לא חלים כללי הדחיק הדורשים היעדר הטעמה בהברה האחרונה של המילה הראשונה. לאור זאת, בעלי המסורה קראו לדחיק שלאחר המילית זה (וכן שלאחר המילית מה), דחיק של מילים זעירות, שיש להן דגש דחיק בין שמדובר במילה הראשונה שקדמה לדחיק (וזה לך האות, מה- נדבר), ובין שמדובר במילית השנייה, שבה מופיע הדחיק (תכסה-בה, נכה-בו, אלכה-נא).
  73. ^ כלל שמתאר תופעה יוצאת מן הכלל של כללי הזיהוי הנ"ל של הדחיק.
  74. ^ במילה המוקפת (המילה הראשונה), יבוא לעיתים טעם מטעמי המקרא, שהוא שווה ערך לגעיה ואין משמעות לכך שמסומן טעם ולא געיה. משמעות הגעיה (או הטעם) במילה המוקפת היא, בדרך כלל, סימון מיקום הטעמת המשנה): ההטעמה העיקרית תבוא לעולם במילה השנייה ופורמלית אין הטעמה במילה הראשונה (המוקפת), כי שתי המילים נחשבות למילה אחת לעניין ההטעמה. לכן, פורמלית יש הטעמה ראשית אחת בלבד, והיא באה לעולם במילה השנייה, אליה מוקפת המילה הראשונה. לעומת זאת, מבחינה מהותית הגעיה במילה הראשונה (המילה המוקפת) היא ההטעמה של מילה זו. בהתאם לכלל זה, לא תבוא הטעמה מהותית במילה הראשונה, רק אם מדובר במילית זעירה (למשל, וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ (שמות ג, יב)). לדעת פרופ' דותן ("לבעיית הדחיק והאתי מרחיק" - ראה בקישורים חיצוניים), גם אם לא רשומה שום סוג של הטעמה במילה הראשונה (המוקפת), מהותית יש בה הטעמה. מיקום ההטעמה יהא בהתאם לכלל ההטעמות (על כלל ההטעמות ראה בהמשך בערך זה, בפיסקה על דחיק בהטעמת משנה.)
  75. ^ ראה דוגמאות, בחצי השני של הפיסקה על יוצאים מן הכלל הפוכים, בקטע המדגים מקרים ספציפיים.
  76. ^ למעט יוצא מן הכלל בודד בפסוק: לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהֹוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֔נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים (דברים ה, ג): המילה פֹ֛ה, פותחת באות פ' רפה, אף על פי שחלים כל כללי הדחיק המחייבים דגש חזק באות פ' הפותחת את המילה פֹ֛ה.
  77. ^ בעל המנחת שי, בפסקה על הדחיק במאמרו על הבג"ד כפ"ת, כותב שבמילה מוקפת יש דחיק רק בתנועת סגול ולא בקמץ. הוא מביא כדוגמה את שני הפסוקים הכמעט זהים בפרק יח ביחזקאל: "וְאִישׁ֙ לֹ֣א יוֹנֶ֔ה חֲבֹלָת֥וֹ חוֹב֙ יָשִׁ֔יב גְּזֵלָ֖ה לֹ֣א יִגְזֹ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד (יחזקאל יח, ז)- "דגש כי הוא בסגול" (בלשון המנחת שי), ולעומתה, וְאִישׁ֙ לֹ֣א הוֹנָ֔ה חֲבֹל֙ לֹ֣א חָבָ֔ל וּגְזֵלָ֖ה לֹ֣א גָזָ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד (יחזקאל יח, טז) - "רפי כי הוא בקמץ" (בלשון המנחת שי). ואולם מדובר בטעות: הופעת הדחיק או היעדרה לא קשורה למיקוף המילים או לתנועה שבה מסתיימת המילה (קמץ לעומת סגול), אלא לעובדה ששורש המילה הראשונה (כסה), היא מגזרת ל"ה. כאשר גזרת ל"ה מסתיימת בקמץ - לא יבוא דגש - לכן אין דחיק בפסוק, וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד (יחזקאל יח, טז). לעומת זאת שורשי ל"ה מקבלים דגש דחיק כרגיל, אם הם מסתיימים בסגול. לכן המילים, וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד (יחזקאל יח, ז), מקבלים דחיק. לעומת זאת, יש מאות דגשי דחיק במילה מוקפת המסתיימת בקמץ ומוקפת למילה שלאחריה!
  78. ^ דברים כח סה
  79. ^ דברים כז ה
  80. ^ דברים כז ז
  81. ^ דברים כח לו
  82. ^ דברים כח סד
  83. ^ דוגמאות נוספות: (א) וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי (דברים יב, ל), לעומת פסוק לאחריו: לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים יב, לא). (ב) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ (בראשית ל, לג), לעומת: כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהֹוָֽה (רות א, יג). (ג) וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ (רות א, יד) וכן, וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹֽא-תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹֽא-תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ (דברים כא, יד), לעומת: וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה (דברים כא, יא). (ד) וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ (תהלים נ, ז), וכן לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן (דברים טו, ד), לעומת: אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ (תהלים ט, ג) וכן: לֹא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר (תהלים פא, י). (ה) המילה סלה: עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל-מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה (תהלים פח, ח), וכן אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פד, ה), אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פח, יא), לעומת: וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה (תהלים פט, ה), הֶ֥עֱטִ֨יתָ עָלָ֖יו בּוּשָׁ֣ה סֶֽלָה (תהלים פט, מו). (ו) צמד המילים יעשה לה. בתחילת פרשת משפטים כתוב: "וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ" ("יַעֲשֶׂה" בנסוג אחור, והמילית "לָּֽהּ" בדחיק). לעומת זאת, שני פסוקים לאחר מכן מופיעות אותן מילים: "וְאִ֨ם־שְׁלׇשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף" ("יַעֲשֶׂ֖ה" ללא נסוג אחור היינו כרגיל בהטעמת מלרע, והמילה "לָ֑הּ" לא מקבלת דחיק). כלומר, כשהמילים יעשה-לה מוקפות ("כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ"), ההטעמה במילית "יַעֲשֶׂה" נסוגה אחורה מעין מלעיל - אז המילית השנייה "לָּֽהּ" באה בדחיק. לעומת זאת, כשהמילה "יַעֲשֶׂ֖ה" באה בהטעמה מלרעית (מפני שהמילה מוטעמת בטעם מפסיק המייתר את הצורך בנסוג אחור), המילה "לָ֑הּ" - אינה מקבלת דחיק (סיבה ישירה נוספת להיעדר הדחיק, היא שמדובר בטעם מפסיק (המילה יַעֲשֶׂ֖ה" מוטעמת בטעם טיפחה) - ראה בהדגמה 6 להלן, אך זו גם הסיבה, שהמילה "יַעֲשֶׂ֖ה" מוטעמת בהטעמת מלרע).
  84. ^ ואין נסוג אחור במילה "יַעֲשֶׂ֖ה", כי היא מוטעמת בטעם המפסיק "טיפחא").
  85. ^ דוגמה נוספת במילה לי: בצמד המילים חלילה לי יש דחיק בטעם המחבר מונח (לפני זקף קטון): וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם (בראשית מד, יז) וכן באותו טעם מחבר מונח, הפעם לפני זרקא: חָלִ֣ילָה לִּי֮ אִם-אַצְדִּ֪יק אֶ֫תְכֶ֥ם (איוב כז, ה), וכך מופיע דחיק אחרי הטעם המחבר דרגה: וַיֹּ֨אמֶר לַאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵיְהֹוָ֗ה אִם־אֶעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ יְהֹוָ֔ה לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ יְהֹוָ֖ה הֽוּא (שמואל א, כד, ו), וכך מופיע דחיק אחרי הטעם המחבר תלישה קטנה: וַיֹּ֡אמֶר חָלִילָה֩ לִּ֨י יְהוָ֜ה מֵעֲשֹׂ֣תִי זֹ֗את הֲדַ֤ם הָֽאֲנָשִׁים֙ הַהֹלְכִ֣ים בְּנַפְשׁוֹתָ֔ם וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁתּוֹתָ֑ם אֵ֣לֶּה עָשׂ֔וּ שְׁלֹ֖שֶׁת הַגִּבֹּרִֽים (שמואל ב, כג, יז), ולעומת שלוש דוגמאות אלה, אין דחיק לאחר הטעם המפסיק פשטא: וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם-אֲבַלַּ֖ע וְאִם-אַשְׁחִֽית (שמואל ב, כ, כ), דוגמאות נוספות: (א) צמד המילים "יעשה לה": בתחילת פרשת משפטים כתוב: "וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ" ("יַעֲשֶׂה" בנסוג אחור, "לָּֽהּ" בדחיק - כשהמילים מוקפות). צמד המילים יעשה-לה מקבל דחיק כשהמילים מוקפות. לעומת זאת שני פסוקים לאחר מכן כתובות אותו צמד מילים: "וְאִ֨ם־שְׁלׇשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף" (המילה "יַעֲשֶׂ֖ה" מוטעמת בטעם המפסיק "טיפחא"[84]. ולכן המילה "לָ֑הּ" לא מקבלת דחיק). (ב) וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב) צמד המילים וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ מקבל דחיק פעמיים, כשהמילה וְיָרֵ֥אתָ מוטעמת בטעם המשרת מרכא ומחוברת למילה מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ. לעומת זאת, כשטעם מפריד מצוי בין צמד המילים האלה (הטעם טפחא), המילה מאלהיך לא מקבלת דחיק: וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ (ויקרא כה, יז), וכן שם בפסוק מג: לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ (ויקרא כה, מג).
  86. ^ ספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק ה'
  87. ^ דוגמאות נוספות: (א) בפסוק, וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה (במדבר כג, טו), המילית "כֹּֽה" מקבלת דחיק לאחר הברה הנסגרת בתנועה פתוחה (אִקָּ֥רֶה), אך לא לאחר הברה סגורה (הִתְיַצֵּ֥ב). (ב) המילה סלה: עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל-מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה (תהלים פח, ח), וכן אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פד, ה), לעומת חמישה פסוקים לאחר מכן: יְה֘וָ֤ה אֱלֹהִ֣ים צְ֭בָאוֹת שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י הַאֲזִ֨ינָה אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה (תהלים פד, ט) וכן אחרי כמה פסוקים: נָ֭שָׂאתָ עֲוֹ֣ן עַמֶּ֑ךָ כִּסִּ֖יתָ כָל-חַטָּאתָ֣ם סֶֽלָה (תהלים פה, ג). (ג) המילה שמה: בדברים יב פסוק ה: לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה, לעומת המילים הצמודות להן (פסוק לאחריו) וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם... (דברים יב, ו). (ד) המילה שם בפרשת כי תבוא: וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים כז, ה), וכן, וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם (דברים כז, ז), וכן, וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, לו), וכן, וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, סד), לעומת: וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט (דברים כו, ה), וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹֽיְבֶ֛יךָ לַֽעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה (דברים כח, סד). (ה) המילה לך בפסוק הבא: וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י | אִם-יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי-כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א אֹתָ֖הּ אַגִּ֥יד לָֽךְ (שמואל א, כ, ט), (ו) המילה בם בסוף ספר דברים סביב שירת האזינו: ואעידה בם (דברים לא, כח) וכן חיצי אכלה בם (דברים לב, כג) בדחיק לאחר הברה פתוחה, לעומת, בנים לא אמן בם (דברים לב, כ), שלא מקבל דחיק כי בא אחרי הברה סגורה. בדוגמה זו, יש נקודה באות ב', גם בדוגמה שאין בה דחיק, וצריך להבדיל בקריאה בין הדגש החזק של שני מקרי הדחיק, לבין ההגייה הפוצצת הרגילה של דגש קל, בדוגמה השלישית שאין בה דחיק, אלא דגש קל בלבד, מחמת בגד כפת בראש מילה. (ז) המילה לו: וְכִֽי-יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה (שמות כב, טו) - בדחיק לאחר הברה פתוחה. לעומת זאת בפסוק שלאחריו המילה לו באה לאחר מפיק ה' הסוגר את המילה הראשונה ולכן אין דחיק: אִם-מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת (שמות כב, טז)
  88. ^ עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ (בראשית א, יא) וכן: וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י (בראשית א, יב).
  89. ^ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא - (שמות טו, יא).
  90. ^ תהלים סד ו
  91. ^ ספר יחזקאל, פרק ט"ז, פסוק ס"ג
  92. ^ דוגמאות נוספות: (א) בפסוק אחד בתחילת פרשת חיי שרה, המילה "לך" מופיעה פעמיים, לאחר מילה מהשורש "נתן": "לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ". המילה לָךְ, לאחר המילה "נָתַתִּי" המסתיימת בחיריק ("הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ") - לא מקבלת דחיק, לעומת זאת אותה מילה (לָּךְ), מקבלת דחיק אחרי הקמץ במילה "נְתַתִּיהָ" ("נְתַתִּיהָ לָּךְ"). (ב) המילה "זאת" לאחר המילה עשית מקבלת דחיק, אך לא אחרי המילה עשיתי: גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתׇם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את (בראשית כ, ו) - מקבל דחיק, לעומת הפסוק שלפניו : בְּתׇם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת (בראשית כ, ה) - שלא מודגש בדגיש דחיק. דוגמה נוספת להיעדק דחיק במילה עשיתי: יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי (תהלים ז, ד), לעומת דוגמה נוספת לדחיק לאחר עשית: כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ (בראשית ג, יד - דברי ה' אל הנחש). (ג) המילה שם בפרשת כי תבוא: וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים כז, ה), וכן, וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם (דברים כז, ז), וכן, וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, לו), וכן, וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, סד), לעומת: וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב (דברים כו, ה).
