המשמר הפרטוריאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיילי המשמר הפרטוריאני. תבליט רומאי משנת 51. מוצג מוזיאון הלובר.
מצבת שיש של לוציוס ספטימיוס ולרינוס, חייל המשמר הפרטוריאני. הדמות מתוארת בלבוש צבאי טיפוסי
תבליט מהמאה הראשונה המתאר חייל של המשמר הפרטוריאני. מוצג במוזיאון הפרגמון.
פרט מתוך פסיפס הנילוס מפלסטרינה מצד שמאל, חיילי המשמר הפרטוריאני המזוהים על ידי מגן עליו מצויר עקרב
שיחזור מודרני של מגן ועליו סמלי המשמר הפרטוריאני

המשמר הפרטוריאני (לטינית: cohortes praetoriae) הייתה יחידת עילית של הצבא הרומי. במשך 300 שנים שימשו חיילי המשמר כשומרי ראש, ומודיעין צבאי בתחילה עבור בעלי משרות רמות ברפובליקה הרומית ולאחר מכן עבור קיסרי רומא, הקיסר הראשון אוגוסטוס קיסר הפך את המשמר ליחידת שומרי הראש האישית שלו והיחידה נשאה בתפקיד זה בשינויים קלים בשלש המאות לאחר מכן. כבר בשלב מוקד יחסית בהיסטוריה של המשמר הפרטוריאני צברו מפקדי המשמר כוח פוליטי רב ולא בחלו מלהשתמש בכוחם ובהשפעתם על מנת למנות ולהדיח קיסרים, לצבור רכוש ונכסים ומעמד מיוחד בכל זרועות השלטון של האימפריה. [1] על רקע זה היה המוניטין של המשמר וחייליו מפוקפק מאוד ומקורות היסטוריים בני התקופה ובהשראתם גם מחקרים מודרניים מתארים את חיילי המשמר כמפונקים חסרי יכולת צבאית שנהנו מהחיים הנוחים של עיר הבירה ואת המשמר מתארים כגולם שקם על יוצרו.[2] פעילות מפקדי המשמר ובמידה גם חיילי המשמר הייתה בשיאה בתקופת שלטון של קיסרים חלשים וחסרי יכולת שהותירו של מושכות השלטון בידי דמויות חזקות והתמכרו למנעמי הארמון ולעיתים למעשי שחיתות. בשנת 312, לאחר תפיסת מושכות השלטון באימפריה הרומית פירק קונסטנטינוס את המשמר הפרטוריאני הרס את מחנה המשמר הקסטרה פרטוריה ברומא והביא את הקץ על המשמר הפרטוריאני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליקטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשמר הפרטוריאני החל את דרכו כיחידת שומרי ראש של נושאי תפקידים בכירים ברפובליקה. הם היו ידועים בשם ליקטור (לטינית: Lictor) משימתם הייתה טיפול במגיסטראטים בעלי "אימפריום". בין השאר נתנו הליקטורים שירותי ליווי, ייצוג, והגנה למגיסטארטים ושימשו כמשרתיהם האישים ושומרי ראשם. מקור מורשת הליקטורים בהיסטוריה הרומית עתיק מאוד. לפי טיטוס ליוויוס,[3] הליקטורים נשאו עמם מוטות מעוטרים בשבטים (פסקס) ומחוץ לפומריום נשאו גם גרזנים שסימלו את סמכות הביצוע של האימפריום. הם הלכו אחר המגיסטראט בכל אשר הלך, כולל אל תוך הפורום, ביתו, מקדשים ואפילו בתי המרחץ.

כוחם הליקטורים היה מספיק כדי לשמור על פקידים ונושאי משרות תוך כדי מילוי תפקידם האזרחי, אך הם מעטים מדי מכדי שיוכלו להיות יעילים כשומרי ראש למפקדי צבא בקרב. על רקע ליקוי זה קצינים צבאיים החלו להקיף את עצמם ביחידות זמניות של חיילים שנבחרו מבין הלוחמים המצטיינים כדי להבטיח את ביטחונם במהלך מערכה ובמהלך הקרבות. נוהג זה התפשט יותר בצבא הרפובליקה והכה שורש מכיוון שגנרלים נותרו במערכה לתקופות ארוכות יותר. ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס מספר כי לדיקטטור פוסטומיוס היה קוהורטה שנבחרה ששימשה כיחידת כשומרי-ראש בראשית המאה החמישית לפני הספירה. השימוש הראשון במונח קשור לפובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס, ההיסטוריון הרומאי פסטוס כותב[4]:

"הקבוצה נקראה פרטוריאנים, כי זה הם היו קשור לפרטור. סקיפיו אפריקנוס היה הראשון לבחור את הגברים האמיצים ביותר, שמעולם לא היו רחוקים ממנו במלחמה. הוא שיחרר אותם מתפקידי השירות הצבאי האחרים והם קיבלו פעמיים וחצי את השכר."

ההתייחסות המפורשת הראשונה לקבוצה צבאית המועסקת כשומר ראש ומוגדרת ספציפית בשם 'פרטוריאנית' מתרחשת בשנת 62 לפני הספירה. כאשר מרקוס פטריוס, (Marcus Petreius) יצא כנגד לוקיוס סרגיוס קטילינה, שהוכרז כאויב המדינה. ההיסטוריון גאיוס סאלוסטיוס קריספוס כתב[5]:

"כשפטריוס ראה את קטילין ... [הוא] הוביל את קוהורט הפרטוריאני שלו (קוהורטם פרטוריאם) למרכז הכוח של האויב."

יחידות משמר אלו היו צמודות למפקד הצבא והתגוררו באוהל שהיה ידוע בשם פרטוריום (לטינית Prætorium - מפקדה צבאית) על שם תואר הפראיטור - תוארו של הקונסול כאשר הוא מוביל צבאות למלחמה. מתוך זאת נולד שמו של המשמר - המשמר הפרטוריאני.

המשמר ותפקידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד המשמר הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום תקופת הרפובליקה ובמהלך מלחמת האזרחים בסוף שנת 40 לפנה"ס הפעילו אוקטביאנוס הטוען לכיסא השליט ברומא כיורשו של יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס את שניהם יחידות של לוחמים ותיקים שנבחרו מקרב הלוחמים הוותיקים של הלגיונות הנאמנים. לאחר הניצחון, וביסוס שלטונו הפך אוקטביאנוס ששינה את שמו לאוגוסטוס את המשמר הפרטוריאני ליחידה מאורגנת ומגובשת שתפקידה היחיד היה שמירה על מערכות השלטון הרומאיות.

על פי ההיסטוריון משה עמית המשמר הפרטוריאני הוקם כיחידה צבאית שתפקידה העיקרי בימי אוגוסטוס ויורשיו היה להבטיח ישעמד לפקודת הקיסר בכל עת כערובה ליציבות המשטר ועל מנת להבטיח את הסדר הציבורי ברומא ובאיטליה. את ביטחונו הישיר של הקיסר הבטיחה יחידת שומרי ראש, שכירי חרב זרים ( Numerus Batavorum) שנחשבו לחסינים מהשפעת גורמים שעוינים לאוגוסטוס בתוך המערכת השלטון הרומאית. יחידה זו הייתה פעילה בהרכבים משתנים עד לתקופת שלטונו של גלבה.[6]

המשמר הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המשמר הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקורות הרומאיים המשמר היה מורכב מ 9 גדודים בני 1000 חיילים בכל גדוד קוהורטה ויחידת פרשים קטנה שחייליה שימשו לתפקידי קשר בעיקר. 3 קוהורטות הוצבו על ידי אוגוסטוס במחנה בסמוך לרומא ושאר הקוהורטות הוצבו בערים אחרות באיטליה. יחידה נוספת של המשמר כללה כ 300 לוחמים שנקראו "צופים" (לטינית: Speculatores) שעסקו בתפקידי מודיעין מחד ותקשורת בין היחידות בשדה המאידך. החיילים גויסו מתוך מחוזות של איטליה ועליהם פיקדו שני קצינים ממעמד הפרשים שנשאו בתואר פרפקט פרטוריאני (לטינית: praefectus praetorio) בהמשך ועם התרחבות תחומי העיסוק של המשמר הפך התואר לתפקיד הגבוה ביותר אליו יכול היה להגיע אזרח רומאי ממעמד הפרשים.[7] חיילי המשמר הפרטוריאני זכו לתנאי שירות, שכר ומענקים שמנים טובים במיוחד בעיקר בהשוואה לחיילים בלגיונות אחרים, תקופת השירות במשמר הייתה 16 שנים במקום 25 שנים בלגיונות הצבא. עם זאת הוטלו עליהם מספר מגבלות ובהן האיסור להיכנס בברית הנישואים בעת השירות, איסור שהיה בתוקף עד לתקופת שלטונו של ספטימיוס סוורוס[8] לאחר תום תקופת השירות במשמר פרשו רוב הלוחמים, חלקם הוזמנו להמשיך את השירות כחיילים בכירים (evocati Augusti) ולשרת פרק זמן נוסף. התואר והתפקיד היו שמורים אך ורק לחיילי המשמר ומקור השם בקשר המיוחד בין המשמר לשליט - האוגוסטוס של האימפריה.

