דחיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.


דְּחִיק[1] הוא דגש חזק[2] הבא בראש מילה (כלומר, באות הראשונה של מילה) ובכך חורג מכללי הדקדוק הרגילים, בהם אין דגש חזק בראש מילה[3].

הסימן הגרפי של הדְחִיק, הוא נקודה בתוך האות הראשונה של המילה.

הדְחִיק מופיע בכל האותיות[4], כשחלים התנאים להופעתו[5], למעט באותיות הגרוניות (אותיות אהחע"ר) שאינן מקבלות דגש[6].

הגיית אות בה מופיע הדְחִיק[7], נעשית על ידי הגייה כפולה (מוארכת) ככל דגש חזק[8].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל הדְחִיק הועלה לראשונה על הכתב, ככל הנראה על ידי אהרן בן משה בן אשר, אחרון וגדול בעלי המסורה, שמסר את כל המקרא בעותק המופת כתר ארם צובא[9]. לכתר ארם צובא קדמו בתחילתו 7 דפים ובסופו 21 דפים, שנכרכו עם הכתר, כמה עשרות שנים לאחר שבן אשר ניקד ומסר את הכתר. תוכנם כלל גם כללי דקדוק ומסורה. קונטרסים אלה טרם נמצאו\הושבו, אך תוכנם ידוע[10].

הדְחִיק רשום שם, כאחד מארבעת היוצאים מן הכלל (ארבעת ה-"מבטלים"), לכלל ההגייה הרפה של אות מאותיות בג"ד כפ"ת המצויה בראש מילה[11].

הכלל קובע הגייה רפה, כאשר המילה שבראשה אות מאותיות בג"ד כפ"ת, נמצאת בתוך משפט. זאת, להבדיל מאות בג"ד כפ"ת שבאה במילה בודדת, או בראש מילה הפותחת משפט, או באה אחרי פסיק - שאז, אות הבגד כפת נהגית בצורתה הקשה/ סותמת /פוצצת - בדגש קל/קשיין.

מהעובדה שהדחיק זר לכללי הניקוד הטברני שלפיו פעל בן אשר עצמו[12], עולה, כי מדובר על כלל עתיק שהוא קדום לדקדוק העברי המוכר לנו[13]. אפשרות אחרת היא כי תופעת הדחיק היא סוג של דגש לתפארת הקריאה, שהוא תופעה חריגה לדגש החזק (שתפקידו לסגור תנועה), תופעה המוכרת במסגרת הניקוד הטברני. סברה זו שלפיה דגש הדחיק הוא תופעה חריגה, אבל במסגרת הניקוד הטברני[14], מתיישבת היטב עם העובדה, שלמעט יוצאים מן הכלל, לדגש הדחיק יש כללי זיהוי ברורים, שתיאורם מובא בפסקת הזיהוי להלן, ואשר כרוכים בתיאור תופעות דקדוקיות שהן אבני יסוד בניקוד הטברני, כגון, הברה פתוחה, הטעמת מלעיל, אותיות גרוניות, ובייחוד: טעם משרת, ותנועות מסוימות (קמץ וסגול). כל אלה לא אפשריים לכאורה בדקדוק שהוא קדום בהרבה לניקוד הטברני[15].

נוסח הכלל[16] בו מופיע המונח "דחיק", כפי שנכתב על ידי בן אשר:

"בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י - רפה, בר ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק"[17]. כלל זה מופיע פעמים אין ספור, בספרי הדקדוק המסורתיים, לעיתים בשינויי ניסוח קלים.

אין בדפים אלה[18] פירוש של הכלל. כך, בעוד ששני המבטלים הראשונים (מפיק ומפסיק), הם פשוטים ברורים ומוכרים בדקדוק העברי הרגיל, שני המבטלים האחרונים (דְחִיק ואתי מרחיק) לא ברורים, אינם פשוטים, ולא תואמים את הדקדוק העברי הרגיל.

מסיבה זו, רבו המחלוקות של המדקדקים בסיווג הקטגוריות האלה; בשאלה מהו הדְחִיק ומהו האתי מרחיק[19], ובמחקר האקדמי בעת החדשה, גם בשאלות האם מדובר בדגש חזק (כדעת המדקדקים המסורתיים) או שמא לא[20], והאם מהותם הוראה לחיבור המילים (כדעת המדקדקים המסורתיים) או שמא להפך - להפרדת המילים (בדומה לטעם פסק)[21].

חלק מהמדקדקים המסורתיים כתבו על הדְחִיק והאתי מרחיק בקצרה רבה, וחלקם יצרו חלוקות על סמך מילים שניקודן שגוי בכתבי יד לא מדויקים.

כל אלה יצרו עמימות ובלבול, בזיהוי התופעה ובחלוקה (המלאכותית ולא רלוונטית) בין הקטגוריות.

המדקדק המסורתי השנון והמקורי רבי שלמה זלמן הנאו (הרז"ה) טיפל לראשונה בבעיה, באופן ברור ובעל היגיון פנימי, וערך זה מוסבר על פי שיטתו; עד הרז"ה, לא היה למעשה הבדל בין הקטגוריות (שניתנו שתיהן למקרים של דגש חזק). היו רק מחלוקות איזה מקרים/דוגמאות הן דְחִיק ואלו הן אתי מרחיק. היו מדקדקים שהרחיבו יותר את קטגורית האתי מרחיק ואחרים הרחיבו יותר את קטגורית הדחיק. הרז"ה הוא הראשון, שאיחד את 2 הקטגוריות, לקטגוריה אחת שהיא הדחיק[22], ולעומת זאת, הוא ייחד את האתי מרחיק[23], למקרים מיוחדים ומעטים יחסית, של דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת, שאינם מפיק או מפסיק כמפורט בהמשך[24].

שם התופעה: דְחִיק או אתי מרחיק?[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדקדקים המסורתיים, קראו לדגש שמופיע באות הראשונה של מילה, גם דְחִיק וגם אתי מרחיק. לרוב המקרים הם קראו אתי מרחיק ולמיעוטם דְחִיק, החלוקה בין הקטגוריות הייתה פורמלית, והניסיון לתאר את המקרים השייכים לקטגוריית הדחיק או האתי מרחיק היה כרוך במחלוקות רבות.

כעולה מכללי זיהוי התופעה המתוארים בערך זה, ברור כי החלוקה הפורמלית היא מלאכותית לחלוטין, משום שאין כל הבדל בין הקטגוריות. כללי הזיהוי חלים על כלל הדוגמאות, בין אם כינו אותם דְחִיק ובין אם שייכו אותם לאתי מרחיק. מכאן, שאין שום חשיבות לניסיון המלאכותי לחלוקה ל-2 קטגוריות, שקו הגבול ביניהן היה במחלוקות תמידיות, וחסרות כל משמעות או חשיבות.

מאז שהרז"ה איחד את כל המקרים לקטגוריה אחת (דְחִיק), הלך ופחת השימוש במונח אתי מרחיק לכינוי התופעה. את המונח אתי מרחיק, ייחד הרז"ה לכמה חריגים בודדים לכלל "הבגד כפת דסמיך לאהו"י", שאינם דגש חזק אלא דגש קל.

בימינו נדחק לחלוטין השימוש במונח אתי מרחיק, לכינוי התופעה המתוארת בכללי הזיהוי, ובהתאם לכך נכתב הערך תחת הכותרת "דְחִיק".

משמעות המילה "דְחִיק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי המסורה השתמשו במילה הארמית דְחִיק, לציון דגש חזק: למשל, המילה עֲרוּמִּים מופיעה במקרא פעמיים באות מ' דגושה, ופעמיים באות מ' ללא דגש ("מ' רפה" - בלשון בעלי המסורה). בפרשת בראשית, נמסר במסורה הקטנה "ב", על המילה עֲרוּמִּים, הכתובה בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ". משמעות הערת המסורה "ב", על האות מ' במילה עֲרוּמִּים, היא, כי המילה עֲרוּמִּים באות מ' דגושה, מופיעה במקרא פעמיים. פעם אחת בפסוק בו כתובה ההערה (בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים") והפעם השנייה מופיעה באיוב ("וּבִגְדֵ֖י עֲרוּמִּ֣ים תַּפְשִֽׁיט"). במסורה על פסוק זה באיוב, ניתן סימן, כדרכם השנונה/מליצית של בעלי המסורה, שמטרתו להקל על זכירת ההבדל, בין המילה עֲרוּמִּים בדגש באות מ', למילה ערומים ללא דגש - שגם היא מופיעה במקרא. הסימן שנמסר באיוב הוא: "חכימין רפין וערטילאין דחיקין"[25]. היינו, המילה ערומים באות מ' לא דגושה (רפה בלשון בעלי המסורה), פירושה עורמה (ערמומיות, חכמה = "חכימין"), ואילו כשהאות מ' במילה עֲרוּמִּים דגושה בדגש חזק - פירושה אנשים מעורטלים (עֲרוּמִּים ללא בגדים = "ערטילאין").

הנה כי כן: בעלי המסורה השתמשו בפשטות במילה הארמית דְחִיק ("דחיקין"), לציון דגש חזק (המופיע באות מ' במילה עֲרוּמִּים - במובן של אנשים מעורטלים).

את מה דוחק הדחיק?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לומר שהאות ה' מאמות הקריאה היא שנדחקת (מותזת החוצה), כאילו אינה קיימת. היינו כאילו לא מדובר בצמד מילים (מילה ראשונה ומילה שנייה), בה המילה הראשונה מסתיימת (או אמורה הייתה להסתיים - "בכוח או בפועל" בלשון בעלי המסורה) באות ה' מאימות הקריאה, אלא מתייחסים לצמד המילים בתור מילה אחת, אף על פי שאות ה' מאמות הקריאה קיימת בסוף המילה הראשונה (או שראוי שתהא אות ה' מאימות הקריאה, שכן, בדוגמאות רבות אין ה' אלא רק הברה פתוחה, כגון הבאת לנו, נתת לו, עבית כשית, עשית לנו = הבאת(ה) לנו, נתת(ה) לו, עבית (ה) כשית, עשית(ה) לנו). היינו, הדחיק דוחק ומתיז החוצה, כביכול, את האות ה', ואז יש מילה אחת מוקפת (עם מקף בין 2 חלקיה), בה האות הראשונה של המילה השנייה, סוגרת את ההברה האחרונה של המילה הראשונה, ולצורך סגירה זו בא הדגש חזק.

הסיבה להתזת האות ה': מאחר שמתייחסים לצמד המילים, כאילו זו מילה אחת, האות ה' לא יכולה להישאר, כי לעולם לא תבוא אות ה' מאימות הקריאה באמצע מילה (להבדיל מאותיות או"י מאימות הקריאה שבאות תדיר באמצע מילה, למשל (א) מאזנים, בראשית, (ו) אומרים, תהום, (י) בראשית וכו').

רמז להסבר זה, נמצא בפסוק "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מַזֶּה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה". לגבי המילה "מַזֶּה" שבפסוק, יש מסורת קרי וכתיב, שרומזת להסבר בפיסקה זו. כתוב במקרא מַזֶּה (במילה אחת עם דגש חזק באות ז'), במקום מַה-זֶּה בשתי מילים. כלומר, כתובה הצורה הדחוקה (= בה האות ה' כבר נדחקה והותזה החוצה ואינה כתובה), במקום הכתיבה הנהוגה, בה היו אמורות להיות רשומות שתי מילים מוקפות, עם האות ה' כאם קריאה, הכתובה בטקסט בסוף המילית "מה", ועם דחיק (= דגש חזק) באות ז' בתחילת המילית "זה"[26]. דוגמה דומה: מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי = [מַה לָּכֶם] תְּדַכְּאוּ עַמִּי. תשומת הלב כי שתי הדוגמאות הן בקשר לדחיק "מה", שהוא חריג בפני עצמו, בכך שהוא בא לאחר תנועת פתח.

יכול שדוגמאות אלה, הן זכר לכתיבה קדומה, בה כתבו עם אימות קריאה מעטות בלבד[27], עובדה המחזקת את ההשערה כי הדחיק הוא תופעה דקדוקית קדומה.

מלומדים רבים סבורים כאמור כאן, היינו כי מדובר בדגש המחבר בין המילים. כך גזניוס וברגשטרסר. לעומתם, פרופ' אהרן דותן סבור להפך: שהדחיק בא להפריד בין המילים ולא לחבר: "הנקודה באה להפריד בין שתי התיבות (כדי לשמור על התנועה שבין ההטעמות), ומקומה בין התיבות בניקוד הבבלי יעיד על כך". כך גם סבור ישראל ייבין, אבל בשונה מדותן, ייבין סבור שמדובר בדגש חזק (כפלן!).

הסבר אחר למשמעות המונח "דחיק", הוא שתנועת הקמץ (שאחריה קיימת או נעדרת האות ה' מאימות הקריאה) נדחקת ממעמדה כתנועה גדולה, ומוחלשת לתנועה קטנה שאותה סוגר הדגש החזק.

הנה כי כן: תופעת הדחיק, חלה רק בקשר עם האות ה' מאמות הקריאה, למעט יוצאים מן הכלל נדירים באותיות של דחיק לאחר אותיות ו'[28], י'[29], א'[30].

זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיהוי הגרפי של דגש הדחיק באותיות "טס שקץ נוזלים", הוא פשוט: כאשר האות הראשונה של המילה דגושה, מדובר בדגש דחיק.

לעומת זאת, אם באה בראש מילה אות מאותיות בגד כפת, ניתן לדעת אם מדובר בדגש קל (קשיין), או בדגש חזק (דגש דחיק), באחת משתי דרכים:

הדרך הראשונה, ע"פ כללי הזיהוי כמוסבר בפסקה הבאה, המפרטת את התנאים לתחולת דגש הדחיק: אם כל התנאים לתחולת הדחיק מתקיימים, מדובר בדגש חזק (דחיק). אם לא חלים כל כללי תחולת הדחיק, אזי מדובר בדגש קל הרגיל של אותיות בג"ד כפ"ת.

הדרך השנייה, על דרך האלימינציה, הוא בהתאם לכלל[31] על הבגד כפת דסמיך לאהו"י: אם ע"פ הכלל, צריכה הייתה אות הבג"ד כפ"ת להיות רפה[32], אך יש שם דגש - מדובר בדגש דחיק. זיהוי על דרך האלימינציה קל ופשוט יותר, כי הוא מצריך הכרה ושליטה, רק בכלל הבגד כפת דסמיך לאהו"י, ולא בכל הפרטים של כלל הדחיק[33].

מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, תופעת הדחיק, חלה רק בקשר עם האות ה'[34] מאמות הקריאה (בפועל או בכוח = כשיש אות ה' בסוף המילה הראשונה, או ראוי היה שתהא).

דגש דחיק[35] (דגש חזק בראש מילה) יבוא, כשחלים כל ששת (או שבעת[36]) הכללים שלהלן.

כללי תחולת הדחיק בוחנים שתי מילים: את המילה שהדְחִיק מופיע בה, ואת המילה שלפניה[37]:

דְחִיק יבוא כאשר שתי (2) המילים יעמדו בכל התנאים הבאים[38]:

בחינת המילה שלפני הדחיק (המילה הראשונה): המילה שלפני הופעת הדְחִיק, חייבת לעמוד בכל ארבעת התנאים הבאים:

  • 1. מיקום ההטעמה: היא מוטעמת בהטעמת מלעיל (לרבות מחמת נסוג אחור).
  • 2. סוג ההברה האחרונה: היא מסתיימת בהברה פתוחה[39] שיש בה אות ה' מאימות הקריאה (בפועל או בכוח = גם כשאין בפועל ה), אך לא בשאר אימות הקריאה ( = לא יבוא דחיק אחרי אותיות או"י).
  • 3. סוג התנועה האחרונה: התנועה של ההברה הפתוחה, המסיימת את המילה הראשונה, מנוקדת בתנועות סגול[40][41] או קמץ[42] .
  • 4. סוג טעם המקרא: היא מוטעמת בטעם מחבר מטעמי המקרא[43] (היינו בטעם משרת - ראו להלן בפסקה על ארבעת המבטלים, בעניין המבטל "מפסיק").

בחינת המילה שהדחיק מופיע בה (המילה השנייה): המילה שבה מופיע הדְחִיק חייבת לעמוד בשני התנאים הבאים:

  • 5. מיקום ההטעמה: היא מוטעמת בהברתה הראשונה.
  • 6. סוג האות הפותחת: היא נפתחת באות שאינה גרונית (היינו, שאינה אחת מהאותיות אהחער)[44].

הערות נוספות בעניין הזיהוי ויוצאים מן הכלל:

אם מופיע דְחִיק ולא חלים כל ששת התנאים, מדובר ביוצא מן הכלל. ראה להלן בפסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם, בסעיפים הממוספרים בספרות 1 עד 6, בהתאם למספור 6 הכללים הנ"ל.

אם חלים ששת התנאים ואין דְחִיק, מדובר ביוצא מן הכלל מסוג הפוך. ראה להלן בפסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם. בקטע על יוצאים מן הכלל מהסוג ההפוך.

לעיתים בעלי המסורה תיארו סוגים של יוצאים מן הכלל, דוגמת הדְחִיק שאחרי המילה מה, הכלל על מילים זעירות[45], או הכלל (כלל שמתאר תופעה יוצאת מן הכלל של כללי הזיהוי הנ"ל של הדחיק) שלפיו:

  • 7. דְחִיק לא יבוא אחרי אות ה' שורשית בגזרת ל"ה[46] המנוקדת בקמץ. ראו להלן בקטע "יוצאים מן הכלל מסוג הפוך", בפסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם, שם מובאות דוגמאות ומתי חל הכלל.

כשהמילה הראשונה מסתיימת בתנועת קמץ וכשהמילים מוקפות[47] יש לא מעט מקרים בהם לא מופיע דחיק[48], לעומת סיום בתנועת סגול, שלאחריה, יופיע תמיד דְחִיק[49].

הדגמת התנאים/הכללים לתחולת הדחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיסקה זו יובאו הדגמות של מקרים דומים מאוד, המקבלים דחיק או לא מקבלים דחיק, בהתאם לכללי הזיהוי של הדחיק (התנאים לתחולת דין דחיק), שפורטו בפיסקה הקודמת לעיל:

הדגמת הכללים החלים על המילה הראשונה (המילה הקודמת למילה בה מופיע או נעדר הדחיק, וזאת בהתאם לארבעת הכללים החלים על המילה הראשונה):

1. הדגמת דחיק לאחר מילה מלעלית אך לא לאחר מילה מלרעית (כלל 1):

המילה שָׁם בפרשת כי תבוא: אין דחיק במילה שָׁם הבאה לאחר מילה מלרעית: וְנָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז (דברים כח, סה) לעומת ארבעה מופעי דחיק במילה שָּׁם לאחר מילה מלעלית: וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים כז, ה), וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם (דברים כז, ז), וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, לו), וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, סד)[50].

2. הדגמת דחיק לאחר הברה פתוחה אך לא לאחר הברה סגורה (כלל 2):

יש דגש דחיק במילה "שָׁבַע" (באר שבע), הבאה אחרי המילה "בְּאֵרָה" המסתיימת בהברה פתוחה: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע (בראשית מו א), אך אין דחיק במילה שָׁבַע, כשהיא באה אחרי המילה באר, המסתיימת בעיצור (בהברה סגורה): "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב" (בראשית מו, ה)[51].

3. הדגמת דחיק לפי סוג התנועה במילה הקודמת:

3.א. הדגמת דחיק בתנועת סגול:

3.א.1 - הדגמת דחיק בתנועת סגול, אך לא בתנועת צירי (כלל 3):

באות פ' בצמד המילים "עושֶׂה פְּרי" יש דחיק[52]. כי היא באה אחרי תנועת סגול. לעומת זאת, אין דחיק באות פ' בצמד המילים "עושֵׂה פֶֿלא"[53]. כי תנועת צירה לא מאפשרת דחיק במילה שאחריה.

3.א.2. הדגמת דחיק לאחר סגול, והיעדרו לאחר שורוק (כלל 3):

יְחַזְּקוּ־לָ֨מוֹ ׀ דָּ֘בָ֤ר רָ֗ע יְֽ֭סַפְּרוּ לִטְמ֣וֹן מוֹקְשִׁ֑ים אָ֝מְר֗וּ מִ֣י יִרְאֶה־לָּֽמוֹ (תהלים סד, ו).

3.א.3. הדגמת דחיק לאחר סגול, והיעדרו לאחר חיריק (כלל 3):

לְמַ֤עַן תִּזְכְּרִי֙ וָבֹ֔שְׁתְּ וְלֹ֨א יִֽהְיֶה-לָּ֥ךְ עוֹד֙ פִּתְח֣וֹן פֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י כְּלִמָּתֵ֑ךְ בְּכַפְּרִי-לָךְ֙ לְכָל-אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה  (יחזקאל טז, סג).

3. ב. הדגמת דחיק בתנועת קמץ:

3.ב.1. הדגמת דחיק בתנועת קמץ, אך לא בתנועת חיריק (כלל 3):

מהמילה "לָנוּ" נעדר דחיק לאחר מילה מהשורש בוא, המסתיימת בחיריק: רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ (בראשית לט, יד). לעומת זאת, לאחר שלושה פסוקים יש דחיק במילה "לָנוּ", כי היא באה אחרי מילה מאותו שורש, המסתיימת בקמץ: בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי (בראשית לט, יז)[54].

3.ב.2. הדגמת דחיק בתנועת קמץ, אך לא בתנועת שורוק (כלל 3):

במילה פה אחרי מילה מהשורש ישב: וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י (רות ד, א). המילה פֹּ֖ה דגושה בדחיק לאחר מילה המסתיימת בקמץ (שְׁבָה). לעומת זאת בפסוק לאחריו׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ (רות ד, ב), נעדר דחיק, כי המילה פֹ֑ה באה לאחר תנועת שורוק.

3.ב.3. הדגמת דחיק בתנועת קמץ, אך לא בתנועת צירה (כלל 3):

בבראשית כז (קבלת ברכת יצחק במרמה), המילה לי מקבלת דחיק אחרי תנועת קמץ, ולא אחרי תנועת צירה. כך הצירוף וַֽעֲשֵׂה-לִ֨י (בראשית כז, ד וכן ז) לא מקבל דחיק מחמת הצירה וכן הצירוף וַיָּ֨בֵא לִ֜י (בראשית, כז, לג), לעומת ְהָבִ֥יאָה לִּ֖י (בראשית כז, ד וכן ז) ועוד צירופים שמקבלים דחיק מחמת הקמץ שלפניהם[55].

4. הדגמת דחיק לאחר טעם משרת אך לא לאחר טעם מפסיק (כלל 4):

בצמד המילים השבעה לי: במכירת הבכורה אומר יעקב לעשיו: בפסוק: "וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב" (בראשית, כה, לג) - יש דחיק במילה לִּי֙, כי המילה שלפניה (הִשָּׁ֤בְעָה) מוטעמת בטעם משרת (הטעם מהפך). לעומת זאת באותן צמד מילים (הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י), בפסוק "וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה" (בראשית מז, לא), המילה "לי", לא מקבלת דחיק, כי המילה שלפניה (הִשָּֽׁבְעָה֙), באה בטעם המפסיק "פשטא"[57].

הדגמה של המילה השנייה בה מופיע או נעדר הדחיק:

5. הדגמת דחיק במילה המוטעמת בהברה הראשונה, והיעדר דחיק במילה שאינה מוטעמת בהברה הראשונה (התנאי הראשון - תנאי בקשר למילה בה מופיע הדחיק/ המילה השנייה):

דחיק לאחר המילה "הִכִּיתָ" בפרשת בשלח : בפסוק אחד כתוב: וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר (שמות יז, ה) יש דחיק במילה בּוֹ֙, המוטעמת בראשה. לעומת זאת בפסוק אחריו נעדר דחיק לאחר המילה וְהִכִּ֣יתָ, כי המילה שלאחריה (בַצּ֗וּר), אינה מוטעמת בראשה: "וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם (שמות יז, ו).

7. הדגמה של היעדר דחיק בגזרת ל"ה:

עָלֶ֣יךָ קֶּ֔צֶף (דברי הימים ב, יט, ב) בדחיק, ולעומתו לאחר כמה פסוקים, כשקדמה למילה קצף, מילה מגזרת ל"ה - אין דחיק: וְהָיָה־קֶ֥צֶף (דברי הימים ב, יט, י)[58].  

ההדגמות בפיסקה זו לעיל, מראות בבירור, מקרים מאוד דומים בפסוקים קרובים, שלעיתים מקבלים דחיק ולעיתים לא - תוך הסברת ההבדל הדקיק בין המקרים, שגורם לשונות (פעם התקיימות אחד מתנאי/ כללי הדחיק ופעם היעדרו).

יוצאים מן הכלל לסוגיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אחד מהכללים והתנאים להופעתו של הדחיק (הנזכרים בפסקת הזיהוי לעיל), כפי שהודגמו לעיל, קיימים יוצאים מן הכלל. היינו, יש מופעי דחיק במקרא, אף על פי שלא חל אחד מששת התנאים לתחולת הדחיק.

יוצאים מן הכלל במילה שלפני הדחיק (המילה הראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה מלרעית (או לא מוטעמות במלעיל) (כלל 1):

  • וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (מופיע בתורה 175 פעמים).
  • וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י (בראשית יט' ב), אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי (בראשית יט, כ), וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב) וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט).
  • דוגמה נדירה ולא מוכרת - המילים הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א וכן הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, המופיעות בסוף הלל המצרי: אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא (תהלים קיח, כה). המילה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה (נָּ֑א) נהגית במלרע (כפי שמופיע בכתר), ולא במלעיל כפי שהוגים אנשים רבים, מחמת טעויות בכתבי היד ובדפוסים. כך גם במילים "הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא" (– האות נ' דגושה, כפי שמופיע בכתר, אף שבסידורים ובספרי תנך מודפסים רבים, האות נ' לא דגושה).
  • וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨ ׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְד֥וֹר וָדֹ֑ר (תהילים עט, יג)[59].
  • לאחר מילית מה ולאחר המילית זה (לגבי המילית "זה" - ובלבד שהמילה השנייה שבה הדחיק מוטעמת בראשה). לדוגמה: וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ (שמות ג, יב)[60].

2. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה נסגרת בעיצור (כלל 2):

  • לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו), מַחֲזִ֥יק בְּאׇזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּא־לֽוֹ (משלי כו, יז). דחיק זה נדיר ביותר כי לכאורה הוא חותר תחת כלל התחולה הכי בסיסי - שלפיו דחיק בא רק אחרי תנועה פתוחה ("דסמיך לאהוי").

3. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה מסתיימת בתנועה שאינה קמץ או סגול (כלל 3):

    • דחיק אחרי שורוק - וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב) וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (ירמיהו מח, ד), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד[61] (תהלים כ, ט), בְּטֶ֤רֶם ׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ ׀ אֱֽלֹהִ֗ים ה֭וֹדִינוּ וְקָר֣וֹב שְׁמֶ֑ךָ סִ֝פְּר֗וּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ (תהלים עה, ב), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט | וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד), כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם (עזרא ד, כא) .
    • דחיק אחרי חיריק (נדיר) - הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב). בסוף הלל המצרי בתהלים: מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ[62] וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח). הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד), וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע (בראשית לח, ט) .
    • דחיק אחרי חולם (מאוד נדיר) - חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י),

4. דחיק אף על פי שהמילה הראשונה מוטעמת בטעם מפסיק (כלל 4):

    • "כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ" (בראשית לח, ט). דחיק זה נדיר ביותר והוא מופע יחיד במקרא כולו, של דחיק לאחר טעם מפסיק. שכן, אם המילים לא סמוכות (לא מחוברות - ולראייה המילה הראשונה מוטעמת בטעם מפסיק), לא קיימת לכאורה הצדקה, להדגיש את האות הראשונה של המילה השנייה (אם יש הפסקה, נופל תפקיד הדחיק כדגש מחבר - דגש שבא לסגור את התנועה הפתוחה בהברה הקודמת. אם יש הפסקה בין המילים, לא רלוונטי שעיצור הפותח את המילה השנייה יתחבר ויסגור את ההברה הפתוחה שבסוף המילה הראשונה). והנה, בפסוק זה (בראשית לח, ט): "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע, וְהָיָ֞ה, אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙, וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה, לְבִלְתִּ֥י נְתׇן־זֶ֖רַע, לְאָחִֽיו." (רשום פסיק לאחר כל טעם מפסיק), המילה "כִּ֛י" מוטעמת בטעם מפסיק (תביר), ולמרות זאת יש דחיק, בלמד הפותחת את המילה לֹּ֥א, שלאחר הטעם המפסיק תביר, המטעים את המילה "כִּ֛י". הסבר דחוק הוא, שהטעם המפסיק תביר הוא טעם מפסיק מדרגה נמוכה (הפסקה מדרגה שלישית, מתוך ארבע דרגות הפסקה של טעמי המקרא: קיסרים, מלכים, משנים, שלישים). הסבר יותר סביר הוא כי במקרה זה נקודת הדגש אינה דחיק מחבר, אלא תפקידה לגרום לשינוי היגוי המילה "לא", הצמודה למילה לו (שתי מילים שהיגויים זהה, אך משמעותן שונה. ראה ההערה להלן במסקנה שבפסקה זו).

יוצאים מן הכלל במילה בה מופיע הדחיק (המילה השנייה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

5. דחיק אף על פי שהמילה השנייה, שבה נמצא הדחיק, אינה מוטעמת בהברה הראשונה:

  • מילים בנות שתי הברות המוטעמות מלרע: וְזֶה־פִּרְיָֽהּ (במדבר יג, כז), הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ (דברים לב, ו), וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו), וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ (שמואל א, א, יג ), אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ (ישעיהו לד, יד), עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה (מיכה ד, ח), וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י (חבקוק ב, ו), וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד (דברי הימים ב, לב, ל), חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ (תהלים עז, טז), הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה (איוב ד, ב), הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא (איוב ה, כז),
  • מילים בנות 3 הברות בהטעמה מלעלית: מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה, (שיר השירים א, ד), וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד (דברי הימים ב, לב, ל). 
  • הדחיק שאחרי המילה מה: אחרי המילה "מה" לעולם יבוא דגש חזק, גם במילים שההטעמה שלהם אינה בהברה הראשונה, לדוגמה מה-מעשיכם, מה נורא, מה נדבר, מה נצטדק. ספק אם מדובר בדחיק או בדגש חזק מחמת המקף, היינו האם מדובר בדחיק כפי שראו זאת המדקדקים המסורתיים[63], או בדגש חזק רגיל[64], הסוגר את התנועה הקטנה הבלתי מוטעמת שלפניו (המקף גורם לכך שמתייחסים לשתי המילים בתור מילה אחת).
  • בכל המקרים של דחיק בהטעמת משנה. לדוגמה: וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י סוּרוּ נָ֠א אֶל-בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֨ינוּ֙ וְרַֽחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם (בראשית יט, ב), מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ הֹ'[65] (שמות טו, יא - שירת הים), וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ (שמות כז, ג), וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו (שמות כה, כט), וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב), כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤יתָ לִּירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ (יהושע ח, ב), וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י (דברי הימים א, ד, י), צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ (תהלים לא, כ), נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו), וַיְשִׂימֶ֤הָ תֵּל־עוֹלָם֙ שְׁמָמָ֔ה (יהושע ח, כח). הסבר והרחבה על תופעה זו, של דחיק בהטעמת משנה, שהיא סוג של יוצא מן הכלל, שיש כללים המתארים את התנאים בהם, היוצא מן הכלל הזה יכול לקרות, ראה להלן בפסקה אודות דחיק בהטעמת משנה.
  • בְּטֶ֤רֶם ׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י).
  • "משה לאמור" (בכל 175 המופעים בתורה של הפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר").

6. דחיק אף על פי שהמילה השנייה, שבה נמצא הדחיק, פותחת באות גרונית:

וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב), אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו, א)[66], מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע (חבקוק ג, יג), הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם-יָ֝לִ֗ין עַל-אֲבוּסֶֽךָ (איוב לט, ט).