  93. ^ מגילת רות, פרק ד', פסוק א'
  94. ^ מגילת רות, פרק ד', פסוק ב'
  95. ^ ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק ד'
  96. ^ בפרק זה (בראשית כז) כעשר דוגמאות בפסוקים אלה של דחיק או היעדרו ואלה הם: וְעַתָּה֙ שָׂא-נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) צָֽיִד (בראשית כז, ג), וַֽעֲשֵׂה-לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת (בראשית כז, ד), הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה-לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי (בראשית כז, ז), וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ-לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֥֥וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ (בראשית כז, כה), וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד-מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי-אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד-צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵ֑הוּ גַּם-בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה (בראשית כז, לג), וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת-בְּֽכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא-אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה (בראשית כז, לו), וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל-יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם-לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת-חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים (בראשית כז, מו), וכן הצירופים במילה נא: וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב גְּשָה-נָּ֥א וַֽאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם-לֹֽא (בראשית כז, כא), וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי (בראשית כז, כו). דוגמה נוספת המילה נא בפסוק: וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ עֲבָדָיו֒ הִנֵּֽה-נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי-מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם נָשִׂ֣ימָה נָּא֩ שַׂקִּ֨ים בְּמָתְנֵ֜ינוּ וַחֲבָלִ֣ים בְּרֹאשֵׁ֗נוּ וְנֵצֵא֙ אֶל-מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אוּלַ֖י יְחַיֶּ֥ה אֶת-נַפְשֶֽׁךָ (מלכים א, כ, לא): אחרי צירה (במילה הִנֵּֽה) המילית נא לא מקבלת דחיק, ואילו אחרי קמץ (במילה נָשִׂ֣ימָה) יש דחיק.
  97. ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"ט, פסוק י'
  98. ^ וכן: וַיֹּ֤אמֶר גִּדְעוֹן֙ אֶל-הָ֣אֱלֹהִ֔ים אַל-יִ֤חַר אַפְּךָ֙ בִּ֔י וַאֲדַבְּרָ֖ה אַ֣ךְ הַפָּ֑עַם אֲנַסֶּ֤ה נָּא-רַק-הַפַּ֙עַם֙ בַּגִּזָּ֔ה יְהִי-נָ֨א חֹ֤רֶב אֶל-הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל-כָּל-הָאָ֖רֶץ יִֽהְיֶה-טָּֽל (שופטים ו, לט) - יִֽהְיֶה-טָּֽל בדחיק, כי מילה מהשורש היה שהוא מגזרת ל"ה, מסתיימת בסגול. לעומת זאת בפסוק שלאחריו, אותה מילה (טָֽל) לא מקבלת דחיק אחרי המילה היה (שהיא מאותו שורש וגזרה, כי היא מסתיימת בתנועת קמץ (הָ֥יָה): וַיַּ֧עַשׂ אֱלֹהִ֛ים כֵּ֖ן בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיְהִי-חֹ֤רֶב אֶל-הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל-כָּל-הָאָ֖רֶץ הָ֥יָה טָֽל (שופטים ו, מ).
  99. ^ בסך הכל קיימים שישים ושמונה דחיקין שהם יוצאים מן הכלל (חורגים מכללי התחולה), ושלושים וחמישה מקרים של תופעת האתי מרחיק, כפי שהוגדרו בערך זה לשיטת הרז"ה. בנוסף קיימים 76 מופעי "מֹשֶׁה לֵּאמֹר". אפשר לראות את הרשימה המלאה בגרסה קודמת זו: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7&diff=23255803&oldid=23255798
  100. ^ בפסקה זו הדגמות של יוצאים מן הכלל. בפיסקה הבאה "מניין היוצאים מן הכלל" על הערותיה, מובאות כל 68 היוצאים מן הכלל שבמקרא, תוך מנייתם וסיווגם לקטגוריות השונות, לרבות סיווג דוגמאות שהן יוצאות מן הכלל ביחס לכמה קטגוריות.
  101. ^ לפי מסורת המדקדקים הצירוף מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר, מופיע בתורה 175 פעמים. מסד הנתונים שהכנו במסגרת כתיבת ערך זה, העלה כי מדובר בטעות, וכי קיימים "רק" 76 מופעי "מֹשֶׁה לֵּאמֹר". אלה כל מראי המקום של מופעי "מֹשֶה לֵּאמֹר" במקרא: 14 מופעי ספר שמות: וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (שמות ו, י) + (שמות יג, א) + (שמות יד, א) + (שמות טז, יא) + (שמות כה, א) + (שמות ל, יא) + (שמות ל, יז) + (שמות ל, כב) + (שמות לא, א) + (שמות לא, יב) + (שמות מ, א). מתוך 14 המופעים בספר שמות, יש ארבעה מופעים של הצירוף, משה לאמר בפסוקים מעט שונים: וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל-פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ (שמות ו, כט), וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה-נִּשְׁתֶּֽה (שמות טו, כד), וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (שמות לא, יב), וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽהּ (שמות לו, ה). 27 המופעי בספר ויקרא, זהים: וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (ויקרא ד, א) + (ויקרא ה, יד) + (ויקרא ה, כ) + (ויקרא ו, א) + (ויקרא ו, יב) + (ויקרא ו, יז) + (ויקרא ז, כב) + (ויקרא ז, כח) + (ויקרא ח, א) + (ויקרא יב, א) + (ויקרא יד, א) + (ויקרא יז, א) + (ויקרא יח, א) + (ויקרא יט, א) + (ויקרא כ, א) + (ויקרא כא, טז) + (ויקרא כב, א) + (ויקרא כב, יז) + (ויקרא כב, כו) + (ויקרא כג, א) + (ויקרא כג, ט) + (ויקרא כג, כג) + (ויקרא כג, כו) + (ויקרא כג, לג) + (ויקרא כד, א) + (ויקרא כד, יג) + (ויקרא כז, א). 35 מופעי ספר במדבר: (במדבר א, מח) + (במדבר ג, ה) + (במדבר ג, יא) + (במדבר ג, מד) + (במדבר ד, כא) + (במדבר ה, א) + (במדבר ה, ה) + (במדבר ה, יא) + (במדבר ו, א) + (במדבר ו, כב) + (במדבר ז, ד) + (במדבר ח, א) + (במדבר ח, ה) + (במדבר ח, כג) + (במדבר ט, ט) + (במדבר י, א) + (במדבר יג, א) + (במדבר טו, א) + (במדבר טו, יז) + (במדבר טו, לז) + (במדבר טז, כג) + (במדבר יז, א) + (במדבר יז, ט) + (במדבר יז, טז) + (במדבר יח, כה) + (במדבר כה, י) + (במדבר כה, טז) + (במדבר כו, נב) + (במדבר כז, ו) + (במדבר לא, א) + (במדבר לד, א) + (במדבר לד, טז). בספר במדבר יש מופע בודד בפסוק מעט שונה: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (במדבר לא, כה) והוא נספר כנ"ל בתוך 35 מופעי ספר במדבר. סה"כ קיימים 76 מופעים של הצירוף משה לאמר (ולא 175). בשאר המקרא אין מופעים של צירוף זה.
  102. ^ דגש זה מוזר מאד: הוא סותר 2 כללים: המילה שקדמה לו (משה) הינה מלרעית, ובנוסף המילה לֵּאמֹֽר, בו מופיע הדחיק, אינה מוטעמת בראשה. המנחת שי כותב במופע הראשון בתורה (שמות ו, י), "ואין כאן מקום להאריך". האור תורה (ר' מנחם די לונזינו) כותב (שם בשמות ו, י) כי אין כאן דחיק או אתי מרחיק והיה ראוי להיות רפה (האות למד במילה לאמר ראויה הייתה שלא לקבל דגש). ו- "מה שנראה לי בזה", כי היה ראוי להניע את האלף במילה לאמר ולנקדה בחטף סגול כמו במילים לֶאֱכֹ֖ל, בֶּאֱמֹ֨ר. מכאן משתמע, כי כדי שישימו לב לכך שהאות א' נחה בשונה מההיגוי המצופה (וכפי שטועים לומר בהיגוי הישראלי), הודגשה האות ל' כדי שישימו לב לכך שהאות א' נחה ולא נשמעת.
  103. ^ הכלל בטעמי אמת הוא שההטעמה נקבעת על ידי סימן הטעם הכי שמאלי. היינו, המילה נודה היא מלרעית באשר הטעם מרכא נמצא תחת ההברה האחרונה "דֶ֥ה". כך גם בדוגמאות הנ"ל, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא (תהלים קיח, כה).ביררתי (התכתבות דוא"ל מיום 7–8 לחודש 11/17) עם ד"ר דניאל רביב ממכללת אורות ישראל, את הספק, שמא המילה נ֤וֹדֶ֥ה היא מלעלית (מחמת הנסוג אחור), והטעם מרכא אינו במעמד של טעם ראשי, אלא במעמד של געיה. לדברי ד"ר דניאל רביב, בהסתמך על מ. ברויאר "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", פסקאות ט.21 עד ט.24, מדובר בהטעמה מלרעית בה מיקום ההטעמה הוא בטעם המרכא. הנה כי כן, מדובר ביוצא מן הכלל בו יש דחיק אף על פי שקדמה לו הטעמה מלרעית.
  104. ^ דוגמאות נוספות: זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (שמות ג, טו), וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם (במדבר יח' יא), מופיע דחיק (אף על פי שמהותית המיליות מה ו- זה, לא מוטעמות בהטעמה מלעלית), היינו כל מופעי הדחיק שבאים אחרי המילית מה ואחרי המילית זה הם יוצאים מן הכלל ולא מתנהגים בהתאם לכללי הזיהוי של הדחיק. בעלי המסורה נתנו בהן את כלל המילים הזעירות ("כל זעיר דסמיך"). גזניוס לעומת המדקדקים המסורתיים, סבר מצידו, לגבי דגש לאחר המילית מה, כי לא מדובר בדחיק אלא בדגש חזק רגיל הסוגר את התנועה הקטנה הבלתי מוטעמת, שכן המילית מה מוקפת למילה שלאחריה, בלי סימון פורמלי של הטעמה כלשהי במילית עצמה. זוהי נקודת מבט שונה על אותה תופעה. המדקדקים המסורתיים ראו בכך דגש דחיק שלו כלל המתאר את היותו יוצא מן הכלל שיטתי (כל זעיר דסמיך), ואילו גזניוס ראה בכך דגש חזק רגיל. תמיכה לגישתו של גזניוס היא העובדה כי המילית מה מתנהגת כמעט בצורה זהה לאות ה' הידיעה. כך למשל אות יוד שוואית לא תקבל דחיק לאחר מה (למשל, אֶשְׁמְעָ֗ה מַה-יְדַבֵּר֮ הָאֵ֪ל יְה֫וָ֥ה כִּ֤י יְדַבֵּ֬ר שָׁל֗וֹם אֶל-עַמּ֥וֹ וְאֶל-חֲסִידָ֑יו וְֽאַל-יָשׁ֥וּבוּ לְכִסְלָֽה - תהלים פה, ט) כפי שאות יוד שוואית לא מקבלת דגש חזק לאחר אות ה' הידיעה. הסיבה שגזניוס מדבר רק על המילית מה ולא על המילית זה, היא שאחרי מה יבוא לעולם דחיק גם אם המילה השנייה בה מופיע הדחיק לא מוטעמת בראשה. לעומת זאת המילית זה תגרום לדחיק רק כאשר המילה אליה היא מוקפת מוטעמת בראשה. לעומת זאת אם המלה אינה מוטעמת בראשה היא לא תקבל דחיק. למשל: הִנֵּ֨ה אֱלֹהֵ֥ינוּ זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ ל֖וֹ וְיוֹשִׁיעֵ֑נוּ (ישעיהו כה, ט), לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ (תהלים קד, כה). ומאידך מוכרת הדוגמה: וְזֶה־פִּרְיָֽהּ (במדבר יג, כז), בה יש דחיק לאחר המילית זה, אף על פי שהמילה וְזֶה־פִּרְיָֽהּ, אינה מוטעמת בראשה. מאחר שמדובר בדוגמה מאד מוכרת, נראה כי היא גרמה לטעות אצל המדקדקים המסורתיים שסברו שלאחר המילית זה תמיד יבוא דחיק (ע"פ נוסח הכלל "כל זעיר דסמיך" ולא רק בקשר למילית "מה"). לדעתינו דוגמת וְזֶה־פִּרְיָֽהּ, היא אך יוצאת מן הכלל, ודחיק יבוא לאחר המילית זה, רק אם המילה השנייה מוטעמת בראשה כפי שראינו בדוגמאות זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ (ישעיהו כה, ט), וכן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ (תהלים קד, כה) הנ"ל. אפשרות נוספת לבחון את דוגמת וְזֶה־פִּרְיָֽהּ, היא להסביר את הדחיק כתופעת דחיק סגול במילים מוקפות. היינו וְזֶה־פִּרְיָֽהּ היא פורמלית מילה אחת. הדברים אינם נראים, משום שדחיק סגול חל רק כשהמילה השנייה מוטעמת בראשה. בנוסף, כבר ראינו כי המקף לא משנה את המהות: מהותית המילית זה הינה מילה מלרעית, גם אם פורמלית היא מוקפת.
  105. ^ וכן: וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (ירמיהו מח, ד), בְּטֶ֤רֶם ׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ ׀ אֱֽלֹהִ֗ים ה֭וֹדִינוּ וְקָר֣וֹב שְׁמֶ֑ךָ סִ֝פְּר֗וּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ (תהלים עה, ב), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט | וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד), כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם (עזרא ד, כא).