מתחילת תקופת הפרינקיפט עם הקמת צבא קבע, נדרשו האזרחים הרומאיים ובהן תושבי איטליה בכללה למלא את חובת השירות הצבאי רק בעתות משבר, בהדרגה הפך העם הרומאי מקהילת איכרים שהתפרנסו מעבודת אדמה והקדישו מזמנם לשירות צבאי לקהילה עירונית מגוונת ומורכבת שעיקר פרנסתו נסמכה על השלטון המרכזי ברומא. בתקופת הרפובליקה גויסו חיילי רומא מקרב תושבי איטליה, הרפורמות של אוגוסטוס גרמו לשינוי וחלקם של הרומאים והאיטלקים בצבא האימפריה הלך וקטן וכתוצאה מכך בתהליך איטי אבל ברור ירד משקל ההשפעה של רומא באימפריה, הגורם היחיד שאיזן במידת מה את כפות המאזניים היו הקוהורטות של המשמר הפרטוריאני והקוהורטות העירוניות של רומא על הצביון הרומי של הצבא השפעה מאזנת זו חדרה גם ללגיונות הצבא מאחר שרבים מחיילי המשמר שירתו בהמשך הקריירה שלהם כקצינים בלגיונות.[9]

"יחידת הצופים" (speculatores) שהפרטוריאנים ששירתו בה שימשו כיחידה לאיסוף מודיעין ופעילות כנגד גורמים העוינים לשלטון בכלל ולקיסר בפרט בעיקר ברומא אך גם באיטליה ומעבר לכך. יש עדויות רבות בכתבי היסטוריונים רבים על מערכות של ריגול כנגד אזרחי רומא לכל אורך ההיסטוריה ובין עדויות אלו יש כאלו המצביעות על כך שמפקדי המשמר הפרטוריאני העסיקו אנשים לאיסוף מידע בעיר, עם זאת ההתייחסות ליחידת הספקיולטורס באופן מפורש מעטות יותר, אולי מסיבות של חשאיות. ההיסטוריון סווטוניוס תיעד כי פרטוריאנים מיחידה זו ליוו את הקיסר קלאודיוס בעת משתאות וארוחות חגיגיות על מנת להאזין, לפקח ולאסוף מידע מהמשתתפים. תפקיד נוסף של הספקיולטורס היה לשמש כיחידה של מוציאים-לפועל בדרך כלל על ידי ביצוע של התאבדויות כפויות, אירועים בהם לקרבן בדרך כלל מתנגד לקיסר או מי שהקיסר חפץ במותו, ניתנה האפשרות להתאבד במקום הוצאה להורג פומבית. התאבדות כפויה מסוג זה הטילה טרור בקרב מתנגדים פוטנציאליים בעוד הקיסר ופקידיו נותרו נקיים מאשמה.

תנאי שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרטוריאנים קיבלו שכר גבוה משמעותית מחיילים אחרים דרך מערכת תקצוב שנקראה "קצבה וחצי" sesquiplex stipendum. ותחת הקיסר נרון עלה שכרו של חייל במשמר הפרטוריאני והיה פי שלושה וחצי משכרו של חייל לגיון, בנוסף זכו הפרטוריאנים במענקים נדיבים (לטינית: donativum) שחולקו על ידי כל קיסר שעלה לשלטון. מענק זה זה היה שווה ערך למספר שנות שכר, ולעיתים קרובות חזר על עצמו באירועים חשובים של האימפריה, או באירועים שנגעו למשפחה הקיסרית: ימי הולדת, לידות ונישואים. מענקים אלו וחלוקת כספים משמעותיות או סובסידיות מזון חידשו והבטיחו את נאמנותם של הפרטוריאנים. ספטימיוס סוורוס הגדיל את הקצבה ל -1,500 דנרים בשנה, שחולקו בינואר, מאי וספטמבר. בעת פרישה, קיבל חייל פרטוריאני 20,000 ססטרטיוס (5,000 דנאריוס), שטח אדמה במתנה, ודיפלומה בה נכתב "ללוחם שבאומץ ובאמונה סיים את שירותו".

במחקר על המשמר הפרטוריאני קובע ההיסטוריון הצרפתי מרסל דירי כי קציני המשמר הפרטוריאני בדרגת קנטוריון שימשו בתפקידים בכירים בהמשך הקריירה הצבאית שלהם בלגיונות שונים של האימפריה הרומית וחלקם אף שבו לשרת במשמר הפרטוריאני וחזרו לפקד בדרגות גבוהות יותר על יחידות צבאיות ברחבי האימפריה. מחקר זה מעלה השערה כי המשמר הפרטוריאני שימש מסלול עבור קצינים זוטרים לקבל דרגת קנטוריון ומסגרת בה הוכשרו הקצינים שנשאו בעול ניהול הצבא, קצינים אלו קיבלו את ההכשרה במשמר ושימשו בתפקידי הדרכה בעת אימונים ותפקידי פיקוד בעתות קרב ותרמו לאחדות הצבא שהיה מפוזר ברחבי האימפריה. משה עמית ממשיך וקובע כי על רקע ראיות אלו ניתן לקבוע כי המשמר הפרטוריאני לא היה יחידה שעסקה במצעדי ראווה ושימשה כקישוט גרידא לחצר הקיסר אלא חלק חשוב במערך הצבאי הרומאי.[10]

מתחילה היה תפקידו של המשמר הפרטוריאני ללוות את הקיסר בעת מסעות מלחמה מחוץ לאיטליה ועל גבולות האימפריה. עם זאת עם התבססות שליטי הפרינקיפט הם מיעטו לצאת בעצמם בראש צבאות רומא למלחמות. כך הפסיק אוגוסטוס מלפקד על מסעות מלחמה משנת 19 וטיבריוס שהחל את הקריירה שלו כמצביא עטור ניצחונות תחת שלטונו של אוגוסטוס נמנע מלצאת למלחמה בעצמו ברגע שעלה על כס השלטון. מאוחר יותר ליוו יחידות של הפרטוריאנים את הקיסרים של המאה השנייה והשלישית שהרבו לצאת לשדות הקרב על רקע ערעור היציבות השלטונית של האימפריה.

ציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים דיון מתמשך בקרב חוקרים בנוגע לציוד, לבוש ונשק ששימש את חיילי המשמר הפרטוריאני, המקורות העומדים לרשות המחקר מוגבלים מאד ועיקרם אזכורים במקורות כתובים והן תיאורים אמנותיים. רק החל מהמאה השנייה מופיעים תבליטים עם דמויות חיילים מהמשמר, בדרך כלל בתיאורי קרבות אך גם בקונטקסט זה קשה לעיתים להבדיל בין לגיונרים לפרטוריאניים.

פרטוריאנים לא לבשו שריון מלא לעיתים קרובות בעת השהות ברומא, אלא באירועים מיוחדים ובעיקר על מנת להרשים זרים רמי מעלה או להטיל מורא על סנאטורים ואזרחים. בעת מצעדים ואירועים חגיגיי הלכו בראש החיילים הצועדים נושאי ניסים של המשמר כשעל ראשם כיסוי מיוחד דמוי ראש אריה שהיה ייחודי ואופייני למשמר, הניסים שנשאו הפרטוריאנים היו ייחודיים בכך שעליהם הוטבעו פני הקיסר. בדרך כלל, ביום יום, לבשו הפרטוריאנים טוניקות ועליהם חגורה צבאית הם נעלו סנדלים צבאיים ולעיתים עם גרביים. על לבוש פשוט זה עטו הפרטוריאנים גלימות-מסע עם ברדס (paenulae). הפרטוריאנים בדרך כלל נשאו פגיון או חרב. בתיאורים אמנותיים של המשמר, ככל הנראה על מנת להבדיל בין הפרטוריאניים ללגיונרים לובשים הפרטוריאנים קסדת אטיק (Attic helmet) מפוארת אך אין עדיות ארכאולוגיות המעידות כי קסדה זו הייתה אכן בשימוש המשמר. [11] בתיאורים אומנותיים מופיע ציור של עקרב על מגן חיילי המשמר על פי אחת ההשערות העקרב היה סמלו של טיבריוס ואומץ על ידי הפרטוריאניים שראו בו "אבא שני" של המשמר שכינס את היחידה אל תוך הקסטרה פרטוריה.[12] סמלים נוספים המזוהים עם המשמר הם ברקים מכונפים ולעיתים בתוספת ירח וכוכבים. ככל שניתן להסיק מהממצאים הארכאולוגיים אפשר לשער שעד המאה הראשונה נשאו חיילי המשמר מגינים אובליים ולאחר מכן נשאו מגינים מלבניים. ככל ניתן לומר שמעבר לסמלים הייחודים הפרטוריאנים נשאו נשק זהה לנשק של חיילי הלגיון. בחלק מהתבליטים מופיעים הפרטוריאנים לובשים שריון קשקשים המבדיל אותם משריון לוחות האופייני ללגיונרים, קסיוס דיו מתאר את העימות בין הפרטוריאנים של מקרינוס לחיילי אלאגבלוס וכיצד הופשטו הפרטוריאנים משריון הקשקשים שלבשו.

הפרפקט הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרפקט הפרטוריאני (לטינית: praefectus praetorio, דרגה שבתקופת אוגוסטוס הייתה דרגה צבאית לכל דבר הפכה עוד בעת שלטון טיבריוס לדרגה שכלל גם תפקידים משפטיים ומנהליים נרחבים, בנוסף לתפקידיו הצבאיים, הפרפקט הפרטוריאני קיבל סמכות שיפוט בעניינים פליליים כנציג הקיסר בבית הדין. בשיא תקופת ההשפעה של המשמר עמדו בראשו 2 מפקדים אך הם לא היו שווים במעמדם. הבכיר מבין השניים היה בדרך כלל יד-ימינו של הקיסר ושימש כממלא מקומו במועצות שלטוניות, קיבל את סמכויות השיפוט באיטליה מעבר לאבן המייל המאה מרומא ( בתוך העיר הסמכות הייתה בידי הסנאט - לכאורה) ואת האחריות על אספקת התבואה לעיר.[13] רשה להפריז בכוח שנצבר על ידי המפקד הבכיר של המשמר הפרטוריאני וחשיבות המשמר בניהול האימפריה, בעת שלטונם של שליטים חלשים היו מושכות השלטון בידי מפקד המשמר ובעת שלטונם של קיסרים חזקים היה משמר אחד מהאנשים החזקים והמשפיעים באימפריה.