7. יוצאים מן הכלל לתנאי שבבסיס התופעה - דחיק לאחר אותיות או"י (ולא אחרי אות ה'):

יש דוגמאות בודדות לדחיק אחרי אותיות או"י: דחיק לאחר אות ו': וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב)[67], דחיק לאחר אות י': הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב)[68], דחיק לאחר אות א': כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא (דניאל ד, כה).

סיכום מניין היוצאים מן הכלל:

מניין סך היוצאים מן הכלל למיניהם במקרא מגיע לכשישים מקרים[69]. על דוגמאות אלה יש עוד 175 מופעים של הפסוק: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר, אותם אני לא מונה. עליהם נוספים מקרי האתי מרחיק כפי שהוגדרו בערך זה לשיטת הרווה, המגיעים לעוד כשלושים מקרים[70]. למיטב השגתינו, ריכוז הדוגמאות והיוצאים מן הכלל בערך זה כאן, הוא מסד הנתונים המקיף ביותר שנעשה אי פעם בנושא הדחיק והאתי מרחיק.

סיכום נושא היוצאים מן הכלל:

לכללים החלים על דחיק יש יוצאים מן הכלל, בקשר לכל תנאי ותנאי, אך דחיק לא יבוא לאחר טעם מפסיק (כלל 4) ולא לאחר עיצור (כלל 2)[71]. היינו, דחיק יבוא תמיד אחרי טעם מחבר[72] ויבוא תמיד אחרי מילה המסתיימת בתנועה פתוחה (מסוג קמץ וסגול) - הם התנאים המהותיים ביותר בדחיק (ראו להלן בפסקה "את מה דוחק הדחיק?"). כלומר, יש היגיון רב במסקנה/טענה, כי הדגש החזק בראש המילה השנייה, מתפקד בתור דגש מחבר, היינו עיצור הסוגר את התנועה הפתוחה שבסוף המילה הראשונה[73].

מסקנה זו, שלפיה התנאי הכי מהותי בדחיק, הוא הופעתו אחרי מילה סמוכה, המסתיימת בתנועה פתוחה[74], מסבירה את הבאת נושא הדחיק על ידי בעלי המסורה, במסגרת הכלל על מילה המסתיימת באותיות אהו"י[75][76], לכן הובא עניין הדחיק, במסגרת כלל דקדוקי אודות הגיית אותיות בג"ד כפ"ת. היינו מילה המסתיימת בתנועה פתוחה.

יוצאים מן הכלל הפוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 מדובר במקרים בהם חלים כל התנאים, שלפיהם ראוי היה שיופיע דחיק (כל כללי הזיהוי מתקיימים), ולמרות זאת לא מופיע דחיק.

קיימים (1) יוצאים מן הכלל שניתנו בהם כללים, ויש (2) דוגמאות ספציפיות ללא כלל.

(1). יוצאים מן הכלל שיש בהם כלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

'דחיק לא יבוא אחרי אות ה' שורשית המנוקדת בקמץ בגזרת ל"ה (האות השלישית של השורש היא אות ה' קמוצה). לכן אין דחיק אחרי המילים: אבה[77], אפה[78], בנה[79], היה[80], הרה[81], חלה[82], חסה[83], חרה[84], כלה[85], כסה[86], כרה[87], מאה[88], נטה[89], נאה[90], עלה[91], ענה[92], עשה[93], צוה[94], ראה[95], שוה[96], אבל דחיק יכול לבוא במילה המורכבת רק מאותיות השורש, אם האות ה המסיימת לא מנוקדת בקמץ. למשל, עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ (בראשית א, יא), עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל[97][98](ישעיהו מד, כד). כן יבוא דחיק במילים משורש בגזרת ל"ה, המכילות אותיות נוספות. הן כאשר המילה לא מסתיימת באות ה', כגון: ועשית לו, והיית לנו לעיניים, וכך גם כשהמילה מסתיימת באות ה. למשל, וַתֵּצֵ֗א מִן-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה-שָּׁ֔מָּה (רות א, ז), וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ (בראשית ל, לג)[99].

הכלל מודגם היטב במילה לך, בפסוק "לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָֽיָה־לָ֤ךְ יְהֹוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ" (ישעיהו ס, יט). בפסוק זה מופיע השורש היה פעמיים לפני המילה לך. בפעם הראשונה המילה לָּ֨ךְ מופיעה בדחיק, כי המילה שקדמה לה מסתיימת באות ה' סגולה (יִֽהְיֶה). לעומת זאת, המופע השני של המילה לָ֤ךְ, לא מקבל דחיק, אף על פי שהוא בא אחרי מילה מאותו שרש היה בגזרת ל"ה, כי המילה מסתיימת באות ה' קמוצה (וְהָֽיָה).

(2). יוצאים מן הכלל ספציפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגילת רות יש כמה יוצאים מן הכלל, שאין בהם דחיק, במילה מהשורש קרא, כאשר המילה באה בנטייה המסתיימת באות ה' (בכח או בפועל: אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א - רות א, כ). זאת, אף על פי שהדוגמאות ראויות לקבל דחיק בהתאם לכללי הזיהוי[100]. לעומת זאת, אי הופעת דחיק בגזרת ל"א, (כאשר למד הפעל הוא א') המסתיימת בקמץ, נובעת מכך שתופעת הדחיק חלה רק בסיומת האות ה' (בפועל או בכוח)[101].

כשהמילה הראשונה מסתיימת בתנועת קמץ עם אות ה' מאימות הקריאה, יש לא מעט יוצאים מן הכלל:

המדקדקים המסורתיים, זיהו כי יש מקרים רבים בהם אין דחיק אחרי קמץ והיו חלוקים בבעיה זו.

המנחת שי סבר שכשהמילים מוקפות אחרי קמץ אין דחיק, והוא מסכם את הדעות השונות בשאלה זו: הרד"ק במכלול סבר שאם יש אות ה' (מאותיות אהוי) במילה המסתיימת בקמץ - "הרוב רפה". לעומתו בעל הלשון לימודים רואה במקרים אלה "יוצאים מן הכלל", "וכן בהגהת לוית חן קורא להם רפויים שלא כמנהג". וגם האפודי (פרק לא) כתב "שכבר התבלבל בזה הרד"ק ונעלם ממנו האמת", וכבר השיג עליו "המדקדק המעולה ר' שמואל בנבשת, ומה שאמר שמעטים בדגש הוא שקר כי הם למאות ובקשת ומצאת". והמגן דוד ("כי כך קרא שמו להיות מגן לר' דוד קמחי וללמד עליו זכות מטענות האפוד וזולתו") כתב שכך היה בספרים המדויקים שבזמן הרד"ק "וכן בספרים המדויקים שבינינו, לא נמצאו כי אם אותם שהזכיר הרד"ק".

הנה כי כן: התופעה של ריבוי יוצאים מן הכלל אחרי תנועת קמץ עם אות ה', באה לביטוי כבר אצל המדקדקים המסורתיים.

מסד הנתונים שבנינו במסגרת כתיבת ערך זה (כנראה לראשונה בהיסטוריה של הדקדוק העברי), מראה כי הכלל הוא שיש דחיק אחרי תנועת קמץ עם אות ה', אך עם לא מעט יוצאים מן הכלל, למשל וּלְדׇבְקָה־בֽוֹ (דברים יא, כב)[102].

דוגמה לרפה אחרי קמץ בלי אות ה': אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ (ישעיהו מב, ו).

יוצא מן הכלל בדחיק מה:

מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבְּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים (זכריה ד, יב) - אות ש' רפה פותחת את המילית שְׁתֵּ֞י, אף על פי שהיא באה אחרי המילית "מה", שלאחריה לעולם יבוא דגש הדחיק[103], וַאֲצַפֶּ֗ה לִרְאוֹת֙ מַה־יְדַבֶּר־בִּ֔י (חבקוק ב, א), אֶשְׁמְעָ֗ה מַה-יְדַבֵּר֮ הָאֵ֪ל | יְה֫וָ֥ה (תהלים פה, ט).

דוגמאות לדחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מאות ואלפי מקומות במקרא בהם חל דין דחיק. להלן דוגמאות לפי סדר האלף בית:

אות ב: וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבׇּר־אֹֽכֶל (בראשית מב, י), מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה (שמות טו, יא), וַיֹּ֗אמֶר הֲיָדַ֙עְתָּ֙ לָמָּה־בָּ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ (דניאל י, כ), לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד (יחזקאל יח, ז)[104], אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ (דברים א, כב)[105], אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת (שמות ד, יז)[106], גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ (תהלים עז, טז), וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙[107](בראשית ל, לג), בְּ֭חָכְמָה יִבָּ֣נֶה בָּ֑יִת וּ֝בִתְבוּנָ֗ה יִתְכּוֹנָֽן[108](משלי כד, ג), אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ (דברים טו, ד), שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י ׀ וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ (תהלים נ, ז)[109], בִּבְכִ֖י יַֽעֲלֶה-בֶּ֑כִי (ירמיהו מח, ה), וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ (דברים לא, כח)[110], וְהַצְּעִירָ֤ה גַם-הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן-עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עַד-הַיּֽוֹם (בראשית יט, לח), כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר (שמות יט, כג)[111], הְֽ֭מִיָּמֶיךָ צִוִּ֣יתָ בֹּ֑קֶר (איוב לח, יב), מָתַ֞י יַעֲבֹ֤ר הַחֹ֙דֶשׁ֙ וְנַשְׁבִּ֣ירָה שֶּׁ֔בֶר וְהַשַּׁבָּ֖ת וְנִפְתְּחָה־בָּ֑ר (עמוס ח, ה), יָעַ֥צְתָּ בֹּ֖שֶׁת לְבֵיתֶ֑ךָ (חבקוק ב, י), וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה (בראשית ל, כא),

אות ג: הֲיִֽגְאֶה-גֹּ֭מֶא בְּלֹ֣א בִצָּ֑ה (איוב ח, יא), וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן (בראשית מו, כח), בֹּ֤אֽוּ רְדוּ֙ כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת הֵשִׁ֙יקוּ֙ הַיְקָבִ֔ים (יואל ד, יג),

אות ד: מִ֭שָּׁמַיִם הִשְׁמַ֣עְתָּ דִּ֑ין (תהלים עו, ט), וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת (תהלים יט, ג)[112], אֲדַרְגָּזְרַיָּא֩ גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ תִּפְתָּיֵ֔א (דניאל ג, ב)[113],

אות ז: לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה-זֹּֽאת (בראשית ב, כג)[114], וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָֽחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַֽאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי (בראשית יח, יג)[115], נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה צְעִירֶֽיהָ (ירמיהו מח, ד),

אות ט: מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב (במדבר כד, ה), יְהִי־נָ֣א דבריך דְבָרְךָ֗ כִּדְבַ֛ר אַחַ֥ד מֵהֶ֖ם וְדִבַּ֥רְתָּ טּֽוֹב (מלכים כב, יג)[116], אַ֣נְתְּ מַלְכָּא֮ שָׂ֣מְתָּ טְּעֵם֒ דִּ֣י כׇל־אֱנָ֡שׁ (דניאל ג, י), כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם (עזרא ד, כא)

אות י: וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹא־יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב (תהילים צד, ז)[117], אֶפְשְׂעָ֥ה בָ֖הּ אֲצִיתֶ֥נָּה יָּֽחַד[118] (ישעיהו כז, ד), וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה-יָּ֑יִן (ירמיהו לה, ו)[119],

אות כ: וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה (במדבר כג, טו)[120], כׇּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה (במדבר טו, יג)[121], כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ גֹּאֲלֶ֔ךָ וְיֹצֶרְךָ֖ מִבָּ֑טֶן אָנֹכִ֤י יְהוָה֙ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ לְבַדִּ֔י רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ מֵאִתִּֽי (ישעיהו מד, כד), לְ֠פָנָ֠יו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן (שמות י, יד)[122], וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן (בראשית יא, לא)[123], וּמִֽשְׁנֶה-כֶּ֛סֶף לָֽקְח֥וּ בְיָדָ֖ם (בראשית מג, ו), זָמְמָ֣ה שָׂ֭דֶה וַתִּקָּחֵ֑הוּ מִפְּרִ֥י כַ֝פֶּ֗יהָ נָ֣טְעָ כָּֽרֶם (משלי לא, טז), וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו),

אות ל: וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב)[124], הִקְשִׁ֣יחַ בָּנֶ֣יהָ לְּלֹא-לָ֑הּ לְרִ֖יק יְגִיעָ֣הּ בְּלִי-פָֽחַד (איוב לט, טז), וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (מופיע בתורה 175 פעמים), קֹֽנֶה-לֵּ֭ב אֹהֵ֣ב נַפְשׁ֑וֹ שֹׁמֵ֥ר תְּ֝בוּנָ֗ה לִמְצֹא-טֽוֹב (משלי יט, ח), הִנְנִ֧י מַעֲלֶה-לָּ֛הּ אֲרֻכָ֥ה וּמַרְפֵּ֖א וּרְפָאתִ֑ים וְגִלֵּיתִ֣י לָהֶ֔ם עֲתֶ֥רֶת שָׁל֖וֹם וֶאֱמֶֽת (ירמיהו לג, ו)[125], אֱדַ֥יִן כְּנֵ֖מָא אֲמַ֣רְנָא לְּהֹ֑ם מַן-אִנּוּן֙ שְׁמָהָ֣ת גֻּבְרַיָּ֔א (עזרא ד, ה)[126], אֶֽעֱשֶׂה-לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ (בראשית ב, יח)[127], וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה-לִּ֥י מִן-הָעֵ֖ץ וָֽאֹכֵֽל (בראשית ג, יב)[128], אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ (ישעיהו לד, יד), מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ (תהלים לא, כ)[129], כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤יתָ לִּירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ (יהושע ח, ב), **** חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה (בראשית יח, כה)[130], ***חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט (בראשית יח, כה)[131], וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ (יהושע ב, טז), הִקְשִׁ֣יחַ בָּנֶ֣יהָ לְּלֹא-לָ֑הּ (איוב לט, טז), וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת (תהלים יט, ג), בָּ֘חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י | פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל-תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל-יַעֲבָר-פִּֽי (תהלים יז, ג), יְחַזְּקוּ־לָ֨מוֹ ׀ דָּ֘בָ֤ר רָ֗ע יְֽ֭סַפְּרוּ לִטְמ֣וֹן מוֹקְשִׁ֑ים אָ֝מְר֗וּ מִ֣י יִרְאֶה־לָּֽמוֹ (תהלים סד, ו)[132]וַיֹּֽאמְר֞וּ הָ֣בָה | נִבְנֶה-לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה-לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן-נָפ֖וּץ עַל-פְּנֵ֥י כָל-הָאָֽרֶץ (בראשית יא, ד)[133], מִי-גֶ֥בֶר כְּאִיּ֑וֹב יִֽשְׁתֶּה-לַּ֥עַג כַּמָּֽיִם (איוב לד, ז), וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל (בראשית מח, יט),

אות מ: בָּרְכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְהֹ֫וָ֥ה יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד (תהלים קד, א), וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד+לב), אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל-יָ֥דְעָה מָּֽה (משלי ט, יג), מִ֤י גֶ֣בֶר יִֽ֭חְיֶה וְלֹ֣א יִרְאֶה־מָּ֑וֶת (תהלים פט, מט), כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא (דניאל ד, כה), וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה (דברים כח, מג), וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם (דברים יא, יא)[134], וְאֹתְךָ֣ אֶקַּ֔ח וּמָ֣לַכְתָּ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְהָיִ֥יתָ מֶּ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל (מלכים א, יא, לז), וַיָּחֵ֣לּוּ מְּעָ֔ט מִמַּשָּׂ֖א מֶ֥לֶךְ שָׂרִֽים (הושע ח, י)[135], וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד (דברי הימים ב, לב, ל), וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶ֑ם (בראשית מז, ג), הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה מָּ֑עְלָה (דברים כח, מג), כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כׇּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ (בראשית לא לז), חָזֵ֣ה הֲוֵ֡ית עַד֩ דִּי־מְּרִ֨יטוּ גפיה גַפַּ֜הּ  (דניאל ז, ד), וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י (דברי הימים א, ד, י), הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ (בראשית כט, טו),

אות נ: אֵֽרְדָה-נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַֽעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ | כָּלָ֑ה וְאִם-לֹ֖א אֵדָֽעָה (בראשית יח, כא)[136], נֻ֩סוּ֩ נֻּ֨דוּ מְאֹ֜ד הֶעְמִ֧יקוּ לָשֶׁ֛בֶת יֹשְׁבֵ֥י חָצ֖וֹר נְאֻם־יְהֹוָ֑ה (ירמיהו מט, ל), עַד-מָתַ֖י אֶרְאֶה-נֵּ֑ס אֶשְׁמְעָ֖ה ק֥וֹל שׁוֹפָֽר (ירמיהו ד, כא), נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו), וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ (בראשית יד, י), רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ (שמואל א, א, יג ), הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד (תהלים קלג, א), לָ֧מָּה יַכֶּ֣כָּה נֶּ֗פֶשׁ וְנָפֹ֙צוּ֙ כָּל-יְהוּדָ֔ה הַנִּקְבָּצִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְאָבְדָ֖ה שְׁאֵרִ֥ית יְהוּדָֽה (ירמיהו מ, טו), מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה (שיר השירים א, ד),

אות ס: חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה-סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן-ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר (משלי יא, יג)[137], וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף (שמות י, יט), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב, כד), וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ (שמות כז, ג), בְּטֶ֤רֶם ׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), בַּל־מָנַ֥עְתָּ סֶּֽלָה (תהלים כא, ג)[138], לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו),

אות פ: ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י (רות ד, א),הֲיַֽעֲלֶה־פַּח֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד (עמוס ג, ה), וְכׇל־עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ (תהלים קז, מב)[139], וְ֭אִיּוֹב הֶ֣בֶל יִפְצֶה-פִּ֑יהוּ (איוב לה, טז), הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא (תהלים פח, יא), שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה (דברים טז, א)[140], עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ (בראשית א, יא)[141], וְזֶה־פִּרְיָֽהּ (במדבר יג, כז), מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ (בראשית לח, כט), מְֽכַסֶּה-פֶּ֭שַׁע מְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה (משלי יז, ט)[142],

אות צ: ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה (בראשית יט, יד), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י (שמות יב, לא), אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֮ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע (תהלים מה, ח), וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר (שמות כח, לו), לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע (ישעיהו נח, ג), בֶּן-אָדָ֗ם יַ֠עַן אֲשֶׁר-אָ֨מְרָה צֹּ֤ר עַל-יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ הֶאָ֔ח (יחזקאל כו, ב)

אות ק: זְכֹ֤ר עֲדָֽתְךָ֨ ׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם (תהלים עד, ב), יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ (ויקרא כז, ט/י/לב/לג), מִי־שָׂ֣ם מְ֭מַדֶּיהָ כִּ֣י תֵדָ֑ע א֤וֹ מִֽי־נָטָ֖ה עָלֶ֣יהָ קָּֽו (איוב לח, ה), אֶת־מִ֤י חֵרַ֙פְתָּ֙ וְגִדַּ֔פְתָּ וְעַל־מִ֖י הֲרִימ֣וֹתָ קּ֑וֹל (מלכים ב, יט, כב + ישעיהו לז, כג), קָמָ֣ה אֵֽין־ל֗וֹ צֶ֚מַח בְּלִ֣י יַעֲשֶׂה־קֶּ֔מַח (הושע ח, ז), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהלים כ, ט), הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ (דברים לב, ו), וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו (שמות כה, כט), וּבָזֹאת֙ עָלֶ֣יךָ קֶּ֔צֶף מִלִּפְנֵ֖י יְהֹוָֽה (דברי הימים, ב, יט, ב)

אות ר: מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע (חבקוק ג, יג)[143], כִּ֤י מִקְנֶה־רַּב֙ הָ֣יָה ל֔וֹ (דברי הימים ב, כו, י), הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם-יָ֝לִ֗ין עַל-אֲבוּסֶֽךָ (איוב לט, ט), מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ יָשִׁ֣יב חֵמָ֑ה (משלי טו, א), וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב)[144],

אות ש: לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי-חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ (ישעיהו ה, יד), אִם־אֶסַּ֣ק שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑תָּה וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל הִנֶּֽךָּ (תהלים קלט, ח)[145], תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (התפתחו) הִֽתְפַּתְּחִי֙ מוֹסְרֵ֣י צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת-צִיּֽוֹן (ישעיהו נב, ב), עָ֘לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם | שָׁ֘בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי (תהלים סח, יט), וַתֹּ֤אמֶר נׇעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ (רות א, ח), וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכׇל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע (בראשית מו, א), מָתַ֞י יַעֲבֹ֤ר הַחֹ֙דֶשׁ֙ וְנַשְׁבִּ֣ירָה שֶּׁ֔בֶר וְהַשַּׁבָּ֖ת וְנִפְתְּחָה־בָּ֑ר (עמוס ח, ה), וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר (שמות כא, לג)[146], וִ֝ימִינָ֗ם מָ֣לְאָה שֹּֽׁחַד (תהלים כו, י)[147], וּמַגִּ֤יד לְאָדָם֙ מַה-שֵּׂח֔וֹ (עמוס ד, יג), הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד), ע֭וּרָ֥ה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר (תהלים קח, ג)[148], אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה (בראשית לא, יג)[149], כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה (דברים יב, ה)[150], וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם (שמות ג, יג)[151], זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (שמות ג טו)[152], א֤וֹדֶה שִּׁמְךָ֖ יְהֹוָ֣ה כִּי־טֽוֹב (תהלים נד, ח), קַ֥ח בִּֽלְבָבְךָ֖ וּבְאָזְנֶ֥יךָ שְּׁמָֽע (יחזקאל ג, י)[153], כִּ֤י מִקְּטַנָּם֙ וְעַד-גְּדוֹלָ֔ם כֻּלּ֖וֹ בּוֹצֵ֣עַ בָּ֑צַע וּמִנָּבִיא֙ וְעַד-כֹּהֵ֔ן כֻּלּ֖וֹ עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר (ירמיהו ו, יג)[154],

אות ת: וְהִתְוִ֨יתָ תָּ֜ו עַל־מִצְח֣וֹת הָאֲנָשִׁ֗ים (יחזקאל ט, ד), עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה (מיכה ד, ח), מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ (שיר השירים ה, ח), וַיְשִׂימֶ֤הָ תֵּל־עוֹלָם֙ שְׁמָמָ֔ה (יהושע ח, כח), הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה (איוב ד, ב).

דגש דחיק של המילית "מה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילית מה, מנוקדת בתנועת פתח ומוקפת למילה שלאחריה. אחרי המילית מה יבוא לעולם דגש חזק (דגש מה), למעט אם המילה שלאחריה פותחת באות גרונית. במקרה זה המילית מה, מנוקדת דרך כלל בקמץ. אם המילה השנייה פותחת באות ח' או ע' קמוצות, המילית מה תבוא בתנועת סגול[155]. בכך, יש דמיון/זהות, בין ניקוד המילית מה לניקוד אות ה' הידיעה, שגם לאחריה תמיד יבוא דגש חזק למעט אם אות גרונית באה אחריה, שאז אות ה' היידוע תנוקד כנ"ל.

המדקדקים המסורתיים, החשיבו את דגש מה, לדגש דחיק רגיל (בדומה לדגש הנדון בערך זה), ומאחר והמילית מה מנוקדת בתנועת פתח, המדקדקים המסורתיים תיארו את דגש הדחיק כדגש שיבוא אחרי תנועות פתח קמץ וסגול. זאת, אף על פי שאין דחיק אחרי תנועת פתח למעט אחרי המלית מה.

מהותית יש שוני רב, בין הדגש שלאחר המילית מה, לבין דגש הדחיק (המתואר בערך זה בפיסקאות על זיהוי התופעה וכלליה), וזאת לפחות בשלוש נקודות: (1) אחרי המילית מה, יבוא לעולם דגש חזק, גם כשהמילה השנייה לא מוטעמת בהברתה הראשונה, (2) המילית מה עצמה מוטעמת מהותית בהטעמה מלרעית, כי יש בה רק הברה אחת, ובנוסף, (3) המילית מה היא המילה היחידה, בה יש דגש דחיק אחרי תנועת פתח. 3 הנקודות האלה מבדילות בין הדגש שבא אחרי המילית מה, לבין דגש הדחיק הרגיל, כאשר 2 המאפיינים העיקריים של הדחיק (מילה ראשונה מלעלית ומילה שנייה המוטעמת בהברתה הראשונה) לא קיימים בדגש מה. הבדלים מהותיים ובולטים אלה, גרמו לגזניוס, כנראה, לקבוע כי הדגש שלאחר המילית מה אינו דגש דחיק, כאשר כוונתו היא, ככל הנראה, שמדובר בתופעה שונה לחלוטין מדגש הדחיק. גזניוס רואה בדגש שלאחר המילית מה כדגש חזק רגיל, הסוגר תנועה קטנה בלתי מוטעמת. גם אצל האחים קמחי, רואים התייחסות דומה, המתבטאת בכך שהם רואים בדגש מה, כדגש דחיק הכמעט יחיד, ואילו את שאר הדוגמאות הם משייכים לקטגוריית האתי מרחיק. היינו, גם הם ראו בדגש מה, כמקרה שונה מהתופעה הכללית המתוארת בערך זה. ההבדלים הנ"ל, לא "הפריעו" למדקדקים מסורתיים רבים, לראות בדגש המילית מה, כחלק מהתופעה המתוארת בערך זה, ואף מביאים דוגמאות קלאסיות לדחיק מדגש מה, כגון, מה-בצע, מה-פרצת וכו'.

דוגמאות לדחיק מה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיק מה, נפוץ כל כך במקרא, משום שאחרי כל מופע של המילית מה יבוא דחיק. נראה כי דחיקי מה עולים במניינם על כל שאר מופעי הדחיק גם יחד. לכן אנו מביאים להלן דוגמאות בודדות בלבד:

הדוגמאות המפורסמות שהובאו על ידי המדקדקים המסורתיים: מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ (בראשית לז, כו), וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ (עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ).

דוגמאות נוספות: וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק (בראשית מד, טז), וְעַתָּ֗ה מַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר (ירמיהו ב, יח), וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהֹוָה (במדבר כג, יז), מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב (במדבר כד, ה).

יוצאים מן הכלל - היעדר דגש דחיק אחרי מה הבאה בתנועת פתח: היעדר דגש אחרי מה הוא נדיר מאוד: גּ֚וֹי לֹא-תֵדַ֣ע לְשֹׁנ֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע מַה-יְדַבֵּֽר (ירמיהו ה,טו). תשומת הלב כי היעדר הדגש בצירוף מַה-יְדַבֵּֽר, תואם לכלל ניקוד ה' הידיעה, שגם בה אות יוד שוואית אחרי ה' היידוע, לא מקבלת דגש חזק[156]

דחיק בהטעמת משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדוגמאות הבאות, מופיע דחיק אף על פי שההברה הראשונה לא מוטעמת[157]: הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י (בראשית יט, ב),, מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ הֹ'[65] (שמות טו, יא - שירת הים), וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ (שמות כז, ג), וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו (שמות כה, כט), וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב), עָשִׂ֤יתָ לִּירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ (יהושע ח, ב), וְהָיְתָ֤ה יָדְךָ֙ עִמִּ֔י וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י (דברי הימים א, ד, י), צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ (תהלים לא, כ), נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו), וַיְשִׂימֶ֤הָ תֵּל־עוֹלָם֙ שְׁמָמָ֔ה (יהושע ח, כח).

מדובר ביוצאים מן הכלל בודדים, שיש בהם כלל מוגדר שיוסבר להלן:

להבנת תופעה זו יש להסביר את כלל ההטעמות:

כלל ההטעמות קובע, כי במקרה ומילה היא בת 3 הברות ומעלה, יש הטעמת משנה אמִתית בהברה 3[158], להקלה על הגיית המילה.

מספור ההברות:

ההטעמה הראשית תהא בהברה האחרונה (מלרע), או בהברה שלפניה (מלעיל). ההברה המוטעמת היא הברה 1. מההברה המוטעמת יש לספור הברות לאחור.

הברה 2 - ההברה שלפני ההברה המוטעמת, לא תהא מוטעמת לעולם. לכן מדגישים המדקדקים כי מתג / געיה, שבאה בהברה הסמוכה לפני ההברה המוטעמת, אינה הטעמת משנה, אלא מסומנת געיה (מתג), רק כדי להורות, שהשווא שלאחר הברה 2, לא סוגר את הברה 2, אלא פותח את הברה 1 - היינו השווא הוא שווא נע. ובלשון בעלי הדקדוק, "הגעיה היא מחמת השווא נע".

דוגמאות מוכרות: הלכה, ירדה, שמרו, כותבים, וכדומה. כלומר בכל אלפי המילים האלה במקרא (בדר"כ מילים בנות 2 הברות), לא עוצרים מעט, בתנועה הגדולה של הברה 2 (הפותחת את המילה), בהיעדר הטעמה אמִתית, אלא יש רק להניע את השווא שאחריו. זאת אף על פי שיש געיא תחת התנועה הגדולה בהברה 2.

הסיבה לכך, שהטעמה 2 אינה מוטעמת, היא כי מדובר בהברות צמודות.

ככל הנראה בכל שפה אנושית, דיבור המטעים 2 הברות צמודות נשמע מאוד גרוע: השומע יכול לחשוב שהדובר לועג לשומע, או שהדובר אינו נורמלי[159].

לעומת זאת במילה יותר ארוכה, הברה 3 תקבל הטעמת משנה אמִתית, כדי להקל על הגיית המילה ולחלק את נגינתה ל-2:

ההטעמה העיקרית תהא בסוף המילה, ובנוסף תהא הטעמה משנית בהברה 3 בתחילת המילה.

כך, כלל ההטעמות מחלק את ההטעמה במילה ארוכה, ונותנת הטעמה משנה קטנה אמִתית אשר מקלה על ההגייה.

לדוגמה: המילה "הללויה" בתהילים. יש הטעמת משנה על האות ה' הפותחת, והטעמה מלרעית עיקרית תחת האות י' שבסוף המילה.

לדוגמה: ואבימלך (האות ו' בהברה 3 בתחילת המילה, מקבלת הטעמת משנה, המקל על הגיית המילה. ההטעמה הראשית המלעלית היא באות מ). וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ (וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע - בראשית כא, יד) - האות ו' במילה וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ, מוטעמת בהטעמת משנה, כי מדובר בהברה 3.

יישום כלל הדחיק בהטעמת משנה:

בדוגמות שהובאו ברישא של פסקה זו (בָּֽאֵלִם֙, סִּֽירֹתָיו֙, קְּעָרֹתָ֜יו, מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ, מֵּרָעָ֖ה, לִּירֵ֫אֶ֥יךָ), יש הטעמת משנה אמִתית בהברה הפותחת של המילה. במקרה של הטעמה משנית אמִתית בהברה הפותחת של המילה השנייה, יכול לבוא דחיק בתחילת המילה (זה אמנם נדיר למדי), אף על פי שהמילה אינה מוטעמת בהברה הפותחת בהטעמה הראשית (מלרע או מלעיל) אלא מדובר רק בהטעמת משנה. הנה כי כן: בדוגמאות הנ"ל, קיימת הדגשת דחיק באות הראשונה של המילה, משום שבהברה הפותחת יש הטעמת משנה אמִתית.

כלל "בגד כפת דסמיך לאהוי" ופירושו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, נוסח הכלל הוא: בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י - רפה, בר ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק[160].

פירוש הכלל:

בגד כפ"ת - אותיות בגד כפ"ת המופיעות בראש מילה,

דסמיך לאהו"י - שהמילה הסמוכה לפניה, מסתיימת בהברה פתוחה[161][162].