  106. ^ לא רשמתי את הפסוק "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ": בכתר ארם צובא אין דחיק באות יוד במילה יה, שבפסוק זה (אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ). זאת, בשונה מכתבי יד רבים, בהם כן מופיע שם דחיק. גם בתנ"ך ברויאר, נרשם שם דחיק, אף על פי שהוא כותב שצילום הכתר עמד לפניו. בנוסף יש שתי (2) הערות מסורה מפורסומות התומכות בקיום דחיק שם (ב- "תיסרנו יה") – ראו בפירוט בהערה הבאה להלן, בצמוד למילים "יסרני יה", על הערות המסורה על המילים "לא יראה יה" בתהילים צד, ועל המילה "כחכמת" בדניאל ה'. שתי הערות המסורה המובאות שם, מגבות את הטעות (?) לפיה יש כביכול דחיק, בצמד המילים "תיסרנו יה". או שמא הטעות היא בכתר, כפי שברויאר כותב שיש לפחות 3 טעויות בכתר (הוא אמנם מתייחס לחסרות ומלאות, אך משמע שלדעתו גם הכתר לא חף מטעויות, אם כי רק מעט מזעיר). עיון בדעת מקרא מגלה שהכרעתו של ברויאר נעשתה במודע. כך, באופן נדיר דחה ברויאר את נוסח הכתר מפני נוסח כתב יד ששון (1053) ולנינגרד וכן מקראות גדולות וינציה + עמדת המנחת שי + מסורה קטנה וגדולה בכמה מהנ"ל וכן בכתב יד קיימבריג'. בכל אלה ראה ברויאר רוב מוחץ המכריע על קיום דחיק ב-תיסרנו יה. העובדה שבכתר לא קיימת הערת מסורה באף אחת ממופעי הדחיק במילית יה בתהילים, לא משמשת לדעת פרופ' יוסף עפר, ראיה שלפיה מסרן הכתר הכריע במודע על היעדר דחיק ב-תיסרנו יה (התכתבות דואל עם פרופ' עפר מיום 19+20/3/2017). עם כל הכבוד להכרעת ברויאר שמשמעותה שמסרן הכתר טעה בשוגג או שהכרעתו המודעת מוטעית, נראה שהיה מקום להעדיף את נוסח הכתר. שכן, ההכרעה לפיה יש דחיק ב- תיסרנו יה, משמעותה העדפת נוסח הגורם לדחיק יוצא מן הכלל נדיר למדי (דחיק לאחר תנועת שורוק), בעוד שנוסח הכתר, שנעדר ממנו דחיק ב- תיסרנו יה, מתיישב היטב עם כללי הדחיק כמפורט בערך זה, שלפיהם אין דחיק אחרי תנועת שורוק
  107. ^ ראה ההערה הקודמת. האמור בהערה הקודמת ובנוכחית, הוא לשיטת כתבי יד רבים, שגרמו לטעות (?) גם אצל המנחת שי: בתהילים קיימים 4 מופעי דחיק, באות י' במילה יה (ככל שסופרים את "תיסרנו יה" המופיע בהערה הקודמת). שלוש מתוכם הם יוצאים מן הכלל המובאים בפיסקה זו כאן. לעומתם, המופע הרביעי: "וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ" - הוא דחיק רגיל, התואם היטב את הכללים לתחולת דחיק כמפורט בפסקת הזיהוי לעיל (מילה המוטעמת בראשה, שלפניה מילה המסתיימת בתנועת סגול שאינה מוטעמת). על המילה יָּ֑הּ", בפסוק "וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ", נמסר במנחת שי "ד' דגשים". היינו, קיימים 4 מופעי דחיק במילה יה בתהילים (וגם במקרא כולו). כל 3 מופעי היוצאים מן הכלל הנ"ל, של המילה "יה" (כולל המופע של "תיסרנו יה"), מובאים גם בדניאל ה יא, במסורה על המילה "כחכמת", המפרטת "יח' מילין דגש בתר יהו"א בלא מבטל". ברשימה זו חלק קטן ממופעי היוצאים מן הכלל שבפיסקה זו ודוגמאות רבות המובאות כאן בפיסקה על היוצאים מן הכלל – לא מופיעות במסורה הנזכרת אודות "יח' מילין".
  108. ^ וכן: הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד), וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע (בראשית לח, ט).
  109. ^ דניאל ג ב, דניאל ג ג.
  110. ^ וכן: אֲמַ֣רְנָא לְּהֹ֑ם (עזרא ד, ה + עזרא ד, ט), שְׁאֵ֥לְנָא לְּהֹ֖ם (עזרא ד, י), כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא (דניאל ד, כה).
  111. ^ וכן: ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (ירמיהו מח, ד), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהלים כ, ט), בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ אֱֽלֹהִ֗ים (תהלים עה, ב), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט | וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם (עזרא ד, כא).
  112. ^ וכן: מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח), הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד), עַד֩ דִּי־מְּרִ֨יטוּ גפיה גַפַּ֜הּ (דניאל ז, ד).
  113. ^ זו עמדת המדקדקים המסורתיים, שראו כדחיק, גם את הדגש חזק הבא אחרי המילית מה. הרד"ק במכלוּל ואחיו הגדול משה קמחי במהלך שבילי הדעת, סברו כי דגש הבא אחרי המילית מה, הוא המקרה היחיד בו מדובר בדחיק, ואילו את כל שאר מופעי הדגש חזק בראש מילה, הם ייחסו לקטגוריה של אתי מרחיק
  114. ^ זו עמדת גזניוס וראה לעיל בהערת השוליים האחרונה בפיסקה על היוצא מן הכלל הראשון (1)
  115. ^ 115.0 115.1 האות ב' בדגש חזק! ולא דגש קל של ראש מילה!.
  116. ^ האות העברית ר, משויכת בדקדוק הטברני לאותיות הגרוניות שבהן אין דגש חזק. למרות זאת יש 17 מופעי אות ר דגושה במקרא - ראה את הרשימה המלאה בהערה בפתיח. הסבר מעניין לתופעה זו אפשר למצוא במאמרו של פרופ' יהודה ליבס, "שבע כפולות בג"ד כפר"ת: על הריש הכפולה ועל רקעו של ספר יצירה": pluto.huji.ac.il/~liebes/KAFRAT.doc.
  117. ^ לכל אחד משני כללים אלה, יש יוצאים מן הכלל רק במילה לא שבסמוך למילה לו וכדי להבדיל בין המשמעויות, כך שלכאורה לא מדובר בדחיק במובן הנדון בערך זה (היינו זה לא דגש חזק ולא דגש מחבר): נמצאו רק שני יוצאים מן הכלל לכלל 2 (תנועה סגורה) - לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו), מַחֲזִ֥יק בְּאׇזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּא־לֽוֹ (משלי כו, יז), ולכלל 4 (טעם מפסיק) נמצא רק יוצא מן הכלל בודד אחד - "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע" (בראשית לח, ט). תשומת הלב שבשתי הדוגמאות, סימן הדחיק (נקודה באמצע המילה), באה במילה "לא" הצמודה למילה "לו" ("כי לא לו יהיה הזרע", "ריב לא לו"). היגויין של 2 המילים זהה לחלוטין אך משמעותן שונה. ביודעינו כי נקודת הדחיק מקורה קודם לתקופת הוספת הניקוד והטעמים לטקסט המקראי, נראה כי מדובר בסוג של פתרון עתיק יומין, לבעיית הבנת הטקסט. שכן, כשמקריאים טקסט מהמקרא ובו מילים אלה כשהן צמודות, אין הבדל בין המילים. נראה אם כן כי הוסיפו דגש שיגרום לשינוי ההיגוי של המילה "לא" ביחס למילה "לו". (כשהמילה "לו" קודמת למילה "לא", לא נמצא דחיק - למשל, בשירת האזינו: שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל). יצויין, כי חלק מיוצאי תימן, נתנו פתרון דומה. הם הוגים בשינוי מה את המילה "לא" ביחס למילה "לו", כדי לציין את הבדל המשמעות (ראה באתר: http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=750&ArticleID=7699). אלא שהפתרון שלהם הפוך, באופן שהם מאריכים את היגוי המילה לו, ואילו את המילה לא הם הוגים רגיל. השמועה תולה את המנהג הזה ברב יחיא אלשייך (חתן התנך העולמי השני), היינו מדובר במנהג בן 60 שנה. רמז לדבר נמצא במקור קדום בהרבה (לפני כ- 300 שנה), אצל המהרי"ץ (הרב יחיא צאלח) (חלק הדקדוק), שהזהיר שיש פסוקים מסוימים בהם עלולה להיות תקלה במשמעות, וחירוף חלילה (הדגמתו היא על "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי"). הנה כי כן: פתרון בעלי המסורה ניתן במקרים בודדים במקרא, ולעומת זאת פתרון המנהג של חלק מיוצאי תימן הוא קבוע (אפילו בתפילה ובברכות). ואולם, בכל מקרה מדובר בשינוי מלאכותי, ממש כמו הוספת הדחיק במילה "לא", במקרא. היינו, לא אמור להיות שום הבדל בהיגוי המילים "לא" ו- "לו" ע"פ כללי הדקדוק הרגילים, ועל כן פתרון בעלי המסורה נראה מתאים ונכון יותר.
  118. ^ דגש מחבר בלשונו של גזניוס.
  119. ^ זו עמדת הרז"ה - שלמה זלמן הנאו (צהר התיבה אות יח':"...ותשאר לפניה תנועה קטנה על כן יהיה אחריה דגש כמשפט אחרי תנועה קטנה") ומדקדקים יהודים רבים בעקבותיו, וכנראה גם כל אלה שלפניו, ראה למשל, ההערה להלן בסוף פיסקה זו, אודות עמדת הרד"ק במכלול. זו גם עמדת המלומד גזניוס שראה בדחיק דגש חזק מחבר (סגירת ההברה הפתוחה במילה הראשונה על ידי הדגש שפותח את המילה השנייה משמעה שהמילים מחוברות=דגש מחבר). לעומתם פרופ' אהרן דותן, נשיא האקדמיה ללשון פרופ' יהושע בלאו (במשתמע?) וכן גוטהלף ברגשטרסר סבורים שתפקיד הדחיק להפריד בין המילים ולא לחבר.
  120. ^ ותפקיד דגש הדחיק הוא לסגור את ההברה הפתוחה שלפניו - זו כאמור, עמדת המדקדקים היהודית המסורתיים. למשל, כל הסבר הרד"ק (מכלול, שער אותיות או"י), נשען ומבוסס על כך שמדובר בדגש שסוגר את התנועה הקטנה שלפניו. כך פותח הרד"ק ונכנס לדיון בעניין הדחיק, והוא ממשיך ומסביר שהדחיק "דוחק" ומקטין גם תנועה גדולה (דחיק שבא אחרי תנועת קמץ).
  121. ^ ראו בפסקה "היסטוריה"
  122. ^ הסבר נוסף ומשכנע יותר, להבאת נושא הדחיק במסגרת כלל על אותיות בג"ד כפ"ת, אף על פי שדחיק חל גם באותיות טס שקץ נוזלי"ם, הוא הקושי לזהות את הדחיק, דווקא באותיות בג"ד כפ"ת, שהרי בדרך כלל, נקודה באות בג"ד כפ"ת היא דגש קל. הרחבה והסבר למיקום כלל הדחיק במסגרת כלל על אותיות הבג"ד כפ"ת ראה להלן בפיסקה "יחודו של הדחיק לעומת 3 המבטלים האחרים"
  123. ^ למשל, וְלֹא-שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִ֑י וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא-אָ֥בָה לִֽי (תהלים פא, יב).
  124. ^ למשל, וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ (ישעיהו מד, טו).
  125. ^ למשל, אַ֣ךְ בַּת-פַּרְעֹ֗ה עָֽלְתָה֙ מֵעִ֣יר דָּוִ֔ד אֶל-בֵּיתָ֖הּ אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה-לָ֑הּ אָ֖ז בָּנָ֥ה אֶת-הַמִּלּֽוֹא (מלכים א, ט, כד), לַבַּ֖יִת אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה-לָ֑הּ (דברי הימים ב, ח, יא).
  126. ^ למשל, אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אׇֽהֳלֹה֙ בַּתְּחִלָּ֔ה (בראשית יג, ג), לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת-עָנְיִ֞י וְאֶת-יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ (בראשית לא, מב),וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵה-יָֽדְךָ֩ עַל-מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַל-נַֽהֲרֹתָ֣ם | עַל-יְאֹֽרֵיהֶ֣ם וְעַל-אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל-מִקְוֵ֥ה מֵֽימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ-דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָֽעֵצִ֖ים וּבָֽאֲבָנִֽים (שמות ז, יט), וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָ֠יו לֹא-הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַֽחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה-כֵּֽן (שמות י, יד), וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי-בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן-הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל-אַֽהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם | עֲשֵׂה-לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי-זֶ֣ה | מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה-הָ֥יָה לֽוֹ (שמות לב, א), וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה-לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי-זֶ֣ה | מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה-הָ֥יָה לֽוֹ (שמות לב, כג), וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ (שמות מ, ט),וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֘גַע֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא-פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא-הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן-הָעֽוֹר (ויקרא יג, לב), וְאִ֨ם-הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת-בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַ֠ף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף-עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ (ויקרא כז, טו), וְלֹא-הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל-מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל-אַהֲרֹֽן (במדבר כ, ב), וַֽיְהִי־חֹ֤רֶב אֶל־הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל־כׇּל־הָאָ֖רֶץ הָ֥יָה טָֽל (שופטים ו, מ), וַיִּסְע֖וּ מֵֽאָל֑וּשׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ם וְלֹא-הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת (במדבר לג, יד), לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה-שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד (דברים לא, כו), וּרְאִיתֶ֗ם אִם-דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת-הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם-לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ (שמואל א, ו, ט), כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם (שמואל א, כא, ז), והָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו (ישעיהו יא, ה), והָיָה-שָׁ֞ם מַסְל֣וּל וָדֶ֗רֶךְ וְדֶ֤רֶךְ הַקֹּ֙דֶשׁ֙ יִקָּ֣רֵא לָ֔הּ (ישעיהו לה, ח), וְהָֽיָה ־ לָ֤ךְ יְהֹוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ (ישעיהו ס, יט), וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ (ירמיהו ג, ג), וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם (עובדיה א, יז), שָׁ֤ם פָּ֥חֲדוּ פַחַד֮ לֹא־הָ֢יָה֫ פָ֥חַד (תהלים נג, ו), לוּלֵ֣י יְ֭הֹוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ (תהלים קכד, א), וּבְנֵי-בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י  (קהלת א, ז), פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר (איכה ג, מז), זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה-הָ֣יָה לָ֔נוּ (איכה ה, א). לעומת זאת המילה הבה גורמת לדחיק, כי השורש שלה הוא יהב. למשל: הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם (תהלים ס, יג), הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם (בראשית מז, טו).
  127. ^ למשל, יֹ֣אבַד י֖וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר (איוב ג, ג).
  128. ^ למשל, כִּֽי־חָ֥לָֽה לְט֖וֹב יוֹשֶׁ֣בֶת מָר֑וֹת (מיכה א, יב).
  129. ^ למשל, וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל-הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה-שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד אֶת-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁכַב-שָׁ֣ם שָׁא֔וּל וְאַבְנֵ֥ר בֶּן-נֵ֖ר שַׂר-צְבָא֑וֹ וְשָׁאוּל֙ שֹׁכֵ֣ב בַּמַּעְגָּ֔ל וְהָעָ֖ם חֹנִ֥ים סְבִיבֹתָֽיו (שמואל א, כו, ה).
  130. ^ למשל, יִשְׂמַ֬ח צַדִּ֣יק בַּ֭יהֹוָה וְחָ֣סָה ב֑וֹ וְ֝יִתְהַלְל֗וּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב (תהלים סד, יא).
  131. ^ למשל, וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ (בראשית ד, ו), וַיִּתְגָּעַ֤שׁ וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי-חָ֥רָה לֽוֹ (שמואל ב, כא, ח), וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי-חָ֥רָה לֽו (תהלים יח, ח), וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ (יונה ד, ד), וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת (יונה ד, ט).