בתקופת דיוקלטיאנוס, במסגרת הרפורמות השלטוניות הנרחבות קיבל הפרפקט הפרטוריאני סמכויות ביצועיות נוספות ושימש הלכה למעשה כראש הזרוע המבצעת של השליט. רפורמת הטטררכיה של דיוקטליאנוס (בערך 296) הכפילה את מספר הנושאים במשרה: היה פרפקט פריטטוריאני כרמטכ"ל (צבאי ומינהלי) - ולא כמפקד המשמר - עבור כל אחד משני האוגוסטי, אך לא עבור שני הקיסרים. כל מחוז פרטוריאני פיקח על אחד מארבעת חלקי האימפריה שיצר דיוקטליאנוס, ארבעת המחוזות נשארו כיחידה המינהלית הגבוהה ביותר, האחראית על מספר דיאוקסיות (קבוצות של מחוזות או פרובינציות רומיות), שכל אחת מהן נוהלה על ידי פקיד בדרגת ויקריוס.

השינוי הגדול הבא חל בעת שלטונו של קונסטנטינוס הראשון שהסיר את סמכויות הפיקוד הצבאי ממשרת הפרפקט הפרטוריאני ומסר אותם לידי ה מגיסטר מיליטום (בלטינית: magister militum) ובמקביל פירק את המשמר בשנת 312. בארגון מחדש הפך הפרפקט למנהל הכללי הראשי האחראי לאספקה ​​הלוגיסטית של הצבא. תחת שלטונם של יורשי קונסטנטינוס הראשון, מחוזות פראטוריאנים מוגדרים טריטוריאלית הופיעו כחטיבה המנהלית ברמה הגבוהה ביותר של האימפריה. הפרפקטים הפרטוריאניים תפקדו כשרים הראשיים של המדינה, לשכת הפרפקט ניהלה את החובות הממלכתיים שהוטלו על תושבי האימפריה, והייתה בעלת סמכויות חקיקה נרחבות. גם לאחר התמוטטותהאימפריה הרומית המערבית המשיך המשרה כחלק מהשדרה האדמיניסטרטיבית העליונה של האימפריה הרומית המזרחית עד שלטונו של הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית במאה ה-7 לספירה, כאשר רפורמות רחבות היקף צמצמו את סמכויות המשרה והמירו אותן למפקחים בלבד על הממשל המחוזי. המשרה עברה מן העולם במחצית השנייה של המאה ה-9

מחנה המשמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי שער פרטוריה, שער מחנה קסטרה פרטוריה בחומת רומא

בתקופת שלטונו של הקיסר טיבריוס רוכזו כל 9 הקוהורטות במחנה מיוחד מחוץ לשער הצפוני-מזרחי של רומא שקיבל את השם קַסְטְרָה פְּרֶטוֹריָהלטינית: Castra Praetoria) לדברי ההיסטוריון סווטוניוס, המבנים הוקמו בין השנים 2123 על ידי לוקיוס איליוס סיאנוס.[14] המתחם נועד לרכז במקום אחד כמה יחידות משמר. מחנה המגורים נבנה מחוץ לעיר רומא, בקצה הצפון מזרחי של העיר. הוא הוקם באחד האתרים הגבוהים ביותר בעיר רומא, בגובה של 50 - 60 מטרים מעל פני הים, והוקף בחומות אבן. אורכו של המחנה היה 440 מ' ורוחבו 380 מ'. המחנה המרובע חולק לארבע על ידי רחוב ראשי (הקארדו מקסימוס, cardo Maximus) שחצה אותו מדרום לצפון, ורחוב שחצה אותו ממזרח למערב. הקארדו קישר בין שני שערים, הפורטה פרטוריה והפורטה דוקומנה (לא ברור איזה שער היה בצפון, ואיזה בדרום), והרחוב המזרחי-מערבי קישר בין הפורטה פרינקיפליס דקסטרה (ממזרח) והפורטה פרינקיפליס סיניסטרה (ממערב) חומות המתחם נבנו מבטון ומלבנים והתנשאו לגובה של 4.73 מטרים. שלוש מתוך ארבע החומות שהקיפו את המחנה שולבו בחומת אורליאנוס בעת הקמתה, והוגבהו ב-2.5-3 מ'. מצדה החיצוני של החומה נחפר חפיר בעומק של כ-2.3 מטרים.

היסטוריה של המשמר הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השושלת ההשושלת היוליו-קלאודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השושלת היוליו-קלאודית

תחת פיקודו של סיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן טיבריוס על מטבע של סיאנוס

לוקיוס איליוס סיאנוס (בלטינית: Lucius Aelius Seianus)היה מפקד[המשמר הפרטוריאני בימי הקיסר טיבריוס. עם עלייתו של טיבריוס לכס הקיסרות בשנת 14 הוא מינה את סיאנוס, יחד עם אביו לוקיוס ססיוס סטראבו, למפקד המשמר הפרטוריאני וכשאביו נפטר הוא הפך למפקדו היחיד של המשמר. הוא הפך לעמוד התווך של טיבריוס ברומא והוא אף כינהו "חברו לעמל". לסיאנוס ניתנה הזכות למנות את חבריו לשרי מאה וטריבונים ונהנה מזכות מלאה לשמור על קשרים עם חברי הסנאט. החל משנת 19 לשנת 31 מסר טיבריוס את הניהול של האימפריה הלכה למעש לידי סיאנוס, והשפעתו הלכה וגברה עם פרישתו של טיבריוס לקאפרי בשנת 26 וכך סיאנוס הפך למעין משנה לקיסר. בזמן זה עוצבו תפקידי המשמר הפרטוריאני ומעמדם של מפקדי המשמר. החל מסוף תקופה זו ועם הוצאתו להורג של סיאנוס באשמת בגידה היה המשר הפרטוריאני כחרב פיפיות בידי הקיסר מחד - כוח צבאי גדול וזמין שיכול היה להיכנס לתוך חומות רומא עם נשק - בניגוד למסורת הרומאית, כוח זה חיזק את סמכות השליט ואכף את חוקיו ומאידך המשמר תמיד היה איום מוסווה ומפקדי המשמר התפתו להשתמש בכוחם הרב על מנת לאיים על הקיסר, להתערב בפוליטיקה ולצבור השפעה ורכוש.[15] סיאנוס הפך למשנה לקיסר לענייני משפט וישב בראש בית דין שהיה שני רק לבית הדין של הקיסר, פסקי הדין של בית המשפט שימשו כתקדימים מנחים לכל מערכות המשפט באימפריה, בהמשך ההיסטוריה של המשמר היו רבים ממפקדיו משפטנים.[16] בסיכומו של דבר, יחסיו של סיאנוס עם טיבריוס התערערו, הקיסר מינה בחשאי מפקד חדש למשמר הפרטוריאני, וב-17 באוקטובר 31 שלח טיבריוס את מאקרו, מפקדו החדש של המשמר הפרטוריאני, עם מכתב לסנאט שבו הוא מגנה את סיאנוס. עוד באותו היום הסנאטורים ציוו לשים אותו במעצר ולמחרת היום גזרו עליו דין מוות, והוא הוצא להורג.

תחת קליגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע ססטרטיוס של קליגולה. על גבו תיאור של הקיסר נואם לפני חיילים, ככל הנראה מהמשמר הפרטוריאני.

לאחר הדחתו של סיאנוס מינה טיבריוס את מאקרו (לטינית: Naevius Sutorius Macro) למפקד המשמר הפרטוריאני. גם מאקרו התגלה כמפקד שאפתן שניצל את כוחה של המשרה לצבור כוח והשפעה. הוא הימר על עתידו של קליגולה אחד היורשים העתידיים של הקיסר. על פי דבריו של ההיסטוריון הרומי סואטוניוס מאקרו לא בחל בשום מעשה על מנת לקדם את ענייניו ומעמדו עד כדי כך שהעלים עין מהרומן של אשתו עם קליגולה, בסביבות השנה 34. כאשר טבריוס נפטר בשנת 37, מאקרו הטיל את כובד משקלו לטובת קליגולה כקיסר החדש. ולטענת טקיטוס, עשה יותר מכך, משהתפשטו השמועות על מותו של טיבריוס הכריז קליגולה על עצמו כקיסר הבא, בטרם עת, טיבריוס התעורר ומאקרו רצח אותו חניקה על מנת להעניק את כס השלטון לקליגולה. מאקרו היה בטוח שקנה את עולמו וכי מעשיו יתנו לו מעמד וכוח מול הקיסר הצעיר והלא מנוסה. אך קליגולה היה מודע לאיום הפוטנציאלי שמאקרו הציב ובמהרה הדיח אותו מתפקידו. הוא נשלח למצרים ושם נעצר והוצא להורג או התאבד.