רפה - אות הבג"ד כפ"ת, שבראש המילה השנייה, נהגית בצורתה הרפה[163][164],

בר - חוץ (למעט)

ממפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק - היינו, אותיות בג"ד כפת בראש המילה השנייה, באות בצורתן הרפה, אלא אם כן, חל אחד מארבעת היוצאים מן הכלל (מבטלים) מפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק[165].

אם חל מבטל (אחד מהיוצאים מן הכלל) - אות הבג"ד כפ"ת, הפותחת את המילה, נהגית בצורתה הקשה (פוצצת/ סותמת), ולא בצורתה הרפה, היינו לא בהתאם לכלל "בגד כפת דסמיך לאהוי"[166].

ארבעת המבטלים (מפיק, מפסיק, דחיק, ואתי מרחיק)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. מפיק - משמעות המונח מפיק[167] לעניינינו, היא מילה הנסגרת על ידי עיצור. היינו, המילה הראשונה מסתיימת בהברה סגורה - הברה הנסגרת על ידי עיצור. במקרה בו המילה הראשונה נסגרת בעיצור[168], אות הבג"ד כפ"ת הפותחת את המילה השנייה נהגית בצורתה הקשה, משום שהמילה שלפניה לא מסתיימת בהברה פתוחה אלא נסגרת בעיצור (מפיק).

האותיות שמפיק רלוונטי בהן: כלל אותיות בגד כפת הסמוכות ליהו"א, מדבר על כך שהמילה הראשונה (בין 2 המילים הנבחנות בכל דחיק), מסתיימת באותיות אהו"י. אולם, מאחר שאות א' בסוף מילה, לא תהא עיצורית לעולם[169]. לכן, 3 מקרי המפיק הרלוונטיים לבחינה, הן אותיות הו"י[170].

מפיק הו"י - דוגמאות:

מפיק ה' - קיים במילה שמסתיימת באות ה' עיצורית (אות ה' שמבטאים אותה). לדוגמה במילה שמתייחסת לנקבה, כגון, לה, שלה, אישה (איש שלה - בעלה). דוגמאות פחות מוכרות: מילים שהאות ה' האחרונה היא שורשית ונשמעת כגון: גובה, כמה (כמיהה), נגה (אור), תלה (עייפות, שגעון, אי יכולת), תמה (תמיהה) וכו'. וכן, כל מקרי פתח גנובה המסתיימת באות ה', למשל אלוה. בכל המקרים האלה, האות ה' שבסוף המילה, היא ה' עיצורית שנשמעת, היינו היא סוגרת את ההברה המסיימת את המילה - והיא ראויה להינקד בשווא נח[171].

הדגמת בגד כפת קשים אחרי מפיק ה': וְלַ֨הּ[172] גַּפִּ֥ין אַרְבַּ֛ע (דניאל ז, ו), וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים (בראשית ו, טז), בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה (ישעיהו כז, ח), וַיָּ֖סֶךְ אֱל֣וֹהַּ בַּעֲדֽוֹ (איוב ג, כג), ִֽי-יִתֵּ֣ן אֱל֣וֹהַּ דַּבֵּ֑ר (איוב יא, ה), הַבְס֣וֹד אֱל֣וֹהַ תִּשְׁמָ֑ע (איוב טו, ח), וְר֖וּחַ אֱל֣וֹהַּ בְּאַפִּֽי (איוב כז, ג).

מפיק ו' - מילה שנסגרת על ידי עיצור של אות ו', היינו, באות ו' נשמעת/נהגית[173]. לדוגמה, אחיו, אחריו, ידיו, עניו, השם עשיו (אחיו של יעקב), צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו, רגליו וכו' - בכל הדוגמאות האלה האות ו' נשמעת (נהגית).

הדגמת בגד כפת קשים אחרי מפיק ו': אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ, יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י ה', אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ[174], וּפָרַשְׂתָּ֖ אֵלָ֣יו כַּפֶּֽךָ (איוב יא, יג), וְ֝נַפְשׁ֗וֹ עָלָ֥יו תֶּאֱבָֽל (איוב יד, כב), כִּ֤י | לֹא-יָדַ֣ע שָׁלֵ֣ו בְּבִטְנ֑וֹ (איוב כ, כ).

מפיק י' - וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות לג, כג), אחרָי, לפנַי, הוי[175], אוי[176], תַּרְחִ֣יב צַעֲדִ֣י תַחְתָּ֑י וְלֹ֥א מָ֝עֲד֗וּ קַרְסֻלָּֽי (תהלים יח, לז) וכו'.

הדגמת בגד כפת קשים אחרי מפיק י': מה־שַּׁדַּ֥י כִּֽי־נַעַבְדֶ֑נּוּ (איוב כא, טו), מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י (בראשית טז, ח), עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל (דניאל ד, ה), ה֣וֹי בָּנִ֤ים סֽוֹרְרִים֙ (ישעיהו ל, א), ה֤וֹי כׇּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם[177][178](ישעיהו נה, א).

2. מפסיק - כשהמילה הראשונה מוטעמת בטעם שאינו מחבר אלא מפסיק.

היינו, כשהמילה השנייה באה אחרי פסיק (ולו הקטן ביותר), היא כאילו באה בפני עצמה ואין לה מילה קודמת, ואז המילה השנייה פותחת באותיות בג"ד כפ"ת בצורתן הקשה (דגש קל)[179].

דוגמה לטעמים מפסיקים מטעמי המקרא: סוף פסוק, אתנח, זקף, פשטא, רביע, טפחא, תביר וכו' (להבדיל מהטעמים המשרתים - המחברים, שרק אחריהם יבוא דחיק, למשל מרכא, מהפך, מונח, קדמא, דרגא וכו').

3. המבטל השלישי הוא דחיק - דגש חזק הפותח את המילה השנייה (שכלליו מוסברים בערך זה) המבטל את ההגייה הרפה של אות מאותיות בג"ד כפ"ת הפותחת את המילה.

4. המבטל הרביעי הוא אתי מרחיק המוסבר להלן:

אתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המדקדקים המסורתיים, האתי מרחיק והדחיק הם אותה תופעה המוסברת בכללי הזיהוי בערך זה, כאשר חלק מהמקרים נקראו דחיק וחלק אתי מרחיק. כלומר, מדובר בדגש חזק. לשיטה זו, משמעות המונח "אתי מרחיק", הוא ריחוק מיקום ההטעמות: בין המילה הראשונה המלעלית, לבין המילה השנייה המוטעמת בראשה. לשיטה זו, אין משמעות מעשית להבדלי הסיווג, על ידי הקוראים בתורה המקפידים על קריאה מדויקת, אלא משמעות תאורטית בלבד; כי גם מי שמשייך חלק מהמקרים לקטגוריית האתי מרחיק, ידגיש אותם בדגש חזק (ולמקרי הדגש הקל שבפיסקה הבאה, לא יוחד לשיטתם מונח דקדוקי, לסיווג כולל שלהם).

ערך זה מוסבר בהתאם לסיווגו של הרז"ה, שהתקבל על ידי המדקדקים היהודים המסורתיים המאוחרים, שהחלו להשתמש תדיר במונח דחיק בקשר לכל הקטגוריות של דגש חזק, ותוך שימוש פוחת והולך במונח אתי מרחיק, שיוחד למקרים מיוחדים כמוסבר להלן, לפי סיווגו של הרז"ה (שלמה זלמן הנאו).

המונח אתי מרחיק, ע"פ סיווגו החדש של הרז"ה, יוחד לתופעה אחרת, במסגרתה, אות מאותיות בגד כפ"ת שוואית, הבאה בראש מילה, מנוקדת כאות הדגושה בדגש קל (קשיין)[180], אף על פי שהיא באה בתוך משפט, והייתה אמורה להיות רפה, על פי כלל הבגד כפת דסמיך לאהו"י[181].

הפירוט בפיסקה הבאה, של סוגי האתי מרחיק - הוא לפי הסיווג של הרז"ה:

סוגי האתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, אתי מרחיק יבוא אך ורק במילה הנפתחת בשווא (נע).

סוג ראשון כשהמילה נפתחת בשתי אותיות ב' או בשתי אותיות כ' (ובלבד שהאות הראשונה שוואית).

דוגמאות לשתי אותיות ב' רצופות בראש מילה:

וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י (בראשית לט, יב), וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ (שמות ז, כח), בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ (דברים ו, ז + דברים יא, יט), נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבׇשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּ֘נוּ֮ כְּלִמָּתֵ֒נוּ֒ כִּי֩ לַיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ חָטָ֗אנוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ וַאֲבוֹתֵ֔ינוּ מִנְּעוּרֵ֖ינוּ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה (ירמיהו ג, כה), וְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית־יְ֝הֹוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים (תהלים כג, ו)[182], וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם (תהלים עח, נח), כִּ֤י מַה-חֶפְצ֣וֹ בְּבֵית֣וֹ אַחֲרָ֑יו (איוב כא, כא), עַתָּה֙ שְׁבָ֣ה בְּבֵיתֶ֔ךָ (דברי הימים ב, כה, יט).

אין אתי מרחיק באות ב', בפסוק וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח (ויקרא כא, יג). (זאת משום שהאות ב' של המילה "בִבְתוּלֶ֖יהָ" חרוקה - היינו, באה בתנועת חיריק. לכן, במילה "בִבְתוּלֶ֖יהָ" גם הב' הראשונה רפה! - כמופיע בספרים המדויקים. ספרים רבים טעו בדוגמה זו).כך גם לא באות ב' בפסוק וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ (בראשית לח, ה) - האות ב' רפה, כי גם כאן האות ב' חרוקה, וגם לא בפסוק וְהָיְתָ֤ה בָבֶל֙ צְבִ֣י מַמְלָכ֔וֹת תִּפְאֶ֖רֶת גְּא֣וֹן כַּשְׂדִּ֑ים (ישעיהו יג, יט), כי המילה "בָבֶל֙" מתחילה בקמץ ולא בשווא.

דוגמאות לשתי אותיות כ' רצופות בראש מילה:

הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם (מלכים א, יח, מד), הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן (ישעיהו י, ט), וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָֽׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר (יהושע י, כ).

מקרה דומה: "וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה, יא). רואים כאן אות כ' שלאחריה ח' ולאחריה שוב כ'. בהיגוי שאינו מבדיל היטב בין כ' רפה לאות ח', נוצרת הגייה רצופה של מעין שלוש אותיות כ' רפה. הפתרון שניתן לקושי בהגייה, הוא סוג של אתי מרחיק, באופן בו האות כ' בראש המילה "כְּחָכְמַת" (דניאל ה, יא), נהגית בצורתה הקשה, בניגוד לכלל ה- "בגד כפת דסמיך ליהוא"[183].

סוג שני - מילים הנפתחות באותיות בפ, היינו, באות ב' (שוואית) שבאה (בתחילת מילה) לפני אות פ': למשל:

וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה (שמות יד, ד) בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו (שמות יד, יח), לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ (ויקרא כה, נג), וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ (ישעיהו נט, כא), אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף (שיר השירים ח, יא). האות ב' בראש המילים בְּפַרְעֹה֙, בְּפֶ֖רֶךְ, בְּפִ֑יךָ, בְּפִרְי֖וֹ, בדוגמות אלה - היא אות ב' קשה (דגושה בדגש קל- קשיין), מחמת האתי מרחיק. דוגמאות נוספות: וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית (צפניה ג, יג), תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן (מלאכי ב, ב), וָאָשִׂימָה֩ בְּפִיהֶ֨ם דְּבָרִ֜ים לְ֠דַבֵּר (עזרא ח, יז).

משמעות המונח אתי מרחיק: בשני הסוגים הראשונים: המונח אתי מרחיק מכוון ככל הנראה לכך, שהאות השנייה (הזהה לאות הראשונה - סוג 1, או הפ' שלאחר הב' - סוג 2) - היינו האות הרחוקה מהמילה הראשונה (המילה שלפניה) - היא הגורם להגייה הקשה, של אות הבגד כפ"ת השוואית, הפותחת את המילה (בניגוד לכלל של בן אשר המרפה את אותיות בגד כפ"ת כשהן באות בראש מילה שנייה הסמוכה/צמודה לאות אהו"י הבאה בסוף המילה הראשונה).

בשני הסוגים הראשונים, סיבת האתי מרחיק היא, שהמילה השנייה פותחת בשתי אותיות נושבות/נושפות רצופות (ב' כ' פ' רפות)/ אותיות שהיגויין יוצא ממקום אחד, ומאחר והאות הראשונה באה בשווא, שאינה תנועה בפני עצמה, אלא מידבקת לתנועה אותה היא פותחת, יש קושי לבטאם בקלות, ועל כן האות הפותחת, נהגית בצורתה הקשה. סיבה זו מאפשרת לפרש בצורה נוספת את המונח אתי מרחיק: קושי ההיגוי מחייב "להתכונן", להגייה הלא פשוטה של אותיות נושבות רצופות (לקחת אוויר) ואז ממילא נוצרת הפסקה, המרחיקה את המילים הסמוכות. לאחר שכבר נוצרה הפסקה, ממילא ההיגוי של המילה השנייה הוא כמו לאחר הפסקה, בה אות הבגד כפת נהגית בצורתה הקשה. כשאין קושי בהיגוי, האותיות הזהות נשארות בהתאם לכלל ה-"סמיך ליהוא" וגם האות הראשונה נהגית בצורה הרפה. למשל, לֹֽא־תְתַעֵ֣ב וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן[184] (לשמיעת ההיגוי הרפה הנכון - ראה הדגמת קריאה בתורה בקישורים חיצוניים למטה).

סוג שלישי של אתה מרחיק: הם מקרים שיש סיבה רחוקה שאינה מכללי הדקדוק המוכרים, בגינה אות מאותיות בגד כפ"ת, הופכת לקשה (בראש מילה), במקום להיות רפה (ע"פ כלל "הסמוך ל-אהוי" שניסח בן אשר כנ"ל).

לסוג שלישי זה, ייחד הגאון בן חיים במקראות גדולות שהדפיס, את הערת המסורה המפורסמת אודות "יח' מילין דגש בתר יהוא בלא מבטל"[185], על המילה "כְּחׇכְמַת"[186], בדניאל ה' יא'[187].

להלן דוגמאות שהביא בן חיים בהערה:

דוגמאות משירת הים, למקרים בהם סיבה רחוקה (מיוחדת) גורמת לאתי מרחיק (אות בג"ד כפ"ת קשה בראש מילה):

1. מִ֥י כָּמֹ֖כָה (השני), בפסוק: מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא (שמות טו, יא): האות כָּ נקודה כאות כ' קשה, מסיבה רחוקה, "שלא יגמגם מיכה אצל השם", כפי ניסוחו של הגאון בעל המנחת שי. כלומר, שלא יהא עניין של נמיכות חלילה, בסמוך (בצמוד) לאחר שם השם.

הכוונה/הפירוש של המילים, "שלא יגמגם מיכה אצל השם": מיכה היא שם הפעולה של השורש מוך, שמשמעותו נמיכות (לדוגמה, וכי ימוך אחיך, ואם מך הוא מערכך וכו'). שם ה' מופיע לפני המילים מִ֥י כָּמֹ֖כָה (המופע השני בפסוק). קריאת שלוש המילים האלה ללא פיסוק היא יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה. אם יהגו את האות כ' הפותחת את המילה כָּמֹ֖כָה בצורתה הרפה ("כָמֹ֤כָה" - כמתחייב מהכלל של בן אשר), עלול להישמע עניין של נמיכות בסמוך לשם השם ("השם מיכה" - חלילה). לכן מסיבה רחוקה זו, לפיה עלולה להיגרם טעות בהבנת המשמעות של המילים, למי שישמע את המילים "השם מי כמוכה" בהגייתן לפי הכללים הרגילים, שינו את ההגייה לכ' קשה במקוום כ' רפה[188].

2. יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן (תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן - שמות טו, טז ) - מסיבה רחוקה - שלא יישמע חלילה - ידמוך אבן).

3. עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ (נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ - שמות טו, יג) - קרוב למילה מגואל שמשנה למשמעות לא נעימה (מלוכלך, טמא, מטונף, בזוי, מאוס, פסול - למשל בנבואת מלאכי[189]. מאותה סיבה בא אתי מרחיק במילים גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה- שמות טו, א) המופיעות בשירת הים (בפתיחה) ובסמוך לאחריה (בשירת מרים: וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה - שמות טו, כא) ובשני המקומות מנוקד גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (באות ג' קשה מחמת האתי מרחיק).

4. בן חיים מביא גם את הצירוף גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ מבלי לציין שהצירוף מופיע פעמיים[190]. לדעתינו, בצירוף גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א, יש באות ד' דגש חזק בחינת דחיק בהטעמת משנה, ולא דגש קל. ראשית, בדוגמאות בן חיים יש 6 דחיקין ולא אתי מרחיק מתוך 18 שלהן טוען בן חיים (דחיק ואתי מרחיק - הכל בהתאם לסיווג בערך זה ע"פ שיטת הרז"ה). שנית, פעמים רבות במקרא, מופיע הצירוף של אותיות ד' ו- ת' רפות, מבלי שבעלי המסורה חששו שיש קושי בהיגוי, או מקום לבלבול (יתדותיו, יתדות וכדומה). לא סביר שדווקא, מופע מסוים (גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א), ישונה לדגש קל. אשא על כן, נראה לנו כי מדובר בדגש חזק.

5. וגם את שני המופעים וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל, וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙[191], בהן במילה אחת יש פעמיים היפוך כללי הבגד כפת[192].

יחודו של הדחיק לעומת 3 המבטלים האחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה משלושת המבטלים האחרים (מפיק, מפסיק ואתי מרחיק), החלים באותיות בגד כפ"ת, הדחיק בא בכל האותיות (למעט האותיות הגרוניות שלא מקבלות דגש).

בשונה משלושת המבטלים האחרים (מפיק, מפסיק ואתי מרחיק), שמודגשים בדגש קל (- קשיין), הדחיק מודגש בדגש חזק.

שונותו הרבה של הדחיק, מ-3 המבטלים האחרים, גורמת לתהייה מדוע הובא הדחיק, במסגרת כלל אותיות הבגד כפת שלאחר אותיות אהו"י (ראו להלן בפסקה "היסטוריה"), בייחוד כשהדחיק חל בכל האותיות (למעט הגרוניות) ולא רק באותיות בגד כפת. תהייה זו מוסברת במרכזיות התנאי שבכל דחיק, שלפיו דחיק לעולם יבוא לאחר מילה המסתיימת בהברה פתוחה. המונח הטכני אצל בעלי המסורה למילה המסתיימת בתנועה פתוחה הוא "אהוי" (אותיות אהוי = אמות הקריאה), ובמסגרת הכלל על אותיות בגד כפת לאחר אהוי, הוכנס נושא הדחיק שגם הוא לעולם יבוא לאחר אותיות אהוי (מילה המסתיימת בתנועה פתוחה).

הסבר נוסף שעולה על הדעת, הוא, שמחמת הקושי בזיהוי סוג הדגש באות בגד כפ"ת דגושה, הבאה בראש מילה, הובא כלל הדחיק במסגרת הכלל המסביר את הגיית אותיות בגד כפ"ת: כך, בעוד שכאשר יש דגש באותיות טס שקץ נוזלים, הבאות בראש מילה, ברור שמדובר בדגש חזק (דחיק), הרי שאם בא דגש באות מאותיות בגד כפ"ת, אזי יש ספק של ממש, האם מדובר בדגש קל (קשיין), או שמא בדגש חזק (דחיק). במילים אחרות, מאחר שקושי הזיהוי של הדחיק, רלוונטי ובא לביטוי רק באותיות בגד כפ"ת, לכן הובא עניין הדחיק, במסגרת כלל דקדוקי אודות הגיית אותיות בגד כפ"ת.

חלוקות אחרות של הקטגוריות דחיק ו-אתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה לקטגוריות בערך זה וההבחנה בין דחיק ואתי מרחיק היא ע"פ הרז"ה (שלמה זלמן הנאו) ואחרים בעקבותיו, היוצרת הבחנה מהותית בין הקטגוריות שיש בה היגיון דקדוקי המובן ע"פ כללי הדקדוק הרגילים[193].

המדקדקים המסורתיים שקדמו לרז"ה (וגם לאחריו), חילקו אחרת את הקטגוריות, באופן בו לחלק מהמקרים קראו דחיק ולאחרים אתי מרחיק[194], וכאשר שני המונחים מתארים את התופעה המתוארת בערך זה. חלוקות אלה נעדרות היגיון דקדוקי של ממש, מספרן רב, ולעיתים יש סתירה פנימית בתיאור וחלוקת הקטגוריות אצל אותו מדקדק.

גומפרץ במאמרו מתאר את הערבוביה בין הקטגוריות, ואת העובדה שכבר המדקדקים קדומים עמדו על כך. צבי בצר מפרט במאמרו את שיטת המנחת שי בחלוקה בין הקטגוריות. גם ד"ר י.ג.פ. גומפרץ (בספרו מבטאי שפתינו), מחלק את הקטגוריות של דחיק ואתי מרחיק כדרכו של המנחת שי: כשהמילים מוקפות מדובר באתי מרחיק. לעומת זאת כאשר המילה הראשונה לא מוקפת לשנייה, אלא היא באה בטעם משרת (והיא מלעלית או בנסוג אחור) מדובר בדחיק.

האחים קמחי – שניים מחשובי המדקדקים היותר קדומים (הרד"ק במכלול ואחיו הגדול משה קמחי בספרו מהלך שבילי הדעת), מכניסים את כל המקרים לקטגורית האתי מרחיק, והדחיק מיוחד אצלם רק לדגש החזק שבא אחרי המילית מה[195].

אהרן דותן בבתחילת מאמרו "לבעיית הדחיק והאתי מרחיק"[196], מביא סיכום של חלוקת הקטגוריות כפי שניסח זליגמן בר שלדעתו, אתי מרחיק הם המקרים בהם יש ריחוק של מיקום ההטעמה בשתי המילים, בין שהן מוקפות ובין שלא, בין שהתיבה הראשונה היא מלעילית מלכתחילה ובין שמיקום ההטעמה נסג אחורה. לעומת זאת הדגש ייקרא דחיק, אם המילים מוקפות ובמילה הראשונה אין שום הטעמה. דותן מבקר את חוסר ההיגיון של חלוקה זו, לא מקבל את חלוקתו של בער (זליגמן בר), ורואה בה ובחלוקות האחרות חלוקות מלאכותיות. דותן מסביר כי הקפת המילה הראשונה לשנייה או סימונה במשרת בלבד, נובעת מהמצב הפיסוקי של כלל המשפט. אם המילה השנייה מופיעה בטעם מפסיק, המילה הראשונה תוטעם במשרת, ואילו אם המילה השנייה באה בטעם משרת – בדרך כלל תהא התיבה הראשונה מוקפת. לדבריו, אין שום משמעות למיקוף, שנקבע מסיבה טכנית דקדוקית (סוג הטעם שעל המילה בה מופיע הדחיק), והוא לא קשור בסיווג הקטגוריות (האם דחיק או שמא אתי מרחיק)[197].

דותן מביע עמדה חדשה, שלפיה מדובר בעניין אחד ורק שמות המונחים שונים: דחיק הוא סימן הדגש (הנקודה שבתוך האות הפותחת מילה), ואילו אתי מרחיק הוא שם התופעה. מסקנתו דומה למדי לחלוקתם של האחים קמחי, שלפיהם כלל התופעה נקראת אתי מרחיק.

מדקדקים שראו בדחיק דגש שאינו דגש חזק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות בגינה המדקדקים המסורתיים ראו בדחיק דגש חזק, הן ככל הנראה, הופעתו באותיות טס שקץ נוזלי"ם, ולא רק באותיות בגד כפ"ת, מחד, ומאידך, העדרו מהאותיות הגרוניות.

נקודה כסימן גרפי באות מאותיות טס שקץ נוזלי"ם פירושה הרגיל הוא דגש חזק (כפלן). העדרה מהאותיות הגרוניות שאינן מקבלות דגש חזק, מחזקת מאוד את פירוש נקודת הדחיק כדגש חזק.

מכאן, קצרה הדרך להגיית הדחיק באופן מוארך כדגש חזק, וברורה עמדת המדקדקים המסורתיים שראו בדחיק דגש חזק.

למרות זאת, חלק מהמדקדקים בעת החדשה, הביעו ספקות במה שנראו כעובדות היסוד של הדחיק:

יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא" (הוצאת האקדמיה, תש"ע), סבור שדחיק אינו דגש חזק: "יש מלומדים [הסבורים] כי הדחיק או האתי מרחיק מייצגים הכפלה אמתית, שאינה אלא סוג מיוחד של הדגש החזק. אולם סברה זו אינה מתקבלת על הדעת" (עמ' 123). עמדה זו מבטאת היטב את העובדה, כי הדחיק זר וחורג לדקדוק העברי המוכר, בו אין דגש חזק בראש מילה[198], והוא מבטא תופעה קדומה[199]. לעומתו, גזניוס מאשר כי המדקדקים היהודים המסורתיים ראו בדחיק דגש חזק.

גם פרופ' אהרן דותן, במאמרו לבעיית הדחיק והאתי מרחיק (עמ' 105 עמודה שמאלית)[196], סבור "שלא מדובר בדגש (חזק) רגיל". זאת אף על פי שהוא ער לכך, "שה (מונח) דחיק שימש אי פעם לציון נקודת הדגש הרגיל", כמוכח מהערת המסורה על המילה "ערומים" (ראה לעיל בפיסקה "משמעות המילה דחיק"). דותן מביא את עמדת המלומד ברגשטרסר שלפיו לא מדובר בדגש כפלן, ומאידך את עמדת גזניוס וישראל ייבין הסבורים שמדובר בדגש כפלן. לדעת פרופ' דותן, הסימן הגרפי של נקודה בראש מילה אינה דגש חזק (כפי שנקודת המפיק באות ה בסוף מילה, אינה דגש חזק), אלא סימון גרפי שנועד לציין הפרדה[200] בין המילה הקודמת למילה בה מופיע הדחיק (תוך שהוא מביא עמדות מלומדים אחרים שסברו שמדובר בדגש מחבר, כעמדת המדקדקים המסורתיים)[201].

צבי בצר במאמרו על הדחיק אצל המנחת שי[202], מסכם את הסיבות בגינן ברגשטרסר סבר כי דחיק אינו דגש מכפיל: סימון הדחיק בין התיבות בניקוד הבבלי, ובאות האחרונה של המילה הראשונה בניקוד הארץ ישראלי. הוא גם מביא עמדת דותן שלפיה, רק דגש "מה" הוא כפלן, בשונה מדגש הדחיק, משום שצורת המילית מה (מורפולוגית), דומה לאות ה' הידוע, וכן כי מה שונה מהדחיק, גם בכך שאינה מחייבת הטעמה בראש המילה השנייה, ובנוסף, אוריגינס מתעתק את המילים מה בצע כ- מהבבצע.

הדעה החריגה שלפיה מדובר בדגש קל:

ב- 1833 הודפס ספר דקדוקי אליהו, שחיבר צבי הירש מרעזיצע, ובו "כללי דקדוק מהגר"א" (הגאון מווילנא) . בספר מיוחסת להגר"א הטענה, כאילו דחיק הוא דגש קל[203]. עמדת המחבר (צבי הירש מרעזיצע), נוגדת את עמדת כל המדקדקים היהודים המסורתיים, שראו בדחיק דגש חזק. מהטקסט עולה כי עמדתו נגזרת מדבריו (בשם הגר"א כביכול) שלפיהם יש דגש קל גם באותיות טס שקץ נוזלים, אך הגייתן נשתכחה. בכך ביצע המחבר קפיצה לוגית: שכן, ההיגד לפיו יש דגש קל גם באותיות טס שקץ נוזלים, מוזכר בצורה זו או אחרת, אצל כמה מדקדקים ואצל הרז"ה בפירוש[204], אך הם לא המשיכו וטענו שדחיק הוא דגש קל[205]. ספר בשם זהה (דקדוקי אליהו) ומטרה זהה (פירוש לספר קצר ובו כללי דקדוק שיוחסו להגר"א), פורסם מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 1939 בלודז', ומחברו, מדקדק בשם חיים הלל קרעזפיצקי, שולל את הסברה, כאילו לדעת הגר"א דחיק הוא דגש קל.