  132. ^ למשל, כִּי-ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל-תַּבְלִיתָֽם (ישעיהו י, כה), כִּֽי־יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ כָּ֣לָה דֶ֔שֶׁא (ישעיהו טו,ו), כִּֽי-אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן-הָאָֽרֶץ (ישעיהו טז, ד), כִּֽי-אָפֵ֥ס עָרִ֖יץ וְכָ֣לָה לֵ֑ץ וְנִכְרְת֖וּ כָּל-שֹׁ֥קְדֵי אָֽוֶן (ישעיהו כט, כב), עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ (ירמיהו ח, כ), וְהִצְלִ֙יחַ֙ עַד־כָּ֣לָה זַ֔עַם כִּ֥י נֶחֱרָצָ֖ה נֶעֱשָֽׂתָה (דניאל יא, לז).
  133. ^ למשל, לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד (יחזקאל יח, טז). לעניין פסוק זה, ראה תוכן ההערה האחרונה בפסקה "מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?".
  134. ^ למשל, וַיִּקְבְּרֻ֣הוּ בְקִבְרֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר כָּרָה־לוֹ֮ בְּעִ֣יר דָּוִיד֒ (דברי הימים ב, טז, יד).
  135. ^ למשל, וְעָנְשׁ֨וּ אֹת֜וֹ מֵ֣אָה כֶ֗סֶף (דברים כב, יט).
  136. ^ למשל, עֵֽדֹתֶ֨יךָ | נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ (תהלים צג, ה), וראה הכלל להלן, שלפיו בהוספת אות, בדר"כ כן יבוא דחיק, להבדיל מהוספת האות ו' בכמו הדוגמה נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ המובאת כאן.
  137. ^ למשל, כִּֽי-שֹׁדֵ֤ד מוֹאָב֙ עָ֣לָה בָ֔ךְ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָֽיִךְ (ירמיהו מח, יח), כִּֽי-עָ֤לָה מָ֙וֶת֙ בְּחַלּוֹנֵ֔ינוּ בָּ֖א בְּאַרְמְנוֹתֵ֑ינוּ לְהַכְרִ֤ית עוֹלָל֙ מִח֔וּץ בַּחוּרִ֖ים מֵרְחֹבֽוֹת (ירמיהו ט, כ).
  138. ^ למשל, וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אׇהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה (בראשית לג, יט), וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת-הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה-ל֣וֹ | מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן-הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל-מְבַקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה (שמות לג, ז), וַיָּבִ֜אוּ אֶת-אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה-ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים (שמואל ב, ו, יז), חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָאֳרֵ֑הוּ (ישעיהו מד, יג), נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ (איכה ב, ח).
  139. ^ למשל, כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר (שמואל ב, א, טז), עַֽל־דְּבַר־אֱ֭מֶת וְעַנְוָה־צֶ֑דֶק (תהלים מה, ה), וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כא).
  140. ^ למשל, וְאִ֛ישׁ אֶת־אֲחֹת֥וֹ בַת־אָבִ֖יו עִנָּה־בָֽךְ.
  141. ^ למשל, אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה (בראשית יג, ד), וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים (בראשית לז, ג),  וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת-דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ (בראשית לט, יט), וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֮ לַיהֹוָה֒ (שמות יב, מח), וְכִֽי-יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֘ לַֽיהֹוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל-זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַֽעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל-עָרֵ֖ל לֹא-יֹ֥אכַל בּֽוֹ, וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב עָֽשָׂה-ל֣וֹ | מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו עַ֖ל שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶֽם (שמות לז, כז), דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי-יִהְיֶֽה-טָמֵ֣א | לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה֗ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהֹוָֽה (במדבר ט, י), וְכִֽי-יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֨סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ (במדבר ט, יד), וְאָֽמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת-הַחַ֥יִל הַזֶּֽה (דברים ח, יז), וּרְאִיתֶ֗ם אִם-דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת-הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם-לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ (שמואל א, ו, ט), חַי-יְהוָ֞ה (את) אֲשֶׁר֩ עָשָׂה-לָ֨נוּ אֶת-הַנֶּ֤פֶשׁ הַזֹּאת֙ אִם-אֲמִיתֶ֔ךָ (ירמיהו לח, טז), וְנָשָׂ֤א עָנָף֙ וְעָ֣שָׂה פֶ֔רִי (יחזקאל יז, כג), לֹא-נַעֲשָׂ֥ה כֵ֖ן לְכָל-מַמְלָכָֽה (דברי הימים ב, יט, ט) אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה (שיר השירים ג, ט).
  142. ^ למשל, תּוֹרָ֥ה צִוָּה-לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מֽוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַֽעֲקֹֽב (דברים לג, ד), וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּֽה-לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם-מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת-אֶחָ֑י עַל-כֵּ֣ן לֹא-בָ֔א אֶל-שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ (שמואל א, כ, כט), וְכׇל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמׇ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה (אסתר ב, ג).
  143. ^ למשל, עַל־אֶ֣רֶץ הִשְׁלַכְתִּ֗יךָ לִפְנֵ֧י מְלָכִ֛ים נְתַתִּ֖יךָ לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ (יחזקאל כח, יז), וראה הכלל להלן, שלפיו בהוספת אות, בדר"כ כן יבוא דחיק, להבדיל מהוספת האות ו' בכמו הדוגמה לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ המובאת כאן.
  144. ^ למשל, יָשֹׁ֤ר עַל-אֲנָשִׁ֗ים וַיֹּ֗אמֶר חָ֭טָאתִי וְיָשָׁ֥ר הֶעֱוֵ֗יתִי וְלֹא-שָׁ֥וָה לִֽי (איוב לג, כז).
  145. ^ למשל, וַעֲמָשָׂ֨א לֹֽא נִשְׁמַ֜ר בַּחֶ֣רֶב | אֲשֶׁ֣ר בְּיַד יוֹאָ֗ב וַיַּכֵּהוּ֩ בָ֨הּ אֶל הַחֹ֜מֶשׁ וַיִּשְׁפֹּ֨ךְ מֵעָ֥יו אַ֛רְצָה וְלֹא שָׁ֥נָה ל֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו רָדַ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן בִּכְרִֽי (שמואל ב, כ, י).
  146. ^ למשל, וַיִּתְּנוּ-לוֹ֩ פֶ֨לַח דְּבֵלָ֜ה וּשְׁנֵ֤י צִמֻּקִים֙ וַיֹּ֔אכַל וַתָּ֥שָׁב רוּח֖וֹ אֵלָ֑יו כִּ֠י לֹֽא-אָ֤כַל לֶ֙חֶם֙ וְלֹא-שָׁ֣תָה מַ֔יִם שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת (שמואל א, ל, יב).
  147. ^ הפסוק המלא: כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ גֹּאֲלֶ֔ךָ וְיֹצֶרְךָ֖ מִבָּ֑טֶן אָנֹכִ֤י יְהֹוָה֙ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל (ישעיהו מד, כד) - בדחיק.
  148. ^ לעומת זאת המילה הבה גורמת לדחיק, כי השורש שלה הוא יהב. למשל: הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם (תהלים ס, יג), הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם (בראשית מז, טו).
  149. ^ הפסוק המלא: וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב (שמות כה, כד), וכן בעוד הרבה פסוקים בצירוף ועשית לו.
  150. ^ הפסוק המלא: וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם (במדבר י, לא).
  151. ^ הפסוק המלא: וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶ֩נּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי (בראשית ל, לג), וכן: וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם (במדבר כה, יג), וַתֵּצֵ֗א מִן-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה-שָּׁ֔מָּה (רות א, ז) ועוד רבים.
  152. ^ וכן רַ֥אֲוָה בָֽךְ (יחזקאל כח, יז), וַתִּֽהְיֶ֣ינָה לִ֔י וַתֵּלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת (יחזקאל כג, ד), גָּלָ֣ה חָ֭צִיר וְנִרְאָה-דֶ֑שֶׁא (משלי כז, כה), כֵּ֤ן דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא-פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן (משלי ל, כ).
  153. ^ וכן אצל גדעון יִֽהְיֶה־טָּֽל (שופטים ו, לט) בדחיק, ובפסוק לאחריו הָ֥יָה טָֽל (שופטים ו, מ) ללא דחיק.
  154. ^ וכך מסכם המנחת שי ב- "מאמר הבגד כפת", את הדעות השונות בשאלה זו: הרד"ק במכלול סבר שאם יש אות ה' (מאותיות אהוי) במילה המסתיימת בקמץ - "הרוב רפה". לעומתו בעל הלשון לימודים רואה במקרים אלה "יוצאים מן הכלל", "וכן בהגהת לוית חן קורא להם רפויים שלא כמנהג". וגם האפודי (פרק לא) כתב "שכבר התבלבל בזה הרד"ק ונעלם ממנו האמת", וכבר השיג עליו "המדקדק המעולה ר' שמואל בנבשת, ומה שאמר שמעטים בדגש הוא שקר כי הם למאות ובקשת ומצאת". והמגן דוד ("כי כך קרא שמו להיות מגן לר' דוד קמחי וללמד עליו זכות מטענות האפוד וזולתו") כתב, שכך היה בספרים המדויקים שבזמן הרד"ק "וכן בספרים המדויקים שבינינו, לא נמצאו כי אם אותם שהזכיר הרד"ק". הנה כי כן: התופעה של ריבוי יוצאים מן הכלל אחרי תנועת קמץ עם אות ה', באה לביטוי כבר אצל המדקדקים המסורתיים. סיכומו הנ"ל של המנחת שי מגלה כי המדקדקים המסורתיים היו ערים לבעיית השונות בין נוסחי כתבי היד. מסתבר שבעיה זו קיימת גם בעידן המחשב הודפוס. נדגים זאת בפסוק: אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת (שמות כא, ד). ברויאר הכריע על היעדר דחיק במילה "לו", בהסתמך על כתבי יד לנינגרד דפוס וינציה ("מקראות גדולות" של בן חיים) וכן כל כתבי היד ששון 507 וששון 1053. והנה למרות זאת, קורן, סימנים ורבים אחרים הדפיסו דחיק בפסוק זה...
  155. ^ מסד הנתונים שבנינו במסגרת כתיבת ערך זה מוכיח בבירור שדעת המנחת שי, שלפיה אין דחיק בקמץ מוקף אינה נכונה. היינו, יש הרבה יותר דחיקין בקמץ מוקף (ספרנו 118 מקרים), מ-24 שנעדר בהם דחיק (סה"כ 49 קמצין ולא דחיקין, מתוכם 24 מקרים מוקפים ולא דחיקין, ו- 25 לא מוקפים (ללא מקף).