תחת קלאדיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור רומנטי מהמאה ה-19 מתאר חייל מהמשמר הפרטוריאני מגלה את מקום מחבואו של קלאודיוס
תבליט המיוחס לתקופת הקיסר קלאודיוס ובו מתוארים חיילי המשמר הפרטוריאני

לאחר שלוש שנים ועשרה חודשים של שלטון אימים, בשנת 41 לספירה, נרצח קליגולה על ידי אנשי המשמר הפרטוריאני ובהם מפקדם מרקוס ארסיניוס קלמנס (לטינית Marcus Arrecinus Clemens), שקשרו עם אצילים וסנטורים שקצו בשלטון הטירוף של הקיסר צמא הדמים. מיד לאחר הרצח התברר כי הקושרים אינם רואים עין בעין את המשך ההפיכה, לאחר שהקושרים רצחו את אשתו של קליגולה, קיסוניה, ואת בתם התינוקת, נראה כי בכוונתם להשמיד את המשפחה הקיסרית כולה. בהמולה שהשתררה לאחר הרצח, ראה קלאודיוס כיצד המשמר רוצח אצילים שלא היה להם כל קשר למשטרו של קליגולה, וביניהם ידידיו של קלאודיוס עצמו. הוא חשש לחייו והתחבא במקום מוצנע בארמון. על פי המסורת, איש המשמר הפרטוריאני בשם גראטוס מצא את קלאודיוס מסתתר מאחרי וילון, והכריז עליו כקיסר. האירוע מתואר גם בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים".[17] קלאודיוס נלקח למחנה הפריטוריאנים והושם תחת השגחתם.

הסנאט התכנס בבהילות, והחל בדיונים על המשטר הרצוי בעת הזו, אך לבסוף הידרדר הדיון לפסים אישיים שנגעו לשאלה מי מן הסנטורים יזכה במשרת הפרינקפס. מששמעו כי הפרטוריאנים הכתירו את קלאודיוס, דרשו כי המינוי יזכה להסכמת הסנאט, אך קלאודיוס סירב, מתוך הבנת הסכנה הצפויה במהלך זה. לבסוף הוכרח הסנאט להיכנע, ובתמורה להסכמה לשלטונו, חנן קלאודיוס את כל השותפים לקשר נגד אחיינו קליגולה. מכיוון שלמשמר הפריטוריאני הייתה יד בעלייתו לשלטון, והסנאט נאלץ להסכים לכך (והיה זה הקיסר הראשון שהתמנה באופן זה) הביעו כותבים בני התקופה כסנקה התנגדות לשלטונו, בטענה כי נקנה בכסף על ידי המשמר הפריטוריאני. נראה כי כשם שעם מותם של אוגוסטוס וטיבריוס הותירו הקיסרים סכומי כסף לחלוקה לצבא בצוואתם, כך ציפו שיקרה גם לעיזבונו של קליגולה, על אף שהלה לא הותיר אחריו צוואה. עם זאת נראה, על פי מטבעות שטבע קלאודיוס, הכוללים שבחים למשמר הפריטוריאני, כי בתחילת שלטונו לפחות, חש קלאודיוס הכרת תודה לאנשי המשמר.

תחת נירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 51 בחרה אגריפינה את סקסטוס אפרניוס בורוס, למפקד המשמר הפרטוריאני מנת להבטיח את עלייתו של נירון לשלטון. קלאודיוס מת ב-13 באוקטובר 54 ככל הנראה[18] כתוצאה מהרעלה בידי אגריפינה. לאורך כל תקופת שלטונו היה למשמר הפרטוריאני אחיזה במושכות השלטון והשפעה מכרעת על הקיסר, בתמורה סיפק המשמר תמיכה צבאית שאיפשרה לאגריפינה להחזיק לתקופה במושכות השלטון מאחר שכאישה חסרה מוקדי כוח וקשרים בסנאט.

לאחר מותו של קלודיוס המתינו תומכי נירון - אגריפינה ומפקד המשמר הפרטוריאני, כחודש עד להבשלת התנאים, בנובמבר 54 הוצג נירון בפני חיילי המשמר הפרטוריאני ולפי אות ממפקד המשמר הכריזו חיילי המשמר על נירון כקיסר החדש. בתחילת שנות כהונתו מעריכים ההיסטוריונים כי נירון פעל כחותמת גומי, וכי ההחלטות הממשיות התקבלו על ידי אמו, מורו סנקה ומפקד המשמר הפרטוריאני. חמש שנותיו הראשונות של נירון היו שנים של שלטון מוצלח, ושל מינהל תקין.[19] עם זאת, עד מהרה התגלה הקרע בין אגריפינה תאבת השלטון, ובין שני יועציו הגברים של נירון, מששקע אבק העימותים, אגריפינה נרצחה, בורוס הורעל - ככל הנראה על ידי מחליפו בתפקיד טיגלינוס (Ofonius Tigellinus) שחלק את הפיקוד תחילה עם פיניוס רופוס ואחר כך נימפדיוס סאבינוס. כמי שהציג עצמו כידידו של הקיסר נרון ויד ימינו, הוא זכה במהירות למוניטין של אדם אכזר וגס רוח, השפעתו על נירון הייתה עמוקה והרת גורל, הוא איפשר לנירון לתת דרור לתאוותיו ולאכזריותו תוך שהוא מנצל את הכאוס לטובתו האישית.[20] המפקד השני (והמשני בחשיבותו בעת ההיא), פאינוס רופוס התגלה כאדם בעל מידות מוסריות כאשר השתתף בקשר פיסו שארגן גאיוס קאלפורניוס פיסו (Gaius Calpurnius Piso) ב-65 לספירה, במטרה לרצוח את נירון קיסר ולתפוס את מקומו באמצעות הכרזה של המשמר הפרטוריאני. פאניוס רופוס, היה אמור ליוביל את פיסו אל הקסטרה פרטוריה, ולקבל את תמיכת המשמר. עם כישלון בקשר הוצא רופוס להורג ובמקומו מונה נימפידיוס סאבינוס שנשאר בצילו של טיגלינוס עד למרד וינדקס ונפילתו של נירון.

בשנת 68 מרד יוליוס וינדקס, נציב בגאליה בנירון, נירון החל במסע טיהורים והוצאות להורג בין אצילי רומא, ואף הורה להרוג את ידידו ונאמנו גלבה שהיה מושל ספרד. גלבה, בלית ברירה, הודיע על נאמנותו לעם הרומי ולסנאט, ועל כי אינו מכיר עוד בשלטונו של נירון, והחל בארגון החילות הדרושים לעליה על רומא. סופו של נירון הגיע כאשר הוא איבד את תמיכת המשמר הפרטוריאני, טיגלינוס "נעלם" מצידו של נירון בטענה כי הוא חולה במחלה קשה. במקביל נימפידיוס הצליח לאכוף את סמכותו הפרטוריאנים, והבטחתו לתגמול חומרי הגבירה את נכונותם להעביר את תמיכתם לגאלבה. עם אבדן תמיכת המשמר הסנאט הדיח את נירון, אשר התאבד ב-9 ביוני 68.

בין מותו של נרון והגעתו של גלבה לרומא, נימפדיוס לא בזבז זמן: הוא כפה על טיגלינוס להתפטר מתפקידו ותפס את הפיקוד על המשמר הפטוריאני. האימפריה נכנסה לתקופה של אי יציבות ומאבקי כוח. גלבה מינה את קורנליוס לאקו במקומו של טיגלינוס ונקט מספר צעדים נוספים בכדי לחסל יריבים פוטנציאליים. נימפידיוס שחש מרומה לאור תמיכתו הראשונית בגלבה שסללה את דרכו אל רומא ומאידך מינוי מפקד חדש למשמר, החליט שהוא לא הסתפק בתפקיד המסייע והמאפשר לאחרים לעלות לכס המלוכה, הוא הצהיר שהוא עצמו היה ממשיך דרכו הלגיטימי של נרו. הוא הבטיח מענק כספי לחיילי המשמר על מנת שיתמכו בו, אך שאר הקצינים במשמר עשו חשבון קר רצחו את נימפידיוס והעבירו את תמיכתם לגלבה. נימפידיוס הוא דמות משמעותית בהיסטוריה של המשמר לא רק מכיוון שהוא מילא חלק אינסטרומנטלי בנפילתו של נירון, אלא גם משום שהוא ממחיש את הגבהים אליהם אפילו גברים בלידה נמוכה יכלו לעלות מיוזמתם דרך המערכת הצבאית, כמו גם את החשיבות העצומה של נאמנות פראטוריאנית לרצף קיסרי בשנה הסוערת של ארבעת הקיסרים שבאה בעקבות מותו של נרו.[21]

שנת ארבעת הקיסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת ארבעת הקיסרים היא שנת 69 לספירה, בה התרחשה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אותו, ויטליוס ואספסיאנוס, המשמר הפרטוריאני נטל חלק פעיל במאבקי הכוח הן במישור הפוליטי ככוח בעל השפעה בשדרות השלטון של האימפריה והן ככוח צבאי במהלך קרבות במסגרת מלחמת הכל בכל שסחפה את האימפריה הרומית.