בחינת ספר דקדוקי אליהו (שיוחס כביכול להגר"א), מגלה שהוא ככל הנראה, קיצור נמרץ של "יסוד הניקוד" של הרז"ה (שפורסם 100 שנים לפני פרסום הפירוש של צבי הירש מרעזיצע לכללי דקדוק שיוחסו להגר"א); שמות הפרקים[206] וסדרם[207] זהה, וגם משפטי מפתח בספר נראים כהעתקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם התופעה "דחיק", שנוי במחלוקת ויש שקוראים לתופעה נושא ערך זה "אתי מרחיק" (או "אתה מרחוק"). אין משמעות לשם המונח, ואין זה משנה כלל אם שמה הטכני של התופעה הוא דחיק או אתי מרחיק. בערך זה מתוארת תופעה ברורה שיש לה כללים (המאפשרים את זיהוי התופעה).
  2. ^ הדיעה שלפיה מדובר בדגש חזק - היא עמדת המדקדקים היהודים המסורתיים באלף השנים האחרונות. זו גם עמדות המלומדים גזניוס וכן ישראל ייבין. לעומתם, המלומד הגרמני ברגשטרסר, פרופ' אהרן דותן במאמרו לבעיית הדחיק ואתי מרחיק (ה"ש 23) ופרופ' יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא" (הוצאת האקדמיה, תש"ע) (עמוד 123), סבורים שדחיק אינו דגש חזק - ראו בפיסקה האחרונה בערך זה ("מדקדקים שראו בדחיק דגש שאינו דגש חזק"), במסגרתה מובאת גם הדעה החריגה לפיה דחיק הוא דגש קל.
  3. ^ דגש חזק בא אחרי תנועה ותפקידו לסגור אותה, כלומר, הוא מופיע בתוך מילה ולא בראשה.
  4. ^ היינו, גם באותיות טס שקץ נוזלי"ם, ולא רק באותיות בגד כפ"ת. זו כנראה הסיבה בגינה המדקדקים המסורתיים ראו בדחיק דגש חזק, שכן, נקודה בתוך אות, כסימן גרפי בדקדוק העברי באותיות טס שקץ נוזלים, פירושה דגש חזק. לעומת זאת, נקודה באותיות בגד כפת יכולה להיות דגש חזק או דגש קל
  5. ^ בהתאם לכללי הזיהוי המפורטים להלן, בפיסקה: "זיהוי - מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?".
  6. ^ למעט כמה יוצאים מן הכלל, של דחיק באות ר'. למשל: (1) וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב), (2) מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע (חבקוק ג, יג), (3) אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), (4) יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע (משלי יא, כא), (5) מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו, א), (6) כִּ֤י מִקְנֶה־רַּב֙ הָ֣יָה ל֔וֹ (דברי הימים ב, כו, י). יש במקרא עוד למעלה מעשר מקרים, של אות גרונית דגושה בתוך מילה. למשל, אות ר' דגושה בפסוקים הבאים: וְכִעֲסַ֤תָּה צָרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ (שמואל א, א, ו), וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י (יחזקאל טז, ד), רִ֭פְאוּת תְּהִ֣י לְשָׁרֶּ֑ךָ (משלי ג, ח), לֵ֗ב י֭וֹדֵעַ מָרַּ֣ת נַפְשׁ֑וֹ (משלי יד, י), שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל (שיר השירים ה, ב), כִּ֣י עֲוֹנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ (עזרא ט, ו). אות א' דגושה בפסוקים: "וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה" (בראשית מג, כו) וכן, מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה (ויקרא כג, יז), יִ֣כֶל בְּשָׂר֣וֹ מֵרֹ֑אִי (ושפי) וְשֻׁפּ֥וּ עַ֝צְמוֹתָ֗יו לֹ֣א רֻאּֽוּ (איוב לג, כא), וַיָּבִ֨יאּוּ לָ֜נוּ כְּיַד-אֱלֹהֵ֨ינוּ הַטּוֹבָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אִ֣ישׁ שֶׂ֔כֶל (עזרא ח, יח).
  7. ^ הדגמת קריאה בתורה לפי כללי ההגייה, בה אפשר לשמוע היטב הגיית הדחיק.
  8. ^ באותיות בג"ד כפ"ת, הגייה כפולה (מוארכת) מחמת דגש חזק, היא גם הגייה סותמת (קשה/ פוצצת/ דגושה). ההגייה הכפולה והסותמת חלה גם במקרים, בהם אות הבג"ד כפ"ת שבראש המילה, הייתה אמורה להיות רפה, ע"פ הכלל שלפיו אות מאותיות בג"ד כפ"ת המצויה בראש מילה, הנמצאת בתוך משפט, נהגית באופן הרפה, אם קדמה לה מילה המסתיימת בהברה פתוחה (המילה הקודמת מסתיימה באות מאותיות אהו"י) ואין בין המילים פסיק. הסבר מפורט מובא להלן, בפיסקה "כלל בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י ופירושו"
  9. ^ לצילום כתב היד - ראה בקישורים חיצוניים.
  10. ^ ראו מאמרו של פרופ' יוסף עופר "קונטרסי המסורה של כתר ארם צובה - על פי העתק בארכיונו של יצחק זליגמן בר", עיוני מקרא ופרשנות ז: מנחות ידידות והוקרה למנחם כהן, רמת-גן תשס"ה, עמ' 137–162, וכן "ספר דקדוקי הטעמים לרבי אהרון בן משה בן אשר" של בר ושטרק, יצא לאור בלייפציג 1879. ראו אודות שניהם בקישורים חיצוניים
  11. ^ המבטלים המחזירים את הגיית אות הבג"ד כפ"ת לצורתה הקשה/סותמת/ פוצצת
  12. ^ בדקדוק העברי "התקני", אין דגש חזק בראש מילה. דגש חזק בא אחרי תנועה ותפקידו לסגור אותה, כלומר, הוא מופיע בתוך מילה ולא בראשה
  13. ^ המסקנה שמדובר בכלל קדום לדקדוק העברי הרגיל עולה גם מהאמור בפסקה "את מה דוחק הדחיק?" שבהמשך.
  14. ^ דגש לתפארת הקריאה היא תופעה מוכרת ואף נפוצה בדקדוק הטברני.
  15. ^ לסברה מקורית זו (שלי - ב.ג.), אין תימוכין בספרי הדקדוק המסורתיים, אך היא תואמת היטב את ההיגוי המסורתי של הדחיק, ובנוסף, פותרת הרבה מהמחלוקות, שבין המלומדים המודרניים, בינם לבין עצמם ובינם לבין המדקדקים המסורתיים. כך למשל, סברה זו מתיישבת בקלות עם הדעה של המדקדקים המסורתיים שלפיה מדובר בדגש חזק, בניגוד לעמדתם של גדולי המלומדים המודרניים, וגם מייתרת את הוויכוח אם מדובר בדגש מפריד או דגש מחבר. בנוסף, היא פותרת את התמיהה, כיצד השתרבבה תופעה דקדוקית קדומה לניקוד הטברני ששוכלל על ידי מסרנים שהיו קפדניים מאד ולא סביר שהטמיעו תופעה קדומה בין כללי דקדוק מוקפדים. אם לעומת זאת מדובר בדגש תפארת - הרי שמדובר בתופעה מוכרת בדקדוק הטברני, במילים מסוימות (למה כמה וכו'), בסיום מילה בצורת הפסק לנוכח (ממך, אראך, תשבך וכו') ולפי עמדתינו דכאן, גם בתחילת מילה, כשהתרחשות התופעה מתוארת במסגרת כללים ברורים ובתופעות דקדוקיות ומונחים מוכרים מתוך לב ליבו של הדקדוק הטברני כמפורט בפסקת הזיהוי (הברה פתוחה, הטעמת מלעיל, תנועות קמץ וסגול, טעמי המקרא, טעמים משרתים וכו'). קריאה עם הקפדה על דחיק כדגש חזק, בהחלט מוסיפה תפארת חן ויופי לקריאה בתורה.
  16. ^ הסבר מפורט של הכלל ופירושו ראו בפסקה "כלל "בגד כפ"ת דסמיך לאהו"י ופירושו".
  17. ^ היו מדקדקים שכתבו: "אתי מרחוק". כך למשל בספר "מעשה אפד" של ר' יצחק בן משה (פריפוט דוראן הלוי) - ראו בעיקר בפרק 31.
  18. ^ בדפי הקונטרסים שנכרכו בראש הכתר ובסופו כנ"ל
  19. ^ שאלה זו גזלה "אנרגיה" רבה, למרות חוסר החשיבות שלה
  20. ^ ראה להלן בפיסקה "מדקדקים שראו בדחיק דגש שאינו דגש חזק".
  21. ^ ראה להלן לקראת סוף הפיסקה "את מה דוחק הדחיק".
  22. ^ בספרו "יסוד הניקוד" שער הדגש, פסקאות כו' ואילך.
  23. ^ ספר "יסוד הניקוד" שער הדגש, פסקאות פסקה ל'.
  24. ^ ראה בפסקאות להלן על ה"אתי מרחיק" ו- "סוגי האתי מרחיק".
  25. ^ סימניהם של בעלי המסורה הם על פי רוב שנונים/ מליציים. בסימן זה: המשמעות הלשונית היא (בתרגום חופשי) חכמים רגועים ערומים לחוצים...
  26. ^ תשומת הלב לכך שצורת הקריאה בציבור בקול רם, זהה לצורת הכתיבה (יש לקרוא מַזֶּה ולא בשתי מילים מַה-זֶּה), ואין להתבלבל מכך שכתוב בצד השורה קרי וכתיב (שפירושו הוא כי יש להבין כאילו כתוב מה זה ולא מזה). ראה גם בערך קרי וכתיב.
  27. ^ כמו המילה נער בלי אות ה כאם קריאה=צורה קדומה, במקום הכתיב היותר מאוחר "נערה" עם ה מסיימת בתור אם קריאה: "וְלַנַּעֲרָ (=וְלַנַּעֲרָה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ (=לַנַּעֲרָה) חֵטְא מָוֶת". דוגמה נוספת: "מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָ (= נָטְעָה) כָּרֶם"). דוגמה נוספת: "וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בָּ֣גָ֑ד (=בָּ֣א גָ֑ד) וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד" (בראשית ל, יא).
  28. ^ למשל: וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב), וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (ירמיהו מח, ד), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהלים כ, ט), בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ אֱֽלֹהִ֗ים (תהלים עה, ב), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד).
  29. ^ למשל, הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב), מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח), הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד).
  30. ^ לדחיק אחרי אות א' מצאתי רק חריג אחד בודד: כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא (דניאל ד, כה).
  31. ^ ראה בפיסקה על כלל "בגד כפת דסמיך לאהוי" ופירושו.
  32. ^ היינו, המילה שקדמה לה נגמרת בהברה פתוחה ומוטעמת בטעם מחבר.
  33. ^ אלה ממפורטים בפסקה הבאה.
  34. ^ וגם לזה נמצא יוצא מן הכלל: כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא (דניאל ד, כה).
  35. ^ הכללים נכונים גם למי שיכנה את התופעה (או חלק מהמקרים של התרחשות התופעה) במונח אתי מרחיק.
  36. ^ התנאי השביעי הוא כלל שלילי, כלומר, דחיק לא יופיע, אם חל הכלל השביעי. זאת, גם אם חלים כל ששת התנאים להופעתו.
  37. ^ כללי הזיהוי שלהלן, מתייחסים לשתי מילים מהבחינה המהותית. היינו, גם כשהמילים מוקפות. במקרה זה, המילה הראשונה היא המילה/המילית המוקפת למילה השנייה העיקרית (שרק בה מופיע טעם מטעמי המקרא, אף שגם היא יכולה להיות מילית).
  38. ^ למעט יוצאים מן הכלל. ראה להלן בפיסקה "יוצאים מן הכלל לסוגיהם" בה מפורטים יוצאים מן הכלל ביחס לכל אחד מששת הכללים. ככל שלא סופרים את 175 המופעים של הדגש שבמילה לאמר בפסוק "וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃", ואת מאות הדגשים שאחרי המילית "מה", אזי בכל המקרא יש פחות מחמישים מופעי דחיק (יוצאים מן הכלל) שלא עומדים בכל ששת התנאים, ורובם המכריע רשומים בערך זה. מוכרת הערת המסורה (דניאל ה, יא), על (כביכול רק) יח' מילין דגושות בתר יהו"א בלא מבטל, אך מדובר בהערה לקויה מבחינות רבות: היא מערבבת סוגים שונים של דגש, ובעיקר שומטת מספר רב של יוצאים מן הכלל.
  39. ^ הברה פתוחה היא הברה המסתיימת בתנועה ולא נסגרת על ידי עיצור, היינו הברה שאינה נסגרת באות, שיש בה או ראוי שיהא בה שווא נח.
  40. ^ המילית "מה" המנוקדת בתנועת פתח, גורמת לדגש חזק במילה אליה היא מוקפת (המילה שלאחריה), ככל שבראשה אות שאינה גרונית (במקרה של אות גרונית, המילית מה מנוקדת בקמץ). בעלי המסורה ראו בדגש שאחרי המילית "מה" -דגש דחיק. גזניוס סבר כי הדגש הבא אחרי המילית "מה" אינו דחיק, אלא דגש חזק רגיל: המילית "מה", מוקפת תמיד למילה שלאחריה, כלומר מתייחסים אליהן כמילה אחת. כך, הדגש החזק שאחרי המילית "מה", משמש כעיצור הסוגר את התנועה הקטנה (פתח) הבלתי מוטעמת, בהתאם לכללי הדקדוק הרגילים. לשיטה זו אין דחיק אחרי פתח אלא מדובר בדגש חזק רגיל, אולם דעה זו, אינה הדעה הרווחת בין המדקדקים המסורתיים, שראו כדחיק, גם את הדגש חזק הבא אחרי המילית "מה". את הדעה ההפוכה (לכל הפחות לכאורה) קוטבית לעמדת גזניוס, מייצגים האחים הגאונים קמחי, מקדמוני המדקדקים (הרד"ק במכלוּל ואחיו הגדול משה קמחי במהלך שבילי הדעת), שראו בדגש הבא אחרי המילית מה, כמקרה העיקרי בו מדובר בדחיק, ואילו שאר מופעי הדגש חזק בראש מילה, הם ייחסו לקטגוריה של אתי מרחיק. החלוקה בין דחיק לאתי מרחיק היא מלאכותית וחסרת כל חשיבות. לעומת זאת לעצם התופעה, דעתו של גזניוס שלפיה הדגש שאחרי המילית מה אינו חלק מהתופעה, תואמת את כללי התופעה והדבר בא לביטוי בשלוש אלה: ראשית, התופעה דורשת הטעמה מלעלית במילה הראשונה (כלל זיהוי 1), בעוד שמהותית המילית הזעירה "מה" מוטעמת בהטעמה מלרעית. שנית, התופעה חלה בתנועת קמץ וסגול לא בפתח (כלל זיהוי 3). בנוסף התופעה חלה רק כשהמילה השנייה מוטעמת בראשה (כלל זיהוי 5) בעוד שהדגש אחרי המילית מה חל לעולם בלי קשר למיקום ההטעמה במילה השנייה. הנה כי כן: הדגש שאחרי המילה מה לא תואם את 3 התנאים הכי מהותיים של תופעת הדחיק/אתי מרחיק, ועל כן נראית יותר עמדת גזניוס מעמדת המדקדקים המסורתיים. ראה גם בפיסקה דגש דחיק של המילית "מה", בהמשך ערך זה להלן. עקרונית אפשר לראות בעמדת הקמחים כתואמת את גזניוס, ולא ההפך הקוטבי שלה, אם ממפרשים את עמדתם באופן שבא לחלק את הקטגוריות, כך שדגש מה, עומד בצד אחד ואת שאר המקרים הם מייחסים לקטגוריית האתי מרחיק. כלומר גם הם רואים בדגש "מה" כמקרה נפרד. דא עקא, שבהמשך דבריהם הם מביאים דוגמאות נוספות לדחיק, שאינן דגש "מה".
  41. ^ בעלי המסורה מסרו כלל לעניין זה, שלפיו לא יבוא דחיק אחרי תנועות שורוק, קובוץ, צירה, חיריק. אף על פי שהכלל מתייחס למילים זעירות הוא נכון לכל דגשי הדחיק (למעט יוצאים מן הכלל). זה אחד מנוסחי הכלל: "כל זעיר הסמוך, לעולם דגוש, בר (חוץ) מארבעה מלכים (=תנועות, ואלה הם) או (היינו שורוק וקובוץ) אוי (חולם) אי (חיריק) אי" (צירה)
  42. ^ כשהמילים מוקפות - ראה סיוג הכלל בקטע האחרון בפיסקה זו.
  43. ^ היוצא מן הכלל היחיד במקרא לתנאי זה הוא הפסוק:"וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע", בו יש דחיק באות ל' הפותחת את המילה "לֹּ֥א", אף על פי שהמילה "כִּ֛י" שלפניה, מוטעמת בטעם המפסיק "תביר". נראה, כי הנקודה באות ל' שבראש המילה "לֹּ֥א", במקרה זה, אינה דגש דחיק, אלא באה להסב תשומת לב הקורא, להבדל בין המילה "לא", למילה "לו", שהן זהות בהגייה, אך בעלות משמעות שונה לחלוטין. זאת, כי דחיק לא יכול להתקיים אם המילה שקדמה לו מוטעמת בטעם מפסיק. בוודאי שכך למדקדקים המסורתיים שראו בדחיק דגש (חזק) מחבר. בדומה, בהגייה התימנית מבדילים בין ההגיית לא ו- לו, אך הם מאריכים דווקא בהגיית "לו", להפך מהדחיקים במקרא, בצירוף "לא לו", בו מופיע דחיק דווקא במילית "לא".
  44. ^ למעט כמה יוצאים מן הכלל, של דחיק באות ר'. למשל, וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב), אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו, א). יש במקרא מקרים בודדים של אות גרונית דגושה בתוך מילה. למשל, אות ר' דגושה - שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל (שיר השירים ה, ב), וכן אות א' דגושה - "וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה" (בראשית מג, כו) וכן, "מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה" (ויקרא כג, יז).
  45. ^ ראה להלן בפיסקה דגש דחיק של המילית "מה", וכן לעיל בפסקה זו בהערה בעניין המילית מה. את הדחיק שאחרי המילה זה, אפשר לראותו כתואם טכנית, את התנאים לתחולת הדחיק, לאור העובדה שאין הטעמה במילית זה, המוקפת למילה שלאחריה. מאידך, מהותית מדובר במילית בת הברה אחת מוטעמת, ואז טכנית לא חלים כללי הדחיק הדורשים היעדר הטעמה בהברה האחרונה של המילה הראשונה. לאור זאת, בעלי המסורה קראו לדחיק שלאחר המילית זה (וכן שלאחר המילית מה), דחיק של מילים זעירות, שיש להן דגש דחיק בין שמדובר במילה הראשונה שקדמה לדחיק (וזה לך האות, מה- נדבר), ובין שמדובר במילית השנייה, שבה מופיע הדחיק (תכסה-בה, נכה-בו, אלכה-נא).
  46. ^ אות השורש השלישית היא האות ה.
  47. ^ במילה המוקפת (המילה הראשונה), יבוא לעתים טעם מטעמי המקרא, שהוא שווה ערך לגעיה ואין משמעות לכך שמסומן טעם ולא געיה. משמעות הגעיה (או הטעם) במילה המוקפת היא, בדרך כלל, סימון מיקום הטעמת המשנה): ההטעמה העיקרית תבוא לעולם במילה השנייה ופורמלית אין הטעמה במילה הראשונה (המוקפת), כי שתי המילים נחשבות למילה אחת לעניין ההטעמה. לכן, פורמלית יש הטעמה ראשית אחת בלבד, והיא באה לעולם במילה השנייה, אליה מוקפת המילה הראשונה. לעומת זאת, מבחינה מהותית הגעיה במילה הראשונה (המילה המוקפת) היא ההטעמה של מילה זו. בהתאם לכלל זה, לא תבוא הטעמה מהותית במילה הראשונה, רק אם מדובר במילית זעירה (למשל, וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ (שמות ג, יב)). לדעת פרופ' דותן ("לבעיית הדחיק והאתי מרחיק" - ראה בקישורים חיצוניים), גם אם לא רשומה שום סוג של הטעמה במילה הראשונה (המוקפת), מהותית יש בה הטעמה. מיקום ההטעמה יהא בהתאם לכלל ההטעמות (על כלל ההטעמות ראה בהמשך בערך זה, בפיסקה על דחיק בהטעמת משנה.)
  48. ^ ראה דוגמאות, בחצי השני של הפיסקה על יוצאים מן הכלל הפוכים, בקטע המדגים מקרים ספציפיים.
  49. ^ בעל המנחת שי, בפסקה על הדחיק במאמרו על הבג"ד כפ"ת, כותב שבמילה מוקפת יש דחיק רק בתנועת סגול ולא בקמץ. הוא מביא כדוגמה את שני הפסוקים הכמעט זהים בפרק יח ביחזקאל: "וְאִישׁ֙ לֹ֣א יוֹנֶ֔ה חֲבֹלָת֥וֹ חוֹב֙ יָשִׁ֔יב גְּזֵלָ֖ה לֹ֣א יִגְזֹ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד (יחזקאל יח, ז)- "דגש כי הוא בסגול" (בלשון המנחת שי), ולעומתה, וְאִישׁ֙ לֹ֣א הוֹנָ֔ה חֲבֹל֙ לֹ֣א חָבָ֔ל וּגְזֵלָ֖ה לֹ֣א גָזָ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד (יחזקאל יח, טז) - "רפי כי הוא בקמץ" (בלשון המנחת שי). ואולם מדובר בטעות: הופעת הדחיק או היעדרה לא קשורה למיקוף המילים או לתנועה שבה מסתיימת המילה (קמץ לעומת סגול), אלא לעובדה ששורש המילה הראשונה (כסה), היא מגזרת ל"ה. כאשר גזרת ל"ה מסתיימת בקמץ - לא יבוא דגש - לכן אין דחיק בפסוק, וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד (יחזקאל יח, טז). לעומת זאת שורשי ל"ה מקבלים דגש דחיק כרגיל, אם הם מסתיימים בסגול. לכן המילים, וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד (יחזקאל יח, ז), מקבלים דחיק. לעומת זאת, יש מאות דגשי דחיק במילה מוקפת המסתיימת בקמץ ומוקפת למילה שלאחריה!
  50. ^ דוגמאות נוספות: (א) וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי (דברים יב, ל), לעומת פסוק לאחריו: לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים יב, לא). (ב) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ (בראשית ל, לג), לעומת: כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהֹוָֽה (רות א, יג). (ג) וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ (רות א, יד) וכן, וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹֽא-תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹֽא-תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ (דברים כא, יד), לעומת: וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה (דברים כא, יא). (ד) וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ (תהלים נ, ז), וכן לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן (דברים טו, ד), לעומת: אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ (תהלים ט, ג) וכן: לֹא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר (תהלים פא, י). (ה) המילה סלה: עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל-מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה (תהלים פח, ח), וכן אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פד, ה), אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פח, יא), לעומת: וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה (תהלים פט, ה), הֶ֥עֱטִ֨יתָ עָלָ֖יו בּוּשָׁ֣ה סֶֽלָה (תהלים פט, מו). (ו) צמד המילים יעשה לה. בתחילת פרשת משפטים כתוב: "וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ" ("יַעֲשֶׂה" בנסוג אחור, והמילית "לָּֽהּ" בדחיק). לעומת זאת, שני פסוקים לאחר מכן מופיעות אותן מילים: "וְאִ֨ם־שְׁלׇשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף" ("יַעֲשֶׂ֖ה" ללא נסוג אחור היינו כרגיל בהטעמת מלרע, והמילה "לָ֑הּ" לא מקבלת דחיק). כלומר, כשהמילים יעשה-לה מוקפות ("כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ"), ההטעמה במילית "יַעֲשֶׂה" נסוגה אחורה מעין מלעיל - אז המילית השנייה "לָּֽהּ" באה בדחיק. לעומת זאת, כשהמילה "יַעֲשֶׂ֖ה" באה בהטעמה מלרעית (מפני שהמילה מוטעמת בטעם מפסיק המייתר את הצורך בנסוג אחור), המילה "לָ֑הּ" - אינה מקבלת דחיק (סיבה ישירה נוספת להיעדר הדחיק, היא שמדובר בטעם מפסיק (המילה יַעֲשֶׂ֖ה" מוטעמת בטעם טיפחה) - ראה בהדגמה 6 להלן, אך זו גם הסיבה, שהמילה "יַעֲשֶׂ֖ה" מוטעמת בהטעמת מלרע).
  51. ^ דוגמאות נוספות: (א) בפסוק, וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה (במדבר כג, טו), המילית "כֹּֽה" מקבלת דחיק לאחר הברה הנסגרת בתנועה פתוחה (אִקָּ֥רֶה), אך לא לאחר הברה סגורה (הִתְיַצֵּ֥ב). (ב) המילה סלה: עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל-מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה (תהלים פח, ח), וכן אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פד, ה), לעומת חמישה פסוקים לאחר מכן: יְה֘וָ֤ה אֱלֹהִ֣ים צְ֭בָאוֹת שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י הַאֲזִ֨ינָה אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה (תהלים פד, ט) וכן אחרי כמה פסוקים: נָ֭שָׂאתָ עֲוֹ֣ן עַמֶּ֑ךָ כִּסִּ֖יתָ כָל-חַטָּאתָ֣ם סֶֽלָה (תהלים פה, ג). (ג) המילה שמה: בדברים יב פסוק ה: לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה, לעומת המילים הצמודות להן (פסוק לאחריו) וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם... (דברים יב, ו). (ד) המילה שם בפרשת כי תבוא: וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים כז, ה), וכן, וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם (דברים כז, ז), וכן, וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, לו), וכן, וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, סד), לעומת: וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט (דברים כו, ה), וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹֽיְבֶ֛יךָ לַֽעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה (דברים כח, סד). (ה) המילה בם בסוף ספר דברים סביב שירת האזינו: ואעידה בם (דברים לא, כח) וכן חיצי אכלה בם (דברים לב, כג) בדחיק לאחר הברה פתוחה, לעומת, בנים לא אמן בם (דברים לב, כ), שלא מקבל דחיק כי בא אחרי הברה סגורה. בדוגמה זו, יש נקודה באות ב', גם בדוגמה שאין בה דחיק, וצריך להבדיל בקריאה בין הדגש החזק של שני מקרי הדחיק, לבין ההגייה הפוצצת הרגילה של דגש קל, בדוגמה השלישית שאין בה דחיק, אלא דגש קל בלבד, מחמת בגד כפת בראש מילה
  52. ^ עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ (בראשית א, יא) וכן: וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י (בראשית א, יב).
  53. ^ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא - (שמות טו, יא).
  54. ^ דוגמאות נוספות: (א) בפסוק אחד בתחילת פרשת חיי שרה, המילה "לך" מופיעה פעמיים, לאחר מילה מהשורש "נתן": "לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ". המילה לָךְ, לאחר המילה "נָתַתִּי" המסתיימת בחיריק ("הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ") - לא מקבלת דחיק, לעומת זאת אותה מילה (לָּךְ), מקבלת דחיק אחרי הקמץ במילה "נְתַתִּיהָ" ("נְתַתִּיהָ לָּךְ"). (ב) המילה "זאת" לאחר המילה עשית מקבלת דחיק, אך לא אחרי המילה עשיתי: גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתׇם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את (בראשית כ, ו) - מקבל דחיק, לעומת הפסוק שלפניו : בְּתׇם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת (בראשית כ, ה) - שלא מודגש בדגיש דחיק. דוגמה נוספת להיעדק דחיק במילה עשיתי: יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי (תהלים ז, ד), לעומת דוגמה נוספת לדחיק לאחר עשית: כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ (בראשית ג, יד - דברי ה' אל הנחש). (ג) המילה שם בפרשת כי תבוא: וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ (דברים כז, ה), וכן, וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם (דברים כז, ז), וכן, וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, לו), וכן, וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, סד), לעומת: וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב (דברים כו, ה).
  55. ^ בפרק זה (בראשית כז) כעשר דוגמאות בפסוקים אלה של דחיק או היעדרו ואלה הם: וְעַתָּה֙ שָׂא-נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) צָֽיִד (בראשית כז, ג), וַֽעֲשֵׂה-לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת (בראשית כז, ד), הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה-לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי (בראשית כז, ז), וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ-לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֥֥וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ (בראשית כז, כה), וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד-מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי-אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד-צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵ֑הוּ גַּם-בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה (בראשית כז, לג), וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת-בְּֽכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא-אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה (בראשית כז, לו), וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל-יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם-לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת-חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים (בראשית כז, מו), וכן הצירופים במילה נא: וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב גְּשָה-נָּ֥א וַֽאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם-לֹֽא (בראשית כז, כא), וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי (בראשית כז, כו).
  56. ^ ואין נסוג אחור במילה "יַעֲשֶׂ֖ה", כי היא מוטעמת בטעם המפסיק "טיפחא").
  57. ^ דוגמאות נוספות: (א) צמד המילים "יעשה לה": בתחילת פרשת משפטים כתוב: "וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ" ("יַעֲשֶׂה" בנסוג אחור, "לָּֽהּ" בדחיק - כשהמילים מוקפות). צמד המילים יעשה-לה מקבל דחיק כשהמילים מוקפות. לעומת זאת שני פסוקים לאחר מכן כתובות אותו צמד מילים: "וְאִ֨ם־שְׁלׇשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף" (המילה "יַעֲשֶׂ֖ה" מוטעמת בטעם המפסיק "טיפחא"[56]. ולכן המילה "לָ֑הּ" לא מקבלת דחיק). (ב) וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב) צמד המילים וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ מקבל דחיק פעמיים, כשהמילה וְיָרֵ֥אתָ מוטעמת בטעם המשרת מרכא ומחוברת למילה מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ. לעומת זאת, כשטעם מפריד מצוי בין צמד המילים האלה (הטעם טפחא), המילה מאלהיך לא מקבלת דחיק: וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ (ויקרא כה, יז), וכן שם בפסוק מג: לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ (ויקרא כה, מג).
  58. ^ וכן: וַיֹּ֤אמֶר גִּדְעוֹן֙ אֶל-הָ֣אֱלֹהִ֔ים אַל-יִ֤חַר אַפְּךָ֙ בִּ֔י וַאֲדַבְּרָ֖ה אַ֣ךְ הַפָּ֑עַם אֲנַסֶּ֤ה נָּא-רַק-הַפַּ֙עַם֙ בַּגִּזָּ֔ה יְהִי-נָ֨א חֹ֤רֶב אֶל-הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל-כָּל-הָאָ֖רֶץ יִֽהְיֶה-טָּֽל (שופטים ו, לט) - יִֽהְיֶה-טָּֽל בדחיק, כי מילה מהשורש היה שהוא מגזרת ל"ה, מסתיימת בסגול. לעומת זאת בפסוק שלאחריו, אותה מילה (טָֽל) לא מקבלת דחיק אחרי המילה היה (שהיא מאותו שורש וגזרה, כי היא מסתיימת בתנועת קמץ (הָ֥יָה): וַיַּ֧עַשׂ אֱלֹהִ֛ים כֵּ֖ן בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיְהִי-חֹ֤רֶב אֶל-הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל-כָּל-הָאָ֖רֶץ הָ֥יָה טָֽל (שופטים ו, מ).
  59. ^ הכלל בטעמי אמת הוא שההטעמה נקבעת על ידי סימן הטעם הכי שמאלי. היינו, המילה נודה היא מלרעית באשר הטעם מרכא נמצא תחת ההברה האחרונה "דֶ֥ה". כך גם בדוגמאות הנ"ל, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא (תהלים קיח, כה).ביררתי (התכתבות דוא"ל מיום 7–8 לחודש 11/17) עם ד"ר דניאל רביב ממכללת אורות ישראל, את הספק, שמא המילה נ֤וֹדֶ֥ה היא מלעלית (מחמת הנסוג אחור), והטעם מרכא אינו במעמד של טעם ראשי, אלא במעמד של געיה. לדברי ד"ר דניאל רביב, בהסתמך על מ. ברויאר "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", פסקאות ט.21 עד ט.24, מדובר בהטעמה מלרעית בה מיקום ההטעמה הוא בטעם המרכא. הנה כי כן, מדובר ביוצא מן הכלל בו יש דחיק אף על פי שקדמה לו הטעמה מלרעית.