  156. ^ בפסוק אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת (שמות כא, ד). אלה מופעי קו"ד במקרא עם סיומת ה' (לפי סדר הופעתם במקרא): 1.           אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת (שמות כא, ד). 2.           זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַֽאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת-זֶ֖רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ (ויקרא טו, לב), 3.           וְאֶל-אֵ֨שֶׁת֙ עֲמִ֣יתְךָ֔ לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ (ויקרא יח, כ), 4.           וּבְכָל-בְּהֵמָ֛ה לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה-בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא (ויקרא יח, כג), 5.           נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה-בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה (ויקרא כב, ח), 6.           כִּי֩ אִם-שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂתָ֑הּ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל-דְּרָכָ֖יו וּֽלְדָבְקָה-בֽוֹ (דברים יא, כב), 7.           לְאַֽהֲבָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה-ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל-הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧ה לַֽאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם (דברים ל, כ), 8.           וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתָ֖יו וּלְדָבְ'''קָה-ב֑'''וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם (יהושע כב, ה), 9.           וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא '''צִוָּֽה-לִי֙''' אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם-מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת-אֶחָ֑י עַל-כֵּ֣ן לֹא-בָ֔א אֶל-שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ (שמואל א, כ, כט), 10.        וַיַּעַן֩ דָּוִ֨ד אֶת-הַכֹּהֵ֜ן וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כִּ֣י אִם-אִשָּׁ֤ה '''עֲצֻֽרָה-לָ֙נוּ֙''' כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם בְּצֵאתִ֕י וַיִּהְי֥וּ כְלֵֽי-הַנְּעָרִ֖ים קֹ֑דֶשׁ וְהוּא֙ דֶּ֣רֶךְ חֹ֔ל וְאַ֕ף כִּ֥י הַיּ֖וֹם יִקְדַּ֥שׁ בַּכֶּֽלִי (שמואל א, כא, ו), 11.        וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן-בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּאמֶר אֵֽין-לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א '''נַֽחֲלָה-לָ֙נוּ֙''' בְּבֶן-יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל (שמואל ב, כ, א), 12.        וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔נוּ וַאֲשֶׁ֖ר '''דִּמָּה-לָ֑נוּ''' נִשְׁמַ֕דְנוּ מֵֽהִתְיַצֵּ֖ב בְּכָל-גְּבֻ֥ל יִשְׂרָאֵֽל (שמואל ב, כא, ה), 13.        אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה-לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה (מלכים א, כא, ב), 14.         וַתָּבֹ֞א אֶל-אִ֤ישׁ הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-הָהָ֔ר וַֽתַּחֲזֵ֖ק בְּרַגְלָ֑יו וַיִּגַּ֨שׁ גֵּֽיחֲזִ֜י לְהָדְפָ֗הּ וַיֹּאמֶר֩ אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֤ים הַרְפֵּֽה-לָהּ֙ כִּֽי-נַפְשָׁ֣הּ מָֽרָה-לָ֔הּ וַֽיהוָה֙ הֶעְלִ֣ים מִמֶּ֔נִּי וְלֹ֥א הִגִּ֖יד לִֽי (מלכים ב, ד, כז), 15.        אָבַ֥ל תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלְלָה-גָ֑פֶן נֶאֶנְח֖וּ כָּל-שִׂמְחֵי-לֵֽב (ישעיהו כד, ז), 16.        פְּשֹׁ֣טָֽה וְעֹ֔רָה וַחֲג֖וֹרָה עַל-חֲלָצָֽיִם (ישעיהו לב, יא) - ומאידך לא נמצא שום דחיק באות ו', ומדובר באות ו החיבור. 17.        וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ (ישעיהו מ,י), 18.        אֵתָ֥יוּ אֶקְחָה-יַ֖יִן וְנִסְבְּאָ֣ה שֵׁכָ֑ר וְהָיָ֤ה כָזֶה֙ י֣וֹם מָחָ֔ר גָּד֖וֹל יֶ֥תֶר מְאֹֽד (ישעיהו נו, יב), 19.        כִּֽי-יָב֤וֹא כַנָּהָר֙ צָ֔ר ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נֹ֥סְ'''סָה בֽ'''וֹ (ישעיהו נט, יט), 20.        אוּלַ֤י יְפֻתֶּה֙ וְנ֣וּכְ'''לָה ל֔וֹ''' וְנִקְחָ֥ה נִקְמָתֵ֖נוּ מִמֶּֽנּוּ (ירמיהו כ, י), 21.        וַתִּֽהְיֶ֣י'''נָה לִ֔י''' וַתֵּלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת (יחזקאל כג, ד), 22.        עַל-אֶ֣רֶץ הִשְׁלַכְתִּ֗יךָ לִפְנֵ֧י מְלָכִ֛ים נְתַתִּ֖יךָ לְרַ֥אֲ'''וָה בָֽ'''ךְ (יחזקאל כח, יז), 23.        וְעֶבְרָת֖וֹ שְׁמָ֥'''רָה נֶֽ'''צַח (עמוס א, יא), 24.        וַיֹּ֗אמֶר קָ֠רָ֠אתִי מִצָּ֥'''רָה לִ֛'''י אֶל־יְהֹוָ֖ה וַֽיַּעֲנֵ֑נִי (יונה ב, ג), 25.        עִבְרִ֥י לָכֶ֛ם יוֹשֶׁ֥בֶת שָׁפִ֖יר עֶרְ'''יָה־בֹ֑'''שֶׁת (מיכה א, יא), 26.        עַֽל־דְּבַר־אֱ֭מֶת וְעַנְ'''וָה־צֶ֑'''דֶק (תהלים מה, ה), 27.        מִכָּל-מְלַמְּדַ֥י הִשְׂכַּ֑לְתִּי כִּ֥י עֵ֝דְוֹתֶ֗יךָ שִׂ֣יחָה לִֽֿי (תהלים קיט, צט), 28.        עֲצַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים רָ֣חֲ'''קָה מֶֽ'''נִּי (איוב כא, טז), 29.        וַעֲצַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים רָ֣חֲ'''קָה מֶֽ'''נִּי (איוב כב, יח), 30.        וְעֵ֤ין נֹאֵ֨ף שָׁ֤מְ'''רָֽה נֶ֣'''שֶׁף לֵ֭אמֹר לֹא-תְשׁוּרֵ֣נִי עָ֑יִן (איוב כד, טו), 31.        פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִ'''תָּה-לֽ'''וֹ (משלי יג, ג), 32.        תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲ'''לָה-לֵ֑'''ב (משלי יג, יב), 33.        מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּ'''מָה בֽ'''וֹ (משלי טו, טז), 34.        ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲ'''בָה-שָׁ֑'''ם (משלי טו, יז), 35.        מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְ'''אָה-בֽ'''וֹ (משלי טו, יז), 36.        ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְ'''וָה-בָ֑'''הּ (משלי יז, א), 37.        יֹלֵ֣ד כְּ֭סִיל לְת֣וּ'''גָה ל֑'''וֹ, (משלי יז, כא), 38.        פִּֽי-כְ֭סִיל מְחִ'''תָּה-ל֑'''וֹ (משלי יח, ז), 39.        גָּלָ֣ה חָ֭צִיר וְנִרְ'''אָה-דֶ֑'''שֶׁא (משלי כז, כה), 40.        כֵּ֤ן דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲ'''תָה פִ֑'''יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא-פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן (משלי ל, כ), 41.  וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י לִֽי (רות א, כ) 42.  קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד (רות א, כ) 43.  אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כא). 44.  אֲשֶׁר-הִיא֙ ט֣וֹ'''בָה לָ֔'''ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים (רות ד, טו), 45.  וַתִּקְרֶ֩אנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנׇעֳמִ֑י (רות ד, יז) 46.  וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד (רות ד, יז). 47.  הָי֨וּ צָרֶ֤י'''הָ לְ'''רֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ (איכה א, ה), 48.  אֲמַ֖ר לְנַסָּ֥'''כָה לֵֽ'''הּ (דניאל ב, מו), 49. וּנְשָׁמָ֖ה לֹ֥א נִשְׁאֲ'''רָה־בִֽ'''י (דניאל י, יז).
  157. ^ הפסוק המלא: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽיוְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי (שמות לג, יב). וכן: וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים הַֽלְוִיִּ֔ם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת | וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ (דברים כז, ט)- תשומת לב לגעיה שכנראה מסמנת שאין שם דחיק. דוגמאות נוספות: אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ (ישעיהו מב, ו), הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ מְלַאכְתֶּ֗ךָ וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ (משלי כד, כז) - בסה"כ 4 מקרים.
  158. ^ הם כבר נספרו לעיל, ואלה הם: וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כ + כא). וכן: וַתִּקְרֶ֩אנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנׇעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד (רות ד, יז).
  159. ^ ומצאתי דוגמה דומה בישעיהו: אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם (ישעיהו מב, ו).
  160. ^ להלן דוגמאות שאין דחיק מפני שהמילים מסתיימות באות א שלא גורמת לדחיק: השורש ירא: וְלֹֽא-אָמְר֣וּ בִלְבָבָ֗ם נִ֤ירָא נָא֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הַנֹּתֵ֗ן גֶּ֛שֶׁם (וירה) יוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בְּעִתּ֑וֹ שְׁבֻע֛וֹת חֻקּ֥וֹת קָצִ֖יר יִשְׁמָר-לָֽנוּ (ירמיהו ה, כד). השורש מצא: וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ (דברים כ, יא), כִּֽי-יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א תִמְצָא-חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי-מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ (דברים כד, א), גַּם־צִפּ֨וֹר מָ֪צְאָה בַ֡יִת" (תהילים פד, ד) - אות ב' רפה פותחת את המילה בַ֡יִת, אף על פי שהיה ראוי שתודגש בדגש דחיק, משום שהיא מוטעמת וקדמה לה מילה מלעלית (מחמת נסוג אחור) המסתיימת בתנועת קמץ ומוטעמת בטעם מחבר (ירח בן יומו), וּ֝לְהַצְמִ֗יחַ מֹ֣צָא דֶֽשֶׁא (איוב לח, כז), מַשְׂכִּ֣יל עַל-דָּ֭בָר יִמְצָא-ט֑וֹב (משלי טז, כ), עִקֶּשׁ-לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא-ט֑וֹב (משלי יז, כ),. השורש נשא: וְנָֽשָׂא-נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא (ישעיהו ה, כו). השורש פלא: וְ֝תָשֹׁ֗ב תִּתְפַּלָּא-בִֽי (איוב י, טז). השורש קרא: אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ (ישעיהו מב, ו), כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ בָּג֣וֹד תִּבְגּ֔וֹד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ (ישעיהו מח, ח), הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא-צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהוָֽה (ישעיהו נח, ה), וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י יְהוָ֖ה יִקֳּבֶֽנּוּ (ישעיהו סב, יב). כל ההופעות של צירוף המילים הנפוץ "מקרא-קדש". בספר רות כמה דוגמאות מעניינות בהן לא נקבע דגש דחיק בשרש קרא, אף על פי שהמילה עצמה באה בנטייה בסיומת אות ה', כלומר ראוי היה שיהא שם דחיק: וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כ + כא). וכן: וַתִּקְרֶ֩אנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנׇעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד (רות ד, יז). יצויין, כי בתנך "קורן" בכל המופעים האלה שמגילת רות, למעט האחרון (וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙), סומן דגש הדחיק, אף על פי שלא נמצא שום מקור לכך בכתבי יד. משמע, המגיהים של מהדורת קורן הלכו לפי כללי הדחיק וסימנו דגש גם במקומות שלא סומנו כך על ידי בעלי המסורה.
  161. ^ הפסוק המלא: לֹ֣א אֶת-אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהֹוָ֖ה אֶת-הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֔נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים (דברים ה, ג).
  162. ^ (ולשיטת גזניוס דגש חזק רגיל). ההסבר להיעדר הדגש, הוא ייחודיותה וחריגותה של המילה שתי (וכן שתיים) - מילה שהאות ת' שבה, דגושה בדגש קל בכל המקרא. משמע האות ש' הפותחת את המילה שתי /שתים, נקודה בשווא נח, אף על פי שהיא פותחת מילה והייתה אמורה להינקד בשווא נע. יש המסבירים זאת בכך שמקור המילה הוא אשתי (וכן אשתיים) ובכך שהאות אלף התחילית (אות אלף פרוסטאטית) נפלה במשך הזמן ולאור התפתחות השפה. הנה כי כן: אם האות ש' במילה "מַה־שְׁתֵּ֞י", הייתה מנוקדת כדין, ע"פ כללי הדחיק, היא הייתה מנוקדת בדגש דחיק/חזק, דבר שהיה גורר ריפיון האות ת' שלאחריה (במילה שתי). כלומר, המסורה העדיפה לחרוג מכללי הדחיק, כדי שייחודיותה של המילה שתי לא תיפגע, באופן בו האות ת' תנוקד בדגש קל כנהוג. חריגותן של המילים שתי/ שתיים, מתבטאת גם בפסוק אחר: "הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם" (יונה ד, יא) - שגם בו נעדר דגש חזק באות ש', אף על פי שהאות ש' באה לאחר אות השימוש מ' (חלף מן), ומן הדין היה להדגישה. גם כאן היעדר הדגש יכול להיות מוסבר כנ"ל במילה "מַה־שְׁתֵּ֞י". לעומת שתי הדוגמאות הנ"ל ("מַה־שְׁתֵּ֞י", "מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה") הפסוק "וְאִנָּקְמָ֧ה נְקַם־אַחַ֛ת מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים" (שופטים טז, כח), מתנהג בהתאם לכלל המחייב דגש לאחר אות השימוש מ' (שבאה במקום מן), ובנגזר האות ת' במילה "מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י", הופכת לרפה. על דוגמה זו (מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים") נמסר במפורש, כי היא אחת משלוש מילים חריגות במקרא, יחד עם המילים "הצפינו" וכן "מקדש" בשירת הים. על 3 מילים ייחודיות אלה במקרא (הצפינו, מקדש, משתי), נמסר שאות קיבלה דגש במקום שלא ראוי לדגש (הצפינו, מקדש, משתי), והשווא נח שהיה אמור לבוא באות שלאחריה (ככל שהאות הקודמת הייתה מתנהגת כרגיל ולא הייתה נדגשת) הפכה משווא נח לשווא נע ומניקוד סותם / קשה (דגש קל) לרפה (הצפינו, מקדש, משתי). ציטוט ממנחת שי על הפסוק ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב, ג): "ובמסורת ג' מלין דגשין ומתחלפין...". בעל המ"ש מצטט שם פירוש מסורה זו מפי בעל הא"ת: "מתחלפים כי בשלשת מלות הללו היה ראוי להיות (?) אות שנייה רפה והשלישית דגושה ונהפך הדבר ובאה השנייה דגושה והשלישית רפה" הנה כי כן ולמסקנה: בעלי המסורה ראו בהיעדר הדגש החזק הבא אחרי האות מ (במקום מן) במילה שתי ("משתי עֵינַ֖י") כמצב "התקין", אף על פי שהוא חריג/יוצא מן הכלל בכך שנעדר בה הדגש חזק האמור לבוא אחרי אות מ' השימוש.
  163. ^ בראשית לח, כט. על דחיק מה ראה לאורך ולרוחב ערך זה ובייחוד בפיסקה על דחיק מה - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7#%D7%93%D7%92%D7%A9_%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%AA_%22%D7%9E%D7%94%22.
  164. ^ בראשית לז, כו.
  165. ^ בראשית מג, טו.
  166. ^ דברים טז, ב.
  167. ^ בראשית מב, י.
  168. ^ בראשית יא, לא.
  169. ^ בראשית א, יא.
  170. ^ בראשית כז, מה.
  171. ^ בראשית לא, יג.
  172. ^ דחיק במילים זעירות כלשון בעלי המסורה (מיליות - היינו, מילה המורכבת מהברה אחת), מצויות למאות במקרא, והן ככל הנראה רוב גדול של דגשי הדחיק במקרא. כך למשל המיליות בה, בו, בך, זה, זאת, לו, לי, לך, נא, שם וכו'. ריבוי המופעים מחד וההטעמה המופיעה בהברה הראשונה שהיא גם ההברה היחידה במילית, היא כנראה הסיבה לכך שבעלי המסורה התייחסו ספציפית למיליות כאחד מהמקרים של הדחיק. למשל בניסוח: "כל זעיר דסמיך לעולם דגוש חוץ מ..." וכן בניסוחים נוספים.
  173. ^ דברים לא, כח.
  174. ^ רשימת כל מופעי הדחיק עם הפסוקים בהם הם מופיעים ומראי המקום, נמצאת כאן: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7&diff=22630328&oldid=22630284#%D7%9B%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%99_%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7_%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90 .
  175. ^ בדוגמה זו הדחיק מופיע במילה הבאה בטעם משרת. יש מעט דחיקין בטעם משרת ורובם המכריע, 123 מקרים, הם של דחיק בטעם משרת הבא במילה מוקפת. רק 18 מופעי דחיק, באים בטעם משרת ללא מיקוף. לרשימה המלאה ראה הפנייה בהערה הקודמת. תופעה נוספת שהתגלתה במקרים הנדירים של טעם משרת ללא מיקוף, היא כי 17 מופעים מתוך ה- 18, הינם במשרת שני מתוך שני משרתים רצופים וחצים מספרי אמ"ת. יצויין כי הרז"ה סבר, שבמשרת שני רצוף יש לבצע הפסקה קטנה בנגינה, אף על פי שאינו טעם מפסיק (יסוד הניקוד, דף כט עמוד א). עמדתו מתיישבת עם העובדה שרוב מופעי הדחיק באים בטעם מפסיק. עוד יצויין כי כך גם מנהג תימן בתהלים: ראה המהרי"ץ (הרב יחיה צאלח) חלק הדקדוק, על הפסוק שויתי ה' לנגדי, תמיד (תהלים טז). עוד מסתבר, כי בעל המנחת שי כתב את הדברים עוד לפני שני הנ"ל, אך ספר מנחת שי נדפס כ- 50 שנה לאחר מכן. משמע ספר מנחת שי לא עמד לפני הרז"ה או המהרי"ץ. המנחת שי כותב את הדברים בהקדמה לתהילים, בשם ר' אליעזר פרובינצאלו: "כלל ד', כשיבואו שני גלגלים זה אחר זה, ... - הניגון בשני". יש רק מקרה אחד בודד בכל המקרא, שלא חל עליו הכלל הזה, בפסוק, וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ (בראשית לח, ט), אך מדובר על דחיק שהוא יוצא מן הכלל וחריג מאוד, כי הוא בא אחרי טעם מפסיק (הטעם המפסיק תביר, במילה כִּ֛י).