גלבה מינה את קורנליוס לקו למפקד המשמר בזמן הקצר בו שלט (9 ביוני 68 ועד 15 בינואר 69) הצליח להתסיס כנגדו גורמים רבי השפעה, זאת מתוך רצון להשתית שינויים מוסדיים ולהבטיח שלטון יציב ומוסרי יותר. כניסתו לרומא לוותה בשפיכות דמים קשה, תושבי העיר לא אהבו את משטר הצנע שהנהיג והלגיונות שהוצבו בפרובינציות סירבו להשבע לו אמונים משום שלא העניק להם את מענקיהם שהובטחו להם על ידו זאת לאחר שסייעו לו להגיע לשלטון, במיוחד התמרמרו כנגדו הצבאות בגרמניה, בראשם עמד אז ויטליוס. גלבה נסמך על ידי לקו מפקד המשמר ששימש כשליט בפועל של רומא. גלבה מצידו עשה כמעט כל שגיאה אפשרית, הוא נמנע מלחסל את מתחריו ואויביו ונמנע מלקרב אליו את חיילי המשמר. באספה מיוחדת בפני המשמר הפרטוריאני במחנה המשמר הוא הכריז על הסנטור פיסו ליקיאנוס כבנו המאומץ ויורשו, אך, שוב סירב לתת לחיילי המשמר מענק לו הם ציפו נאמן לאמרתו שהו "רגיל לגייס חיילים ולא לקנות אותם". חיילי המשמר, ככל הנראה בהשפעת לקו אישרו את המנוי אך למעשה כבר חלק מקציני המשמר כבר קשרו להדיח. בינואר 69 הביאו חיילי המשמר הפרטוריאני את אותו למחנה ושם הכריזו עליו כקיסר רומא, אותו ניצל את ההזדמנות ונשא נאום בו הוא קרא לחסל את גלבה. תחת מכות פקודתו של הקיסר החדש יצאו הפרטוריאנים לארמון, הם רצחו את גלבה, את יורשו המיועד ואת לקו -מפקד המשמר שהיה איתם.[22]

אותו היה קיסר מ-15 בינואר עד 16 באפריל בשנת 69, נסיבות עלייתו לשלטון על "כידוני" המשמר הפרטוריאני ורציחתם של גלבה ויורשו שייצגו את המסורת העתיקה של רומא עוררו התנגדות לאותו בקרב המעמדות הגבוהים של רומא, אך למרות זאת ועל רקע תמיכתו של המשמר הפרטוריאני אושר מינויו על ידי הסנאט שאף העניק לו את כל התארים של הקיסרים הקודמים. תחילת שלטונו של אותו הייתה מפתיעה לטובה, הוא הצליח לרסן את אזרחי העיר שבשלב זה של הכאוס השלטוני החלו להתגעגע לתקופת שלטונו ל נירון, הוא החזיר את המשחקים שהבוטלו על ידי גלבה, הורה להמשיך את המפעלים הציבוריים שנירון יזם והוציא להורג את טיגליאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני שלכאורה בגד בנירון. עם תפיסת השלטון פעל אותו לשקם את מעמד הסנאט ולהרחיק עצמו מהמשמר הפרטוריאני.[23]

מיד עם הגיע השמועה על מות גלבה, מרדו הלגיונות הרומיים בגרמניה, והכריזו על מפקדם ויטליוס כקיסר. מהלך זה של מינוי קיסר על ידי ליגיונות הפרובינציה היה חדש יחסית בפוליטיקה של האימפרי החל עם מותו של נירון אך הבשיל עם עלייתו לשלטון של ויטליוס היחידות שחנו שנים רבות בפרובינציה הפכו לקבוצות לחץ בעלות אינטרסים ייחודיים שניצלו תקופות של משבר על מנת להשיג כוח כסף והשפעה. דרך זו הפכה לדרך המקובלת בה קצינים בכירים קידמו את שאיפותיהם והדרך המקובלת למינוי קיסרים.[24] תחילה ניסה אותו למנוע את הקרבות העתידיים הן במשא ומתן והן בניון לחתן את ויטליוס למשפחתו. משנדחו הצעות אלו בסדרת קרבות קצרה נצחו הלגיונות של ויטליוס את הלגיונות של איטליה כולל הקוהורטות של חיילי המשמר הפרטוריאני. למחרת התבוסה, ב-16 באפריל 69, התאבד אותו, על מנת שלא לגרור את רומי למלחמת אזרחים ארוכה ומיותרת.

ויטליוס עצמו לא השתתף בלחימה מול אותו ואת הבשורה על ניצחון מצביאיו הוא קיבל בגאליה. בתוך זמן קצר הכיר בו הסנאט כקיסר ואליהם הצטרפו הנציבים של הפרובינציות וראשי הצבא. ויטליוס סלח וחנן את יריביו והעניק תפקידים ופרסים לתומכיו. פיזר את המשמר הפרטוריאני שנלחם לצד אותו והוציא להורג חלק מהקנטריונים, במקביל הוא הקים משמר חדש בן 16 קוהורטות מחיילים שבאו איתו מגרמניה. הוא נכנס לרומא ככובש ומנצח בראש צבא של 60,000 חיילים שהטילו את אימתם על אזרחי העיר. תקופת שלטונו מתוארת בצבעים קודרים של התפוררות החוק והסדר ואבדן שליטה על הצבא. ויטליוס עצמ הראהו זלזול כלפי המנהגים העתיקים, ובשחצנות וראוותנות גלויים לעין השקיע בזלילה ובסביאה ארגון חגיגות ציבוריות, קרקסים וקרבות גלדיאטורים שרוששו את אוצר רומא.

עוד ויטליוס נכנס לרומא החלו הלגיונות של סוריה ומצרים לגלות מרדנות והחלו לדרוש את החלפתו של ויטליוס באספסיאנוס. 60 אלף הלוחמים, ותיקי המלחמות בגליה ובגרמניה שעמדו לרשותו של ויטליוס היוו איום גדול דיו על אספסיאנוס, שהיה זהיר מטבעו. ונקט בצד המכריע בתמיכת ליקיניוס מוקיאנוס, נציב סוריה, וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב מצרים. כוחותיו של אספסיאנוס פלשו לאיטליה מצפון מזרח, והביסו את כוחות ויטליוס בבדריאקום, משם המשיכו לרומא, אליה נכנסו אחרי קרבות עזים שהביאו לשריפת הקפיטול. ויטליוס ניסה להמלט מהעיר אל טרקינה שם נמצאו הקוהורטות של שומרי ראשו, מחליפות המשמר הפרטוריאני, אך נלכד ונרצח על ידי המון משולהב מתושבי העיר. שומרי ראשו נכנעו למפקד הצבא המנצח.

השושלת הפלאבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השושלת הפלאבית
מטבע של טיטוס
"הניצחון של טיטוס, ציור רומנטי מהמאה ה-19. טיטוס מצויר בעת מצעד הניצחון לאחר דיכוי המרד הגדול. לפניו כוהני דת ומאחריו לוחמים של המשמר הפרטוריאני
חיילים מהמשמר הפרטוריאני חלקם בשריון מלא וחלקם מכוסים בגלימה בתבליט קנצלריה מתקופת דומיניטיאנוס

בינואר 70 התמנו אספסיאנוס ובנו טיטוס לתפקיד קונסולים אך לא מיהרו להגיע לרומא. אספסיאנוס שהה במצרים לאחר הכרזתו לקיסר וטיטוס היה טרוד בדיכוי המרד הגדול וכיבוש ירושלים. אנטוניוס פרימוס, מי שסלל את הדרך להדחת ויטליוס נתן בינתיים לחייליו להשתולל ברומא, כל מי שיכול היה נטל לעצמו מלא חופן שלל וביזה וקצינים ניסו לתפוס את המקום הטוב ביותר לקראת בואו של השליט החדש. על רקע זה תפס קצין אלמוני יחסית בשם אריוס ורוס (Arrius Varus) את התפקיד הפנוי של מפקד המשמר הפרטוריאני.[25] ככל הידוע לא עמדו לרשותו גייסות משמר או סמכות. בסוף דצמבר 69 הגיע מוקיאנוס לרומא ולקח מידי אנטוניוס פרימוס את רסן השלטון ואת הפיקוד על הצבא, העביר סמכויות לידי הסנאט והעביר בסמכותו תקנות להחזרת החוק והסדר על כנם ובמקביל פעל לסלק גורמים שעלולים לערער על שלטונו של אספסיאנוס ובהם אצילים עם שושלת יוחסין שקשורת לשושלת היוליו-קלאודיאנית וכן הרחיק את אנטוניוס פרימוס ואריוס ורוס מתפקידיהם והרחיק אותם מרומא. למרות ההיסטוריה הסוערת של התקופה והעובדה שחיילי המשמר הפרטוריאני לא טמנו את ידם בצלחת בזמנים של חילופי שלטון קובע מחקר היסטורי כי בהשוואה לחלקו של המשמר באירועים שהתרחשו בתקופת השושלת היוליו-קלאודיאנית ההיסטוריה של המשמר וחלקו של המשמר בהיסטוריה הוא "לא מרשים באופן מפתיע"[26]

אספסיאנוס עלה לשלטון בסיכומו של תהליך שעיקרו מלחמות אזרחים וקרבות בין צבאות של האימפריה הרומית, תהליך זה הבליט את ההשפעה ההולכת וגוברת של הצבא ויחידות משמר בבחירת הקיסרים ויציבות שלטונם, השיא של תהליך זה הגיע עם הדחתו של ויטליוס אז הפכו יחידות הצבא והמשמר הפרטוריאני לגורמים פעילים בהתמודדות על כיסא השלטון. ניצחונו של אספסיאנוס לא ביטל תהליך זה אך הביא ליציבות שלטונית וכפיפות של הצבא לשלטון המרכזי. חלק מצעדי הייצוב כלל פירוק ליגיונות שנשבעו אמונים למורדים, שינויים בפיקוד על יחידות עזר ופיזור יחידות צבאיות במרחק מארץ מוצאם וטיפול במשמר הפרטוריאני. יחידות המשמר לקחו חלק פעיל במלחמת האזרחים, שימשו ככוח המרכזי בעלייתו של אותו ובמאבק מול ויטליוס שפירק את המשמר הפרטוריאני והקים תחתיו כוח חדש בן 16 קוהורטות מחיילים שגויסו בגרמניה. אספסיאנוס חזר והקים מחדש את המשמר הפרטוריאני בן 9 קוהורטות של חיילים שגויסו באיטליה ובראשם הציב את בנו טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס מהלך שהיה בו מין החידוש כי עד למינוי טיטוס הייתה המשרה שמורה לבני מעמד הפרשים וככל הנראה נעשה על מנת לחזק את אחיזת הקיסר בזרועות האכיפה. בפעולותיו תחת תפקיד זה זכה טיטוס למוניטין של מוציא לפועל מטעם הקיסר, כך הוצאו להורג וללא משפט מתנגדים רובם מקרב סנטורים שסלדו מהעובדה שאספסיאנוס בא לשלטון ממעמד נמוך ושהתעתד להעביר את השלטון לטיטוס.[27]