  60. ^ דוגמאות נוספות: זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (שמות ג, טו), וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם (במדבר יח' יא), מופיע דחיק (אף על פי שמהותית המיליות מה ו- זה, לא מוטעמות בהטעמה מלעלית), היינו כל מופעי הדחיק שבאים אחרי המילית מה ואחרי המילית זה הם יוצאים מן הכלל ולא מתנהגים בהתאם לכללי הזיהוי של הדחיק. בעלי המסורה נתנו בהן את כלל המילים הזעירות ("כל זעיר דסמיך"). גזניוס לעומת המדקדקים המסורתיים, סבר מצידו, לגבי דגש לאחר המילית מה, כי לא מדובר בדחיק אלא בדגש חזק רגיל הסוגר את התנועה הקטנה הבלתי מוטעמת, שכן המילית מה מוקפת למילה שלאחריה, בלי סימון פורמלי של הטעמה כלשהי במילית עצמה. זוהי נקודת מבט שונה על אותה תופעה. המדקדקים המסורתיים ראו בכך דגש דחיק שלו כלל המתאר את היותו יוצא מן הכלל שיטתי (כל זעיר דסמיך), ואילו גזניוס ראה בכך דגש חזק רגיל. תמיכה לגישתו של גזניוס היא העובדה כי המילית מה מתנהגת כמעט בצורה זהה לאות ה' הידיעה. כך למשל אות יוד שוואית לא תקבל דחיק לאחר מה (למשל, אֶשְׁמְעָ֗ה מַה-יְדַבֵּר֮ הָאֵ֪ל יְה֫וָ֥ה כִּ֤י יְדַבֵּ֬ר שָׁל֗וֹם אֶל-עַמּ֥וֹ וְאֶל-חֲסִידָ֑יו וְֽאַל-יָשׁ֥וּבוּ לְכִסְלָֽה - תהלים פה, ט) כפי שאות יוד שוואית לא מקבלת דגש חזק לאחר אות ה' הידיעה. הסיבה שגזניוס מדבר רק על המילית מה ולא על המילית זה, היא שאחרי מה יבוא לעולם דחיק גם אם המילה השנייה בה מופיע הדחיק לא מוטעמת בראשה. לעומת זאת המילית זה תגרום לדחיק רק כאשר המילה אליה היא מוקפת מוטעמת בראשה. לעומת זאת אם המלה אינה מוטעמת בראשה היא לא תקבל דחיק. למשל: הִנֵּ֨ה אֱלֹהֵ֥ינוּ זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ ל֖וֹ וְיוֹשִׁיעֵ֑נוּ (ישעיהו כה, ט), לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ (תהלים קד, כה). ומאידך מוכרת הדוגמה: וְזֶה־פִּרְיָֽהּ (במדבר יג, כז), בה יש דחיק לאחר המילית זה, אף על פי שהמילה וְזֶה־פִּרְיָֽהּ, אינה מוטעמת בראשה. מאחר שמדובר בדוגמה מאד מוכרת, נראה כי היא גרמה לטעות אצל המדקדקים המסורתיים שסברו שלאחר המילית זה תמיד יבוא דחיק (ע"פ נוסח הכלל "כל זעיר דסמיך" ולא רק בקשר למילית "מה"). לדעתינו דוגמת וְזֶה־פִּרְיָֽהּ, היא אך יוצאת מן הכלל, ודחיק יבוא לאחר המילית זה, רק אם המילה השנייה מוטעמת בראשה כפי שראינו בדוגמאות זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ (ישעיהו כה, ט), וכן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ (תהלים קד, כה) הנ"ל. אפשרות נוספת לבחון את דוגמת וְזֶה־פִּרְיָֽהּ, היא להסביר את הדחיק כתופעת דחיק סגול במילים מוקפות. היינו וְזֶה־פִּרְיָֽהּ היא פורמלית מילה אחת. הדברים אינם נראים, משום שדחיק סגול חל רק כשהמילה השנייה מוטעמת בראשה. בנוסף, כבר ראינו כי המקף לא משנה את המהות: מהותית המילית זה הינה מילה מלרעית, גם אם פורמלית היא מוקפת.
  61. ^ לא רשמתי את הפסוק "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ": בכתר ארם צובא אין דחיק באות יוד במילה יה, שבפסוק זה (אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ). זאת, בשונה מכתבי יד רבים, בהם כן מופיע שם דחיק. גם בתנ"ך ברויאר, נרשם שם דחיק, אף על פי שהוא כותב שצילום הכתר עמד לפניו. בנוסף יש שתי (2) הערות מסורה מפורסומות התומכות בקיום דחיק שם (ב- "תיסרנו יה") – ראו בפירוט בהערה הבאה להלן, בצמוד למילים "יסרני יה", על הערות המסורה על המילים "לא יראה יה" בתהילים צד, ועל המילה "כחכמת" בדניאל ה'. שתי הערות המסורה המובאות שם, מגבות את הטעות (?) לפיה יש כביכול דחיק, בצמד המילים "תיסרנו יה". או שמא הטעות היא בכתר, כפי שברויאר כותב שיש לפחות 3 טעויות בכתר (הוא אמנם מתייחס לחסרות ומלאות, אך משמע שלדעתו גם הכתר לא חף מטעויות, אם כי רק מעט מזעיר). עיון בדעת מקרא מגלה שהכרעתו של ברויאר נעשתה במודע. כך, באופן נדיר דחה ברויאר את נוסח הכתר מפני נוסח כתב יד ששון (1053) ולנינגרד וכן מקראות גדולות וינציה + עמדת המנחת שי + מסורה קטנה וגדולה בכמה מהנ"ל וכן בכתב יד קיימבריג'. בכל אלה ראה ברויאר רוב מוחץ המכריע על קיום דחיק ב-תיסרנו יה. העובדה שבכתר לא קיימת הערת מסורה באף אחת ממופעי הדחיק במילית יה בתהילים, לא משמשת לדעת פרופ' יוסף עפר, ראיה שלפיה מסרן הכתר הכריע במודע על היעדר דחיק ב-תיסרנו יה (התכתבות דואל עם פרופ' עפר מיום 19+20/3/2017). עם כל הכבוד להכרעת ברויאר שמשמעותה שמסרן הכתר טעה בשוגג או שהכרעתו המודעת מוטעית, נראה שהיה מקום להעדיף את נוסח הכתר. שכן, ההכרעה לפיה יש דחיק ב- תיסרנו יה, משמעותה העדפת נוסח הגורם לדחיק יוצא מן הכלל נדיר למדי (דחיק לאחר תנועת שורוק), בעוד שנוסח הכתר, שנעדר ממנו דחיק ב- תיסרנו יה, מתיישב היטב עם כללי הדחיק כמפורט בערך זה, שלפיהם אין דחיק אחרי תנועת שורוק
  62. ^ ראה ההערה הקודמת. האמור בהערה הקודמת ובנוכחית, הוא לשיטת כתבי יד רבים, שגרמו לטעות (?) גם אצל המנחת שי: בתהילים קיימים 4 מופעי דחיק, באות י' במילה יה (ככל שסופרים את "תיסרנו יה" המופיע בהערה הקודמת). שלוש מתוכם הם יוצאים מן הכלל המובאים בפיסקה זו כאן. לעומתם, המופע הרביעי: "וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ" - הוא דחיק רגיל, התואם היטב את הכללים לתחולת דחיק כמפורט בפסקת הזיהוי לעיל (מילה המוטעמת בראשה, שלפניה מילה המסתיימת בתנועת סגול שאינה מוטעמת). על המילה יָּ֑הּ", בפסוק "וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה־יָּ֑הּ", נמסר במנחת שי "ד' דגשים". היינו, קיימים 4 מופעי דחיק במילה יה בתהילים (וגם במקרא כולו). כל 3 מופעי היוצאים מן הכלל הנ"ל, של המילה "יה" (כולל המופע של "תיסרנו יה"), מובאים גם בדניאל ה יא, במסורה על המילה "כחכמת", המפרטת "יח' מילין דגש בתר יהו"א בלא מבטל". ברשימה זו הרבה ממופעי היוצאים מן הכלל שבפיסקה זו. אולם לפחות 6 דוגמאות המובאות כאן בפיסקה על היוצאים מן הכלל – לא מופיעות במסורה הנזכרת אודות "יח' מילין".
  63. ^ זו עמדת המדקדקים המסורתיים, שראו כדחיק, גם את הדגש חזק הבא אחרי המילית מה. הרד"ק במכלוּל ואחיו הגדול משה קמחי במהלך שבילי הדעת, סברו כי דגש הבא אחרי המילית מה, הוא המקרה היחיד בו מדובר בדחיק, ואילו את כל שאר מופעי הדגש חזק בראש מילה, הם ייחסו לקטגוריה של אתי מרחיק
  64. ^ זו עמדת גזניוס וראה לעיל בהערת השוליים האחרונה בפיסקה על היוצא מן הכלל הראשון (1)
  65. ^ 65.0 65.1 האות ב' בדגש חזק! ולא דגש קל של ראש מילה!.
  66. ^ האות העברית ר, משויכת בדקדוק הטברני לאותיות הגרוניות שבהן אין דגש חזק. למרות זאת יש כמה מופעי אות ר דגושה במקרא, כמו שתי הדוגמאות כאן (רָּ֑ע, רַּךְ), ובמקומות מעטים נוספים, למשל: שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל (שיר השירים ה, ב), "בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ" (שמואל א, א, ו), הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַר־בּ֣וֹ יְהֹוָ֔ה (שמואל א, י, כד), הַרְּאִיתֶם֙ כִּֽי־שָׁלַ֞ח (מלכים ב, ו, לב). הסבר מעניין לתופעה זו אפשר למצוא במאמרו של פרופ' יהודה ליבס, "שבע כפולות בג"ד כפר"ת: על הריש הכפולה ועל רקעו של ספר יצירה": pluto.huji.ac.il/~liebes/KAFRAT.doc.
  67. ^ וכן: וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב, טו), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (ירמיהו מח, ד), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהלים כ, ט), בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ אֱֽלֹהִ֗ים (תהלים עה, ב), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד).
  68. ^ וכן: מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח), הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד).
  69. ^ ואלה הם: דחיק לאחר מילה המוטעמת בטעם מפסיק: 1. וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע, וְהָיָ֞ה, אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙, וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה, לְבִלְתִּ֥י נְתׇן־זֶ֖רַע, לְאָחִֽיו. (בראשית לח, ט), לאחר הברה הנסגרת בעיצור: 2. מַחֲזִ֥יק בְּאׇזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּא־לֽוֹ (משלי כו, יז), 3. לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו), אחרי שורוק: 4. וַיֹּאמְר֣וּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב), 5. ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר (בראשית יט, יד), 6. תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם )שמות יב, טו(, 7. ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל (שמות יב, לא), 8. ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ (דברים ב' כד), 9. וַיֹּאמְר֣וּ לֹּא כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), 10. לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י (שמואל א טו' ו), 11. נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (צעוריה) צְעִירֶֽיהָ (ירמיהו מח, ד), 12. וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו'(' 13. וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהלים כ, ט), 14. בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), 15. ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨  אֱֽלֹהִ֗ים ה֭וֹדִינוּ וְקָר֣וֹב שְׁמֶ֑ךָ סִ֝פְּר֗וּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ (תהלים עה, ב), אך לא - "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ" 16. כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), 17. ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט וְֽאֵינֶ֗נּוּ וְֽהֻמְּכ֗וּ כַּכֹּ֥ל יִקָּפְצ֑וּן וּכְרֹ֖אשׁ שִׁבֹּ֣לֶת יִמָּֽלוּ (איוב כד, כד), 18. כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם (עזרא ד, כא), חיריק: 19. הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם (ישעיהו נב, ב), 20. מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), 21. יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח), 22. הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם (איכה ג, יד), חולם: 23. חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), מילה שנייה שאינה מוטעמת בראשה: הטעמה בהברה 2 מההתחלה: כשהטעמה בהברה 2 מהתחלה היא הטעמה מלרעית (מילה בת 2 הברות): 24. וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר (175 פעמים במקרא) 25. וְזֶה־פִּרְיהּ (במדבר יג, כז) 26. הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ (דברים לב, ו), 27. וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו), 28. וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ (שמואל א, א, יג ), 29. אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ (ישעיהו לד, יד), 30. עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה (מיכה ד, ח), 31. וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י (חבקוק ב, ו) 32. גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ (תהלים עז, טז), וכן הדוגמה הנ"ל - חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת (תהלים יז, י), 33. הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה (איוב ד, ב), 34. הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא (איוב ה, כז), הטעמה מלעלית=מילה בת 3 הברות, הטעמה מלעלית = הברה 2 מההתחלה: 35. מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה, (שיר השירים א, ד), 36. וַֽיַּישְּׁרֵ֥ם לְמַֽטָּה־מַּעְרָ֖בָה לְעִ֣יר דָּוִ֑יד (דברי הימים ב, לב, ל) בהטעמת משנה. 37. וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י סוּרוּ נָ֠א אֶל-בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם (בראשית יט, ב) 38. מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ הֹ' (שמות טו, יא - שירת הים), 39. וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ (שמות כז, ג), 40. וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו (שמות כה, כט), 41. וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה (ויקרא יט, יד/לב), 42. וְהָיְתָ֤ה יָדְךָ֙ עִמִּ֔י וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י (דברי הימים א, ד, י), 43. צָפַ֢נְתָּ לִּירֵ֫אֶ֥יךָ (תהלים לא, כ), 44. נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו), 45. אֲדַרְגָּזְרַיָּא֩ גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ תִּפְתָּיֵ֔א (דניאל ג, ב), 46. אֲדַרְגָּזְרַיָּ֣א גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א (דניאל ג, ג) בהברה 4: 47. בְּטֶ֤רֶם  יָבִ֣ינוּ סִּירֹתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ (תהלים נח, י), דחיק באות גרונית: 48. וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע (ירמיהו לט, יב), 49. אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), 50. יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע (משלי יא, כא), 51. מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו, א), 52. מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע (חבקוק ג, יג), 53. הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם-יָ֝לִ֗ין עַל-אֲבוּסֶֽךָ (איוב לט, ט), 54. כִּ֤י מִקְנֶה־רַּב֙ הָ֣יָה ל֔וֹ (דברי הימים ב, כו, י), דחיק שבא אחרי מלרע: וידבר ... לאמור נספר לעיל בהטעמה בהברה 2, וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט' ב) – נספר לעיל בדחיק לאחר שורוק, וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט) – נספר לעיל בדחיק לאחר שורוק, וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י (בראשית יט' ב) - שנספר לעיל בהטעמת משנה, 55. אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי (בראשית יט, כ) 56. אחרי המילית זה: וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ )שמות ג, יב(, 57. זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (שמות ג, טו), 58. וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם (במדבר יח' יא), 59. לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו) הנ"ל לאחר עיצור, וכן המרבה לא לו (חבקוק ב, ו) הנ"ל בהטעמת הברה שנייה מהתחלת המילה. 60. אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא (תהלים קיח, כה), 61. וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨  וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְד֥וֹר וָדֹ֑ר (תהילים עט, יג).
  70. ^ דגש קל יוצאים מן הכלל – אתי מרחיק אות ב' שוואית בשתי אותיות ב' רצופות בראש מילה: 62. וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י (בראשית לט, יב), 63. וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ (שמות ז, כח), 64. בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ (דברים ו, ז), 65. בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ (דברים יא, יט), 66. נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבׇשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּ֘נוּ֮ כְּלִמָּתֵ֒נוּ֒ כִּי֩ לַיהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ חָטָ֗אנוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ וַאֲבוֹתֵ֔ינוּ מִנְּעוּרֵ֖ינוּ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה (ירמיהו ג, כה), 67. וְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית־יְ֝הֹוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים (תהלים כג, ו), 68. וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם (תהלים עח, נח), 69. כִּ֤י מַה-חֶפְצ֣וֹ בְּבֵית֣וֹ אַחֲרָ֑יו (איוב כא, כא), 70. עַתָּה֙ שְׁבָ֣ה בְּבֵיתֶ֔ךָ (דברי הימים ב, כה, יט). דוגמאות לכ' שואית פותחת בשתי אותיות כ' רצופות בראש מילה: 71. הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם (מלכים א, יח, מד), 72. הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן (ישעיהו י, ט), 73. וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָֽׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר (יהושע י, כ), 74. "וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה, יא). מילים הנפתחות באותיות בפ, היינו, באות ב' (שוואית) שבאה (בתחילת מילה) לפני אות פ': 75. וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה (שמות יד, ד), 76. בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו (שמות יד, יח), 77. לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ (ויקרא כה, נג), 78. וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ (ישעיהו נט, כא), 79. וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית (צפניה ג, יג), 80. תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן (מלאכי ב, ב). 81. אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף (שיר השירים ח, יא), מסיבות רחוקות שירת הים מסיבות רחוקות: 82. מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא (שמות טו, יא), 83. תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן – (שמות טו, טז ), 84. נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ (שמות טו, יג), 85. אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (שמות טו, א), 86. וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה (שמות טו, כא), ממקומות אחרים: 87. וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה, יא) חילוף כפול: 88. וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל (ירמיהו כ, ט), 89. וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל-גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ (ישעיהו נד, יב).
  71. ^ לכל אחד משני כללים אלה, יש יוצאים מן הכלל רק במילה לא שבסמוך למילה לו וכדי להבדיל בין המשמעויות, כך שלכאורה לא מדובר בדחיק במובן הנדון בערך זה (היינו זה לא דגש חזק ולא דגש מחבר): מצאתי רק שני יוצאים מן הכלל לכלל 2 (תנועה סגורה) - לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו), מַחֲזִ֥יק בְּאׇזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּא־לֽוֹ (משלי כו, יז), ולכלל 4 (טעם מפסיק) מצאתי רק יוצא מן הכלל בודד אחד - "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע" (בראשית לח, ט). תשומת הלב שבשתי הדוגמאות, סימן הדחיק (נקודה באמצע המילה), באה במילה "לא" הצמודה למילה "לו" ("כי לא לו יהיה הזרע", "ריב לא לו"). היגויין של 2 המילים זהה לחלוטין אך משמעותן שונה. ביודעינו כי נקודת הדחיק מקורה קודם לתקופת הוספת הניקוד והטעמים לטקסט המקראי, נראה כי מדובר בסוג של פתרון עתיק יומין, לבעיית הבנת הטקסט. שכן, כשמקריאים טקסט מהמקרא ובו מילים אלה כשהן צמודות, אין הבדל בין המילים. נראה אם כן כי הוסיפו דגש שיגרום לשינוי ההיגוי של המילה "לא" ביחס למילה "לו". (כשהמילה "לו" קודמת למילה "לא", לא מצאתי דחיק - למשל, בשירת האזינו: שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל). יצויין, כי חלק מיוצאי תימן, נתנו פתרון דומה. הם הוגים בשינוי מה את המילה "לא" ביחס למילה "לו", כדי לציין את הבדל המשמעות (ראה באתר: http://www.nosachteiman.co.il/?CategoryID=750&ArticleID=7699). אלא שהפתרון שלהם הפוך, באופן שהם מאריכים את היגוי המילה לו, ואילו את המילה לא הם הוגים רגיל. השמועה תולה את המנהג הזה ברב יחיא אלשייך (חתן התנך העולמי השני), היינו מדובר במנהג בן 60 שנה. רמז לדבר נמצא במקור קדום בהרבה (לפני כ- 300 שנה), אצל המהרי"ץ (הרב יחיא צאלח) (חלק הדקדוק), שהזהיר שיש פסוקים מסוימים בהם עלולה להיות תקלה במשמעות, וחירוף חלילה (הדגמתו היא על "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי"). הנה כי כן: פתרון בעלי המסורה ניתן במקרים בודדים במקרא, ולעומת זאת פתרון המנהג של חלק מיוצאי תימן הוא קבוע (אפילו בתפילה ובברכות). ואולם, בכל מקרה מדובר בשינוי מלאכותי, ממש כמו הוספת הדחיק במילה "לא", במקרא. היינו, לא אמור להיות שום הבדל בהיגוי המילים "לא" ו- "לו" ע"פ כללי הדקדוק הרגילים, ועל כן פתרון בעלי המסורה נראה מתאים ונכון יותר.
  72. ^ דגש מחבר בלשונו של גזניוס.
  73. ^ זו עמדת הרז"ה - שלמה זלמן הנאו (צהר התיבה אות יח':"...ותשאר לפניה תנועה קטנה על כן יהיה אחריה דגש כמשפט אחרי תנועה קטנה") ומדקדקים יהודים רבים בעקבותיו, וכנראה גם כל אלה שלפניו, ראה למשל, ההערה להלן בסוף פיסקה זו, אודות עמדת הרד"ק במכלול. זו גם עמדת המלומד גזניוס שראה בדחיק דגש חזק מחבר (סגירת ההברה הפתוחה במילה הראשונה על ידי הדגש שפותח את המילה השנייה משמעה שהמילים מחוברות=דגש מחבר). לעומתם פרופ' אהרן דותן, נשיא האקדמיה ללשון פרופ' יהושע בלאו (במשתמע?) וכן גוטהלף ברגשטרסר סבורים שתפקיד הדחיק להפריד בין המילים ולא לחבר.
  74. ^ ותפקיד דגש הדחיק הוא לסגור את ההברה הפתוחה שלפניו - זו כאמור, עמדת המדקדקים היהודית המסורתיים. למשל, כל הסבר הרד"ק (מכלול, שער אותיות או"י), נשען ומבוסס על כך שמדובר בדגש שסוגר את התנועה הקטנה שלפניו. כך פותח הרד"ק ונכנס לדיון בעניין הדחיק, והוא ממשיך ומסביר שהדחיק "דוחק" ומקטין גם תנועה גדולה (דחיק שבא אחרי תנועת קמץ).
  75. ^ ראו בפסקה "היסטוריה"
  76. ^ הסבר נוסף ומשכנע יותר, להבאת נושא הדחיק במסגרת כלל על אותיות בג"ד כפ"ת, אף על פי שדחיק חל גם באותיות טס שקץ נוזלי"ם, הוא הקושי לזהות את הדחיק, דווקא באותיות בג"ד כפ"ת, שהרי בדרך כלל, נקודה באות בג"ד כפ"ת היא דגש קל. הרחבה והסבר למיקום כלל הדחיק במסגרת כלל על אותיות הבג"ד כפ"ת ראה להלן בפיסקה "יחודו של הדחיק לעומת 3 המבטלים האחרים"
  77. ^ למשל, וְלֹא-שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִ֑י וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא-אָ֥בָה לִֽי (תהלים פא, יב).
  78. ^ למשל, וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ (ישעיהו מד, טו).
  79. ^ למשל, לַבַּ֖יִת אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה-לָ֑הּ (דברי הימים ב, ח, יא).
  80. ^ למשל, אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אׇֽהֳלֹה֙ בַּתְּחִלָּ֔ה (בראשית יג, ג), לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת-עָנְיִ֞י וְאֶת-יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ (בראשית לא, מב),' כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם (שמואל א, כא, ז), וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו (ישעיהו יא, ה), וְהָיָה-שָׁ֞ם מַסְל֣וּל וָדֶ֗רֶךְ וְדֶ֤רֶךְ הַקֹּ֙דֶשׁ֙ יִקָּ֣רֵא לָ֔הּ (ישעיהו לה, ח), וְהָֽיָה־לָ֤ךְ יְהֹוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ (ישעיהו ס, יט), וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ (ירמיהו ג, ג), וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם (עובדיה א, יז), שָׁ֤ם ׀ פָּ֥חֲדוּ פַחַד֮ לֹא־הָ֢יָה֫ פָ֥חַד (תהלים נג, ו), לוּלֵ֣י יְ֭הֹוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ (תהלים קכד, א), וּבְנֵי-בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י  (קהלת א, ז), פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר (איכה ג, מז), זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה-הָ֣יָה לָ֔נוּ (איכה ה, א). לעומת זאת המילה הבה גורמת לדחיק, כי השורש שלה הוא יהב. למשל: הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם (תהלים ס, יג), הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם (בראשית מז, טו).
  81. ^ למשל, יֹ֣אבַד י֖וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר (איוב ג, ג).
  82. ^ למשל, כִּֽי־חָ֥לָֽה לְט֖וֹב יוֹשֶׁ֣בֶת מָר֑וֹת (מיכה א, יב).
  83. ^ למשל, יִשְׂמַ֬ח צַדִּ֣יק בַּ֭יהֹוָה וְחָ֣סָה ב֑וֹ וְ֝יִתְהַלְל֗וּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב (תהלים סד, יא).
  84. ^ למשל, וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ (בראשית ד, ו), וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי-חָ֥רָה לֽו (תהלים יח, ח), וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ (יונה ד, ד), וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת (יונה ד, ט).
  85. ^ למשל, כִּי-ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל-תַּבְלִיתָֽם (ישעיהו י, כה), כִּֽי־יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ כָּ֣לָה דֶ֔שֶׁא (ישעיהו טו,ו), כִּֽי-אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן-הָאָֽרֶץ (ישעיהו טז, ד), כִּֽי-אָפֵ֥ס עָרִ֖יץ וְכָ֣לָה לֵ֑ץ וְנִכְרְת֖וּ כָּל-שֹׁ֥קְדֵי אָֽוֶן (ישעיהו כט, כב), עָבַ֥ר קָצִ֖יר כָּ֣לָה קָ֑יִץ (ירמיהו ח, כ), וְהִצְלִ֙יחַ֙ עַד־כָּ֣לָה זַ֔עַם כִּ֥י נֶחֱרָצָ֖ה נֶעֱשָֽׂתָה (דניאל יא, לז).
  86. ^ למשל, לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד (יחזקאל יח, טז). לעניין פסוק זה, ראה תוכן ההערה האחרונה בפסקה "מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?".
  87. ^ למשל, וַיִּקְבְּרֻ֣הוּ בְקִבְרֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר כָּרָה־לוֹ֮ בְּעִ֣יר דָּוִיד֒ (דברי הימים ב, טז, יד).
  88. ^ למשל, וְעָנְשׁ֨וּ אֹת֜וֹ מֵ֣אָה כֶ֗סֶף (דברים כב, יט).
  89. ^ למשל, וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אׇהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה (בראשית לג, יט), וכן חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָאֳרֵ֑הוּ (ישעיהו מד, יג), נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ (איכה ב, ח).
  90. ^ למשל, עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ (תהלים צג, ה).
  91. ^ למשל, כִּֽי-שֹׁדֵ֤ד מוֹאָב֙ עָ֣לָה בָ֔ךְ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָֽיִךְ (ירמיהו מח, יח), כִּֽי-עָ֤לָה מָ֙וֶת֙ בְּחַלּוֹנֵ֔ינוּ בָּ֖א בְּאַרְמְנוֹתֵ֑ינוּ לְהַכְרִ֤ית עוֹלָל֙ מִח֔וּץ בַּחוּרִ֖ים מֵרְחֹבֽוֹת (ירמיהו ט, כ).
  92. ^ למשל, וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כא), כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר (שמואל ב, א, טז), וְאִ֛ישׁ אֶת־אֲחֹת֥וֹ בַת־אָבִ֖יו עִנָּה־בָֽךְ.
  93. ^ למשל, אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה (בראשית יג, ד), וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים (בראשית לז, ג),  וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת-דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ (בראשית לט, יט), וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֮ לַיהֹוָה֒ (שמות יב, מח), וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה (במדבר ט, יד), חַי-יְהוָ֞ה (את) אֲשֶׁר֩ עָשָׂה-לָ֨נוּ אֶת-הַנֶּ֤פֶשׁ הַזֹּאת֙ אִם-אֲמִיתֶ֔ךָ (ירמיהו לח, טז), וְנָשָׂ֤א עָנָף֙ וְעָ֣שָׂה פֶ֔רִי (יחזקאל יז, כג), לֹא-נַעֲשָׂ֥ה כֵ֖ן לְכָל-מַמְלָכָֽה (דברי הימים ב, יט, ט) אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה (שיר השירים ג, ט).
  94. ^ למשל, וְכׇל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמׇ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה (אסתר ב, ג).
  95. ^ למשל, עַל־אֶ֣רֶץ הִשְׁלַכְתִּ֗יךָ לִפְנֵ֧י מְלָכִ֛ים נְתַתִּ֖יךָ לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ (יחזקאל כח, יז).
  96. ^ למשל, יָשֹׁ֤ר עַל-אֲנָשִׁ֗ים וַיֹּ֗אמֶר חָ֭טָאתִי וְיָשָׁ֥ר הֶעֱוֵ֗יתִי וְלֹא-שָׁ֥וָה לִֽי (איוב לג, כז).
  97. ^ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ גֹּאֲלֶ֔ךָ וְיֹצֶרְךָ֖ מִבָּ֑טֶן אָנֹכִ֤י יְהֹוָה֙ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל (ישעיהו מד, כד) - בדחיק.
  98. ^ לעומת זאת המילה הבה גורמת לדחיק, כי השורש שלה הוא יהב. למשל: הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם (תהלים ס, יג), הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם (בראשית מז, טו).
  99. ^ וראה הדוגמאות נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ (תהלים צג, ה), ו- לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ (יחזקאל כח, יז), בהערות לעיל על השרשים נאה ו-ראה (בהתאמה).
  100. ^ וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כ + כא). וכן: וַתִּקְרֶ֩אנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנׇעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד (רות ד, יז). .
  101. ^ להלן דוגמאות שאין דחיק מפני שהמילים מסתיימות באות א שלא גורמת לדחיק: השורש ירא: וְלֹֽא-אָמְר֣וּ בִלְבָבָ֗ם נִ֤ירָא נָא֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הַנֹּתֵ֗ן גֶּ֛שֶׁם (וירה) יוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בְּעִתּ֑וֹ שְׁבֻע֛וֹת חֻקּ֥וֹת קָצִ֖יר יִשְׁמָר-לָֽנוּ (ירמיהו ה, כד). השורש מצא: וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ (דברים כ, יא), כִּֽי-יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א תִמְצָא-חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי-מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ (דברים כד, א), גַּם־צִפּ֨וֹר מָ֪צְאָה בַ֡יִת" (תהילים פד, ד) - אות ב' רפה פותחת את המילה בַ֡יִת, אף על פי שהיה ראוי שתודגש בדגש דחיק, משום שהיא מוטעמת וקדמה לה מילה מלעלית (מחמת נסוג אחור) המסתיימת בתנועת קמץ ומוטעמת בטעם מחבר (ירח בן יומו), וּ֝לְהַצְמִ֗יחַ מֹ֣צָא דֶֽשֶׁא (איוב לח, כז), מַשְׂכִּ֣יל עַל-דָּ֭בָר יִמְצָא-ט֑וֹב (משלי טז, כ), עִקֶּשׁ-לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא-ט֑וֹב (משלי יז, כ),. השורש נשא: וְנָֽשָׂא-נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא (ישעיהו ה, כו). השורש פלא: וְ֝תָשֹׁ֗ב תִּתְפַּלָּא-בִֽי (איוב י, טז). השורש קרא: אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ (ישעיהו מב, ו), כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ בָּג֣וֹד תִּבְגּ֔וֹד וּפֹשֵׁ֥עַ מִבֶּ֖טֶן קֹ֥רָא לָֽךְ (ישעיהו מח, ח), הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא-צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהוָֽה (ישעיהו נח, ה), וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י יְהוָ֖ה יִקֳּבֶֽנּוּ (ישעיהו סב, יב). כל ההופעות של צירוף המילים הנפוץ "מקרא-קדש". בספר רות כמה דוגמאות מעניינות בהן לא נקבע דגש דחיק בשרש קרא, אף על פי שהמילה עצמה באה בנטייה בסיומת אות ה', כלומר ראוי היה שיהא שם דחיק: וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי (רות א, כ + כא). וכן: וַתִּקְרֶ֩אנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנׇעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד (רות ד, יז). יצויין, כי בתנך "קורן" בכל המופעים האלה שמגילת רות, למעט האחרון (וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙), סומן דגש הדחיק, אף על פי שלא נמצא שום מקור לכך בכתבי יד. משמע, המגיהים של מהדורת קורן הלכו לפי כללי הדחיק וסימנו דגש גם במקומות שלא סומנו כך על ידי בעלי המסורה.