  176. ^ בסך הכל קיימים במקרא כ- 850 דחיקים. סטטיסטיקה מפורטת של התפלגויות המופעים של הדחיקים הובאה בגרסה קודמת כאן: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7&diff=23255793&oldid=23255780. מסד הנתונים המפורט שלא היה קיים מעולם, יאפשר בעתיד מחקרי עומק של תופעת הדחיק, וכבר נפתרו והוכרעו בזכותו, כמה מחלוקות בנות אלף שנים.
  177. ^ יוצא מן הכלל ובו מילית "מה" בסגול, שלא לפני אותיות ח ו- ע בתנועת קמץ: וְהָיָ֗ה כִּ֤י תַגִּיד֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ עַל-מֶה֩ דִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל-הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֹנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ (ירמיהו טז, י).
  178. ^ כלומר שהתנועה של המילית מה היא פתח, ולא קמץ או סגול: המילית מה מנוקדת ככלל בתנועת פתח. לפני אותיות גרוניות מנוקדת מה בקמץ. ויש גם אירועים של מה סגולה. על ניקוד המילית מה כתבנו באופן מקיף בויקימילון:https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9E%D7%94.
  179. ^ כדי לחוש את סדר הגודל, אדגים: בספר ישעיהו ספרתי יש 38 דחיקין רגילים ו- 13 דחיקי מה.
  180. ^ למעט אם לאחר היוד השוואית באות אותיות א,ה,ע, לא מוטעמות (היהודים, היעלים, היערים, שאז אות י' השואית תבוא בדגש חזק: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים (אסתר ד, טז), הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים (תהלים קד, יח), וְלֹ֤א יַחְטְבוּ֙ מִן־הַיְּעָרִ֔ים (יחזקאל לט, י)). וגם בזה יש יוצא מן הכלל במילה היאורים (עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים - שמות ח, א) ומופעים נוספים של היאורים, שם היוד השוואית לא מודגשת למרות אות א' בלתי מוטעמת שאחריה. וראה תופעה דומה אחרי אות מ' השימוש: מִיְּרֻשָּׁתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר הוֹרַשְׁתָּֽנוּ (דברי הימים ב, כ, יא), במקום שהאות י' תיבלע ולא תישמע, היא מודגשת בדגש חזק כי לאחריה אות גרונית (ר') לא מוטעמת. לעומת זאת, וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻדִיָּ֗ה (דברי הימים א, ד, יח) - האות יוד לא דגושה, כי ע"פ כלל ההטעמות יש הטעמת משנה אמתית באות ה' שאחרי היוד ע"פ (הברה 3 לפני ההטעמה הראשית). לכן, מאחר שהאות ה' אינה בלתי מוטעמת - לא חל הכלל שמדגיש את האות י' השוואית כשהיא באה לפני לפני אותיות א,ה,ע, לא מוטעמות כנ"ל.
  181. ^ כללי ניקוד המילית מה: כלל ראשון: ניקוד המילה "מה", זהה לניקוד ה' הידיעה, היינו, המילית מה מנוקדת בתנועת פתח והמילה שאחריה מקבלת בראשה דגש חזק שהוא דגש דחיק. כלל נוסף נגזר מהכלל הראשון: כאשר המילית מה באה לפני אות גרונית, היינו, אותיות א', ה', ח' ע' ו- ר', היא תנוקד בתנועת קמץ, למעט אם המילית מה תבוא לפני אותיות ע', ח' המנוקדות בתנועת קמץ; במקרה זה, המילית "מה" תנוקד בתנועת סגול - מֶה. דוגמאות: מָה֙ בקמץ לפני אות גרונית: לפני האות א: עַל-מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ (ירמיהו ט, יא), וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י מָֽה-אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ יִרְמְיָ֔הוּ וָאֹמַ֖ר תְּאֵנִ֑ים (ירמיהו כד, ג), מָֽה-אֲדַבֵּ֥ר (ישעיהו לח, טו), מָה-אֵ֣לֶּה לָּ֔נוּ (יחזקאל כד, יט), מָה-אֵ֑לֶּה (יחזקאל יז, יב + לז, יח), וְאָמַרְתָּ֗ מָ֤ה אִמְּךָ֙ לְבִיָּ֔א בֵּ֥ין אֲרָי֖וֹת רָבָ֑צָה (יחזקאל יט, ב), מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל (במדבר כג, ח) לפני האות ה: הֲל֣וֹא רָאִ֗יתָ מָֽה-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ דִּבְּר֣וּ לֵאמֹ֔ר (ירמיהו לג, כד), מָ֣ה הֵ֣ם עֹשִׂ֑ים (יחזקאל ח, ו), בֶּן-אָדָ֗ם מָֽה-הַמָּשָׁ֤ל הַזֶּה֙ (יחזקאל יב, כב), מָֽה-הוֹעִ֣יל פֶּ֗סֶל כִּ֤י פְסָלוֹ֙ יֹֽצְר֔וֹ (חבקוק ב, יח), וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם (אסתר ט, כו) - אבל לא הצירוף מה- היא, ראה ביוצאים מן הכלל להלן. לפני האות ח: כִּ֤י מַה-חֶפְצ֣וֹ בְּבֵית֣וֹ אַחֲרָ֑יו וּמִסְפַּ֖ר חֳדָשָׁ֣יו חֻצָּֽצוּ (איוב כא, כא) - מה לפני ח בפתח ולא בקמץ! מקום להוספת דוגמאות. לפני האות ע: מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם (בראשית לא, לב), לפני האות ר: מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה (בראשית כ, י), יְ֭הוָה מָֽה-רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי (תהלים ג, ב), וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה (אסתר ט, כו). מֶֽה בסגול לפני אותיות ע ו- ח' קמוצות: לפני אות ח קמוצה: וּמֶֽה־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ (בראשית כ, ט), מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה (דברים כט, כג), וַיֹּ֣אמֶר יִרְמְיָ֔הוּ אֶל-הַמֶּ֖לֶךְ צִדְקִיָּ֑הוּ מֶה֩ חָטָ֨אתִֽי לְךָ֤ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ (ירמיהו לז, (יח), מֶה-חָ֑לֶד (תהלים פט, מח), לפני אות ע קמוצה: מֶֽה־עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ (בראשית כ, ט), וְאָֽמְרוּ֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהֹוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את (דברים כט, כג), כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל-הַנָּבִ֑יא מֶה-עָנָ֣ךְ יְהוָ֔ה וּמַה-דִּבֶּ֖ר יְהוָֽה (ירמיהו כג, לז), עַמִּ֗י זְכׇר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֑וֹר (מיכה, ו, ה). יוצאים מן הכלל: תנועת סגל שלא לפני ח ו- ע קמוצות: מֶה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ (מלכים ב, ד, יג), עַל-מֶה֩ דִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל-הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֹנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ (ירמיהו טז, י), יַ֣עַן מֶ֗ה נְאֻם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת (חגי א, ט), עַד-מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה (תהלים ד, ג), עַל-מֶ֤ה נִאֵ֖ץ רָשָׁ֥ע אֱלֹהִ֑ים (תהלים י, יג), וּמֶ֤ה לֹא-תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת-עֲוֹ֫נִ֥י (איוב ז, כא), כִּ֣י ׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ (קהלת ב, יב), מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכׇל־עֲמָל֔וֹ (קהלת ב, כב), בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו (קהלת ג, כב), אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה (קהלת ז, י), זְכֹ֤ר יְהֹוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ (איכה ה, א), מקום להוספת דוגמאות. תנועת פתח לפני ה: אֶ֩רֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל-כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה-הִ֑וא (בראשית כג, טו), וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא (במדבר יג, יח ועוד מקומות במקרא של הצירוף מה היא), כִּֽי־הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא־לָֽהּ (אסתר ח, א). כלל נוסף: בדקדוק המקראי, המילית מה אינה מוטעמת והיא מוקפת תמיד למילה שלאחריה שהיא המילה העיקרית המוטעמת.
  182. ^ פיסקה זו עוסקת רק בדחיק בהטעמת משנה שיש בהם כלל, כפי שיוסבר להלן, ולא בסוג אחר של יוצאים מן הכלל, בהם יש דחיק אף על פי שההטעמה היא בהבהרה השנייה של המילה ולא בהברה הפותחת. ראה לעיל בפיסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם, בדוגמאות מסוג 5, כגון: אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ (דברים לב, ו), עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו), שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת (שמואל א, א, יג ), הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית (ישעיהו לד, יד), גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ (תהלים עז, טז), אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה (איוב ד, ב), אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה (שיר השירים א, ד), עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה (מיכה ד, ח), הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ (חבקוק ב, ו).
  183. ^ יש מי מהמדקדקים המסורתיים שסברו, כי כלל ההטעמות לא חל כאשר הברה 3 נסגרת בשווא נח (כולל המקרה שלאחר הברה 3 קיים דגש חזק. שכן משמעות הדגש החזק=דגש כפלן, היא קיומו של שווא נח הסוגר את התנועה הקודמת ולאחריו אות זהה הבאה בתנועה של ההברה הבאה). לשיטתם, במקרה זה הטעמת המשנה נסוגה אחורה להברה 4 ככל שהיא קיימת. למשל, הבחור בספרו טוב טעם פרק ז' עמ' כח למעלה ורבים אחרים (בעקבותיו?). לא זו שיטת הכתר. הוא גם ממעיט בסימון געיות אך לא נמנע מסימון געיה בהטעמת משנה רק משום שלאחריה שווא נח/דגש חזק. נראה כי הרב ברויאר הולך גם הוא בדרך זו של הכתר.
  184. ^ מכלל ההטעמות המחייב הרחקה בין הטעמות אמִתיות, נובעים כללי משנה. למשל, כלל הנסוג אחור, בו הטעמה בסוף מילה ראשונה עוברת הברה אחת אחורה, כדי שההטעמה של המילה הראשונה, לא תהא צמודה להטעמה במילה השנייה הבאה בראש המילה. כלומר אף על פי שמדובר בשתי מילים נפרדות, קירוב ההטעמות אינו "בריא", אינו נשמע טוב, וכדי לאזן את המקצב של הדיבור, מרחיקים את ההטעמות על ידי נסוג אחור (לדוגמה: עושה פלא, המילה "עושה" מוטעמת במלעיל על האות עין, במקום במלרע על האות ש', בשל נסוג אחור הנובע מכלל הטעמות המונע קירוב הטעמים).
  185. ^ הגאון בעל המנחת שי, במאמרו "כללי בגד כפת דסמיך ליהו"א", מביא את הפסוק "וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא" מנבואת מלאכי (ב, ה), כסימן לכלל. פירוש הסימן המחוכם הוא, כי בסמוך לאותיות שם הויה ("מפני שְׁמִ֖י"), שהן קרובות מאוד לאותיות אהו"י (יהו"א בלשון המנחת שי ואחרים), אותיות הבגד כפת הן רפות/נחות ("נִחַ֥ת הוא"). מצאנו כלל זה בדפוס, מאת בן דורו של המנחת שי, ר' שמואל ארקוולטי בספרו ערוגת הבשם בדף יו' (טז=16) בעמוד ב' בפסקה המתחילה במילה המוגדלת "והנה". ערוגת הבשם הודפס בשנת שס"ב = 1602/3 בעוד חיבור המנחת שי הושלם רק 24 שנים לאחר מכן (שנת ברית שלומי = שפ"ו = 1626 לערך), כפי שמעיד המחבר בסוף הקדמתו לחיבורו מנחת שי. מנחת שי נדפס לראשונה רק כמאה וחמישים שנה לאחר מכן ובמסגרתו הביא את כללי הבגד כפת.
  186. ^ לסימון ההברה הפתוחה, באה אות מאימות הקריאה - הן אותיות אהו"י.
  187. ^ כלומר, הכלל דן במילה הנמצאת בתוך משפט ("דסמיך לאהוי"), ויש לפניה מילה, הצמודה וסמוכה לה. הכלל לא חל במילה בודדת או במילה הפותחת משפט, או במילה שקדם לה פסיק (בטעמי המקרא פסיק מסומן על ידי טעם מפסיק). כלומר הכלל לא חל גם במקרה של מילה בתוך משפט, שקדמה לה מילה שמוטעמת בטעם מפסיק. בכל המקרים האלה (מלה בודדת, מילה הפותחת משפט, או מילה שקדם לה טעם מפסיק) אות הבג"ד כפ"ת הפותחת את המילה, תמיד תהא קשה (דגושה בדגש קל).
  188. ^ יש במקרא כמה יוצאים מן הכלל הזה, היינו מילים בהן יש דגש קל במקום שראוי להיות רפה בהתאם לכלל. בערך זה קראנו להם אתי מרחיק בהתאם לשיטת הרז"ה. מנינו אותן בהערה לעיל (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7#cite_note-115) וראה גם להלן בפיסקה סוגי האתי מרחיק (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7#%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%99_%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%A7).
  189. ^ לפירוש ארבעת המבטלים ראה בפסקה הבאה.
  190. ^ הגורם להגייה רפה של אות הבג"ד כפ"ת הפותחת.
  191. ^ מפיק בארמית, פירושו - מוציא. היינו, מוציא מפיו=הוגה/מבטא. היינו אות שנהגית, אות שמוצאת מהפה, אות ששומעים אותה. הכוונה היא לאות מאותיות אהו"י, שלעיתים הן נהגות/נשמעות = משמשות בתור עיצור, ולעיתים משמשות כאימות הקריאה. כשאחת מאותיות אהוי משמשת כאימות הקריאה, הן לא נשמעות ומשמשות אך כסימן גרפי, שמציין את סוג התנועה שבה נהגית האות שלפניה (למשל אות י' מסמנת תנועת חיריק או צירה, אות ו' מסמנת שורוק או חולם וכו'). כשאומרים מפיק הכוונה שהאות נשמעת/מבוטאת/נהגית/מוצאת מן הפה, להבדיל מאות שאינה נשמעת = אות מאימות הקריאה.
  192. ^ המילה מסתיימת בהברה סגורה - הברה הנסגרת על ידי עיצור.
  193. ^ בכל עיצור - בכל אות שנשמעת - היינו המילה מסתיימת (נסגרת) באות הראויה להינקד בשווא נח.