השליט האחרון לשושלת היה דומיטיאנוס שבסוף תקופת שלטונו ולאחר ניסיון מרד מצד מושל גרמניה הורה על הוצאה להורג של לפחות תריסר קונסולים לשעבר, של מושל מצרים, של שני מפקדים של המשמר הפרייטוריאני, ואף של אי-אילו אנשים שנחשדו בקבלת מידע על ההורסקופ של הקיסר. דומיטיאנוס אף הרחיק לכת והחל מעניש והורג אנשים לפי גחמותיו, ובשנת 95, הורה דומיטיאנוס להוציא להורג את פלאביוס קלמנס, בן דודו, שאת בניו אימץ כיורשים. החלטה זו הסתברה כטעות קריטית מבחינתו, שכן המעשה הוביל לידי תחושת חוסר ביטחון בקרב מקורביו. המזימה לרצוח את דומיטיאנוס נרקחה על ידי הפמליה הקרובה שלו, שככל הנראה כללה את אשתו דומיטיה, שני מפקדי המשמר הפרייטוריאני החדשים, משרתו האישי של הקיסר ועוד כמה בעלי תפקידים בבית הקיסר. המורדים הכניסו את דומיטיאנוס לחדר השינה לכאורה במטרה לספר לו על קושרים כנגדו, באמצע הקראת שמות הקושרים הוציא אחד הנוכחים פגיון והחל לדקור את הקיסר, וכאשר זה צעק לעזרה נכנסו שאר המורדים וסייעו לו ברצח.[28]

תקופת הקיסרים הנאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חמשת הקיסרים הטובים
חיילי המשמר הפרטוריאני על תבליט. מימין פרשים של המשמר ומשמאל חיילים רגליים. חלק מקשת קונסטנטינוס, כלל הנראה במקור מקשת ניצחון של טראיאנוס
הקיסר טראיאנוס רוכב על סוס, מלווה ביחידת שומרי ראשו. תבליט מתוך עמוד טראיאנוס

תחת שלטון נרווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושרים כנגד דומיטיאנוס תכננו היטב את הקשר, הם דאגו לקבל את הסכמתו של הסנטור נרווה לקבל את השלטון, ומאידך דאגו שהסנאט יאשר את חילופי השלטון על ידי הענקת הסמכויות והכהונות הנלוות לתואר אימפרטור כל זאת באותו יום מותו של דומיטיאנוס. העברת השלטון הרשמית נעשתה ללא קושי מבלי שאזרחי רומא הספיקו להגיב אבל חייל המשמר הפרטוריאני התגלה כמכשול של ממש, הם לא קיבלו את רצח דומיטיאנוס בשלוות נפש ולא הסכימו לקבל את נרווה כקיסר מבלי שדרישתם שרוצחי דומיטיאנוס ייענשו. דרישה זו נדחתה על הסף על ידי נרווה. שניסה להטות את דעת הקהל לצידו על ידי חלוקת מענקי כסף לחיילים ולאזרחי העיר. מפקד המשמר קספריוס אליאנוס ( Casperius Aelianus) סילק את הקצינים הקושרים מקרב הפרטוריאנים ולאחר מכן הסבו חיילי המשמר את נשקם כנגד הקיסר ונאמניו, הם הטילו מצור על רומא ותחת איום זה נכנע נרווה מסר את הקושרים לידי אליאנוס והלה הוציא אותם להורג. התסיסה כנגד נרווה והאיום הלא מרומז על שלטונו וחייו נמשכה כל תקופת שלטונו הקצרה.[29] על מנת להבטיח את שלומו, ככל הניתן, ולהבטיח את יציבות השלטון אימץ נרווה, במפתיע וללא הודעה מוקדמת, את טראיאנוס ליורשו. העצה אחת עם טראיאנוס שלח נרווה את אליאנוס עם חיילים מהמשמר הפרטוריאני לגרמניה תחת התואנה שעזרתם נחוצה ללגיונות, בהגיעם לגרמניה הוצאו הפרטוריאנים להורג.

מחקר אחר טוען כי המשמר הפרטוריאני לא נטל חלק פעיל ברצח של דומיטיאנוס והתעמת על נרווה בדרישה להוציא להורג את הקושרים, אך המשמר היה חסר הנהגה אפקטיבית במשך כשנה ועל רקע זה לא הצליח לכפות את רצונו על נרווה. קספריוס אליאנוס, מונה למעשה על ידי נרווה לתפקידו אם כי הנסיבות לכך אינן ברורות, השערת המחקר היא שמינויו היה האמצעי שבאמצעותו ביקש הקיסר החדש לחזק את השפעתו על המשמר, תוכנית שנכשלה לאחר שאליאנוס נתגלה כבעל שאיפות וניצל את כוחו של המשמר על מנת להפוך לשחקן ראשי במאבקי הכוחות. על פי מחקר זה אליאנוס קיבע את מעמדו על ידי כפיית רצון המשמר להענשת הקושרים, והוצאתם להורג באירוע אותו המחקר מכנה "מרד הפרטוריאנים"[30] והוא שהביא לאימוצו של טראיאנוס ולעלייתו לשלטון באופן חלק וללא התנגדות. כשעלה הקיסר החדש טראיאנוס לשלטון בשנת 98 לספירה, הוא זימן את אליאנוס לגרמניה יחד עם כמה מחבריו הפרטוריאנים ומאז שמו אינו מופיע יותר על דפי ההיסטוריה. המחקר מעלה השערה שאליאנוס לא נרצח אלא שוחחר מתפקידו והוגלה, כך נפטר טראיאנוס מאדם בעל כוח רב, בעל חוב ומי שעשוי היה להיות יריב פוטנציאלי.[31]

תחת שלטון טראיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט מתוך עמוד טראיאנוס. הקיסר עומד במרכז ולשמאלו מפקד המשמר הפרטוריאני קלאודיוס ליויאנוס

המשמר הפרטוריאני של תקופת טראיאנוס שונה לחלוטין מהמשמר של הקיסרות המוקדמת, אין ספק שבמהלך אגרסיבי הצליח טראיאנוס לשבור את כוחו של המשמר על ידי הוצאה להורג או סילוק בדרך אחרת של שדירת הפיקוד הפרטוריאנית. ההיסטוריון פליניוס הצעיר מתאר כיצד נכנס טראיאנוס לרומא כאשר הוא הולך ברגל כאחד האזרחים מלווה ביחידת פרשים שומרי ראש (Equites singulares Augusti) שגויסו מקרב יחידות העילית של הלגיונות הגרמניים, יחידה שהלכה למעשה החליפה את חיילי המשמר הפרטוריאני כשומרי ראשו של הקיסר והרחיקה אותם ממקורות הכוח וההשפעה.[32] רמז לביטחונו של טראיאנוס שהמשמר איבד מהשפעתו וכוחו מופיע בעובדה שהוא חילק "תרומות" צנועות לחיילי המשמר ברומא מבלי לחשוש מתגובתם.

מחקר אחר טוען כי חיילי המשמר הפרטוריאני שימשו בתפקידם המסורתי לצד יחידת הפרשים, בהסתמך על תבליט ככל הנראה שבר מקשת ניצחון של טראיאנוס שנמצא בסמוך לנאפולי ובו מופיעים חיילי המשמר הפרטוריאני, כשהם לבושים בשריון מלא ועוטים את סמלי המשמר כמי שמייצגים את יציבות משטרו של טראיאנוס מחד ואת העובדה שתקופת שלטון זה הייתה תור-זהב של המשמר הפרטוריאני.[33]

יחידת הפרשים של הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר טראיאנוס מלווה בחיילי המשמר הפרטוריאני בעת מסע המלחמה בדקיה. קטע מתבליט בעמוד הניצחון של טראיאנוס

בתקופתו של טראיאנוס תפסה יחידת פרשים גרמנית את מקום שומרי ראשו של הקיסר. היחידה נקראה "הפרשים הפרטיים של הקיסר" (לטינית: equites singulares Augusti) ולכאורה תפסה את מקומם של שומרי הראש הגרמניים של הקיסרים היוליו- קלאודיאניים. עם זאת יחידת הפרשים נכנסה לתפקידה כחלק מארגון מחדש של המשמר בתקופת טראיאנוס ארגון שהפחית את השפעתו וכוחו של המשמר על הקיסר[34] פרשי המשמר מופיעים על גבי התבליטים על עמוד טראיאנוס ובכתובות היחידה מוגדרת כנומרוס נראה שעם המיזוג לתוך המשמר הפרטוריאני נבנתה יחידת הפרשים כחיל עזרלטינית: Auxilia) ומפקד היחידה היה בדרגת טריבון צבאי על פי תורת הלחימה של הצבא הרומי. השערת המחר המודרני היא שעם ייסודה מנתה היחידה כ 720 פרשים שפעלו ב 24 טורמה בנות 30 לוחמים כל אחת, מספר הלוחמים עלה ל 1000 תחת שלטון אדריאנוס ומספרם גדל ל 2000 פרשים תחת שלטון ספטימיוס סוורוס בתחילת המאה ה-3. המחנה הראשי של יחידת פרשי הקיסר (בלטינית: Castra Nova equitum singularium) היה על גבעת צ'ליו ברומא ושרידיו נתגלו מתחת לבזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו.

