אריסטובולוס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריסטובולוס השני
אריסטובולוס השני, איור משנת 1553
אריסטובולוס השני, איור משנת 1553
לידה 100 לפנה"ס
פטירה 49 לפנה"ס (בגיל 51 בערך)
מדינה ממלכת החשמונאים
מקום קבורה ירושלים
שושלת החשמונאים
תואר מלך
אב אלכסנדר ינאי
אם שלומציון אלכסנדרה
צאצאים מתתיהו אנטיגונוס השני
אלכסנדר השני
אלכסנדרה החשמונאית (השלישית) עריכת הנתון בוויקינתונים
מלך
67 לפנה"ס63 לפנה"ס
(כ־4 שנים)
(מימין) אריסטובולוס השני כורע ברך אוחז במושכות ומציע ענף של זית. מטבע רומי משנת 55 לפנה"ס

אריסטובולוס השנייוונית: Αριστόβουλος Β΄[1];‏ 10049 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (67–63 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם בשנים שלאחר מכן. בנם הצעיר של מלכי יהודה, אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

לא ידוע אם היה לו גם שם יהודי בנוסף על שמו היווני, אם כי סביר להניח שהיה לו שם עברי, כפי שהיה גם לאביו ולבנו, מתתיהו אנטיגונוס.[2][3]

קרב הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אלסכסנדר ינאי והעברת השלטון לידי שלומציון, דאגה שלומציון להרחיק את אריסטובולוס מכל תפקיד בממלכה, כפי שהסביר יוסף בן מתתיהו[4]:

"אבל בנה השני אריסטובלוס מפני כי נפשו גחלים תלהט‬ ‫השאירה רק בתור איש פרטי‪".‬‬

במהלך כהונתה של שלומציון, הגיע אריסטובלוס אל המלכה עם משלחת של הצדוקים, ובטענה שהצדוקים חוששים מנקמנות הפרושים דרשו שיתנו להם משרות בניהול מבצרי הממלכה, ואיימו שאם לא תיענה לדרישתם הם יחברו למלך הערבים. המלכה שנבוכה מהאיום הסכימה למסור להם את ניהול רוב המבצרים, למעט שלושה מבצרים מרכזיים שהחזיקו את אוצרות הממלכה.

בהמשך מספר יוסף בן מתתיהו[5]: "זמן קצר אחר זה שלחה את אריסטובלוס לדאמאסקוס‪ ,‬אבל שב בידיים‬ ‫ריקניות". יצחק אייזיק הלוי מסיק מכך שבעקבות האיום על המלכה קיבל אריסטובלוס גם תפקיד כמפקד הצבא[6].

‬כאשר חלתה שלומציון, מרד בה אריסטובלוס, תוך ניצול השליטה של בני בריתו הצדוקים במבצרי הממלכה. כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:

"בימים ההם חלתה אלכסנדרה ואריסטובולוס בנה הצעיר מצא לו שעת הכושר להפיק זממו. ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך".

כאשר הורקנוס ונכבדי העם מחו באוזני שלומציון אלכסנדרה היא אסרה את משפחתו של אריסטובולוס ואמרה לשואלים כי עיקר הכח הצבאי ואצורות המדינה בידם והם יכולים לעשות כחפצם, אך היא לא תתערב בעניין בגלל חולשתה. יצחק אייזיק הלוי מפנה את תשומת הלב לכך שאריסטובלוס נאלץ לשכור לו חיל זר וטען שהדבר נבע מכך שהוא לא היה פופולרי בעיני העם שלא רצה בו אלא בהמשך שלטון הפרושים[7].

הפניה לרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחו של מחנה אריסטובולוס, שנטה אחרי הצדוקים, עלה על זה של הורקנוס אחיו. אחרי קרב כושל באזור יריחו האחרון נאלץ להימלט. הוא עלה אל ירושלים. שם נכנע לאחיו וויתר לו על המלוכה ועל הכהונה הגדולה.

אריסטובולוס שלט ארבע שנים ביהודה. המשיך בכיבושי אביו אלכסנדר ינאי וחתר לשעבד את הנוכרים השכנים. במיוחד התפרסם בספינות המלחמה שמיקם על החופים ושרדפו אחרי סוחרים ותבעו מהם תשלום מס.