  194. ^ משום שהמילה שלפניה לא מסתיימת בהברה פתוחה אלא נסגרת בעיצור (מפיק).
  195. ^ לא שומעים אותה, כלומר אות א' בסוף מילה, היא לעולם אך ורק מאימות הקריאה, שתפקידה להורות כיצד להגות את התנועה בהברה האחרונה של המילה.
  196. ^ במקרא יש 3 יוצאים מן הכלל, היינו אות בג"ד כפ"ת רפה אחרי מפיק הו"י: 1. באות ב' במילים - אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם, בפסוק "רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ", 2. באות ב' במילים שָׁלֵ֣ו בָהּ֒, בפסוק "וְק֣וֹל הָמוֹן֮ שָׁלֵ֣ו בָהּ֒ וְאֶל־אֲנָשִׁים֙ מֵרֹ֣ב אָדָ֔ם מוּבָאִ֥ים סׇבָאִ֖ים מִמִּדְבָּ֑ר", 3. באות ת' במילים קַֽו־תֹ֖הוּ, בפסוק "וֽירֵשׁ֨וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ וְנָטָ֥ה עָלֶ֛יהָ קַֽו־תֹ֖הוּ וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ".
  197. ^ ולא בתנועת פתח, שכן, הפתח מתייחס להברה WA שאינה כתובה. זוהי תנועת פתח גנובה: בדוגמה הנ"ל - ELOWAH, בהגייה עברית נכונה.
  198. ^ המילה "וְלַ֨הּ" מוטעמת בטעם המשרת קדמא, (ולא בפשטא שהוא טעם מפסיק). השתדלתי להביא דוגמאות ובהם טעמי המקרא, כדי שיראו שהמילה הראשונה מוטעמת בטעם מחבר.
  199. ^ באות ו' שראוי לנקד אותה בשווא נח, ובלשון בעלי המסורה "נח נראה", להבדיל מ- (שווא) נח נסתר.
  200. ^ יש שני יוצאים מן הכלל, של אות בג"ד כפ"ת רפה אף על פי שהיא באה אחרי מפיק ו': 1. באות ב' במילים שָׁלֵ֣ו בָהּ֒, בפסוק "וְק֣וֹל הָמוֹן֮ שָׁלֵ֣ו בָהּ֒ וְאֶל־אֲנָשִׁים֙ מֵרֹ֣ב אָדָ֔ם מוּבָאִ֥ים סׇבָאִ֖ים מִמִּדְבָּ֑ר", 2. באות ת' במילים קַֽו־תֹ֖הוּ, בפסוק "וֽירֵשׁ֨וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ וְנָטָ֥ה עָלֶ֛יהָ קַֽו־תֹ֖הוּ וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ".
  201. ^ ה֣וֹי בֹּנֶ֤ה בֵיתוֹ֙ בְּֽלֹא־צֶ֔דֶק וַעֲלִיּוֹתָ֖יו בְּלֹ֣א מִשְׁפָּ֑ט, ה֤וֹי כׇּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם, ה֥וֹי הַמִּתְאַוִּ֖ים אֶת־י֣וֹם ה', ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶעָוֺ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא, ה֣וֹי׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן, ה֣וֹי ה֗וֹי וְנֻ֛סוּ מֵאֶ֥רֶץ צָפ֖וֹן נְאֻם.
  202. ^ אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ, וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל, א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי־נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי, א֥וֹי לָ֙נוּ֙ כִּֽי־פָנָ֣ה הַיּ֔וֹם, "אוי ואבוי" - לְמִ֨י א֥וֹי לְמִ֢י אֲב֡וֹי, אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי, א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ, ומהקינות לתשעה באב החל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת: "אוֹי כִּי נִגְזְרָה גְּזֵרָה...אוֹי כִּי בָתֵּינוּ שִׁנּוּ...אוֹי כִּי שַׁדּוּנוּ...אוֹי כִּי נָפְלָה עֲטֶרֶת...אוֹי כִּי נֻטְּלָה מְנוֹרָה...".
  203. ^ יש במקרא יוצא מן הכלל בודד אחד, של אות בגד כפת רפה אף על פי שהיא באה אחרי מפיק י': באות ב' במילים - אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם, בפסוק "רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ" - האות ב' במילה בָ֗֝ם, היא ב' רפה אף על פי שהיא באה אחרי מפיק י'.
  204. ^ יש אפשרות לפרש מפיק גם באות א' - וירא (וירא פרעה, וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר). בדוגמאות אלה האות א' אינה נשמעת ("נח נסתר"), אך האות ריש שלפניה היא בשווא נח ("נח נראה"), וממילא הבג"ד כפ"ת הפותחת את המילה שלאחריה תהא קשה. כלומר, אף על פי שהמילה השנייה היא "סמיך לאהוי", שהרי יש א' בסוף המילה הראשונה, השווא נח הנהגה (שלפני אות א' מאימות הקריאה), שהוא ה-"מפיק" שבאות ר' (שלאחריה א), מבטל את כלל הסמיך לאהוי.
  205. ^ היוצא מן הכלל היחיד במקרא לתנאי זה הוא הפסוק:"וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע", בו יש דחיק באות ל' הפותחת את המילה "לֹּ֥א", אף על פי שהמילה "כִּ֛י" שלפניה, מוטעמת בטעם המפסיק "תביר".
  206. ^ ראו מאמרו של אהרן דותן בקישורים חיצוניים, המביא את סיכום החלוקה כפי שניסח זליגמן בר, עד שאהרן דותן מגיע למסקנה, כי החלוקות האלה מלאכותיות, ולדעתו החדשנית מדובר בעניין אחד: דחיק הוא סימן הדגש, ואילו אתי מרחיק הוא שם התופעה.
  207. ^ המסורתית הקלאסית.
  208. ^ על ידי הקוראים בתורה המקפידים על קריאה מדויקת.
  209. ^ הדחיק והאתי מרחיק.
  210. ^ ולשיטתם, למקרי הדגש הקל שבפיסקה הבאה, לא יוחד מונח דקדוקי כלשהו, לסיווג כולל שלהם.
  211. ^ בן חיים קורא למקרים אלה "דגש בתר יהוא בלא מ(נ)בטל. ראה הערת המסורה הגדולה שבן חיים סידר על המילה כחכמה (וחכמה כחכמת אלהין) במקראות גדולות דניאל ה, יא.
  212. ^ החלוקה לקטגוריות בערך זה היא ע"פ שיטת הרז"ה (שלמה זלמן הנאו) ואחרים בעקבותיו, היוצרת הבחנה מהותית בין קטגוריית הדחיק לקטגוריית האתי מרחיק. ואולם, יש מדקדקים רבים שחילקו אחרת, באופן בו באותה תופעה (של דגש חזק), לחלק מהמקרים קראו דחיק ולאחרים אתי מרחיק. היינו, לשיטת המדקדקים המסורתיים הקלאסיים, גם האתי מרחיק הוא דגש חזק. סיווגו של הרז"ה, היוצר הבדל מהותי בין הקטגוריות, התקבל על ידי המדקדקים היהודים המסורתיים המאוחרים, שהחלו להשתמש תדיר במונח דחיק בקשר לכל הקטגוריות של דגש חזק, ותוך שימוש פוחת והולך במונח אתי מרחיק לציון דגש חזק, וייחודו של המונח אתי מרחיק למקרים בודדים של יוצא מן הכלל, המתבטא בדגש קל שלא לפי כלל הבגד כפת כפי המוסבר להלן:
  213. ^ אות הבגד הייתה אמורה להיות רפה כי היא באה אחרי מילה המוטעמת בטעם מחבר ומסתיימת בהברה פתוחה, היינו, לא חלים מבטלי המפיק והמפסיק, המנויים בכלל הבגד כפת דסמיך לאהו"י.
  214. ^ במקרא קיימים שלושים וחמישה של אתי מרחיק (כפי שהוגדרו בערך זה לשיטת הרז"ה). הרשימה המלאה הובאה בגרסה קודמת כאן בדוגמאות הממוספרות מ- 69 ועד 103: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A7&diff=23255803&oldid=23255798. מצאנו כי קדמו לנו בניסיון למנות את רשימת היוצאים מן הכלל מהסוג דכאן והגיעו ל-30 מקרים אך מבלי לפרטם. המדובר במלומד חריף מביאליסטוק בשם משה אריה בן הרב זאב, שכתב הערות על הספר המפורסם "תלמוד לשון עברי" של יהודה לייב בן זאב, בהדפסה משנת תקצ = 1830 שיצאה לאור והודפסה בוילנא והוראדנא. בראש עמ' 58 קיימת הערה 5 שתוכנה מובא מתחת לטקסט של הספר. ההערה תופסת את רוב עמוד 58. בסוף ההערה בתחתית הדף, ההערה דנה בקטגוריה שהרז"ה קרא לה אתי מרחוק וכמוגדר בערך זה, וזה לשונה: "ויש עוד שהם דגושים בלא מבטל ומניתים, והם שלושים מלות, כי המסורה בדניאל הוא משובש". הנה כי כן: כבר ב-1830 כתב המלומד משה אריה בן זאב כי המסורה בדניאל המונה 18 יוצאים מן הכלל לא רק שאינה נכונה, אלא שהוא מונה והולך כמה שיבושים במסורה זה, ומקדים כי הוא עצמו מנה 30 מקרים, מבלי לפרטם. אנו כאמור מנינו 35 מקרים ופירטנו אותם אחד לאחד לעיל בהערה הקודמת, תוך חלוקה לקטגוריות השונות בתוך מסגרת האתי מרחיק של הרז"ה
  215. ^ לעומת זאת, הדוגמה המוכרת מיהושוע "ויהי בבואה" (ויְהִ֣י ׀ בְּבוֹאָ֗הּ וַתְּסִיתֵ֙הוּ֙ לִשְׁא֤וֹל מֵאֵת־אָבִ֙יהָ֙ שָׂדֶ֔ה וַתִּצְנַ֖ח מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר (יהושע טו, יח)), שהובאה על ידי מדקדקים בעבר, אינה נכונה, משום שהמילה ויְהִ֣י ׀ מוטעמת בטעם לגרמיה שהוא טעם מפסיק ועל כן האות ב' הפותחת את המילה בְּבוֹאָ֗הּ מודגשת כדין בדגש קל, מדין בגד כפת בראש מילה.
  216. ^ זו לשון המנחת שי: "לפי שהיה כבד על הלשון להוציא כ"ף רפה עם החי"ת". ובלשון האפודי: "ומפני שהכף הרפה תדמה בקולה ל(היגוי האות) חית, על כן בא (ננקד הפסוק) וחכמה כחכמת אלהין דגוש (באות כ' דגושה בראש המילה כחכמת) כי יכבד (יהא קשה להגות) אם ירפה (אם המילה כחכמת תנוקד בראשה באות כף רפה) וכן לסיבה זו לפי דעת קצת (מדקדקים, הפסוק) שבכא פסנתרין" (היינו, האות פ' בראש המילה פסנתרין, נדגשת בדגש קל, כי קשה להגות אות פ' רפה ולאחריה אות ס - היינו, קשה להגות sabbecha fesanterins ולכן המילה נוקדה באות פ' פוצצת - sabbecha pesanterin: פריפוט דוראן הלוי (יצחק בן משה) בספרו מעשה אפוד (לפני מעל 600 שנים), ראו ברבע האחרון של פרק לא'. תשומת הלב כי הפלפול האחרון של האפודי, אודות המילה פסנתרין (המופיעה בדניאל ג ארבעה פעמים, בפסוקים ה, ז, י, טו), נמצא במחלוקת של ממש (בהיעדרו של כתר ארם צובא לספר דניאל): הסברו של האפודי, תואם את עמדת המנחת שי ואת עמדת בן נפתלי בספר החילופים. לעומת זאת עמדת בן אשר ע"פ ספר החילופים וכתבי יד ששון ולנינגרד וכן עמדת בן חיים במקראות גדולות ונציה, וכפי הכרעת הרב ברוייאר, תואמות לחלוטין את כללי הדחיק בערך זה: כשיש פעמיים טעם מחבר, האות פ' רפה וכשיש פעמיים טעם מפסיק, האות פ דגושה. (ג, ה: שַׂבְּכָ֤א פְסַנְתֵּרִין֙. ג, ז: שַׂבְּכָא֙ פְּסַנְטֵרִ֔ין. ג, י: שַׂבְּכָ֤א פְסַנְתֵּרִין֙. ג, טו: שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩.).
  217. ^ הפסוק המלא: כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא-יִרְדֶּ֥נּוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ (ויקרא כה, נג).
  218. ^ לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ (דברים כג, ח), וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ם וּלְאֻמִּֽים (בראשית כה, ג).
  219. ^ אם כי חלק אחר של הדוגמאות שם, הם של יוצאים מן הכלל של דחיק (דגש הבא לאחר תנועות שורוק וחיריק) שהובאו לעיל).
  220. ^ אִיתַ֨י גְּבַ֜ר בְּמַלְכוּתָ֗ךְ דִּ֠י ר֣וּחַ אֱלָהִ֣ין קַדִּישִׁין֮ בֵּהּ֒ וּבְיוֹמֵ֣י אֲב֗וּךְ נַהִיר֧וּ וְשׇׂכְלְתָנ֛וּ וְחׇכְמָ֥ה כְּחׇכְמַת־אֱלָהִ֖ין הִשְׁתְּכַ֣חַת בֵּ֑הּ וּמַלְכָּ֤א נְבֻֽכַדְנֶצַּר֙ אֲב֔וּךְ רַ֧ב חַרְטֻמִּ֣ין אָֽשְׁפִ֗ין כַּשְׂדָּאִין֙ גָּזְרִ֔ין הֲקִימֵ֖הּ אֲב֥וּךְ מַלְכָּֽא (דניאל ה, יא).