חיילי משמר הפרשים של הקיסר התהדרו בסמל של עקרב על דגלי היחידה ועל מגיני החיילים, סמל זה היה הסמל של טיבריוס וככל הנראה סימל את חלקו של טיבריוס בהקמת המשמר הפרטוריאני.[35] אך מלבד זטת נשאו כלי נשק ששימשו את שאר יחידות הפרשים של צבא האימפריה. לאחר עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס הגדול פוזרה יחידת פרשי המשמר של הקיסר ובמקומה הוקמה יחידת המשמר הפלטינית (Scholae Palatinae)

תחת שלטון אדריאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באוגוסט 117 מת טראיאנוס בטרסוס שבקיליקיה. אשתו של טראיאנוס, פלוטינה, בתמיכתו של מפקד המשמר הפרטוריאני פובליוס אכיליוס אטיאנוס (Publius Acilius Attianus) הכריזו בשמו של הקיסר הגוסס על אימוצו של אדריאנוס ועל פי ההיסטוריונים הרומאיים, זייפה את חתימתו של טראיאנוס על מסמכי אימוצו של אדריאנוס לבן לאחר מות טראיאנוס. הקיסרית ומפקד המשמר הסתירו את מותו של טראיאנוס עד שאדריאנוס תפס את מושכות השלטון, תחילה על הצבאות במזרח ולאחר מכן הוכר כקיסר על ידי כל יחידות הצבא, ובסיכומו של דבר על ידי הסנאט. עד יולי 118 שהה אדריאנוס בבמזרח כשהו מקדיש מאמץ להרגעת הפרובינציות המזרחיות ומעשה נסיגה מכיבושי טראיאנוס ובמקביל פעל לניקוי הצבא במזרח מנאמני הקיסר הקודם שחשדו בדרך בא הועבר השלטון וחלקם אף ראו עצמם כיורשים ראויים. כבר בימיו הראשונים כקיסר הודיע מפקד הפרטוריאנים על ניסיונות לארגן קשר כנגדו, אדריאנוס ובעיקר הפרטוריאנים פעלו מהר ללא היסוס הוציאו להורג את החשודים ב 2 גלים של טיהורים, גל ראשון הביא להוצאתו להורג של הפריפקט של רומא ואחדים מעוזריו ובגל שני נרחב יותר עצרו אטיאנוס וחיילי המשמר נאמנים של טראיאנוס ובהם לוסיוס קווייטוס, ממצביאיו המצליחים של טראיאנוס שראה עצמו יורש לגיטימי וקורנליוס פלמה כובש ומושל פרובינקיה ערביה, הם הוצאו להורג ביחד עם עוד 2 קונסולים. הסנאטורים הקימו קול מחאה ואדריאנוס פיטר את אטיאנוס מפיקוד על המשמר אך מינה אותו לקונסול ונתן לו מקום בסנאט. הטיהור בקרב 4 הקונסולים העכירו את היחסים בין הסנאט לקיסר אך מאידך הטילו אימה על הסנאטורים ואדריאנוס היה חופשי לנהל את ממלכתו בדרכו, ללא התנגדות.[36]

אדריאנוס הסדיר את מסלול התפקידים של בני מעמד הפרשים, חלק מתהליך ארוך שהחל מאז ימי אוגסטוס שבנה מנגנון של פקידים ממעמד הפרשים שהיו נתונים לפיקוח הישיר של הקיסר, אדריאנוס קבע מספר שינויים שעיקרם ביטול החובה של הפרשים לשרת בצבא בטרם מינויים לתפקידי ניהול ויצירת מסלול המאפשר לפרשים כניסה למשרות אזרחיות, למשל מינוי משפטנים לתפקיד ראש המשמר הפרטוריאני.

תקופת הקיסרים הסוורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט מתוך שער הניצחון של מרקוס אורליוס, הקיסר על סוס וחיילים פרטוריאנים לצידו

ההיסטוריה של המשמר הפרטוריאני לחצי השני של המאה השנייה ובעיקר תקופת שלטונו של מרקוס אורליוס לוטה בערפל, ידוע כי הפרטוריאנים נהנו ממענקים עם עלייתו לשלטון וכי הקיסר הכריז על מתן הטבות למשוחררי המשמר. עם עלייתו של מרקוס אורליוס שימש המשמר כיחדת צבא לכל דבר תחת פיקודו של טיטוס ויקטורינוס (Titus Furius Victorinus) השתתפו הפרטוריאנים בקרבות מול צבאות האימפריה הפרתית בשנת 162 בהצלחה והצטיינות באפריל 168 יצא ויקטורינוס עם צבא רומאי כנגד השבטים המרקומנים הפעם ההצלחה לא האירה פנים לפרטוריאנים וההיסטוריה אוגוסטה מציין ביובש "הפרפקט ויקטורינוס אבד והצבא הושמד" השערה אחת היא שההערה מרמזת על תבוסה צבאית מוחלטת והשערה אחרת מתארת אפשרות של מוות ממגפה בשורות החיילים.[37]/ ידוע ממצאים ארכאולוגים ובעיקר כתובות כי יחידות של המשמר יצאו מרומא ואף מאיטליה ושימשו בחלק מהמקרים כחיל מצב זמני (Stationarius).[38]

מחקר היסטורי עדכני מסכם את מעמד המשמר הפרטוריאני ב 82 השנים בין שלטון טראיאנוס למותו של מרקוס אורליוס, תקופה ארוכה מספיק על מנת למחות מזיכרון בני התקופה את המשמר הפרטוריאני ככוח משפיע הן בניהול האימפריה והן במינוי והדחת שליטים. המחקר מיחס זאת לאופי שלטונם של קיסרי התקופה שאחזו בביטחון ותקיפות במושכות השלטון והעברת התואר ליורשים הייתה מאורגנת וללא קריאת תגר של ממש מאחר ששיפוטם של השליטים היה נאמן על מרכזי הכוח של האימפריה. מול ממשל מרכזי נחוש ובעל כוח לא יכלו הפרטוריאנים לתפוס עמדת כוח והשפעה, במקום זה הם לקחו חלק במלחמות על גבולות האימפריה ומפקידי המשמר שימשו כיועצים, מפקדים של יחידות צבאיות ומפקדי משטרה. המחקר מגדיר אורח חיים זה כפריוולגי, שקט ונוח. [39]

שלטון קומודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע על המשמר רב יותר בתקופת שלטונו של קומודוס, בנו ויורשו של מרקוס אורליוס, קיסר בעל מוניטין של שליט אכזר על גבול הטירוף שניהול האימפריה לא היה בראש מעייניו.[40] קומודוס מינה אדם בשם טיגידוס פרניס למפקד המשמר הפרטוריאני (לצד טרוטוניוס פטרונוס המפקד מימי אורליוס) שביחד עם משרתו האישי של קומודוס סאוטרוס ניהלו את האימפריה הלכה למעשה. מעשיו של קומודוס עוררו התנגדות מצד האצולה והסנטורים שמחד שיתפו פעולה עם הקיסר בכל מעשיו אך קשרו נגדו במסתרים. ניסיון הרצח הראשון אירע בשנת 182, הרוצח נתפס והקושרים ובהם אחותו של קומודוס לוקילה, שנתמכה על ידי מספר סנטורים וככל הנראה על ידי מפקד המשר הפרטוריאני פטרונוס שבשלב זה חמק מעונש. המשמר הפרטוריאני, ככל הנראה ביוזמת 2 מפקדיו פתח בגל טיהורים מקיף שכלל גם את סאוטרוס, שהפרטוריאנים האשימו בירידת קרנו של קומודוס בקרב ברומאים - הם פיתו אותו לצאת מהארמון וחיילי המשמר רצחו אותו. זמן מה לאחר מכן פרניס שכנע את קומודוס לסלק את שותפו לפיקוד פטרונוס מתפקידו, זמן קצר לאחר מכן הופצו שמועות מכוונות שפטרנוס היה שותף לקשר לוקילה. פרניס המשיך ויצא בהאשמות של בגידה כנגד פטרונוס כתוצאנ מכך הורה קומודוס על גל טיהורים חדש שכלל את פטרונוס, בני משפחתו וסנטורים רבים והשלטון על האימפריה עבר לשלוש השנים הבאות לידי פרניס. קומודוס שסבל מפראנויה מחשש מקושרים ומתנקשים הותיר את מושכות השלטון בידי מפקד המשמר בעוד הוא מתמסר לתענוגות, חגיגות ובמסיבות חשק שאורגנו כטקסים דתיים.[41]

ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה חלוקים בדעותיהם לגבי פרניס ומעשיו, קסיוס דיו מתאר אותו כאדם מסור שניסה לנהל כיאות ולהבטיח את הסדר באימפריה לעומת זאת הרודיאנוס מתארים את פרניס באופן השלילי ביותר, אדם תאב בצע וחסר מעצורים שהשתמש בכוחו לחסל יריבים ולצבור רכוש רב על ידי גזל וגניבה. לדברי הרודיאנוס פרניס תכנן לתפוס את כיסא הקיסר וקידם לצורך זה את בניו לתפקידי פיקוד על לגיונות באזור הדנובה. פרניס לא שרד זמן רב הטעות הראשונה שעשה הייתה למנות קצינים מבין מעמד הפרשים למפקדי לגיונות - תפקיד שהיה שמור לבני משפחות הסנטורים. שלושה חברו כנגד פרניס - קלנדרוס משרתו האישי החדש של קומודוס שקרבתו לקיסר הגבירה את תאבונו לכוח.כ 1500 חיילים וקצינים מבריטניה שהגיעו לרומא ודרשו את הדחתו של פרניס ומספר קצינים באיליריה ששלחו שליחים לרומא עם פרטים על תוכניתו של פרניס לתפוס את השלטון. קלנדרוס שיכנע את קומודוס שפרניס קשר כנגדו והסנאט שמח לשפוט אותו למוות. המפקדים הפרטוריאניים שמונו לאחר מכן הוחלפו בתדירות כך שלא יכלו לצבור כוח.

