דחיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דחיק

דְּחִיק או בכינויו הנוסף אָתֵי מֵרַחִיק הוא סימן דיאקריטי במערכת הניקוד הטברני של המקרא, המסומן כנקודה בתוך האות בדומה לדגש ולמפיק. הדחיק מופיע בתנאים מסוימים בראש המילה השנייה בצירופים בני שתי מילים. על פי מסורת העדות, הדחיק הוא מקרה פרטי של דגש חזק, וממומש כמותו.

הדחיק אינו מסומן בניקוד העברית בת ימינו.

כללי הדחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדחיק מופיע בצירופים של שתי מילים כאשר על פי טעמי המקרא המילה הראשונה מוטעמת בטעם מחבר/משרת או כשבא אחריה מקף.

לרוב, הדחיק מופיע רק כאשר המילה הראשונה בצירוף מסתיימת בהברה פתוחה לא מוטעמת, המנוקדת בקמץ או בסגול, ונמצאת בין שתי הברות מוטעמות (בין ההטעמה המלעילית של המילה הראשונה וההטעמה המלעילית של המילה השנייה).

דחיק יופיע לעיתים רחוקות בלבד באותיות הגרוניות.

כל נקודה דיאקריטית המתאימה לכלל זה היא דחיק ואינה דגש רגיל.

לכללי הדחיק יוצאי דופן רבים, הכוללים צירופי מילים שבהם ההברה הראשונה מסתיימת בתנועה שאינה קמץ או סגול, כשהיא מסתיימת בהברה מוטעמת או כשמילה השנייה מוטעמת מלרע, כשיוצא הדופן הנפוץ ביותר הוא צירוף המילים מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

כאשר המילה השנייה פותחת באות השימוש היא לרוב, אך לא תמיד, אינה מנוקדת בדחיק. ישנם אף צירופי מילים נוספים המתאימים לכאורה לכלל הדחיק אך אינם מנוקדים בדחיק.

מימוש פונטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מסורת הספרדים והתימנים הדחיק ממומש כדגש חזק, כלומר אורך העיצור מוכפל, ובאותיות בג"ד כפ"ת הוא מבוטא אף כעיצור סותם[1].  נדירותו של הדחיק באותיות הגרוניות, בדומה לדגש, מסייעת לשיטה זו, הנתמכת גם על ידי חלק מהחוקרים החדשים[2].

לדעת חלק מהחוקרים[4] המימוש המקורי של הדחיק לא היה כדגש חזק, שכן הוא מופיע באות רי"ש לעיתים קרובות (יחסית לרי"ש דגושה). בניקוד הארץ-ישראלי הסימון המקביל לדחיק בא דווקא באות האחרונה של המילה הראשונה בצירוף, ובניקוד הבבלי הוא מסומן בין המילים, מה שעשוי ללמד על כך שלדחיק ולדגש יש תפקיד ומימוש שונים. אופן המימוש המקורי על פי שיטות אלה אינו ברור, וייתכן שאין זו אלא הוראה לקורא להקפיד לבטא היטב את המילים. על פי דעה זו המימוש המסורתי הוא תוצאה של הדמיון הגרפי בין הדגש ובין הדחיק.

דעה חריגה, שנדפסה בספר 'דקדוקי אליהו' שיצא לאור בשנת 1833[5], מציעה בשם הגר"א אפשרות של מימוש הדחיק כדגש קל. דעה זו, היוצאת מתוך הנחה שלכל העיצורים הלא גרוניים, גם לאלה שאינם סותמים (בג"ד כפ"ת), היו גרסאות דגושות ורפויות בעבר הרחוק, אינה מקובלת, ואף ייחוסה לגר"א מפוקפק[א].

תפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים שבהם הדחיק מנוקד מצביעים ככל הנראה על כך שתפקידו לתמוך בהברה הפתוחה, הנתונה בין שתי הברות מוטעמות, שבה עלולה התנועה להתקצר או להישמט.

הגנה על התנועה בהברה זו עשויה להתבצע באמצעות סגירת ההברה או באמצעות הפרדה בין המילים והקפדה על ביטוי מלא של התנועה הסופית במילה הראשונה.

תפקידו המדויק של הדחיק תלוי באופן ישיר בדעות השונות על אופן מימושו הפונטי:

על פי שיטת הדקדוק המסורתי שהדחיק מבוטא כדגש חזק, תפקידו הוא ככל הנראה לחבר את המילים ולסגור את ההברה הפתוחה. על פי ייבין[6] הדחיק אמנם ממומש כדגש חזק, אך תפקידו אינו סגירת ההברה הסופית של המילה הראשונה, אלא הפרדה בין המילים, ככל הנראה באמצעות התזת העיצור הראשון שבמילה השנייה, שעוצר את שטף המילים ואת חיבורן זו לזו.