  102. ^ אלה כל הדוגמאות שמצאנו במקרא: דוגמאות ספציפיות להיעדר דחיק אחרי קמץ (וכשהמילה מסתיימת באות ה' מאימות הקריאה): וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתָ֖יו וּלְדָבְקָה-ב֑וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם (יהושע כב, ה), כִּֽי-יָב֤וֹא כַנָּהָר֙ צָ֔ר ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נֹ֥סְסָה בֽוֹ (ישעיהו נט, יט), אַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי (שמות לג, יב), עִבְרִ֥י לָכֶ֛ם יוֹשֶׁ֥בֶת שָׁפִ֖יר עֶרְיָה־בֹ֑שֶׁת (מיכה א, יא), אָבַ֥ל תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלְלָה-גָ֑פֶן נֶאֶנְח֖וּ כָּל-שִׂמְחֵי-לֵֽב (ישעיהו כד, ז), פְּשֹׁ֣טָֽה וְעֹ֔רָה וַחֲג֖וֹרָה עַל-חֲלָצָֽיִם (ישעיהו לב, יא), אֵתָ֥יוּ אֶקְחָה-יַ֖יִן וְנִסְבְּאָ֣ה שֵׁכָ֑ר וְהָיָ֤ה כָזֶה֙ י֣וֹם מָחָ֔ר גָּד֖וֹל יֶ֥תֶר מְאֹֽד (ישעיהו נו, יב), וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ (ישעיהו מ,י),אוּלַ֤י יְפֻתֶּה֙ וְנ֣וּכְלָה ל֔וֹ וְנִקְחָ֥ה נִקְמָתֵ֖נוּ מִמֶּֽנּוּ (ירמיהו כ, י), וַתִּֽהְיֶ֣ינָה לִ֔י וַתֵּלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת (יחזקאל כג, ד), וַתִּ֨טְמָא-בָ֔ם וַתֵּ֥קַע נַפְשָׁ֖הּ מֵהֶֽם (יחזקאל כג, יז), עַל-אֶ֣רֶץ הִשְׁלַכְתִּ֗יךָ לִפְנֵ֧י מְלָכִ֛ים נְתַתִּ֖יךָ לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ (יחזקאל כח, יז), וְעֶבְרָת֖וֹ שְׁמָ֥רָה נֶֽצַח (עמוס א, יא), עַֽל־דְּבַר־אֱ֭מֶת וְעַנְוָה־צֶ֑דֶק (תהלים מה, ה), עֲרָבָ֥ה ל֥וֹ לֶ֝֗חֶם לַנְּעָרִֽים (איוב כד, ה), וַיֹּ֗אמֶר קָ֠רָ֠אתִי מִצָּ֥רָה לִ֛י אֶל־יְהֹוָ֖ה וַֽיַּעֲנֵ֑נִי (יונה ב, ג), עֲצֻֽרָה־לָ֙נוּ֙ (שמואל א כא, ו), עֲצַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים רָ֣חֲקָה מֶֽנִּי (איוב כא, טז), וַעֲצַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים רָ֣חֲקָה מֶֽנִּי (איוב כב, יח), וְעֵ֤ין נֹאֵ֨ף שָׁ֤מְרָֽה נֶ֣שֶׁף לֵ֭אמֹר לֹא-תְשׁוּרֵ֣נִי עָ֑יִן (איוב כד, טו), פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִתָּה-לֽוֹ (משלי יג, ג), תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲלָה-לֵ֑ב (משלי יג, יב), מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ (משלי טו, טז), ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה-שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה-בֽוֹ (משלי טו, יז), מַשְׂכִּ֣יל עַל-דָּ֭בָר יִמְצָא-ט֑וֹב (משלי טז, כ), ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְוָה-בָ֑הּ (משלי יז, א), עִקֶּשׁ-לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא-ט֑וֹב (משלי יז, כ) , יֹלֵ֣ד כְּ֭סִיל לְת֣וּגָה ל֑וֹ, (משלי יז, כא), פִּֽי-כְ֭סִיל מְחִתָּה-ל֑וֹ (משלי יח, ז), הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ מְלַאכְתֶּ֗ךָ וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ (משלי כד, כז), גָּלָ֣ה חָ֭צִיר וְנִרְאָה-דֶ֑שֶׁא (משלי כז, כה), כֵּ֤ן דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא-פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן (משלי ל, כ), אֲשֶׁר-הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים  (רות ד, טו), שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא-טָ֔ל (שיר השירים ה, ב), הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ (איכה א, ה), כִּֽי-גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא-לָֽךְ (איכה ב, יג), אֲמַ֖ר לְנַסָּ֥כָה לֵֽהּ (דניאל ב, מו), וּנְשָׁמָ֖ה לֹ֥א נִשְׁאֲרָה־בִֽי (דניאל י, יז).
  103. ^ (ולשיטת גזניוס דגש חזק רגיל). ההסבר להיעדר הדגש, הוא ייחודיותה וחריגותה של המילה שתי (וכן שתיים) - מילה שהאות ת' שבה, דגושה בדגש קל בכל המקרא. משמע האות ש' הפותחת את המילה שתי /שתים, נקודה בשווא נח, אף על פי שהיא פותחת מילה והייתה אמורה להינקד בשווא נע. יש המסבירים זאת בכך שמקור המילה הוא אשתי (וכן אשתיים) ובכך שהאות אלף התחילית (אות אלף פרוסטאטית) נפלה במשך הזמן ולאור התפתחות השפה. הנה כי כן: אם האות ש' במילה "מַה־שְׁתֵּ֞י", הייתה מנוקדת כדין, ע"פ כללי הדחיק, היא הייתה מנוקדת בדגש דחיק/חזק, דבר שהיה גורר ריפיון האות ת' שלאחריה (במילה שתי). כלומר, המסורה העדיפה לחרוג מכללי הדחיק, כדי שייחודיותה של המילה שתי לא תיפגע, באופן בו האות ת' תנוקד בדגש קל כנהוג. חריגותן של המילים שתי/ שתיים, מתבטאת גם בפסוק אחר: "הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם" (יונה ד, יא) - שגם בו נעדר דגש חזק באות ש', אף על פי שהאות ש' באה לאחר אות השימוש מ' (חלף מן), ומן הדין היה להדגישה. גם כאן היעדר הדגש יכול להיות מוסבר כנ"ל במילה "מַה־שְׁתֵּ֞י". לעומת שתי הדוגמאות הנ"ל ("מַה־שְׁתֵּ֞י", "מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה") הפסוק "וְאִנָּקְמָ֧ה נְקַם־אַחַ֛ת מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים" (שופטים טז, כח), מתנהג בהתאם לכלל המחייב דגש לאחר אות השימוש מ' (שבאה במקום מן), ובנגזר האות ת' במילה "מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י", הופכת לרפה. על דוגמה זו (מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים") נמסר במפורש, כי היא אחת משלוש מילים חריגות במקרא, יחד עם המילים "הצפינו" וכן "מקדש" בשירת הים. על 3 מילים ייחודיות אלה במקרא (הצפינו, מקדש, משתי), נמסר שאות קיבלה דגש במקום שלא ראוי לדגש (הצפינו, מקדש, משתי), והשווא נח שהיה אמור לבוא באות שלאחריה (ככל שהאות הקודמת הייתה מתנהגת כרגיל ולא הייתה נדגשת) הפכה משווא נח לשווא נע ומניקוד סותם / קשה (דגש קל) לרפה (הצפינו, מקדש, משתי). ציטוט ממנחת שי על הפסוק ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב, ג): "ובמסורת ג' מלין דגשין ומתחלפין...". בעל המ"ש מצטט שם פירוש מסורה זו מפי בעל הא"ת: "מתחלפים כי בשלשת מלות הללו היה ראוי להיות (?) אות שנייה רפה והשלישית דגושה ונהפך הדבר ובאה השנייה דגושה והשלישית רפה" הנה כי כן ולמסקנה: בעלי המסורה ראו בהיעדר הדגש החזק הבא אחרי האות מ (במקום מן) במילה שתי ("משתי עֵינַ֖י") כמצב "התקין", אף על פי שהוא חריג/יוצא מן הכלל בכך שנעדר בה הדגש חזק האמור לבוא אחרי אות מ' השימוש.
  104. ^ וכן: מַ֥עֲדֶה בֶּ֨גֶד בְּי֣וֹם קָ֭רָה (משלי כה, כ).
  105. ^ וכן: עַל-אַרְבַּ֛ע כַּנְפ֥וֹת כְּסֽוּתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תְּכַסֶּה-בָּֽהּ (דברים כב, יב), וָאֶתֵּ֨ן לָכֶ֜ם אֶ֣רֶץ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָגַ֣עְתָּ בָּ֗הּ וְעָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-בְנִיתֶ֔ם וַתֵּשְׁב֖וּ בָּהֶ֑ם כְּרָמִ֤ים וְזֵיתִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-נְטַעְתֶּ֔ם אַתֶּ֖ם אֹכְלִֽים (יהושע כד, יג), וְהִנֵּ֨ה נֽוֹתְרָה-בָּ֜הּ פְּלֵטָ֗ה הַֽמּוּצָאִים֮ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ הִנָּם֙ יוֹצְאִ֣ים אֲלֵיכֶ֔ם וּרְאִיתֶ֥ם אֶת-דַּרְכָּ֖ם וְאֶת-עֲלִֽילוֹתָ֑ם וְנִחַמְתֶּ֗ם עַל-הָֽרָעָה֙ אֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ עַל-יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר הֵבֵ֖אתִי עָלֶֽיהָ (יחזקאל יד, כב), וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ (רות א, יד), שַׁ֤בְתִּי לִירוּשָׁלַ֙‍ִם֙ בְּֽרַחֲמִ֔ים בֵּיתִי֙ יִבָּ֣נֶה בָּ֔הּ (זכריה א, טז).
  106. ^ דחיק במילים זעירות כלשון בעלי המסורה=מיליות = מילה המורכבת מהברה אחת, מצויות למאות ואלפים במקרא, והן ככל הנראה רוב גדול של דגשי הדחיק במקרא. כך למשל המיליות בה, בו, בך, לו, לי, לך, זאת שם וכו'. ריבוי המופעים מחד וההטעמה המופיעה בהברה הראשונה שהיא גם ההברה היחידה במילית, היא כנראה הסיבה לכך שבעלי המסורה התייחסו ספציפית למיליות כאחד מהמקרים של הדחיק. למשל בניסוח: "כל זעיר דסמיך לעולם דגוש חוץ מ..." וכן בניסוחים נוספים. דוגמאות נוספות לדחיק במילית בו: לֹא־יֹאבֶ֣ה יְהֹוָה֮ סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־יְהֹוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כׇּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם (דברים כט, יט), לֹֽא-יָמ֡וּשׁ סֵפֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל-הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי-אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת-דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל (יהושע א, ח), וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם-יָ֖ד תִּֽהְיֶה-בּֽוֹ (יהושע ב, יט),יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם (ישעיהו מ, ז), הָ֤פַךְ יָ֨ם ׀ לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּ֭נָּהָר יַעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ (תהלים סו, ו), הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה ׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ (תהלים עד, ב), צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ (תהלים צב, טז), יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם (ישעיהו מ, ז), בִּבְכִי֙ יַֽעֲלֶה-בּ֔וֹ (ישעיהו טו, ה), כִּֽי-מִדֵּ֧י דְבָרֶ֥יךָ בּ֖וֹ תִּתְנוֹדָֽד (ירמיהו מח, כז), וְנָתַתִּ֣י אוֹתָ֔ם שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֣רֶת הַבָּ֑יִת לְכֹל֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר יֵעָשֶׂ֖ה בּֽוֹ (יחזקאל מד, יד), אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ (יונה ד, י), אָכְל֤וּ זָרִים֙ כֹּח֔וֹ וְה֖וּא לֹ֣א יָדָ֑ע גַּם-שֵׂיבָה֙ זָ֣רְקָה בּ֔וֹ וְה֖וּא לֹ֥א יָדָֽע (הושע ז, ט), עֲל֥וּ הָהָ֛ר וַהֲבֵאתֶ֥ם עֵ֖ץ וּבְנ֣וּ הַבָּ֑יִת וְאֶרְצֶה-בּ֥וֹ (ואכבד) וְאֶכָּבְדָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה (חגי א, ח), הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה ׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ (תהלים עד, ב), אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה-בּ֑וֹ (תהלים יח, ג), טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי-ט֣וֹב יְהוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה-בּֽוֹ (תהלים לד,ט), שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה-בּֽוֹ (תהלים סו, ו), וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה-לּ֑וֹ הֵעֵ֥זָה פָ֝נֶ֗יהָ וַתֹּ֣אמַר לֽוֹ (משלי ז, יג), וְכָל-שֹׁ֥גֶה בּ֝֗וֹ לֹ֣א יֶחְכָּֽם (משלי כ, א), הֲתָ֤עִיף עֵינֶ֥יךָ בּ֗וֹ וְֽאֵ֫ינֶ֥נּוּ (משלי כג, ה).
  107. ^ וכן: אוֹדְךָ֣ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י (ישעיהו יב, א), בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי-חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י (תהלים מא, יב), ַאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י (תהלים מא, יג), עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי (איוב ז, ח), כִּ֥י יַד-אֱ֝ל֗וֹהַּ נָ֣גְעָה בִּֽי (איוב יט, כא), וְהִנֵּה־יָ֖ד נָ֣גְעָה בִּ֑י וַתְּנִיעֵ֥נִי עַל־בִּרְכַּ֖י וְכַפּ֥וֹת יָדָֽי (דניאל י, י), .
  108. ^ וכן: ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם (שמואל ב, ז, יג).
  109. ^ ועוד למשל: בְּ֝אַשְׁמֻר֗וֹת אֶהְגֶּה־בָּֽךְ (תהלים סג, ז), שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם-תִּֽשְׁמַֽע-לִֽי (תהלים פא, ט), מְלֶ֨אכֶת תֻּפֶּ֤יךָ וּנְקָבֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ (יחזקאל כח, יג), בְּ֝אַשְׁמֻר֗וֹת אֶהְגֶּה-בָּֽךְ (תהלים סג, ז), שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּ֑ךְ  (שה"ש ז, א), .
  110. ^ וכן: אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם (דברים לב, כג), הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם (ישעיהו ג, ט), הָיִ֗ינוּ מֵֽעוֹלָם֙ לֹֽא-מָשַׁ֣לְתָּ בָּ֔ם (ישעיהו סג, יט).
  111. ^ וכן: וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל-כָּל-הָעָ֗ם הִנֵּ֨ה הָאֶ֤בֶן הַזֹּאת֙ תִּֽהְיֶה-בָּ֣נוּ לְעֵדָ֔ה כִּֽי-הִ֣יא שָׁמְעָ֗ה אֵ֚ת כָּל-אִמְרֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר עִמָּ֑נוּ וְהָיְתָ֤ה בָכֶם֙ לְעֵדָ֔ה פֶּֽן-תְּכַחֲשׁ֖וּן בֵּאלֹהֵיכֶֽם (יהושע כד, כז), כִּֽי־רַבּ֤וּ פְשָׁעֵ֙ינוּ֙ נֶגְדֶּ֔ךָ וְחַטֹּאותֵ֖ינוּ עָ֣נְתָה בָּ֑נוּ כִּֽי־פְשָׁעֵ֣ינוּ אִתָּ֔נוּ וַעֲוֺנֹתֵ֖ינוּ יְדַעֲנֽוּם (ישעיהו נט, יב).
  112. ^ וכן: אָדָ֣ם עָ֭רוּם כֹּ֣סֶה דָּ֑עַת (משלי יב, כג), לֵ֣ב נָ֭בוֹן יִקְנֶה-דָּ֑עַת (משלי יח, טו).
  113. ^ וכן: הפסוק שלאחריו: בֵּאדַ֡יִן מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּ֣א גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א וְכֹל֙ שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֔א לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֑א וקאמין וְקָֽיְמִין֙ לׇקֳבֵ֣ל צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֻכַדְנֶצַּֽר (דניאל ג, ג).
  114. ^ וכן: וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה-לִּ֥י מִן-הָעֵ֖ץ וָֽאֹכֵֽל (בראשית ג, יב), וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים אֶל-הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל-גְּחֹֽנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל-יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ (בראשית ג, יד), מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא (בראשית יב, יח), וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּֽחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם-לְבָֽבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָֽאֶחְשׂ֧ךְ גַּם-אָֽנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵֽחֲטוֹ-לִ֑י עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ (בראשית כ, ו), (יש הרבה דחיקי מה בסמוך למילה זאת כגון, מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ (בראשית מב, כח)), וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם (ויקרא טז, לד), מִיָּדִי֙ הָיְתָה־זֹּ֣את לָכֶ֔ם לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן (ישעיהו נ, יא), קִנְאַ֛ת יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה-זֹּֽאת (ישעיהו ט, ו + לז, לב), כִּ֥י יַד-יְהוָ֖ה עָ֣שְׂתָה זֹּ֑את וּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרָאָֽהּ (ישעיהו מא, כ), מִיָּדִי֙ הָיְתָה-זֹּ֣את לָכֶ֔ם לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן (ישעיהו נ, יא), אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה-זֹּ֔את וּבֶן-אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל-רָֽע (ישעיהו נו, ב), לְמַ֨עַן יִֽירְשׁ֜וּ אֶת-שְׁאֵרִ֤ית אֱדוֹם֙ וְכָל-הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם נְאֻם־יְהֹוָ֖ה עֹ֥שֶׂה זֹּֽאת (עמוס ט, יב), שִׁמְעוּ-זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶֽם (יואל א, ב), וְעַתָּ֛ה חַלּוּ-נָ֥א פְנֵי-אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת (מלאכי א, ט), וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ, וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי־יָ֣דְךָ זֹּ֑את (תהלים קט, כז), כִּ֥י יַד-יְ֝הוָה עָ֣שְׂתָה זֹּֽאת (איוב יב, ט), וְאִם-בִּ֥ינָה שִׁמְעָה-זֹּ֑את הַ֝אֲזִ֗ינָה לְק֣וֹל מִלָּֽי (איוב לד, טז), הַאֲזִ֣ינָה זֹּ֣את אִיּ֑וֹב עֲ֝מֹ֗ד וְהִתְבּוֹנֵ֤ן נִפְלְא֬וֹת אֵֽל (איוב לז, יד).
  115. ^ וכן: וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם-כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְר֥שׁ אֶת-יְהֹוָֽה (בראשית כה, כב), וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָֽמָּה-זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה (בראשית כה, לב)' וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם (בראשית לב, ל), וַיֹּ֨אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי (בראשית לג, טו ), אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי (שמות ה, כב), וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה ז'ֶּה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל-פָּנֶֽיךָ (יהושע ז, י), לָמָּה-זֶּ֨ה לִ֤י לְבוֹנָה֙ מִשְּׁבָ֣א תָב֔וֹא (ירמיהו ו, כ), לָ֤מָּה זֶּה֙ מֵרֶ֣חֶם יָצָ֔אתִי לִרְא֥וֹת עָמָ֖ל וְיָג֑וֹן וַיִּכְל֥וּ בְּבֹ֖שֶׁת יָמָֽי (ירמיהו כ, יח), לָמָּה-זֶּ֝֗ה הֶ֣בֶל תֶּהְבָּֽלוּ (איוב כז, יב), לָמָּה-זֶּ֣ה מְחִ֣יר בְּיַד-כְּסִ֑יל לִקְנ֖וֹת חָכְמָ֣ה וְלֶב-אָֽיִן (משלי יז, טז).
  116. ^ וכן: אֶל-שָׂ֥דֶה טּ֛וֹב אֶל-מַ֥יִם רַבִּ֖ים הִ֣יא שְׁתוּלָ֑ה לַעֲשׂ֤וֹת עָנָף֙ וְלָשֵׂ֣את פֶּ֔רִי לִהְי֖וֹת לְגֶ֥פֶן אַדָּֽרֶת (יחזקאל יז, ח), בְּמִרְעֶה-טּוֹב֙ אֶרְעֶ֣ה אֹתָ֔ם וּבְהָרֵ֥י מְרֽוֹם-יִשְׂרָאֵ֖ל יִהְיֶ֣ה נְוֵהֶ֑ם שָׁ֤ם תִּרְבַּ֙צְנָה֙ בְּנָ֣וֶה טּ֔וֹב וּמִרְעֶ֥ה שָׁמֵ֛ן תִּרְעֶ֖ינָה אֶל-הָרֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (יחזקאל לד, יד), הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד (תהלים קלג, א), אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה-טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא (קהלת ז, כ), אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה-טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים (קהלת ח, יב), וִיהִי־נָ֧א דְבָרְךָ֛ כְּאַחַ֥ד מֵהֶ֖ם וְדִבַּ֥רְתָּ טּֽוֹב (דברי הימים ב, יח, יב)
  117. ^ וכן: מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קיח, ה), יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי (תהלים קיח, יח). וראה הערה על המילית יה בפיסקה על יוצאים מן הכלל על כלל זיהוי 3 בקשר לתנועת חיריק.
  118. ^ יש עוד דגשי דחיק במילה "יחד". למשל: מִֽי־יָרִ֥יב אִתִּ֖י נַ֣עַמְדָה יָּ֑חַד (ישעיהו נ, ח), פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד (תהלים עד, ו).
  119. ^ וכן: אַתָּ֥ה תִזְרַ֖ע וְלֹ֣א תִקְצ֑וֹר אַתָּ֤ה תִדְרֹֽךְ־זַ֙יִת֙ וְלֹא־תָס֣וּךְ שֶׁ֔מֶן וְתִיר֖וֹשׁ וְלֹ֥א תִשְׁתֶּה־יָּֽיִן (מיכה ו, טו).
  120. ^ וכן: רְאֵ֤ה יְהֹוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה (איכה ב, כ).
  121. ^ וכן: אֶל-מִי דָמִיתָ כָּכָה (יחזקאל לא, יח).
  122. ^ וכן: וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָֽתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַֽאֲמָֽתְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂה-כֵּֽן (דברים טו, יז), הִנֵּה־זֹ֭את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא (איוב ה, כז), לְמַ֤עַן שָׂכוּר֙ ה֔וּא לְמַֽעַן-אִירָ֥א וְאֶֽעֱשֶׂה-כֵּ֖ן וְחָטָ֑אתִי וְהָיָ֤ה לָהֶם֙ לְשֵׁ֣ם רָ֔ע לְמַ֖עַן יְחָֽרְפֽוּנִי (נחמיה ו, יג).
  123. ^ הופעת דגש דחיק בצירוף המילים "ארצה כנען" מצוי פעמים רבות, ומשמש בספרי הדקדוק המסורתיים, כדוגמה קלאסית לדגש הדחיק. למשל: וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן (בראשית יב, ה), לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן (בראשית לא יח), וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן (בראשית מב, כט), טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן (בראשית מה, יז), וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת-הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת-קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא (בראשית נ, יג), כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן (במדבר לה, י).
  124. ^ המופע הזה כרבים אחרים של דחיק במילה לא הוא יוצא מן הכלל: וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ (בראשית לח, ט), וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ (שמואל א ח' יט), כִּֽי־הִנְנִ֤י מֵקִים֙ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים הַגּ֖וֹי הַמַּ֣ר וְהַנִּמְהָ֑ר הַהוֹלֵךְ֙ לְמֶרְחֲבֵי־אֶ֔רֶץ לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ (חבקוק א, ו), מַחֲזִ֥יק בְּאׇזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּא־לֽוֹ (משלי כו, יז). דוגמאות של דחיק במילה לא, שאינן יוצאות מן הכלל: וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י (חבקוק ב, ו), לָ֤מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת (איוב ג, יא),
  125. ^ וכן: עַ֤ל כָּל-הַטּוֹבָה֙ וְעַ֣ל כָּל-הַשָּׁל֔וֹם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י עֹ֥שֶׂה לָּֽהּ (ירמיהו לג, ט), וַאֲנִ֤י אֶֽהְיֶה-לָּהּ֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה ח֥וֹמַת אֵ֖שׁ סָבִ֑יב וּלְכָב֖וֹד אֶֽהְיֶ֥ה בְתוֹכָֽהּ (זכריה ב, ט), מַרְבַדִּ֥ים עָֽשְׂתָה-לָּ֑הּ שֵׁ֖שׁ וְאַרְגָּמָ֣ן לְבוּשָֽׁהּ (משלי לא, כב).
  126. ^ וכן: כְּנֵ֖מָא אֲמַ֣רְנָא לְּהֹ֑ם מַן-שָׂ֨ם לְכֹ֜ם טְעֵ֗ם (עזרא ד, ט), וְאַ֧ף שְׁמָהָתְהֹ֛ם שְׁאֵ֥לְנָא לְּהֹ֖ם (עזרא ד, י).
  127. ^ וכן: וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה (בראשית טו, ו), וָֽאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָֽאֹמַר֘ בַּת-מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת-בְּתוּאֵל֙ בֶּן-נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה-לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָֽאָשִׂ֤ם הַנֶּ֨זֶם֙ עַל-אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל-יָדֶֽיהָ (בראשית כד, מז), עַד-שׁ֨וּב אַף-אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר-עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָֽׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם-שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד (בראשית כז, מה), הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָֽׁלְחָ֤ה אֶל-חָמִ֨יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַֽחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה (בראשית לח, כה), וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלָּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָֽרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה-לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן (בראשית מא, נ), וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה-לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם (בראשית מו, כ), רַק֘ לֹֽא-יַרְבֶּה-לּ֣וֹ סוּסִים֒ (דברים יז, טז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה-לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה-לּ֖וֹ מְאֹֽד (דברים יז, יז), וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ (דברים יח, ב), א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי-גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ (ישעיהו ג, יא), נַפְשׁ֖וֹ יָ֥רְעָה לּֽוֹ (ישעיהו טו, ד), הֲיַעֲשֶׂה-לּ֥וֹ אָדָ֖ם אֱלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה לֹ֥א אֱלֹהִֽים (ירמיהו טז, כ), וְהָֽיְתָה-לּ֥וֹ נַפְשׁ֖וֹ לְשָׁלָֽל (ירמיהו כא, ט), וָֽאֶקְנֶה֙ אֶת-הַשָּׂדֶ֔ה מֵאֵ֛ת חֲנַמְאֵ֥ל בֶּן-דֹּדִ֖י אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֑וֹת וָֽאֶשְׁקֲלָה-לּוֹ֙ אֶת-הַכֶּ֔סֶף שִׁבְעָ֥ה שְׁקָלִ֖ים וַעֲשָׂרָ֥ה הַכָּֽסֶף (ירמיהו לב, ט), וַאֲרֻחָת֗וֹ אֲרֻחַת֩ תָּמִ֨יד נִתְּנָה-לּ֜וֹ (ירמיהו נב, לד), כִּי֩ אִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמֵהַגֵּר֮ אֲשֶׁר-יָג֣וּר בְּיִשְׂרָאֵל֒ וְיִנָּזֵ֣ר מֵֽאַחֲרַ֗י וְיַ֤עַל גִּלּוּלָיו֙ אֶל-לִבּ֔וֹ וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֹנ֔וֹ יָשִׂ֖ים נֹ֣כַח פָּנָ֑יו וּבָ֤א אֶל-הַנָּבִיא֙ לִדְרָשׁ-ל֣וֹ בִ֔י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה נַֽעֲנֶה-לּ֖וֹ בִּֽי (יחזקאל יד, ז), וַיְהִ֤י נֶֽשֶׁר-אֶחָד֙ גָּד֔וֹל גְּד֥וֹל כְּנָפַ֖יִם וְרַב-נוֹצָ֑ה וְהִנֵּה֩ הַגֶּ֨פֶן הַזֹּ֜את כָּֽפְנָ֧ה שָׁרֳשֶׁ֣יהָ עָלָ֗יו וְדָֽלִיּוֹתָיו֙ שִׁלְחָה-לּ֔וֹ לְהַשְׁק֣וֹת אוֹתָ֔הּ מֵעֲרֻג֖וֹת מַטָּעָֽהּ (יחזקאל יז, ז), בֶּן-אָדָ֕ם שָׂ֥א קִינָ֖ה עַל-מֶ֣לֶךְ צ֑וֹר וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אַתָּה֙ חוֹתֵ֣ם תָּכְנִ֔ית מָלֵ֥א חָכְמָ֖ה וּכְלִ֥יל יֹֽפִי (יחזקאל כח, ד), וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ הַר-שֵׂעִ֑יר וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יךָ שְׁמָמָ֥ה וּמְשַׁמָּֽה (יחזקאל לה, ג), לָאָ֛רֶץ יִֽהְיֶה-לּ֥וֹ לַֽאֲחֻזָּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא-יוֹנ֨וּ ע֤וֹד נְשִׂיאַי֙ אֶת-עַמִּ֔י וְהָאָ֛רֶץ יִתְּנ֥וּ לְבֵֽית-יִשְׂרָאֵ֖ל לְשִׁבְטֵיהֶֽם (יחזקאל מה, ח), וְכִֽי-יִתֵּ֨ן מַתָּנָ֜ה מִנַּחֲלָת֗וֹ לְאַחַד֙ מֵֽעֲבָדָ֔יו וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ עַד-שְׁנַ֣ת הַדְּר֔וֹר וְשָׁבַ֖ת לַנָּשִׂ֑יא אַ֚ךְ נַחֲלָת֔וֹ בָּנָ֖יו לָהֶ֥ם תִּהְיֶֽה (יחזקאל מו, יז), גֶּ֤פֶן בּוֹקֵק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל פְּרִ֖י יְשַׁוֶּה-לּ֑וֹ כְּרֹ֣ב לְפִרְי֗וֹ הִרְבָּה֙ לַֽמִּזְבְּח֔וֹת כְּט֣וֹב לְאַרְצ֔וֹ הֵיטִ֖יבוּ מַצֵּבֽוֹת (הושע י, א), לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶֽהָבָ֑ה כְּגַן-עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם-פְּלֵיטָ֖ה לֹא-הָ֥יְתָה לּֽוֹ (יואל ב, ג), מַה-תַּעֲשֶׂה-לּֽוֹ (איוב לה, ו), רַבִּים֮ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה (תהלים ג, ג), תַּאֲוַ֣ת לִ֭בּוֹ נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ (תהלים כא, ג), נָתַ֣תָּה לּ֑וֹ אֹ֥רֶךְ יָ֝מִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד (תהלים כא, ה), וְרַבּ֥וּ פְ֝שָׁעֶ֗יךָ מַה-תַּעֲשֶׂה-לּֽוֹ (איוב לה, ו), וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה-לּ֑וֹ הֵעֵ֥זָה פָ֝נֶ֗יהָ וַתֹּ֣אמַר לֽוֹ (משלי ז, יג), מִי-פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה חֲסַר-לֵ֝֗ב אָ֣מְרָה לּֽוֹ (משלי ט, ד), מִי-פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה וַחֲסַר-לֵ֝֗ב וְאָ֣מְרָה לּֽוֹ (משלי ט, טז), נֶ֣פֶשׁ עָ֭מֵל עָ֣מְלָה לּ֑וֹ כִּֽי-אָכַ֖ף עָלָ֣יו פִּֽיהוּ (משלי טז, כו), הֲתָ֤עִיף עֵינֶ֥יךָ בּ֗וֹ וְֽאֵ֫ינֶ֥נּוּ כִּ֤י עָשֹׂ֣ה יַעֲשֶׂה-לּ֣וֹ כְנָפַ֑יִם כְּ֝נֶ֗שֶׁר יָע֥וּף הַשָּׁמָֽיִם (משלי כג, ה), אַל-תֹּאמַ֗ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָֽשָׂה-לִ֭י כֵּ֤ן אֶֽעֱשֶׂה-לּ֑וֹ אָשִׁ֖יב לָאִ֣ישׁ כְּפָעֳלֽוֹ (משלי כד, כט), אַל-תַּ֣עַן כְּ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑וֹ פֶּֽן-תִּשְׁוֶה-לּ֥וֹ גַם-אָֽתָּה (משלי כו, ד), בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה-לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ (שה"ש ג, יא), וְגַם-קְבוּרָ֖ה לֹא-הָ֣יְתָה לּ֑וֹ (קהלת ו, ג).