אנטיפטרוס (אבי הורדוס), התגורר בירושלים, והיה בן למשפחה אדומית מיוחסת. חלה התקרבות בינו לבין הורקנוס, שהחזיק בעמדת "אחי המלך", והוא הזהירו שאריסטובולוס עוד עלול להורגו. לעזרתו של הורקנוס גייס את בעל בריתו, מלך הנבטים חרתת, והשניים יצאו לקרב על יהודה. אריסטובולוס הובס והתבצר בבית המקדש. נשתמר בתלמוד סיפור מימי המצור, על האופן שבו נמשכה תוך כדי כך עבודת הקורבנות:

"כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (קורבנות). היה שם זקן אחד... אמר להם (לאנשי הורקנוס):"כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".[8][9]

בינתיים, תוך כדי התמשכות המצור, הגיע בשנת 65 לפנה"ס מפקד הצבא הרומי סקוורוס לאזור סוריה. אריסטובולוס שיחד אותו ולפיכך הוא צידד בו. בעזרת תמיכה זו הבריח אריסטובולוס את הורקנוס ואת ידידיו הערבים והרג בהם. תומכיו שלטו על ירושלים, והוא התיישב במבצר אלכסנדריוןבקעת הירדן, מצפון לים המלח).

משבא פומפיוס, מפקדו של סקוורוס, בעצמו לסוריה, הגיעו לדמשק שני האחים היריבים והעלו טענותיהם.

מסופר שהגיעה גם משלחת שלישית, אולי פרושית באופייה, שלא הייתה מרוצה כלל מקיומה של מלכות ביהודה, והציעה להשיב את מסורת השלטון של הכוהן הגדול.

נראה שליבו של פומפיוס לבסוף נטה לכיוונו של הורקנוס. לדעתו של יוסף בן מתתיהו, זאת משום שאריסטובולוס היה גאה מכדי להתחנף אליו די הצורך.

ההשתלטות הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטובולוס, אולי משום שהבין לאן הרוח נוטה, אולי משום שהיה פזיז מדי, שב לירושלים להגן עליה, ועורר את כעסו של פומפיוס שיצא כנגדו. משראה שכוח צבאו דל לעומת הרומאים, הבטיח לפומפיוס הבטחות על שוחד בסכום עתק ועל הפקדת העיר בידיו, לצד כל מבצרי יהודה, אך מבלי שקיימן למעשה. פומפיוס שבה אותו. תומכיו ניסו להגן על העיר, אולם העם בירושלים, מבוהל וחצוי בין תומכי שני האחים, התקומם ופתח את השערים לפני המצביא הרומי. תומכי אריסטובולוס ברחו להר הבית.[11] לפי יוסף בן מתתיהו, ההר היה מוקף בתעלה עמוקה שהרומאים התקשו למלא אותה, מאחר שהיהודים מנעו זאת מהם. אולם בשבתות הם היו נמנעים ממלאכה, וכתוצאה הצליחו הרומאים להשלים את סתימת התעלה ולפרוץ לתוך ההר.[12]

כל אותו זמן המשיכה העבודה בבית המקדש כרגיל. כותב יוסף בן מתתיהו:

"ורבים מן הכהנים ראו את האויבים עולים עליהם בחרבות שלופות ולא חתו מפניהם, ונשארו על עמדם לעבוד את אלהיהם, ובעוד הם זורקים את דם הקורבן ומתקנים את מעשה הקטורת נשחטו על זבחיהם, כי עבודת האלוהים קדמה בעיניהם להצלת נפשם".

לפי עדותו, שנים עשר אלף יהודים נהרגו, ביניהם כאלה אשר "הפילו את עצמם מראשי המגדלים, ומקצתם יצאו מדעתם למראה הפורענות ושלחו אש מסביב לחומה ונשרפו חיים".

אולם הדבר שהכאיב לעם יותר מכל היה חילול קודש הקודשים. פומפיוס נכנס אליו, למקום שבו הותרה הכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים, אך לא שלח ידו אל האוצרות וחידש את העבודה כסדרה. את הורקנוס הוא מינה לכוהן גדול.[13]

הערים ההלניסטיות נמסרו לפרובינקיית סוריה, שהשלטון בה נמסר לסקוורוס. על הארץ שנותרה, יהודה והגליל, הוטלו מיסים כבדים. בכך הביאה מריבת האחים לסיומו של השלטון היהודי החשמונאי העצמאי.