על פי השיטות שהדחיק המקורי לא מומש כדגש חזק, ייתכן שתפקידו היה לשמש כהוראה לקורא להקפיד לבטא היטב את התנועה הסופית של המילה הראשונה ולהפריד בין המילים: "הנקודה באה להפריד בין שתי התיבות (כדי לשמור על התנועה שבין ההטעמות), ומקומה בין התיבות בניקוד הבבלי יעיד על כך"[3].

דגש דחיק של המילית "מה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילית "מה" במקרא באה לעיתים קרובות כשהיא מנוקדת בתנועת פתח ואחריה מקף. במקרים אלה יבוא בראש המילה העוקבת דגש. דגש זה סווג באופן מסורתי כדחיק, אך מוסכם על הכול שהוא ממומש כדגש חזק לכל דבר, שכן יש ראיות מהתרגומים העתיקים להכפלתו, והוא אינו מציית לתנאים הרגילים בהם מופיע דחיק. החוקרים החדשים אינם מסווגים אותו כדחיק אלא כדגש חזק. דגש-דחיק "מה" מופיע במקרא מאות פעמים. דוגמה משקפת לדגש-דחיק של המילה "מה" ניתן למצוא בפסוק: וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק[7].

המינוח – דחיק ואתי מרחיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח דחיק, שמשמעו המילולי "דחוּק", מצביע על דחיקת המילים זו אל זו או על דחיקת העיצור הראשון (הכפלה) במילה השנייה. אהרן דותן העלה השערה שהמונח דחיק מקורו בניקוד הבבלי ששם הסימן דחוק בין שתי המילים ואף יש רמזים לשימוש קדום במונח דחיק לכל דגש שהצטצמם ברבות השנים לדחיק המוכר[3].

המונח אָתֵי מֵרַחִיק שמשמעו 'בא מרחוק', כלומר שההטעמה במילה הראשונה רחוקה, מלעילית.

הן אצל המדקדקים הקדמונים והן אצל החוקרים החדשים, יש עמימות בשימוש במונחים, יש שעשו במונחים אלה שימוש זהה, ויש שראו ב"דחיק" וב"אתי מרחיק" תת-קטגוריות שונות.

לדוגמה, יש שהגבילו את המונח "דחיק" לצירוף מילים המחובר באמצעות מקף, ואת המונח "אתי מרחיק" למקרים שבהם המילה הראשונה מוטעמת בטעם משרת (ויש שסיווגו ההפך)[3][ב]. על פי דותן, המונח "אתי מרחיק" מתאר את התופעה ואילו המונח "דחיק" מתאר את הסימן הגרפי המסמן את התופעה. בערך זה הוגדרו ה"דחיק" וה"אתי מרחיק" כמינוח שונה לתופעה אחת ולסימן ניקוד אחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספר בשם זהה ("דקדוקי אליהו") ומטרה זהה (פירוש לאותו ספר קצר ובו כללי דקדוק שיוחסו להגר"א), פורסם מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 1939, ומחברו, מדקדק בשם חיים הלל קרעזפיצקי, שולל את הסברה, כאילו לדעת הגר"א דחיק הוא דגש קל.
  2. ^ האחים קמחי, רמ"ק ורד"ק, מחשובי המדקדקים הקדומים, סיווגו את כל המופעים הרגילים תחת קטגורית "אתי מרחיק", והדחיק מיוחד אצלם רק לדגש-דחיק "מה" (הרד"ק במכלול ואחיו הגדול משה קמחי בספרו מהלך שבילי הדעת). הרז"ה ייחד את "אתי מרחיק" לתופעה אחרת, במסגרתה, אות מאותיות בגד כפ"ת שוואית, הבאה בראש מילה, מנוקדת כאות הדגושה בדגש קל (קשיין).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך דעת המדקדקים באלף השנים האחרונות. ראו הדגמת קריאה בתורה לפי כללי ההגייה, בה אפשר לשמוע היטב את הגיית הדחיק.
  2. ^ כך עמדות המלומדים גזניוס וכן ישראל ייבין.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 אהרן דותןלבעיית דחיק ואתי מרחיק, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, ב, תשכ"ה(1965), עמ' 101–105
  4. ^ המלומד הגרמני ברגשטרסר, פרופ' אהרן דותן במאמרו "לבעיית הדחיק ואתי מרחיק"[3] ופרופ' יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא" (הוצאת האקדמיה, תש"ע) (עמוד 123)
  5. ^ הגר"א, ‏דקדוק אליהו, באתר HebrewBooks
  6. ^ ישראל ייבין, מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי, א, ירושלים, תשמ"ה
  7. ^ ספר בראשית, פרק מ"ד, פסוק ט"ז