  128. ^ וכן: וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה-זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹֽא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא (בראשית יב, יח), וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַֽחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה-'לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן (בראשית יח, יב), {כג} וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם-תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר-עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ (בראשית כא, כג), וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם-אַתָּ֞ה לֹֽא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָֽנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם (בראשית כא, כו), וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת-שֶׁ֣בַע כְּבָשׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּֽעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה-לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת-הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת (בראשית כא, ל), וְיִתֶּן-לִ֗י אֶת-מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִּ֛י בְּתֽוֹכְכֶ֖ם לַֽאֲחֻזַּת-קָֽבֶר (בראשית כג, ט), וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת-בְּכֹֽרָת֖וֹ לְיַֽעֲקֹֽב (בראשית כה, לג), וְעַתָּה֙ שָׂא-נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) צָֽיִד (בראשית כז, ג), הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה-לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי (בראשית כז, ז), וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ-לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֥֥וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ (בראשית כז, כה), וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי (בראשית כז, כו), וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת-בְּֽכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא-אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה (בראשית כז, לו), וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל-יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם-לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת-חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים (בראשית כז, מו), וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב הֲכִֽי-אָחִ֣י אַ֔תָּה וַֽעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ (בראשית כט, טו), וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה-הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל-לָבָ֗ן מַה-זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי (בראשית כט, כה), וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּֽאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶל-יַֽעֲקֹב֙ הָֽבָה-לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם-אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי (בראשית ל, א), וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה, וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן-לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לֹֽא-תִתֶּן-לִ֣י מְא֔וּמָה אִם-תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר (בראשית ל, לא), אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּית-אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ (בראשית לא, יג), לָ֤מָּה נַחְבֵּ֨אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּֽחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר (בראשית לא, כז), וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם (בראשית מד, י), וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל-אֲבִיכֶֽם (בראשית מד, יז), וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה-לִּ֥י אִשְׁתִּֽי (בראשית מד, כז), ***************** וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י (דברים כט, יח), לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (דברים לא, יט), וְעַתָּ֗ה תְּנָה-לִּי֙ אֶת-הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה-שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי-עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י יְהוָ֤ה אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה (יהושע יד, יב), וַתֹּ֜אמֶר תְּנָה-לִּ֣י בְרָכָ֗ה כִּ֣י אֶ֤רֶץ הַנֶּ֙גֶב֙ נְתַתָּ֔נִי וְנָתַתָּ֥ה לִ֖י גֻּלֹּ֣ת מָ֑יִם וַיִּתֶּן-לָ֗הּ אֵ֚ת גֻּלֹּ֣ת עִלִּיּ֔וֹת וְאֵ֖ת גֻּלֹּ֥ת תַּחְתִּיּֽוֹת (יהושע טו, יט), וַֽיְדַבְּרוּ֙ בְּנֵ֣י יוֹסֵ֔ף אֶת-יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹ֑ר מַדּוּעַ֩ נָתַ֨תָּה לִּ֜י נַחֲלָ֗ה גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ וְחֶ֣בֶל אֶחָ֔ד וַֽאֲנִ֣י עַם-רָ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר-עַד-כֹּ֖ה בֵּֽרְכַ֥נִי יְהוָֽה (יהושע יז, יד), ******** לָמָּה-לִּ֤י רֹב-זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה (ישעיהו א, יא), וְאָעִ֣ידָה לִּ֔י עֵדִ֖ים נֶאֱמָנִ֑ים אֵ֚ת אוּרִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת-זְכַרְיָ֖הוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָֽהוּ (ישעיהו ח, ב), וְהָ֥יְתָה לִּ֖י כַּאֲרִיאֵֽל (ישעיהו כט, ב), אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה-לִּ֥י עָרְבֵֽנִי (ישעיהו לח, יד), לא-הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי (ישעיהו מג, כג), לֹא-קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי (ישעיהו מג, כד), צַר-לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה-לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה (ישעיהו מט, כ), הֹֽמֶה-לִּ֥י לִבִּ֖י לֹ֣א אַחֲרִ֑ישׁ (ירמיהו ד, יט), אֵֽלֲכָה-לִּ֤י אֶל-הַגְּדֹלִים֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אוֹתָ֔ם (ירמיהו ה, ה), הָיְתָה-לִּ֥י נַחֲלָתִ֖י כְּאַרְיֵ֣ה בַיָּ֑עַר נָתְנָ֥ה עָלַ֛י בְּקוֹלָ֖הּ עַל-כֵּ֥ן שְׂנֵאתִֽיהָ (ירמיהו יב, ח), עַל-זֹ֖את הֱקִיצֹ֣תִי וָאֶרְאֶ֑ה וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי (ירמיהו לא, כה), כִּ֧י עַל-אַפִּ֣י וְעַל-חֲמָתִ֗י הָ֤יְתָה לִּי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנ֣וּ אוֹתָ֔הּ וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לַהֲסִירָ֖הּ מֵעַ֥ל פָּנָֽי (ירמיהו לב, לא), וְהָ֣יְתָה לִּ֗י לְשֵׁ֤ם שָׂשׂוֹן֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְתִפְאֶ֔רֶת (ירמיהו לג, ט), וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת-לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא-עַמִּי֙ עַמִּי-אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי (הושע ב, כה), וָאֶכְּרֶ֣הָ לִּ֔י בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר כָּ֑סֶף וְחֹ֥מֶר שְׂעֹרִ֖ים וְלֵ֥תֶךְ שְׂעֹרִֽים (הושע ג, ב), אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל-עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה-לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים (הושע יג, י), בְּקָרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י (תהלים ד, ב), וְֽאֹיְבַ֗י נָתַ֣תָּה לִּ֣י עֹ֑רֶף וּ֝מְשַׂנְאַ֗י אַצְמִיתֵֽם (תהלים יח, מא), אָ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י (תהלים מ, ז), הָֽיְתָה-לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל-הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ (תהלים מב, ד), הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי (תהלים נא, יד), הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה (תהלים נה, ג), ִּֽכִּֽי -הָיִ֣יתָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י וּבְצֵ֖ל כְּנָפֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן (תהלים סג, ח), אֱלֹהִ֪ים חֽוּשָׁ֫ה-לִּ֥י (תהלים ע, ו), אֲשֶׁ֤ר אֲנִ֨י אֶֽחֱזֶה-לִּ֗י וְעֵינַ֣י רָא֣וּ וְלֹא-זָ֑ר (איוב יט, כז), חָלִ֣ילָה לִּי֮ אִם-אַצְדִּ֪יק אֶ֫תְכֶ֥ם (איוב כז, ה), גַּם-כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י (איוב ל, ב), לָכֵ֣ן אָ֭מַרְתִּי שִׁמְעָה-לִּ֑י (איוב לב, י), וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם-תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם-לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י וְאֵֽדְעָה֙ כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָנֹכִ֥י אֶגְאָֽל (רות ד, ד), הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י (שה"ש א, ז), אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי (קהלת ב, ט), זָכְרָה-לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָ֑ה כֹּ֥ל אֲשֶׁר-עָשִׂ֖יתִי עַל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה (נחמיה ה, יט), זָכְרָה-לִּ֥י אֱלֹהַ֖י עַל-זֹ֑את (נחמיה יג, יד), גַּם-זֹאת֙ זָכְרָה-לִּ֣י אֱלֹהַ֔י וְח֥וּסָה עָלַ֖י כְּרֹ֥ב חַסְדֶּֽךָ (נחמיה יג, כב), וּלְקֻרְבַּ֧ן הָעֵצִ֛ים בְּעִתִּ֥ים מְזֻמָּנ֖וֹת וְלַבִּכּוּרִ֑ים זָכְרָה-לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָֽה (נחמיה יג, לא).
  129. ^ וכן: נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה (תהלים ס, ו).
  130. ^ וכן: וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ (שמות ג, יב), וְלֹֽא-אָבָ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיַּֽהֲפֹךְ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת-הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ (דברים כג, ו), לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (דברים כט, יב), וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם (מלכים ב, יט, כט + ישעיהו לז, ל), כִּֽי-חָצַ֧בְתָּ לְּךָ֛ פֹּ֖ה קָ֑בֶר (ישעיהו כב, טז), וְזֶה-לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ וּבַשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית שָׁחִ֑יס (ישעיהו לז, ל), וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁר֙ יַעֲשֶׂ֣ה יְהֹוָ֔ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר (ישעיהו לח, ז), וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨ ׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם (תהלים עט, יג), הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ (שמות ג יב), כֹּֽה-אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י הָל֞וֹךְ וְקָנִ֤יתָ לְּךָ֙ אֵז֣וֹר פִּשְׁתִּ֔ים וְשַׂמְתּ֖וֹ עַל-מָתְנֶ֑יךָ וּבַמַּ֖יִם לֹ֥א תְבִאֵֽהוּ (ירמיהו יג, א), אֲשֶׁר-שַׂ֠מְתָּ אֹת֨וֹת וּמֹפְתִ֤ים בְּאֶֽרֶץ-מִצְרַ֙יִם֙ עַד-הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבָֽאָדָ֑ם וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה (ירמיהו לב, כ), בְּחָכְמָֽתְךָ֙ וּבִתְבוּנָ֣תְךָ֔ עָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ חָ֑יִל וַתַּ֛עַשׂ זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף בְּאוֹצְרוֹתֶֽיךָ (יחזקאל כח, ד), מָ֤ה אֶֽעֱשֶׂה-לְּךָ֙ אֶפְרַ֔יִם מָ֥ה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ֖ יְהוּדָ֑ה וְחַסְדְּכֶם֙ כַּֽעֲנַן-בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֥ים הֹלֵֽךְ (הושע ו, ד), לָכֵ֕ן כֹּ֥ה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל עֵ֚קֶב כִּֽי-זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֔ךְ הִכּ֥וֹן לִקְרַאת-אֱלֹהֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל (עמוס ד, יב), ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ ׀ אֱֽלֹהִ֗ים ה֭וֹדִינוּ וְקָר֣וֹב שְׁמֶ֑ךָ סִ֝פְּר֗וּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ (תהלים עה, ב), כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים (משלי ט, יא), כִּ֣י בְ֭תַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ֣ מִלְחָמָ֑ה וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ (משלי כד, ו),
  131. ^ וכן: לֹֽא-אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר-בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵֽי-עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ (בראשית כג, יא), וַיֹּ֗אמֶר שָׂא-נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל-הָֽעֲתֻּדִים֙ הָֽעֹלִ֣ים עַל-הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ (בראשית לא, יב), וַיִּשָּׂ֣א אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת-הַנָּשִׁים֙ וְאֶת-הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי-אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר-חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת-עַבְדֶּֽךָ (בראשית לג, ה), אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂה-לָּֽךְ (דברים טז, כא), גְּדִלִ֖ים תַּֽעֲשֶׂה-לָּ֑ךְ (דברים כב, יב), אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֨דֶק֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (דברים כה, טו), כִּ֣י הַ֤ר יִֽהְיֶה-לָּךְ֙ כִּֽי-יַ֣עַר ה֔וּא וּבֵ֣רֵאת֔וֹ וְהָיָ֥ה לְךָ֖ תֹּֽצְאֹתָ֑יו כִּֽי-תוֹרִ֣ישׁ אֶת-הַֽכְּנַעֲנִ֗י כִּ֣י רֶ֤כֶב בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ כִּ֥י חָזָ֖ק הֽוּא (יהושע יז, יח),**************** וְתָבֹאנָה֩ לָּ֨ךְ שְׁתֵּי-אֵ֥לֶּה רֶ֛גַע בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד שְׁכ֣וֹל וְאַלְמֹ֑ן (ישעיהו מז, ט), לֹא-יִֽהְיֶה-לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא-יָאִ֣יר לָ֑ךְ (ישעיהו ס, יט), כִּ֣י יְהוָ֗ה יִֽהְיֶה-לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ (ישעיהו ס, כ), הֲלוֹא-זֹ֖את תַּעֲשֶׂה-לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ (ירמיהו ב, יז), וּנְקַוֶּה-לָּ֔ךְ כִּֽי-אַתָּ֥ה עָשִׂ֖יתָ אֶת-כָּל-אֵֽלֶּה (ירמיהו יד, כב), מִבְּכִ֨י יַעְזֵ֤ר אֶבְכֶּה-לָּךְ֙ הַגֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה (ירמיהו מח, לב), וְאַתָּ֨ה בֶן-אָדָ֜ם קַח-לְךָ֣ חֶ֣רֶב חַדָּ֗ה תַּ֤עַר הַגַּלָּבִים֙ תִּקָּחֶ֣נָּה לָּ֔ךְ וְהַעֲבַרְתָּ֥ עַל-רֹאשְׁךָ֖ וְעַל-זְקָנֶ֑ךָ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֛ מֹאזְנֵ֥י מִשְׁקָ֖ל וְחִלַּקְתָּֽם (יחזקאל ה, א), לְמַ֤עַן תִּזְכְּרִי֙ וָבֹ֔שְׁתְּ וְלֹ֨א יִֽהְיֶה-לָּ֥ךְ עוֹד֙ פִּתְח֣וֹן פֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י כְּלִמָּתֵ֑ךְ בְּכַפְּרִי-לָךְ֙ לְכָל-אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה (יחזקאל טז, סג), כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כִּשְׂמֹ֙חַ֙ כָּל-הָאָ֔רֶץ שְׁמָמָ֖ה אֶעֱשֶׂה-לָּֽךְ (יחזקאל לה, יד), כְּשִׂמְחָ֨תְךָ֜ לְנַחְלַ֧ת בֵּֽית-יִשְׂרָאֵ֛ל עַ֥ל אֲשֶׁר-שָׁמֵ֖מָה כֵּ֣ן אֶעֱשֶׂה-לָּ֑ךְ שְׁמָמָ֨ה תִֽהְיֶ֤ה הַר-שֵׂעִיר֙ וְכָל-אֱד֣וֹם כֻּלָּ֔הּ וְיָדְע֖וּ כִּֽי-אֲנִ֥י יְהוָֽה (יחזקאל לה, טו), וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא-תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה-אֵ֥לֶּה לָּֽךְ (יחזקאל לז, יח), וַאֲנִ֗י בְּק֤וֹל תּוֹדָה֙ אֶזְבְּחָה־לָּ֔ךְ (יונה ב, י),כִּֽי-קָר֥וֹב יוֹם-יְהוָ֖ה עַל-כָּל-הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ (עובדיה א, טו), וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ מַה-נַּ֣עֲשֶׂה לָּ֔ךְ וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעָלֵ֑ינוּ כִּ֥י הַיָּ֖ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵֽר (יונה א, ח), וַאֲנִ֗י בְּק֤וֹל תּוֹדָה֙ אֶזְבְּחָה-לָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר נָדַ֖רְתִּי אֲשַׁלֵּ֑מָה יְשׁוּעָ֖תָה לַיהוָֽה (יונה ב, י), בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה-לָּֽךְ (תהלים ו, ו), בִּנְדָבָ֥ה אֶזְבְּחָה-לָּ֑ךְ (תהלים נד, ח), עֹ֘ל֤וֹת מֵחִ֣ים אַעֲלֶה-לָּ֭ךְ (תהלים סו, טו), תְּרַנֵּ֣נָּ֣ה שְׂ֭פָתַי כִּ֣י אֲזַמְּרָה-לָּ֑ךְ (תהלים עא, כג), וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר־נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל־בֵּ֗֝ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ (תהלים פ, טז), תְּֽהִי-יָ֭דְךָ עַל-אִ֣ישׁ יְמִינֶ֑ךָ עַל-בֶּן-אָ֝דָ֗ם אִמַּ֥צְתָּ לָּֽךְ (תהלים פ, יח), אִם-חָ֭כַמְתָּ חָכַ֣מְתָּ לָּ֑ךְ וְ֝לַ֗צְתָּ לְֽבַדְּךָ֥ תִשָּֽׂא (משלי ט, יב), וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל-שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ (רות ג, יא), מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלַ֔‍ִם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן (איכה ב, יג), מָֽה-אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה-לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה-לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ (איכה ב, יג).
  132. ^ וכן: וּזְרוֹעָם֮ לֹא־הוֹשִׁ֢יעָ֫ה לָּ֥מוֹ (תהלים מד, ד).
  133. ^ וכן: וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ מֶה-עָשִׂ֤יתָ לָּ֨נוּ֙ וּמֶה-חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי-הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל-מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַֽעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי (בראשית כ, ט), וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה-זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת-אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵֽבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם (בראשית כו, י) וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּ֣א-אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר-הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי (בראשית לט, יז), הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם (בראשית מז, טו), *****************לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה (דברים ל, יב), וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה (דברים ל, יג), וַיִּשְׁלְח֣וּ אַנְשֵׁי֩ גִבְע֨וֹן אֶל-יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל-הַֽמַּחֲנֶה֙ הַגִּלְגָּ֣לָה לֵאמֹ֔ר אַל-תֶּ֥רֶף יָדֶ֖יךָ מֵֽעֲבָדֶ֑יךָ עֲלֵ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מְהֵרָ֗ה וְהוֹשִׁ֤יעָה לָּ֙נוּ֙ וְעָזְרֵ֔נוּ כִּ֚י נִקְבְּצ֣וּ אֵלֵ֔ינוּ כָּל-מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָהָֽר (יהושע י, ו), חָלִילָה֩ לָּ֨נוּ מִמֶּ֜נּוּ לִמְרֹ֣ד בַּֽיהוָ֗ה וְלָשׁ֤וּב הַיּוֹם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה לִבְנ֣וֹת מִזְבֵּ֔חַ לְעֹלָ֖ה לְמִנְחָ֣ה וּלְזָ֑בַח מִלְּבַ֗ד מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י מִשְׁכָּנֽוֹ (יהושע כב, כט), וַיַּ֤עַן הָעָם֙ וַיֹּ֔אמֶר חָלִ֣ילָה לָּ֔נוּ מֵעֲזֹ֖ב אֶת-יְהוָ֑ה לַעֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים (יהושע כד, טז), ******************* שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה-לָּ֑נוּ (ישעיהו ג, ו), כִּ֛י גַּ֥ם כָּֽל-מַעֲשֵׂ֖ינוּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ (ישעיהו כו, יב), וְכֶ֧רֶם וְשָׂדֶ֛ה וָזֶ֖רַע לֹ֥א יִֽהְיֶה-לָּֽנוּ (ירמיהו לה, ט), וַיֹּאמְר֥וּ אֵלַ֖י הָעָ֑ם הֲלֹֽא-תַגִּ֥יד לָ֙נוּ֙ מָה-אֵ֣לֶּה לָּ֔נוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה (יחזקאל כד, יט), כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמֽוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ (יחזקאל לו, ב), כִּ֤י עַתָּה֙ יֹֽאמְר֔וּ אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ לָ֑נוּ כִּ֣י לֹ֤א יָרֵ֙אנוּ֙ אֶת-יְהוָ֔ה וְהַמֶּ֖לֶךְ מַה-יַּֽעֲשֶׂה-לָּֽנוּ מַצֵּבֽוֹת (הושע י, ג), הָבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם (תהלים ס, יג), וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ (תהלים פ, ג), אֲשֶׁ֣ר אָ֭מְרוּ נִ֣ירֲשָׁה לָּ֑נוּ אֵ֝֗ת נְא֣וֹת אֱלֹהִֽים (תהלים פג, יג), מִשְׁפָּ֥ט נִבְחֲרָה-לָּ֑נוּ (איוב לד, ד), בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי (בראשית לט, יז)ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ (תהלים מד, כז), הָֽבָה-לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָם (תהלים ס, יג), אֱלֹהִ֖ים מַחֲסֶה-לָּ֣נוּ סֶֽלָה (תהלים סב, ט), עוּזָּ֥ה אֱלֹהִ֑ים ז֝֗וּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ (תהלים סח, כט), מִשְׁפָּ֥ט נִבְחֲרָה-לָּ֑נוּ נֵדְעָ֖ה בֵינֵ֣ינוּ מַה-טּֽוֹב (איוב לד, ד), חָשַׂ֤כְתָּֽ לְמַ֙טָּה֙ מֵֽעֲוֹנֵ֔נוּ וְנָתַ֥תָּה לָּ֛נוּ פְּלֵיטָ֖ה כָּזֹֽאת (עזרא ט, יג).
  134. ^ וכן: כָּל-הַיָּדַ֖יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכָל-בִּרְכַּ֖יִם תֵּלַ֥כְנָה מָּֽיִם (יחזקאל ז, יז), וְכִהֲתָ֣ה כָל-ר֗וּחַ וְכָל-בִּרְכַּ֙יִם֙ תֵּלַ֣כְנָה מַּ֔יִם (יחזקאל כא, יב), רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם ׀ אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֗֝ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת (תהלים עז, יז), עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם (איכה א, טז).
  135. ^ וכן: אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ קָצַ֣פְתִּי מְּעָ֔ט (זכריה א, טו), וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים (תהלים ח, ו), וְשִׁ֥ית מִ֝מֶּ֗נִּי וְאַבְלִ֥יגָה מְּעָֽט (איוב י, כ), ר֤וֹמּוּ מְּעַ֨ט וְֽאֵינֶ֗נּוּ (איוב כד, כד), .
  136. ^ וכן: הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי (בראשית יט, כ), וָֽאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל-הָעָ֑יִן וָֽאֹמַ֗ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם-יֶשְׁךָ-נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖יאוֹצִֽיאָה-נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם (בראשית יט, ח), הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ (בראשית כד, מב), וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב גְּשָׁה-נָּ֥א וַֽאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם-לֹֽא (בראשית כז, כא), וַיִּשְׁאַ֣ל יַֽעֲקֹ֗ב וַיֹּ֨אמֶר֙ הַגִּֽידָה-נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם (בראשית לב, ל), וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה-נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן-הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי (בראשית לג, טו ), וַיֹּ֕אמֶר אֶת-אַחַ֖י אָֽנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה-נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים (בראשית לז, טז), וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל-הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֨אמֶר֙ הָ֤בָה-נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֨אמֶר֙ מַה-תִּתֶּן-לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי (בראשית לח, טז), כִּ֧י אִם-זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּֽאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ-נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֨נִי֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה וְהֽוֹצֵאתַ֖נִי מִן-הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה (בראשית מ, יד), אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִי֘ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה-נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת-אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה (בראשית נ, ה), אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם (שמות ד, יח), נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר (שמות ה, ג), ************אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה (דברים ג, כה), וַנֹּ֕אמֶר נַעֲשֶׂה-נָּ֣א לָ֔נוּ לִבְנ֖וֹת אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ לֹ֥א לְעוֹלָ֖ה וְלֹ֥א לְזָֽבַח (יהושע כב, כו), ************** אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן-שָֽׁמֶן (ישעיהו ה, א), וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה-נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר-אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס (ישעיהו ה, ה), הַגִּֽידָה-נָּ֨א לָ֜נוּ מַה-דִּבַּ֧רְתָּ אֶל-הַמֶּ֛לֶךְ אַל-תְּכַחֵ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וְלֹ֣א נְמִיתֶ֑ךָ (ירמיהו לח, כה), אֵ֤לְכָה נָּא֙ וְאַכֶּה֙ אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן-נְתַנְיָ֔ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יֵדָ֑ע (ירמיהו מ, טו), וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הַגִּידָה-נָּ֣א לָ֔נוּ בַּאֲשֶׁ֛ר לְמִי-הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ מַה-מְּלַאכְתְּךָ֙ וּמֵאַ֣יִן תָּב֔וֹא מָ֣ה אַרְצֶ֔ךָ וְאֵֽי-מִזֶּ֥ה עַ֖ם אָֽתָּה (יונה א, ח), וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל-נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה-נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָ֣ה בַשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי (רות ב, ב), וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה-נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד-עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט (רות ב, ז), אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא (תהלים קיח, כה), שִֽׂימָה-נָּ֭א עָרְבֵ֣נִי עִמָּ֑ךְ (איוב יז, ג), אָק֨וּמָה נָּ֜א וַאֲסוֹבְבָ֣ה בָעִ֗יר (שה"ש ג, ב), לְכָה-נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב (קהלת ב, א), אָנָּ֣א אֲדֹנָ֗י תְּהִ֣י נָ֣א אָזְנְךָֽ-קַ֠שֶּׁבֶת אֶל-תְּפִלַּ֨ת עַבְדְּךָ֜ וְאֶל-תְּפִלַּ֣ת עֲבָדֶ֗יךָ הַֽחֲפֵצִים֙ לְיִרְאָ֣ה אֶת-שְׁמֶ֔ךָ וְהַצְלִֽיחָה-נָּ֤א לְעַבְדְּךָ֙ הַיּ֔וֹם וּתְנֵ֣הוּ לְרַחֲמִ֔ים לִפְנֵ֖י הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַאֲנִ֛י הָיִ֥יתִי מַשְׁקֶ֖ה לַמֶּֽלֶךְ (נחמיה א, יא), וְגַם-אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה-נָּ֖א אֶת-הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה (נחמיה ה, י).
  137. ^ וכן: גּֽוֹלֶה-סּ֭וֹד הוֹלֵ֣ךְ רָכִ֑יל וּלְפֹתֶ֥ה שְׂ֝פָתָ֗יו לֹ֣א תִתְעָרָֽב (משלי כ, יט).
  138. ^ וכן: אָנֹכִ֨י תִכַּ֖נְתִּי עַמּוּדֶ֣יהָ סֶּֽלָה (תהלים עה, ד), אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה (תהלים פד, ה), וְכׇל־מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה (תהלים פח, ח).
  139. ^ וכן: וַתְּהִ֣י לַדַּ֣ל תִּקְוָ֑ה וְ֝עֹלָ֗תָה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ (איוב ה, טז).
  140. ^ וכן בפסוק לאחריו וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם (דברים טז, ב).
  141. ^ וכן: וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֨רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ ועֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ-ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב (בראשית א, יב).
  142. ^ וכן: בִּרְב֣וֹת רְ֭שָׁעִים יִרְבֶּה-פָּ֑שַׁע וְ֝צַדִּיקִ֗ים בְּֽמַפַּלְתָּ֥ם יִרְאֽוּ (משלי כט, טז).
  143. ^ דחיק באות גרונית (האות ר') היא יוצא מן הכלל לכללי הדחיק. ראה הטקסט לעיל אודות הכלל השישי, בפיסקה "זיהוי - מתי יופיע דגש חזק בראש מילה?" וכן בפיסקה "יוצאים מן הכלל לסוגיהם" בייחוד בהערת השוליים המפנה למאמרו של חתן פרס ישראל פרופ' יהודה ליבס.
  144. ^ וכן: אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב (תהלים נב, ה), יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע (משלי יא, כא), אבל אין דחיק במופע אַל-תֹּאמַ֥ר אֲשַׁלְּמָה-רָ֑ע (משלי כ, כב) וכן בפסוק: נֶ֣פֶשׁ רָ֭שָׁע אִוְּתָה-רָ֑ע (משלי כא, י): מחד דחיק באות ר' הוא יוצא מן הכלל כך שהיעדר הדחיק תקין. מאידך לאור ריבוי דחיק במילית רע, יכול שהיעדר הדחיק נובע מכך שבספר משלי יש מקרים רבים של היעדר דחיק לאחר קמץ. ראה בפרק על יוצאים מן הכלל הפוכים, בפיסקה על היעדר דחיק לאחר קמץ.
  145. ^ תשומת הלב כי בטעמי ספרי אמ"ת, הטעם טפחא הוא טעם מחבר. לכן יש דחיק. לעומת זאת טעם מפסיק שולל את האפשרות, שהמילה לאחר הטעם המפסיק תקבל דגש דחיק. בדומה, מפני שטפחא הוא טעם מחבר (משרת) בטעמי אמת, מילה שלאחריו יכולה לבוא באותיות בגד כפת רפויות. למשל: לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן | אֲדֹנָ֑י (תהלים מד, כד), מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד (תהלים עט, ח), כִּסִּ֖יתָ כׇל־חַטָּאתָ֣ם סֶֽלָה (תהלים פה, ג), אֵין־כָּמ֖וֹךָ בָאֱלֹהִ֥ים ׀ אֲדֹנָ֗י (תהלים פו, ח), יוֹם־צָעַ֖קְתִּי בַלַּ֣יְלָה נֶגְדֶּֽךָ (תהלים פח, ב), וְכִסְא֖וֹ כַשֶּׁ֣מֶשׁ נֶגְדִּֽי (תהלים פט, לז),
  146. ^ וכן: אִ֥ם יִגְעֶה-שּׁ֝֗וֹר עַל-בְּלִילֽוֹ (איוב ו, ה).
  147. ^ וכן: וְלֹֽא־יֹ֝אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה־שֹּֽׁחַד (משלי ו, לה).
  148. ^ וכן: כֹּֽרֶה-שַּׁ֭חַת בָּ֣הּ יִפֹּ֑ל וְגֹ֥לֵ֥ל אֶ֝בֶן אֵלָ֥יו תָּשֽׁוּב  (משלי כו, כז).