אריסטובולוס ובניו מתקוממים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטובולוס נשבה,[14][15] הובא עם משפחתו לרומא ובסוף ספטמבר 61 לפנה"ס[16] הוּצעד בחרפה בתהלוכת הניצחון,[17] בראשה נישאו כתובות עם שמות הארצות שנכנעו,[18] אחרי המרכבה של פומפיוס.[19] בנו אלכסנדר השני נמלט, חזר לארץ, אסף צבא והתבצר באלכסנדריון. המצביא הרומי אולוס גביניוס נשלח להתמודד עמו, ואחרי מצור ותבוסות נאלץ אלכסנדרוס להיכנע ולבקש חנינה. בהשגת פשרה סייעה אשתו של אריסטובולוס, אם אלכסנדרוס, שעזרה בהסגרת הורקניה ומכוור, שני מבצרים נוספים של המורדים.[20]

השקט עדיין לא הגיע לארץ, שכן בשנת 57 לפנה"ס אריסטובולוס עצמו ברח מרומא[21] והנהיג מחדש את המרד היהודי. גביניוס מינה את מרקוס אנטוניוס למפקד הפרשים ושלח אותו כנגד אריסטובולוס. אף על פי שברשות אריסטובולוס היה צבא גדול הרבה יותר, הקרבות הסתיימו במהרה אחרי כמה אלפי הרוגים נוספים מבין היהודים ובשנת 56 לפנה"ס אריסטובלוס הושב לרומא[21] יחד עם בנו, אנטיגונוס השני.[22] גם מרד נוסף של הבן אלכסנדר הסתיים בצורה דומה.

בינתיים הגיע קראסוס לסוריה ויצא למלחמה על הפרתים, לא לפני שעשה מה שלא עשה פומפיוס וחמס את אוצרות בית המקדש. קראסוס נהרג, אבל ממלא מקומו קסיוס הצליח להימלט ושב ליהודה, שם הרג מתקוממים אוהדי אריסטובולוס, ביניהם פתואל, מנהיג צבאי יהודי, שבעבר השתייך למחנה הורקנוס והפך לעמוד התווך של תומכי אריסטובולוס.

ברומא עלה אז יוליוס קיסר. בשנת 49 לפנה"ס הוא שחרר את אריסטובולוס ושלח אותו עם צבא להילחם על יהודה כדי להיות לו בן ברית במלחמתו עם פומפיוס,[23] בתקוה שימשוך אליו את תמיכתה של האוכלוסייה ביהודה והארצות סביבה, אולם תומכים של פומפיוס הצליחו להרעיל אותו. גופתו הוצפנה בדבש זמן רב עד שנשלחה לבסוף על ידי מרקוס אנטוניוס אל קברות המלכים ביהודה. גם בנו אלכסנדר השני מת באותו זמן, כאשר נידון להמתה בעריפת ראש בידי בית דין רומאי, ביוזמתו של פומפיוס. את בנו אנטיגונוס השני ושתי אחיותיו, אסף אליו תלמי בן מינאי ששלט בכלקיס. הוא שלח את בנו פיליפיון אל אשקלון להוציאם מידי אמם, וזה לקח את אחת הבנות, אלכסנדרה, לאשה. מאוחר יותר הרג תלמי את בנו ונשא את אלכסנדרה בעצמו.[24][25] מילדיו של אריסטובולוס שנותרו, עתיד היה אנטיגונוס השני לרשת את המלוכה ביהודה.

