דיוויזיית הארטילריה ה-18 (ורמאכט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיוויזיית הארטילריה ה-18
18. Artillerie-Division
פרטים
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
שיוך ורמאכטורמאכט ורמאכט
סוג ארטילריה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 20 באוקטובר 194327 ביולי 1944 (40 שבועות ויומיים)
מלחמות מלחמת העולם השנייה
פיקוד
מפקדים ראו בהמשך
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סוללת הומל 15 ס"מ הוביצרים מתנייעים של רגימנט הארטילריה הממונע ה-88 מוכנים לירי ב-1943

דיוויזיית הארטילריה ה-18גרמנית: 18. Artillerie-Division) הייתה דיוויזיית ארטילריה גרמנית שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה ב-1943. בהיותו כוח הארטילריה הנייד העצמאי הראשון, הדיוויזיה מעולם לא הצליחה להגיע לתקן שתוכנן עבורה. הדיוויזיה לחמה בחזית המזרחית, ספגה אבדות כבדות ופורקה ב-1944.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוויזיית הארטילריה ה-18 הוקמה על ידי שילוב המטה וחלק מהכוחות הנותרים של דיוויזיית הפאנצר ה-18, שפורקה ב-1 באוקטובר, עם יחידות אחרות. דיוויזיה זו הייתה היחידה שתוכננה ככוח ארטילרי עצמאי ונייד; והכוח המתוכנן לדיוויזיה מעולם לא הושג. מרכיב מיוחד של דיוויזיה זו היה שהיה לה אלמנט חי"ר (כבד) משלה, "Schützen-Abteilung 88 (tmot)" (הידוע גם בשם "Art.-Kampf-Btln. 88" ו-"Art.-Alarm-Abteilung 18"). בשל המשימה להגן על הארטילריה בכל המצבים המסוכנים, גדוד זה, אומן ביסודיות בפעולות משמר עורף, הציל את הדיוויזיה מהרס מוחלט לא פחות משלוש פעמים.

הדיוויזיה הייתה חלק מהקורפוס ה-38 בארמיית הפאנצר הראשונה. הדיוויזיה לחמה עד סוף מרץ 1944, אז כותרה בכיס קמינץ-פודולסקי. עם תבוסת קבוצת ארמיות צפון אוקראינה באפריל 1944, הוחלט על פירוק הדיוויזיה.[1] למרות שהיא הצליחה לפרוץ, היא ספגה אבדות כבדות ואיבדה את כל הציוד הכבד שלה.[2] עד ה-4 בנובמבר 1944 היא הייתה מעורבת בעיקר בקרבות חי"ר; ובשל אבדות כבדות הדיוויזיה כמעט חדלה להתקיים. היא פורקה רשמית ב-27 ביולי 1944. הקצינים הנותרים ואנשי המטה שימשו להקמת קורפוס הפאנצר גרוסדויטשלנד וגדודי הארטילריה עברו רפורמה למספר חטיבות ארטילריה עצמאיות.

מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קרל טהוולטה (20 באוקטובר 1943 – 28 בפברואר 1944)
  • גרהרד מילר (28 בפברואר 1944 – אפריל 1944)
  • קרל טהוולטה (אפריל 1944 – יולי 1944)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Б. Мюллер-Гиллебранд. Сухопутная Армия Германии. 1933—1945 гг. Издательство «Изографус» Москва, 2002, p. 688.
  2. ^ Б. Мюллер-Гиллебранд. Сухопутная Армия Германии. 1933—1945 гг. Издательство «Изографус» Москва, 2002, p. 794.