  149. ^ וכן: וְנָק֥וּמָה וְנַֽעֲלֶ֖ה בֵּית-אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה-שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָֽעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַֽיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי (בראשית לה, ג), וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם (בראשית מח, ז), וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאׇלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ (דברים יד, כו), וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים כז, ז), יוֹלֵ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֹתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, לו), וֶהֱפִֽיצְךָ֤ יְהֹוָה֙ בְּכׇל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן (דברים כח, סד), וַיִּכְתֹּ֤ב יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה בְּסֵ֖פֶר תּוֹרַ֣ת אֱלֹהִ֑ים וַיִּקַּח֙ אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֔ה וַיְקִימֶ֣הָ שָּׁ֔ם תַּ֚חַת הָֽאַלָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּמִקְדַּ֥שׁ יְהוָֽה (יהושע כד, כו),********** עֲמֹ֗ד בְּשַׁ֙עַר֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה וְקָרָ֣אתָ שָּׁ֔ם אֶת-הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וְאָמַרְתָּ֞ שִׁמְע֣וּ דְבַר-יְהוָ֗ה כָּל-יְהוּדָה֙ הַבָּאִים֙ בַּשְּׁעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֖ת לַיהוָֽה (ירמיהו ז, ב), עַל-מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵֽאָסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל-עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה-שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֙נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי-רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַיהוָֽה (ירמיהו ח, יד), וְיָצָ֙אתָ֙ אֶל-גֵּ֣יא בֶן-הִנֹּ֔ם אֲשֶׁ֕ר פֶּ֖תַח שַׁ֣עַר (החרסות) הַֽחַרְסִ֑ית וְקָרָ֣אתָ שָּׁ֔ם אֶת-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיךָ (ירמיהו יט, ב), כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם-יְהוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל-הַגּוֹיִ֣ם אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא-אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ (ירמיהו ל, יא), עַ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה-שָּׁ֨ם הָר֤וּחַ לָלֶ֙כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ שָׁ֥מָּה הָר֖וּחַ לָלֶ֑כֶת וְהָאוֹפַנִּ֗ים יִנָּשְׂאוּ֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַחַיָּ֖ה בָּאוֹפַנִּֽים (יחזקאל א, כ), וְהוּכַ֛ן וְהֻנִּ֥יחָה שָּׁ֖ם עַל־מְכֻנָתָֽהּ (זכריה ה, יא), וָאֹ֣מְרָ֔ה וַֽיְטַהֲר֖וּ הַלְּשָׁכ֑וֹת וָאָשִׁ֣יבָה שָּׁ֗ם כְּלֵי֙ בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים אֶת-הַמִּנְחָ֖ה וְהַלְּבוֹנָֽה (נחמיה יג, ט).
  150. ^ וכן: וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָּׁ֖מָּה חֽוּץ (דברים כג, יג), כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכׇֽל־הַגּוֹיִ֣ם אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָּׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ (ירמיהו מו, כח), וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ, בפסוק וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (הושע ב, יז), וַתֵּצֵ֗א מִן-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה-שָּׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה (רות א, ז).
  151. ^ וכן: בְּיָמָיו֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁכֹּ֣ן לָבֶ֑טַח וְזֶה-שְּׁמ֥וֹ אֲֽשֶׁר-יִקְרְא֖וֹ יְהוָ֥ה צִדְקֵֽנוּ (ירמיהו כג, ו), אַתָּה-הוּא֙ יְהוָ֣ה הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם ( ט, ז)
  152. ^ וכן: בִּירוּשָׁלַ֥‍ִם יִֽהְיֶה־שְּׁמִ֖י לְעוֹלָֽם (דברי הימים ב, לג, ד).
  153. ^ וכן: וַיְדַבֵּ֨ר אֵלַ֜י הָאִ֗ישׁ בֶּן-אָדָ֡ם רְאֵ֣ה בְעֵינֶיךָ֩ וּבְאָזְנֶ֨יךָ שְּׁמָ֜ע וְשִׂ֣ים לִבְּךָ֗ לְכֹ֤ל אֲשֶׁר-אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתָ֔ךְ כִּ֛י לְמַ֥עַן הַרְאוֹתְכָ֖ה הֻבָ֣אתָה הֵ֑נָּה הַגֵּ֛ד אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל  (יחזקאל מ, ד), וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהוָֹ֗ה בֶּן-אָדָ֡ם שִׂ֣ים לִבְּךָ֩ וּרְאֵ֨ה בְעֵינֶ֜יךָ וּבְאָזְנֶ֣יךָ שְּׁמָ֗ע אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מְדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ לְכָל-חֻקּ֥וֹת בֵּית-יְהוָ֖ה וּלְכָל-(תורתו) תּֽוֹרֹתָ֑יו וְשַׂמְתָּ֤ לִבְּךָ֙ לִמְב֣וֹא הַבַּ֔יִת בְּכֹ֖ל מוֹצָאֵ֥י הַמִּקְדָּֽשׁ (יחזקאל מד, ה).
  154. ^ וכן: וְנָבִ֥יא מֽוֹרֶה-שֶּׁ֖קֶר ה֥וּא הַזָּנָֽב (ישעיהו ט, יד), לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת-נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד-גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד-כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר (ירמיהו ח, י), מָה־הוֹעִ֣יל פֶּ֗סֶל כִּ֤י פְסָלוֹ֙ יֹֽצְר֔וֹ מַסֵּכָ֖ה וּמ֣וֹרֶה שָּׁ֑קֶר (חבקוק ב, יח).
  155. ^ יוצא מן הכלל ובו מילית "מה" בסגול, שלא לפני אותיות ח ו- ע בתנועת קמץ: וְהָיָ֗ה כִּ֤י תַגִּיד֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ עַל-מֶה֩ דִבֶּ֨ר יְהוָ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל-הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֹנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ (ירמיהו טז, י).
  156. ^ , למעט אם לאחר היוד השוואית באות אותיות א,ה,ע, לא מוטעמות (היהודים, היעלים, היערים, שאז אות י' השואית תבוא בדגש חזק: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים (אסתר ד, טז), הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים (תהלים קד, יח), וְלֹ֤א יַחְטְבוּ֙ מִן־הַיְּעָרִ֔ים (יחזקאל לט, י)). וגם בזה יש יוצא מן הכלל במילה היאורים (עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים - שמות ח, א) ומופעים נוספים, שם היוד השוואית לא מודגשת למרות אות א' בלתי מוטעמת שאחריה. וראה תופעה דומה אחרי אות מ' השימוש: מִיְּרֻשָּׁתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר הוֹרַשְׁתָּֽנוּ (דברי הימים ב, כ, יא), במקום שהאות י' תיבלע ולא תישמע, היא מודגשת בדגש חזק כי לאחריה אות גרונית (ר') לא מוטעמת. לעומת זאת, וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻדִיָּ֗ה (דברי הימים א, ד, יח) - האות יוד לא דגושה, כי ע"פ כלל ההטעמות יש הטעמת משנה אמתית באות ה' שאחרי היוד ע"פ (הברה 3 לפני ההטעמה הראשית). לכן, מאחר שהאות ה' אינה בלתי מוטעמת - לא חל הכלל שמדגיש את האות י' השוואית.
  157. ^ פיסקה זו עוסקת רק בדחיק בהטעמת משנה שיש בהם כלל, כפי שיוסבר להלן, ולא בסוג אחר של יוצאים מן הכלל, בהם יש דחיק אף על פי שההטעמה היא בהבהרה השנייה של המילה ולא בהברה הפותחת. ראה לעיל בפיסקה יוצאים מן הכלל לסוגיהם, בדוגמאות מסוג 5, כגון: אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ (דברים לב, ו), עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ (דברים לב, טו), שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת (שמואל א, א, יג ), הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית (ישעיהו לד, יד), גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ (תהלים עז, טז), אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה (איוב ד, ב), אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה (שיר השירים א, ד), עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה (מיכה ד, ח), הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ (חבקוק ב, ו).
  158. ^ יש מי מהמדקדקים המסורתיים שסברו, כי כלל ההטעמות לא חל כאשר הברה 3 נסגרת בשווא נח (כולל המקרה שלאחר הברה 3 קיים דגש חזק. שכן משמעות הדגש החזק=דגש כפלן, היא קיומו של שווא נח הסוגר את התנועה הקודמת ולאחריו אות זהה הבאה בתנועה של ההברה הבאה). לשיטתם, במקרה זה הטעמת המשנה נסוגה אחורה להברה 4 ככל שהיא קיימת. למשל, הבחור בספרו טוב טעם פרק ז' עמ' כח למעלה ורבים אחרים (בעקבותיו?). לא זו שיטת הכתר. הוא גם ממעיט בסימון געיות אך לא נמנע מסימון געיה בהטעמת משנה רק משום שלאחריה שווא נח/דגש חזק. נראה כי הרב ברויאר הולך גם הוא בדרך זו של הכתר.
  159. ^ מכלל ההטעמות המחייב הרחקה בין הטעמות אמִתיות, נובעים כללי משנה. למשל, כלל הנסוג אחור, בו הטעמה בסוף מילה ראשונה עוברת הברה אחת אחורה, כדי שההטעמה של המילה הראשונה, לא תהא צמודה להטעמה במילה השנייה הבאה בראש המילה. כלומר אף על פי שמדובר בשתי מילים נפרדות, קירוב ההטעמות אינו "בריא", אינו נשמע טוב, וכדי לאזן את המקצב של הדיבור, מרחיקים את ההטעמות על ידי נסוג אחור (לדוגמה: עושה פלא, המילה "עושה" מוטעמת במלעיל על האות עין, במקום במלרע על האות ש', בשל נסוג אחור הנובע מכלל הטעמות המונע קירוב הטעמים).
  160. ^ הגאון בעל המנחת שי, במאמרו "כללי בגד כפת דסמיך ליהו"א", מביא את הפסוק "וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא" מנבואת מלאכי (ב, ה), כסימן לכלל. פירוש הסימן המחוכם הוא, כי בסמוך לאותיות שם הויה ("מפני שְׁמִ֖י"), שהן קרובות מאוד לאותיות אהו"י (יהו"א בלשון המנחת שי ואחרים), אותיות הבגד כפת רפות/נחות ("נִחַ֥ת הוא"). מדקדקים אחרים לא מביאים כלל זה, היינו בעל "זכויות היוצרים" של הסימן, הוא ככל הנראה בעל המנחת שי.
  161. ^ לסימון ההברה הפתוחה, באה אות מאימות הקריאה - הן אותיות אהו"י.
  162. ^ כלומר, הכלל דן במילה הנמצאת בתוך משפט ("דסמיך לאהוי"), ויש לפניה מילה, הצמודה וסמוכה לה. הכלל לא חל במילה בודדת או במילה הפותחת משפט, או במילה שקדם לה פסיק (בטעמי המקרא פסיק מסומן על ידי טעם מפסיק). כלומר הכלל לא חל גם במקרה של מילה בתוך משפט, שקדמה לה מילה שמוטעמת בטעם מפסיק. בכל המקרים האלה (מלה בודדת, מילה הפותחת משפט, מילה בודדת או מילה שקדם לה טעם מפסיק) אות הבג"ד כפ"ת הפותחת את המילה, תמיד תהא קשה.
  163. ^ יש במקרא כמה יוצאים מן הכלל הזה, היינו מילים בהן יש דגש קל במקום שראוי להיות רפה בהתאם לכלל. למשל: (1)המילים וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל בפסוק, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל (ירמיהו כ, ט). (2) המילים וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ בפסוק, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ (ישעיהו נד, יב). (3) המילים וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ בפסוק, וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָֽׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר (יהושע י, כ), (4) המילים גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ בפסוק, וּנְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֡א שְׁלַ֡ח לְמִכְנַ֣שׁ ׀ לַֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּא֩ גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ תִּפְתָּיֵ֔א וְכֹ֖ל שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֑א לְמֵתֵא֙ לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא (דניאל ג, ב) ואותן מילים (גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א) בפסוק שלאחריו: בֵּאדַ֡יִן מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּ֣א גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א וְכֹל֙ שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֔א לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֑א וקאמין וְקָֽיְמִין֙ לׇקֳבֵ֣ל צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֻכַדְנֶצַּֽר (דניאל ג, ג). (5) המילים וְחׇכְמָ֥ה כְּחׇכְמַת־אֱלָהִ֖ין בפסוק, אִיתַ֨י גְּבַ֜ר בְּמַלְכוּתָ֗ךְ דִּ֠י ר֣וּחַ אֱלָהִ֣ין קַדִּישִׁין֮ בֵּהּ֒ וּבְיוֹמֵ֣י אֲב֗וּךְ נַהִיר֧וּ וְשׇׂכְלְתָנ֛וּ וְחׇכְמָ֥ה כְּחׇכְמַת־אֱלָהִ֖ין הִשְׁתְּכַ֣חַת בֵּ֑הּ וּמַלְכָּ֤א נְבֻֽכַדְנֶצַּר֙ אֲב֔וּךְ רַ֧ב חַרְטֻמִּ֣ין אָֽשְׁפִ֗ין כַּשְׂדָּאִין֙ גָּזְרִ֔ין הֲקִימֵ֖הּ אֲב֥וּךְ מַלְכָּֽא(דניאל ה, יא). תשומת הלב כי בדוגמאות 1–2 (המילים כַּֽלְכֵ֖ל, כַּֽדְכֹד֙), היוצא מן הכלל כפול: מעבר לכך שהאות הפותחת באה עם קשיין, כשהיה ראוי לבוא רפה, גם ההברה השנייה של המילה, פותחת ביוצא מן הכלל, אבל הפוך: האות כ' רפה - כשראוי היה שהיא תהא קשה, מחמת השווא-נח שקדם לה. ר' משה קמחי בספרו "מהלך שבילי הדעת" (עמ' ז' דף ב') טוען לכלל זה: "ואם חצי התיבה דומה ל(חצי התיבה=מילה ה)ראשונה, הראשונה דגושה והאחרונה רפה כמו ושמתי כדכד נלאיתי כלכל".
  164. ^ בדוגמה 3 ויהי ככלות, מדובר באתי מרחיק מובהק בהתאם לערך זה שע"פ שיטת הרז"ה. ראה בפיסקה על האתי מרחיק להלן.
  165. ^ לפירוש ארבעת המבטלים ראה בפסקה הבאה.
  166. ^ הגורם להגייה רפה של אות הבג"ד כפ"ת הפותחת.
  167. ^ מפיק בארמית, פירושו - מוציא. היינו, מוציא מפיו=הוגה/מבטא. היינו אות שנהגית, אות שמוצאת מהפה, אות ששומעים אותה. הכוונה היא לאות מאותיות אהו"י, שלעתים הן נהגות/נשמעות = משמשות בתור עיצור, ולעתים משמשות כאימות הקריאה, היינו הן לא נשמעות ומשמשות אך כסימן גרפי, שמציין את סוג התנועה שבה נהגית האות שלפניה (למשל אות י' מסמנת תנועת חיריק או צירה, אות ו' מסמנת שורוק או חולם וכו'). כשאומרים מפיק הכוונה שהאות נשמעת/מבוטאת/נהגית/מוצאת מן הפה, להבדיל מאות שאינה נשמעת = אות מאימות הקריאה.
  168. ^ בכל עיצור - בכל אות שנשמעת - היינו המילה מסתיימת (נסגרת) באות הראויה להינקד בשווא נח.
  169. ^ לא שומעים אותה, כלומר אות א' בסוף מילה, היא לעולם אך ורק מאימות הקריאה, שתפקידה להורות כיצד להגות את התנועה בהברה האחרונה של המילה.
  170. ^ במקרא יש 3 יוצאים מן הכלל, היינו אות בג"ד כפ"ת רפה אחרי מפיק הו"י: 1. באות ב' במילים - אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם, בפסוק - רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ, 2. באות ב' במילים שָׁלֵ֣ו בָהּ֒, בפסוק - וְק֣וֹל הָמוֹן֮ שָׁלֵ֣ו בָהּ֒ וְאֶל־אֲנָשִׁים֙ מֵרֹ֣ב אָדָ֔ם מוּבָאִ֥ים סׇבָאִ֖ים מִמִּדְבָּ֑ר, 3. באות ת' במילים קַֽו־תֹ֖הוּ, בפסוק - וֽירֵשׁ֨וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ וְנָטָ֥ה עָלֶ֛יהָ קַֽו־תֹ֖הוּ וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ.
  171. ^ ולא בתנועת פתח, שכן, הפתח מתייחס להברה WA שאינה כתובה. זוהי תנועת פתח גנובה: בדוגמה הנ"ל - ELOWAH, בהגייה עברית נכונה.
  172. ^ המילה "וְלַ֨הּ" מוטעמת בטעם המשרת קדמא, (ולא בפשטא שהוא טעם מפסיק). השתדלתי להביא דוגמאות ובהם טעמי המקרא, כדי שיראו שהמילה הראשונה מוטעמת בטעם מחבר.
  173. ^ באות ו' שראוי לנקד אותה בשווא נח, ובלשון בעלי המסורה "נח נראה", להבדיל מ- (שווא) נח נסתר.
  174. ^ יש שני יוצאים מן הכלל, של אות בג"ד כפ"ת רפה אף על פי שהיא באה אחרי מפיק ו': 1. באות ב' במילים שָׁלֵ֣ו בָהּ֒, בפסוק - וְק֣וֹל הָמוֹן֮ שָׁלֵ֣ו בָהּ֒ וְאֶל־אֲנָשִׁים֙ מֵרֹ֣ב אָדָ֔ם מוּבָאִ֥ים סׇבָאִ֖ים מִמִּדְבָּ֑ר, 2. באות ת' במילים קַֽו־תֹ֖הוּ, בפסוק - וֽירֵשׁ֨וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ וְנָטָ֥ה עָלֶ֛יהָ קַֽו־תֹ֖הוּ וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ.
  175. ^ ה֣וֹי בֹּנֶ֤ה בֵיתוֹ֙ בְּֽלֹא־צֶ֔דֶק וַעֲלִיּוֹתָ֖יו בְּלֹ֣א מִשְׁפָּ֑ט, ה֤וֹי כׇּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם, ה֥וֹי הַמִּתְאַוִּ֖ים אֶת־י֣וֹם ה', ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶעָוֺ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא, ה֣וֹי׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן, ה֣וֹי ה֗וֹי וְנֻ֛סוּ מֵאֶ֥רֶץ צָפ֖וֹן נְאֻם.
  176. ^ אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ, וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל, א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי־נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי, א֥וֹי לָ֙נוּ֙ כִּֽי־פָנָ֣ה הַיּ֔וֹם, "אוי ואבוי" - לְמִ֨י א֥וֹי לְמִ֢י אֲב֡וֹי, אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי, א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ, ומהקינות לתשעה באב החל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת: "אוֹי כִּי נִגְזְרָה גְּזֵרָה...אוֹי כִּי בָתֵּינוּ שִׁנּוּ...אוֹי כִּי שַׁדּוּנוּ...אוֹי כִּי נָפְלָה עֲטֶרֶת...אוֹי כִּי נֻטְּלָה מְנוֹרָה...".
  177. ^ יש במקרא יוצא מן הכלל בודד אחד, של אות בגד כפת רפה אף על פי שהיא באה אחרי מפיק י': באות ב' במילים - אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם, בפסוק - רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ - האות ב' במילה בָ֗֝ם, היא ב' רפה אף על פי שהיא באה אחרי מפיק י'.
  178. ^ יש אפשרות לפרש מפיק גם באות א' - וירא (וירא פרעה, וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר). בדוגמאות אלה האות א' אינה נשמעת ("נח נסתר"), אך האות ריש שלפניה היא בשווא נח ("נח נראה"), וממילא הבג"ד כפ"ת הפותחת את המילה שלאחריה תהא קשה. כלומר, אף על פי שהמילה השנייה היא "סמיך לאהוי", שהרי יש א' בסוף המילה הראשונה, השווא נח הנהגה (שלפני אות א' מאימות הקריאה), שהוא ה-"מפיק" שבאות ר' (שלאחריה א), מבטל את כלל הסמיך לאהוי.
  179. ^ היוצא מן הכלל היחיד במקרא לתנאי זה הוא הפסוק:"וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן, כִּ֛י, לֹּ֥א ל֖וֹ, יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע", בו יש דחיק באות ל' הפותחת את המילה "לֹּ֥א", אף על פי שהמילה "כִּ֛י" שלפניה, מוטעמת בטעם המפסיק "תביר".
  180. ^ החלוקה לקטגוריות בערך זה היא ע"פ שיטת הרז"ה (שלמה זלמן הנאו) ואחרים בעקבותיו, היוצרת הבחנה מהותית בין הקטגוריות. ואולם, יש מדקדקים רבים שחילקו אחרת, באופן בו לחלק מהמקרים קראו דחיק ולאחרים אתי מרחיק. לשיטתם גם האתי מרחיק הוא דגש חזק. ראו מאמרו של אהרן דותן בקישורים חיצוניים, המביא את סיכום החלוקה כפי שניסח זליגמן בר, עד שאהרן דותן מגיע למסקנה, כי החלוקות האלה מלאכותיות, ולדעתו החדשנית מדובר בעניין אחד: דחיק הוא סימן הדגש, ואילו אתי מרחיק הוא שם התופעה.
  181. ^ אות הבגד הייתה אמורה להיות רפה כי היא באה אחרי מילה המוטעמת בטעם מחבר ומסתיימת בהברה פתוחה, היינו, לא חלים מבטלי המפיק והמפסיק, המנויים בכלל הבגד כפת דסמיך לאהו"י.
  182. ^ לעומת זאת, הדוגמה המוכרת מיהושוע "ויהי בבואה" (ויְהִ֣י ׀ בְּבוֹאָ֗הּ וַתְּסִיתֵ֙הוּ֙ לִשְׁא֤וֹל מֵאֵת־אָבִ֙יהָ֙ שָׂדֶ֔ה וַתִּצְנַ֖ח מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר (יהושע טו, יח)), שהובאה על ידי מדקדקים בעבר, אינה נכונה, משום שהמילה ויְהִ֣י ׀ מוטעמת בטעם לגרמיה שהוא טעם מפסיק ועל כן האות ב' הפותחת את המילה בְּבוֹאָ֗הּ מודגשת כדין בדגש קל, מדין בגד כפת בראש מילה.
  183. ^ זו לשון המנחת שי: "לפי שהיה כבד על הלשון להוציא כ"ף רפה עם החי"ת". ובלשון האפודי: "ומפני שהכף הרפה תדמה בקולה ל(היגוי האות) חית, על כן בא (ננקד הפסוק) וחכמה כחכמת אלהין דגוש (באות כ' דגושה בראש המילה כחכמת) כי יכבד (יהא קשה להגות) אם ירפה (אם המילה כחכמת תנוקד בראשה באות כף רפה) וכן לסיבה זו לפי דעת קצת (מדקדקים, הפסוק) שבכא פסנתרין" (היינו, האות פ' בראש המילה פסנתרין, נדגשת בדגש קל, כי קשה להגות אות פ' רפה ולאחריה אות ס - היינו, קשה להגות sabbecha fesanterins ולכן המילה נוקדה באות פ' פוצצת - sabbecha pesanterin: פריפוט דוראן הלוי (יצחק בן משה) בספרו מעשה אפוד (לפני מעל 600 שנים), ראו ברבע האחרון של פרק לא'. תשומת הלב כי הפלפול האחרון של האפודי, אודות המילה פסנתרין (המופיעה בדניאל ג ארבעה פעמים, בפסוקים ה, ז, י, טו), נמצא במחלוקת של ממש (בהיעדרו של כתר ארם צובא לספר דניאל): הסברו של האפודי, תואם את עמדת המנחת שי ואת עמדת בן נפתלי בספר החילופים. לעומת זאת עמדת בן אשר ע"פ ספר החילופים וכתבי יד ששון ולנינגרד וכן עמדת בן חיים במקראות גדולות ונציה, וכפי הכרעת הרב ברוייאר, תואמות לחלוטין את כללי הדחיק בערך זה: כשיש פעמיים טעם מחבר, האות פ' רפה וכשיש פעמיים טעם מפסיק, האות פ דגושה. (ג, ה: שַׂבְּכָ֤א פְסַנְתֵּרִין֙. ג, ז: שַׂבְּכָא֙ פְּסַנְטֵרִ֔ין. ג, י: שַׂבְּכָ֤א פְסַנְתֵּרִין֙. ג, טו: שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩.).
  184. ^ לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ (דברים כג, ח), וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ם וּלְאֻמִּֽים (בראשית כה, ג).
  185. ^ אם כי חלק אחר של הדוגמאות שם, הם של יוצאים מן הכלל של דחיק (דגש הבא לאחר תנועות שורוק וחיריק) שהובאו לעיל).
  186. ^ אִיתַ֨י גְּבַ֜ר בְּמַלְכוּתָ֗ךְ דִּ֠י ר֣וּחַ אֱלָהִ֣ין קַדִּישִׁין֮ בֵּהּ֒ וּבְיוֹמֵ֣י אֲב֗וּךְ נַהִיר֧וּ וְשׇׂכְלְתָנ֛וּ וְחׇכְמָ֥ה כְּחׇכְמַת־אֱלָהִ֖ין הִשְׁתְּכַ֣חַת בֵּ֑הּ וּמַלְכָּ֤א נְבֻֽכַדְנֶצַּר֙ אֲב֔וּךְ רַ֧ב חַרְטֻמִּ֣ין אָֽשְׁפִ֗ין כַּשְׂדָּאִין֙ גָּזְרִ֔ין הֲקִימֵ֖הּ אֲב֥וּךְ מַלְכָּֽא (דניאל ה, יא).
  187. ^ הנוסח המלא של ההערה הוא זה: "וחכמה כחכמת – חד מן יח' מילין דגש בתר יהוא בלא מ(נ)בטל (וסימנך): כי גאה גאה, ידמו כאבן, ה' מי כמוך נאדר בקדש, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, נלאתי כלכל, ושמתי כדכד, וחכמה כחכמת אלהין, גדבריא דתבריא. וב צ' קומו צאו" מן המקום דלוט, קומו צאו מתוך עמי . וד' למד: ויאמרו לא כי ברחוב נלין, ויאמרו לא כי מלך, ויאמרו לו החרש דבני דן. ועשית קערותיו לדשנו. וד' יה: קראתי יה, יסר יסרי יה, ויאמרו לא יראה יה, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, כל עצמותי פלוגתא דבני אשר ובני נפתלי." עיון בהערה מגלה כמה טעיות שיבושים ובלבול קטגוריות: כל עצמותי - רפה, כפי שגם עולה מהסיפא להערה. ממילא הוא לא שייך להערה אודות יח' חריגים, כי הוא לא חריג. גדבריא דתבריא - מופיע פעמיים ולא רק פעם אחת, וראה תוכן ההערה בדוגמה הרביעית מההדגמות שהביא בן חיים להלן בפסקה זו. קומו צאו הוא אמנם יוצא מן הכלל, אך הוא דחיק בדגש חזק ולא דגש קל כרוב הדוגמאות. אם מזכירים את קומו צאו, היה צריך להביא עוד כחמישים דחיקים יוצאים מן הכלל כמפורט בערך זה, שכן כולם עונים להגדרה שברישא להערה: "דגש בתר יהוא בלא מ(נ)בטל". וד' למד (הכוונה לדגש באות למד) - לכאורה זה דחיק יוצא מן הכלל ולא דגש קל. בנוסף, הדוגמה של "ויאמרו לו החרש דבני דן" - המילה לו אינה בדחיק!. זה הפסוק המלא: "וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב ׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד א֚וֹ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֔ן לְשֵׁ֥בֶט וּלְמִשְׁפָּחָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל" (שופטים יח, יט). בנוסף, ההערה מדברת על ארבע ויאמרו לו ומביאה רק 3 דוגמאות אחת שגויה כנ"ל. המופע החסר הוא של וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע (בראשית לח, ט), שם יש דחיק במילה לא, אבל לא מדובר על הצירוף ויאמרו לא. ועשית קערותיו לדשנו - זה שיבוש כי יש פה הלחם של שני פסוקים שבשניהם יש דחיק במילה שבאה אחרי המילה ועשית, או שמא מדובר בתחכום מודע(?). ואלה הפסוקים: הראשון: וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם (שמות כה, כט), השני: וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכׇל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ (שמות כז, ג). בכל מקרה מדובר בדחיק יוצא מן הכלל (בהטעמת משנה) ולא בדגש קל. ד' יה - שוב זה דחיק ולא דגש קל. בנוסף, כפי שכבר כתבתי בערך זה בפסוק אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָהּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ (תהילים צד, יב) - אין דחיק במילה יָהּ, למרות הטעות כל הדפוסים שרשמו באות י' דחיק, ואף ברויאר טעה (לדעתינו) כשהכריע שיש דחיק (שהוא יוצא מן הכלל לשיטת הדפוסים, שהרי הוא לאחר שורוק). בכתר בכל אופן, ברור לחלוטין שאין שם דחיק וכראוי!.
  188. ^ הקושי בהסבר זה הוא פסוק מאוד מפורסם מתהילים: "כׇּ‍֥ל עַצְמוֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֮ 'יְהֹוָ֗ה מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּֽזְלֽוֹ", בו המילה כָָ֫֫מ֥וֹךָ נמסרה באות כף רפה. יוער, כי לשיטת בן נפתלי, "מי כמוך" שבתהילים (בפסוק כל עצמותי תאמרנה), יש באות כ' אתי מרחיק, היינו המילה כמוך נהגית באות כ' קשה, כעולה מהסיפא של המסורה בדניאל ה' יא: "כל עצמותי פלוגתא דבני אשר ובני נפתלי". הנה כי כן: לשיטת בן נפתלי אין קושי. הקושי רק מתחזק מהפסוק: יְהֹוָ֤ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צְבָא֗וֹת מִֽי־כָמ֖וֹךָֽ חֲסִ֥ין ׀ יָ֑הּ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ סְבִיבוֹתֶֽיךָ (תהלים פט, ט).
  189. ^ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמׇרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אׇכְלֽוֹ (מלאכי א יב), וכן: מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמׇרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהֹוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא - (מלאכי א, ז).
  190. ^ וּנְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֡א שְׁלַ֡ח לְמִכְנַ֣שׁ ׀ לַֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּא֩ גְדָ֨בְרַיָּ֤א דְּתָבְרַיָּא֙ תִּפְתָּיֵ֔א וְכֹ֖ל שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֑א לְמֵתֵא֙ לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא (דניאל ג, ב), והפסוק שלאחריו, בֵּאדַ֡יִן מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּ֣א גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א וְכֹל֙ שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֔א לַחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֑א וקאמין וְקָֽיְמִין֙ לׇקֳבֵ֣ל צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֻכַדְנֶצַּֽר (דניאל ג, ג).
  191. ^ וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל (ירמיהו כ, ט), וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל-גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ (ישעיהו נד, יב).
  192. ^ הורחב לעיל אודות המבטל הרביעי, האתי מרחיק - כי כאמור, קדמונינו המדקדקים, חלוקים היו ביניהם, בהבדל שבין הדחיק והאתי מרחיק. כך למשל, הגאון הבעל מנחת שי (ר' שלמה ידידיה מנורצי) מחלק את הדחיק וקורא לחלק מהמקרים אתי מרחיק (למשל עושה פרי בתחילת בראשית, לדעתו אחד דחיק והאחר אתי מרחיק, כי אחד מהם מוקף (יש מקף, בין המילה "עושה" למילה "פרי") ודינו לדעתו (לפי החלוקה שלו) שונה, מזה שאינו מוקף. עמדת הרז"ה היא כמוסבר לעיל.
  193. ^ קטגוריית הדחיק יוחדה לכל מקרי הדגש חזק שמטרתם סגירת הברה פתוחה בלתי מוטעמת במילה הקודמת, ואילו קטגוריית אתי מרחיק יוחדה למקרים מיוחדים שנקבע בהם דגש קל באותיות בגד כפת מסיבות רחוקות, כאשר המבטלים מפיק ומפסיק לא חלים בהם. ערך זה נכתב לפי שיטה זו, היות שמתקופת הרז"ה ובוודאי היום, התופעה מכונה על פי רוב דחיק. למשל בניסוח זה: "דגוש מחמת דחיק".
  194. ^ כך, מוצאים היום לעתים ניסוח, דוגמת: "דגוש מחמת דחיק או אתי מרחיק".
  195. ^ ההפך מעמדת גזניוס, שלפיו הדגש לאחר המילית "מה", אינו דחיק אלא דגש חזק רגיל, היות שהמילית "מה", מוקפת לעולם למילה שלאחריה כך שמדובר במילה אחת, הנוהגת לפי כללי הדקדוק הרגילים, שלפיהם תנועה פתוחה לא מוטעמת חייבת להיסגר בדגש חזק.
  196. ^ 196.0 196.1 אהרן דותן, לבעיית דחיק ואתי מרחיק.
  197. ^ אודות המקפים, ראה גם מאמרו של פרופ' יוסף עופר "כיצד מצטטים מן התנ"ך" (בהמשך לקביעת פרופ' ייבין), שלפיו כללי ההקפה נובעים משיקולים פורמליים של אורך המילה וסוג הטעמים, ולא מחמת משמעות המילים והקשר ביניהן. זאת, להבדיל מהמקף בעברית בת ימינו המבטא קשר הדוק בין המילים עד כדי התמזגותן למילה מורכבת אחת (בניסוחו של מילון אבן שושן)פרופ' יוסף עפר, כיצד מצטטים מן התנ"ך.
  198. ^ קדם לו ב-250 שנה רבי שלמה זלמן הנאו בספרו צהר התיבה סוף אות יח', שם עמד על העובדה שאפשר להסתכל על הדחיק כדגש חזק משום שהוא סוגר התנועה הקטנה במילה שלפניו, ומבחינה אחרת כדגש קל בהיותו בראש מילה (בפסקה יח הוא מדגים דחיק באותיות בגד כפת), עד שהוא מסכם את דעתו שמדובר בדגש חזק מכל הבחינות. הוא חוזר על עמדה זו, שלפיה מדובר בדגש חזק, גם בספרו יסוד הניקוד עמ' כו2' (שער הדגש פיסקה כו).
  199. ^ העמדה המובאת לראשונה בערך זה שלפיה מדובר בדגש לתפארת הקריאה, פותרת את הקושי שגורם לפרופ' בלאו לסבור שלא מתקבל על הדעת שמדור בדגש חזק, ודגש לתפארת מבטא הכפלה אמיתית כעמדת המדקדקים המסורתיים.
  200. ^ הקושי הגדול של תיזה זו, שלפיה תפקיד הדחיק להפריד, הוא הטעם פסק. לו רצו בעלי המסורה לציין הפסקה /הפרדה - יכלו להשתמש בטעם פסק, שמשמש להוריית הפסקה והפרדה (מכל מיני סיבות וטעמים מסוגים שונים) ומופיע במקרא פעמים אין ספור, ולא בנקודה בתוך האות, שאינה סימן גרפי מוכר, לציון הפסקה.
  201. ^ מהעמדה המובאת לראשונה בערך זה שלפיה מדובר בדגש לתפארת הקריאה, נגזר ממילא, כי מדובר בדגש מחבר ככל דגש חזק, כעמדת המדקדקים המסורתיים.
  202. ^ "דחיק ואתי מרחיק לפי ר' ידידיה שלמה רפאל נורצי" עמ' 153-4.
  203. ^ כאן. ראו גם כאן, דבריו של הרב דוד כוכב המצדד גם הוא בדעה זו.
  204. ^ התומך הנלהב של דעה זו הוא שלמה זלמן הנאו (הרז"ה), שכתב זאת בפירוש בספרו יסוד הניקוד, עמ' כה' (שער הדגש פיסקה יו=15, וכן בעמ' כו בפיסקה כב). הרז"ה מפנה להיגדים שונים של יהב"י הנקדן בספרו "עין הקורא", שנסמכים על (שגיאות ב) דגשים שמצא בכתבי יד (נקודות דגש שגויות במקומות בודדים במקרא, שאין להם זכר בכתר ארם צובא). נוסח דברי הרז"ה כמעט זהה לנוסח שמיוחס להגר"א שחי במקביל ובסמוך לאחר הרז"ה. ספק גדול אם הגר"א סבר כך, או שההיגד שלפיו יש דגש קל באותיות טס שקץ נוזלים הוא ההעתקה מהרז"ה
  205. ^ גם שלמה זלמן הנאו (הרז"ה) בספרו יסוד הניקוד, עמ' כו2' (שער הדגש פיסקה כו), מדגיש כי דחיק הוא דגש חזק: "אליבא דכולי עלמא לפי שהדגש שהוא בדין דחיק דגש חזק הוא", וכן בספרו "צהר התיבה" סוף אות יח'.
  206. ^ "שערים".
  207. ^ שער האותיות, שער התנועות, שער השווא, שער הדגש, שער המקרא, שער הפעלים...