עץ משפחה של השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רומן וילק, "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה", דור לדור קובץ מחקרים לכב' י אפרון בעריכת א' אופנהיימר, א' כשר מוסד ביאליק תשנ"ה עמ' 99–104
  • יהושע השל ייבין, "המלכות אשר לא תסוף – ארבעה סיפורים היסטוריים", הוצאת "לחרות ירושלים", תשכ"ז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריסטובולוס השני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אריסטובולוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ אוריאל רפפורט, "על התייוונותם של החשמונאים", בתוך: מדינת החשמונאים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 80–81: "שמות זרים אצל יהודים אינם בהכרח בני זוג לשמות עבריים [...] עם זאת, ייתכן שרק אותם מבני השושלת שהגיעו לכס השלטון נשאו שם נוסף; אולם לא ניתן לברר זאת בוודאות [...] לכל שם כזה קיום עצמאי משלו, כלומר שמותיהם אינם מהווים צמדים קבועים [...] הצמד העברי לשמו של אריסטובולוס לא היה יהודה, כשמו של אריסטובולוס הראשון אלא יונתן. ובאשר לאריסטובולוס השני, אין אנו יודעים מה היה שמו העברי: יהודה, יונתן או שם אחר, וזאת בהנחה שאכן היה לו שם עברי [...] לשמות אריסטובולוס, אנטיגונוס... אין כל זיקה לשם העברי של נושאיהם". הערה 14: "בני ינאי, המוכרים לנו מכתבי יוסף בן מתתיהו רק בשמותיהם היווניים, הורקנוס ואריסטובולוס, נזכרים בשמותיהם אלה בלבד גם בספרות חז"ל [...] ייתכן אפוא ששמם היווני היה שמם העיקרי, או שלא היה להם שם עברי כלל".
  3. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 433, הערות לפרק רביעי, הערה 25: "השם יהודה כשמו העברי של אריסטובולוס הוא בגדר השערה בלבד, על סמך יהודה אריסטובולוס הראשון, ואין לכך שום תימוכין!".
  4. ^ מלחמות היהודים, ‪ I, 5, 1‬
  5. ^ קדמוניות XIII, 16, 3‬‬
  6. ^ דורות הראשונים, חלק ב', עמוד 522
  7. ^ דורות הראשונים, חלק ב', עמוד 526
  8. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, מט, ב
  9. ^ תלמוד בבלי, סדר קדשים, מסכת מנחות, סד, ב
  10. ^ 1 2 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 352-353
  11. ^ תיאור האירועים מופיע גם אצל דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 37, פרק 15, סעיף 2 - פרק 16, סעיף 4.
    הוא מספר שהאחים כינו את מלוכתם "כהונה". זיהויו את הכהונה הגדולה עם המלוכה נובע מכך שבממלכה החשמונאית אותו אדם היה בדרך כלל גם הכהן הגדול וגם השליט.[10]
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 63; ראו גם: סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40. דיו קסיוס סבור שהרומאים יכלו להרוס את החומה בשבתות ללא הפרעה, אולם הוא טועה: לאחר זמנו של מתתיהו החשמונאי, היהודים נהגו להגן על עצמם כאשר הותקפו על ידי אויב. לכן, דבריו לגבי פעולות הרומאים בשבת יכולים להיות נכונים רק אם משמעותם עבודות-עפר להרמת הסוללה ולא התקפה ממש - כפי שהדבר מתואר אצל יוסף בן מתתיהו.[10]
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 73-71
  14. ^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט: "גם את ארץ יהודה שיעבד ואסר את אריסטובולוס מלכה".
  15. ^ Appianus, Syriacus Liber, 50:251-253אפיאנוס: "רק האומה היהודית בלבד עדיין התנגדה ופומפיוס ניצח אותם, שלח את מלכם אריסטובולוס לרומא והרס את העיר הגדולה ביותר שלהם, והקדושה ביותר להם - ירושלים".
  16. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 184
  17. ^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה: "השבויים שהובלו בתהלוכה היו...אריסטובולוס מלך היהודים".
  18. ^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, מ"ה: "העמים שלכבוד הכנעתם ערך פומפיוס את התהלוכה...פיניקיה ופלשתינה, יהודה, ערב..."
  19. ^ Appianus, Mithridaticus Liber, 117:571-573; 576-578
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, תרגום: שמואל חגי, הוצאת ראובן מס, מהדורה חמישית, 1993, פרק ח, עמ' 38, פסקה 5 (סעיפים: 167–170)
  21. ^ 1 2 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 39, פרק 56, סעיף 6
  22. ^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, ג'
  23. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 41, פרק 18, סעיף 1
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק ט, פסקאות א-ב
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק ז, פסקה ד, סעיפים 123–126