  221. ^ הנוסח המלא של ההערה הוא זה: "וחכמה כחכמת – חד מן יח' מילין דגש בתר יהוא בלא מ(נ)בטל (וסימנך): כי גאה גאה, ידמו כאבן, ה' מי כמוך נאדר בקדש, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, נלאתי כלכל, ושמתי כדכד, וחכמה כחכמת אלהין, גדבריא דתבריא. וב צ' קומו צאו" מן המקום דלוט, קומו צאו מתוך עמי . וד' למד: ויאמרו לא כי ברחוב נלין, ויאמרו לא כי מלך, ויאמרו לו החרש דבני דן. ועשית קערותיו לדשנו. וד' יה: קראתי יה, יסר יסרי יה, ויאמרו לא יראה יה, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, כל עצמותי פלוגתא דבני אשר ובני נפתלי." עיון בהערה מגלה כמה טעיות שיבושים ובלבול קטגוריות: כל עצמותי - רפה, כפי שגם עולה מהסיפא להערה. ממילא הוא לא שייך להערה אודות יח' חריגים, כי הוא לא חריג. גדבריא דתבריא - מופיע פעמיים ולא רק פעם אחת, וראה תוכן ההערה בדוגמה הרביעית מההדגמות שהביא בן חיים להלן בפסקה זו. קומו צאו הוא אמנם יוצא מן הכלל, אך הוא דחיק בדגש חזק ולא דגש קל כרוב הדוגמאות. אם מזכירים את קומו צאו, היה צריך להביא עוד כחמישים דחיקים יוצאים מן הכלל כמפורט בערך זה, שכן כולם עונים להגדרה שברישא להערה: "דגש בתר יהוא בלא מ(נ)בטל". וד' למד (הכוונה לדגש באות למד) - לכאורה זה דחיק יוצא מן הכלל ולא דגש קל. בנוסף, הדוגמה של "ויאמרו לו החרש דבני דן" - המילה לו אינה בדחיק!. זה הפסוק המלא: "וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב ׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד א֚וֹ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֔ן לְשֵׁ֥בֶט וּלְמִשְׁפָּחָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל" (שופטים יח, יט). בנוסף, ההערה מדברת על ארבע ויאמרו לו ומביאה רק 3 דוגמאות אחת שגויה כנ"ל. המופע החסר הוא של וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע (בראשית לח, ט), שם יש דחיק במילה לא, אבל לא מדובר על הצירוף ויאמרו לא. ועשית קערותיו לדשנו - זה שיבוש כי יש פה הלחם של שני פסוקים שבשניהם יש דחיק במילה שבאה אחרי המילה ועשית, או שמא מדובר בתחכום מודע(?). ואלה הפסוקים: הראשון: וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם (שמות כה, כט), השני: וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכׇל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ (שמות כז, ג). בכל מקרה מדובר בדחיק יוצא מן הכלל (בהטעמת משנה) ולא בדגש קל. ד' יה - שוב זה דחיק ולא דגש קל. בנוסף, כפי שכבר כתבתי בערך זה בפסוק אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָהּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ (תהילים צד, יב) - אין דחיק במילה יָהּ, למרות הטעות כל הדפוסים שרשמו באות י' דחיק, ואף ברויאר טעה (לדעתינו) כשהכריע שיש דחיק (שהוא יוצא מן הכלל לשיטת הדפוסים, שהרי הוא לאחר שורוק). בכתר בכל אופן, ברור לחלוטין שאין שם דחיק וכראוי!.
  222. ^ הקושי בהסבר זה הוא פסוק מאוד מפורסם מתהילים: "כׇּ‍֥ל עַצְמוֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֮ 'יְהֹוָ֗ה מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּֽזְלֽוֹ", בו המילה כָָ֫֫מ֥וֹךָ נמסרה באות כף רפה. יוער, כי לשיטת בן נפתלי, "מי כמוך" שבתהילים (בפסוק כל עצמותי תאמרנה), יש באות כ' אתי מרחיק, היינו המילה כמוך נהגית באות כ' קשה, כעולה מהסיפא של המסורה בדניאל ה' יא: "כל עצמותי פלוגתא דבני אשר ובני נפתלי". הנה כי כן: לשיטת בן נפתלי אין קושי. הקושי רק מתחזק מהפסוק: יְהֹוָ֤ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צְבָא֗וֹת מִֽי־כָמ֖וֹךָֽ חֲסִ֥ין ׀ יָ֑הּ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ סְבִיבוֹתֶֽיךָ (תהלים פט, ט).
  223. ^ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמׇרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אׇכְלֽוֹ (מלאכי א יב), וכן: מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמׇרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהֹוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא - (מלאכי א, ז).
  224. ^ וּנְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֡א שְׁלַ֡ח לְמִכְנַ֣שׁ ׀ לַֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּא֩ גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ תִּפְתָּיֵ֔א וְכֹ֖ל שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֑א לְמֵתֵא֙ לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא (דניאל ג, ב), והפסוק שלאחריו, בֵּאדַ֡יִן מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּ֣א גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א וְכֹל֙ שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֔א לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֑א וקאמין וְקָֽיְמִין֙ לׇקֳבֵ֣ל צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֻכַדְנֶצַּֽר (דניאל ג, ג).
  225. ^ וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל (ירמיהו כ, ט). ר' משה קמחי בספרו "מהלך שבילי הדעת" (עמ' ז' דף ב') טוען לכלל זה: "ואם חצי התיבה דומה ל(חצי התיבה=מילה ה)ראשונה, הראשונה דגושה והאחרונה רפה כמו ושמתי כדכד נלאיתי כלכל".
  226. ^ וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל-גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ (ישעיהו נד, יב).
  227. ^ היוצא מן הכלל כפול: מעבר לכך שהאות הפותחת באה עם קשיין, כשהיה ראוי לבוא רפה, גם ההברה השנייה של המילה, פותחת ביוצא מן הכלל, אבל הפוך: האות כ' רפה - כשראוי היה שהיא תהא קשה, מחמת השווא-נח שקדם לה.
  228. ^ הורחב לעיל אודות המבטל הרביעי, האתי מרחיק - כי כאמור, קדמונינו המדקדקים, חלוקים היו ביניהם, בהבדל שבין הדחיק והאתי מרחיק. כך למשל, הגאון הבעל מנחת שי (ר' שלמה ידידיה מנורצי) מחלק את הדחיק וקורא לחלק מהמקרים אתי מרחיק (למשל עושה פרי בתחילת בראשית, לדעתו אחד דחיק והאחר אתי מרחיק, כי אחד מהם מוקף (יש מקף, בין המילה "עושה" למילה "פרי") ודינו לדעתו (לפי החלוקה שלו) שונה, מזה שאינו מוקף. עמדת הרז"ה היא כמוסבר לעיל.
  229. ^ קטגוריית הדחיק יוחדה לכל מקרי הדגש חזק שמטרתם סגירת הברה פתוחה בלתי מוטעמת במילה הקודמת, ואילו קטגוריית אתי מרחיק יוחדה למקרים מיוחדים שנקבע בהם דגש קל באותיות בגד כפת מסיבות רחוקות, כאשר המבטלים מפיק ומפסיק לא חלים בהם. ערך זה נכתב לפי שיטה זו, היות שמתקופת הרז"ה ובוודאי היום, התופעה מכונה על פי רוב דחיק. למשל בניסוח זה: "דגוש מחמת דחיק".
  230. ^ כך, מוצאים היום לעיתים ניסוח, דוגמת: "דגוש מחמת דחיק או אתי מרחיק".
  231. ^ ההפך מעמדת גזניוס, שלפיו הדגש לאחר המילית "מה", אינו דחיק אלא דגש חזק רגיל, היות שהמילית "מה", מוקפת לעולם למילה שלאחריה כך שמדובר במילה אחת, הנוהגת לפי כללי הדקדוק הרגילים, שלפיהם תנועה פתוחה לא מוטעמת חייבת להיסגר בדגש חזק.
  232. ^ 232.0 232.1 אהרן דותן, לבעיית דחיק ואתי מרחיק.
  233. ^ הסיפא של תיזה זו (של דותן), נבדקה על ידינו, במסגרת מסד נתונים של כל מופעי הדחיק במקרא (שיצרנו במסגרת כתיבת ערך זה - המסד עצמו נמחק ע"י משתמש בשם גילגמש, אך ביצענו הפנייה אליו לעיל). מסד הנתונים מראה כי לדחיק המופיע במשרת, קדמה מילה המוקפת אליו ב- 123 מקרים, לעומת 18 מקרים בלבד שקדמה לו מילה שאינה מוקפת אליו, וכאשר ב- 17 מתוך אותם 18 מקרים, קדם טעם משרת נוסף לפני המשרת בו הופיע הדחיק.
  234. ^ אודות המקפים, ראה גם מאמרו של פרופ' יוסף עופר "כיצד מצטטים מן התנ"ך" (בהמשך לקביעת פרופ' ייבין), שלפיו כללי ההקפה נובעים משיקולים פורמליים של אורך המילה וסוג הטעמים, ולא מחמת משמעות המילים והקשר ביניהן. זאת, להבדיל מהמקף בעברית בת ימינו המבטא קשר הדוק בין המילים עד כדי התמזגותן למילה מורכבת אחת (בניסוחו של מילון אבן שושן)פרופ' יוסף עפר, כיצד מצטטים מן התנ"ך.
  235. ^ בדקדוק העברי "התקני", אין דגש חזק בראש מילה. דגש חזק בא אחרי תנועה ותפקידו לסגור אותה, כלומר, הוא מופיע בתוך מילה ולא בראשה
  236. ^ דגש לתפארת הקריאה היא תופעה מוכרת ואף נפוצה בדקדוק הטברני.
  237. ^ למעט יוצאים מן הכלל
  238. ^ לסברה מקורית זו (שלי - ב.ג.), אין תימוכין בספרי הדקדוק המסורתיים, אך היא תואמת היטב את ההיגוי המסורתי של הדחיק, ובנוסף, פותרת הרבה מהמחלוקות, שבין המלומדים המודרניים, בינם לבין עצמם ובינם לבין המדקדקים המסורתיים. כך למשל, סברה זו מתיישבת בקלות עם הדעה של המדקדקים המסורתיים שלפיה מדובר בדגש חזק, בניגוד לעמדתם של גדולי המלומדים המודרניים, וגם מייתרת את הוויכוח אם מדובר בדגש מפריד או דגש מחבר. בנוסף, היא פותרת את התמיהה, כיצד השתרבבה תופעה דקדוקית קדומה לניקוד הטברני ששוכלל על ידי מסרנים שהיו קפדניים מאד ולא סביר שהטמיעו תופעה קדומה בין כללי דקדוק מוקפדים. אם לעומת זאת מדובר בדגש תפארת - הרי שמדובר בתופעה מוכרת בדקדוק הטברני, למשל במקרים אלה: במילים מסוימות (למה כמה וכו'), בסיום מילה בצורת הפסק לנוכח, כגון, מִמֶּֽךָּ (וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ - דברים כח, י) אַרְאֶֽךָּ (אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ - בראשית יב, א), תִּשְׁבֶּֽךָּ ( עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ- במדבר כד, כב) וכו', ולפי עמדתינו דכאן, בדגש דחיק - גם בתחילת מילה, כשהתרחשות התופעה מתוארת במסגרת כללים ברורים ובתופעות דקדוקיות ומונחים מוכרים מתוך לב ליבו של הדקדוק הטברני כמפורט בפסקת הזיהוי (הברה פתוחה, הטעמת מלעיל, תנועות קמץ וסגול, טעמי המקרא, טעמים משרתים וכו'). קריאה עם הקפדה על דחיק כדגש חזק, בהחלט מוסיפה תפארת חן ויופי לקריאה בתורה.
  239. ^ קדם לו ב-250 שנה רבי שלמה זלמן הנאו בספרו צהר התיבה סוף אות יח', שם עמד על העובדה שאפשר להסתכל על הדחיק כדגש חזק משום שהוא סוגר התנועה הקטנה במילה שלפניו, ומבחינה אחרת כדגש קל בהיותו בראש מילה (בפסקה יח הוא מדגים דחיק באותיות בגד כפת), עד שהוא מסכם את דעתו שמדובר בדגש חזק מכל הבחינות. הוא חוזר על עמדה זו, שלפיה מדובר בדגש חזק, גם בספרו יסוד הניקוד עמ' כו2' (שער הדגש פיסקה כו).
  240. ^ העמדה המובאת לראשונה בערך זה שלפיה מדובר בדגש לתפארת הקריאה, פותרת את הקושי שגורם לפרופ' בלאו לסבור שלא מתקבל על הדעת שמדור בדגש חזק, ודגש לתפארת מבטא הכפלה אמיתית כעמדת המדקדקים המסורתיים.
  241. ^ הקושי הגדול של תיזה זו, שלפיה תפקיד הדחיק להפריד, הוא הטעם פסק. לו רצו בעלי המסורה לציין הפסקה /הפרדה - יכלו להשתמש בטעם פסק, שמשמש להוריית הפסקה והפרדה (מכל מיני סיבות וטעמים מסוגים שונים) ומופיע במקרא פעמים אין ספור, ולא בנקודה בתוך האות, שאינה סימן גרפי מוכר, לציון הפסקה.
  242. ^ מהעמדה המובאת לראשונה בערך זה שלפיה מדובר בדגש לתפארת הקריאה, נגזר ממילא, כי מדובר בדגש מחבר ככל דגש חזק, כעמדת המדקדקים המסורתיים.
  243. ^ "דחיק ואתי מרחיק לפי ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי" עמ' 153-4.
  244. ^ כאן. ראו גם כאן, דבריו של הרב דוד כוכב המצדד גם הוא בדעה זו.
  245. ^ התומך הנלהב של דעה זו הוא שלמה זלמן הנאו (הרז"ה), שכתב זאת בפירוש בספרו יסוד הניקוד, עמ' כה' (שער הדגש פיסקה יו=15, וכן בעמ' כו בפיסקה כב). הרז"ה מפנה להיגדים שונים של יהב"י הנקדן בספרו "עין הקורא", שנסמכים על (שגיאות ב) דגשים שמצא בכתבי יד (נקודות דגש שגויות במקומות בודדים במקרא, שאין להם זכר בכתר ארם צובא). נוסח דברי הרז"ה כמעט זהה לנוסח שמיוחס להגר"א שחי במקביל ובסמוך לאחר הרז"ה. ספק גדול אם הגר"א סבר כך, או שההיגד שלפיו יש דגש קל באותיות טס שקץ נוזלים הוא ההעתקה מהרז"ה
  246. ^ גם שלמה זלמן הנאו (הרז"ה) בספרו יסוד הניקוד, עמ' כו2' (שער הדגש פיסקה כו), מדגיש כי דחיק הוא דגש חזק: "אליבא דכולי עלמא לפי שהדגש שהוא בדין דחיק דגש חזק הוא", וכן בספרו "צהר התיבה" סוף אות יח'.
  247. ^ "שערים".
  248. ^ שער האותיות, שער התנועות, שער השווא, שער הדגש, שער המקרא, שער הפעלים...
  249. ^ ראה לעיל בפיסקה "מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?".
  250. ^ ראה לעיל בפיסקה "את מה דוחק הדחיק?", לגבי המילים מַזֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ, וכן, מַלָּכֶם֙ תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י, מָ֣הֵ֣ם עֹשִׂ֑ים
  251. ^ ראה לעיל בפיסקה על "על היוצאים מן הכלל לסוגיהם".