בשנת 186 מונה קלנדרוס עצמו למפקד המשמר, זו הייתה הפעם הראשונה שעבד משוחרר מילא תפקיד זה.[42] לקלנדרוס הוצמד השם "על הפגיון" (לטינית: pugione) על ידי אויביו, רוצה לומר "רב טבחים"[43] ולפי חוקרים אחרים מדובר בשם הרשמי של תפקידו, וההשערה היא שתחתיו שירתו 2 מפקדים זוטרים וה"דרגה החדשה" הצביעה על היותו מפקד-על של המשמר הפרטוריאני.[44] קלנדרוס, שיכור מכוח פרק כל עול ועסק במכירה סיטונית של משרות ציבוריות לכל המרבה במחיר, חלק מהכספים הלכו למימון ההוצאות על גחמות הקיסר שלא ידע שובע בנוסף לכך נאספו כספים מהאצולה על ידי רציחתם של סנטורים עשירים והחרמת כספם. באביב 190 סבלה רומא ממחסור במזון, מושל העיר - יריבו של קלנדרוס הצליח להסיט את האשמה ממנו ולההצביע על קלנדרוס כמי שאחראי למצוקה. באפריל 190, במהלך אירוע ציבורי החל ההמון לקרוא בגנות קלנדרוס שפקד על חיילי המשמר הפרטוריאני לדכא את המחאות. תחילה נהדפו האזרחים אל תוך העיר אך שם התאררגנה התנגדות שהצליחה לפגוע בפרשים בירי קלעים מהחלונות והגגות. החיילים הרגלים של המשמר שהיו עוינים ליחידת הפרשים על רקע מתיחות בתוך שורות המשמר החליטו שלא לפעול כנגד האזרחים. המהומות התפשטו בעיר והפכו לקרבות פנים אל פנים בין האזרחים לחיילי המשמר שסבלו מנחיתות מספרית ונאלצו לסגת תחת הלחץ. המוני האזרחים החלו לצבוא על דלתות הארמון. קומודוס החליט להציל את עורו ומסר את קלנדרוס לידי ההמון שעשה בו שפטים.[45]

שנת חמשת הקיסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי נפילתו של קלנדרוס עבר השלטון באימפריה אל משרתו האישי ופילגשו של קומודוס והמפקד החדש של המשמר הפרטוריאני קווינטוס אימיליוס לייטוס (Quintus Aemilius Laetus), השלושה המשיכו במדיניות קודמיהם ודאגו למלא את כל רצונותיו של קומודוס שבשלב זה איבד כל קשר למציאות והגיע לשיאים של אכזריות וטירוף[46] הם שיתפו פעולה ביניהם וכאשר הוברר להם כיגורלם נחרץ הם קשרו לרצוח את קומודוס ביום 29 בדצמבר 192. מיד לאחר הרצח הוציאו הקושרים את הגופה מהארמון ופנו לפרייפקטוס העירוני של רומא פרטינקס שבתחילה סירב להצעה כיוון שסבר שמדובר במזימה מצד קומודוס לבחון את נאמנותו, אולם לאחר שהשתכנע שקומודוס אכן מת, הסכים לקבל את התפקיד.

מותו של קומודוס פתח תקופה שלמאבק על השלטון שמזכירה את אירועי שנת ארבעת הקיסרים אחרי מותו של נירון, קיסר חסר תמיכה הורד בכוח מהבימה מבלי שנקבע מועמד מקובל על הכוחות השונים שניהלו את האימפריה. לכאורה היה הסנאט מקור הכוח העיקרי ומקור הבסיס החוקי לשלטון הקיסר אך גורם זה איבד לחלוטין את מעמדו בתהליך שהחל עם שלטון הפרינקפס ובכוח עבר למוקדי הכוח הממשי: הצבא על יחידותיו ומפקדיו השונים ובראש הפירמידה עמד המשמר הפרטוריאני שהיה מוצב ברומא עצמה.[47] ההיסטוריונים הרומאיים לא חוסכים את שבט לשונם מהמשמר הפרטוריאניומתארים את מפקדיו ואת המשמר כחסרי משמעת ואפטיים לגורל האימפריה הרודיאנוס קובע כי מה שהנחה את המשמר הפרטוראני היו תאוות-בצע אהבת הביזה ושחיתות מוסרית. קסיוס דיו קובע כי קרבתם של חיילי המשמר הפרטוריאני למנעמי החיים ברומא גרם לכך שהם איבדו את יכולת כחיילים קרביים והפכו ל"חיילי שוקולד"[48]

לאחר רצח קומודוס לקח מפקד המשמר לייטוס את פרטינקס אל מחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להציג לחיילים את הקיסר החדש. החיילים שהתרגלו למנעמי החיים תחת שלטון קומודוס, לא היו נלהבים לקבל את פרטינקס, שהיה ידוע כמפקד המקפיד על המשמעת, כקיסר, אך התרצו לאחר שלייטוס הבטיח להם סכום כסף גדול. מהר מאוד התברר ללייטוס שאין בסיס לתקוותו שפרטינקס יהיה שליט בובה כמו קומודוס והוא התחיל להסיט את חיילי המשמר הפרטוריאני נגד הקיסר החדש. הקשר נתגלה בעקבות הלשנה של עבד ומספר קצינים של המשמר הפרטוריאני הוצאו להורג. ביום 28 במרץ התפרצה לארמון קבוצת חיילים מהמשמר הפרטוריאני, פרטינקס ניסה לדבר על ליבם ודרוש מהם משמעת וסדר אך אחד החיילים דקר את הקיסר ורצח אותו.[49] על פי קסיוס דיו, לצידו של הקיסר עמדו מספר חיילי משמר מיחידת הפרשים הקיסרית אך הוא העדיף שלא להפעיל אותם.[50]

לאחר רצח פרטינקס ערך המשמר הפרטוריאני מכירה פומבית לתפקיד הקיסר. טיטוס פלאביוס סולפיקיאנוס, שתפקידו הפוליטי אפשר לו לדרוש את הכתר, פנה למשמר הפריטוריאני עם הצעה של 20,000 מטבעות לכל חייל, אם יהפוך לקיסר. במקביל בא למחנה המשמר הפרטוריאני דידיוס יוליאנוס, קונסול בעל רכוש רב מלווה בשני טריבונים לבקש את מיכת המשמר במינויו לקיסר, תחילה ה וא לא הורשה להיכנס למחנה הוא עלה על סולם ונשא נאום מעבר לחומה. שני המועמדים מטעם עצמם ניהלו מכירה פומבית על כס השלטון ובסופה זה דידיוס בתואר. קציני המשמר ליוו את הקיסר החדש לסנאט ושם אושר מינויו, אזרחי רומא התנגדו למינוי והפגינו ברחובות העיר אך המשמר הפרטוריאני הגן על מועמד-המחמד שלהם.

תחילה נראה היה כי מפקדי הצבא שבפרובינציות משלימים עם רציחתו של קומודוס ועם מינויו של פרטינקס אך משהגעו הידיעות על התוהו השלטוני ברומא, רציחתו פרטינקס של ועלייתו לשלטון של דידיוס יוליאנוס, ראה עצמו כל אחד ממפקדי הגושים העיקריים של הצבא חופשי מחובתו לקיסר ומועמד ראוי לכיסא השלטון. ספטימיוס סוורוס מפקד הלגיונות בפנוניה כינס את חייליו ותיאר בפניהם את השתלשלות האירועים ברומא, תיאר את רציחתו של פרטינקס אותו הוא תיאר כמשרת נאמן של האימפריה וגינה את התנהגות המשמר הפרטוריאני "המפונקים" שבגדו באזרחי האימפריה ובקיסר וקרא לצאת ולהעניש אותם. הוא הוכרז כקיסר על ידי הלגיונות והחל במסע לרומא תוך שהוא אוסף תומכים ומחסל מתנגדים מקרב מפקדי הצבא. שליחיו שהקדימו את הצבא נשאו מכתבים ובהם המסר שספטימיוס סוורוס עושה דרכו לרומא לנקום את מותו של הקיסר ולהעניש את הפרטוריאנים שבגדו בו ואת דידיוס יוליוס שתפס את הכסא.

מהלכיו המהירים של סוורוס הביאו אותו אל תוך איטליה ומול חומות רומא מבלי שיהיה לקיסר אפשרות לארגן התנגדות יעילהץ יוליוס הכריז על סוורוס כאויב רומא - באישור הסנאט מינה מפקדים חדשים לצבא והוציא להורג את לייטוס ומרקיה באשמת רצח קומודוס. יוליוס איבד שליטה על העיר ועל הסנאט, סוורוס הורה לפרטוריאנים, עוד בטרם כניסתו לרומא לאסור את יוליוס ואחד החיילים רצח אותו.

תקופת השושלת הסוורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטון ספטימיוס סוורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של פלאוטיאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני.
פסל של פפיניאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני.

מיד עם עלייתו לשלטון נקט סוורוס סדרת צעדים כנגד המשמר הפרטוריאני הוא מינה מפקדים חדשים למשמר וציווה על חיילי המשמר להתכנס מחוץ לעיר, לכאורה על מנת להשבע אמונים לקיסר אך באותו זמן יחידה מחייליו פשטה על מחנה המשמר ותפסה אכל הנשק שאוכסן שם. חיילים אחרים מלגיונות הדנובה את חיילי המשמר הפרטוריאני שחיכו לבואו של הקיסר. ספטימיוס סוורוס עלה על במה ופתף בנאום מאשים ותקיף כנגד המשמר והפרטוריאניים, הוא האשים אותם ברצח פרטינקס, תמיכה ברוצחי הקיסר ושיתוף פעולה עם בוגדים. הוא הכריז על פירוק המשמר, פיטורי חייליו ומפקדיו והודיע כי הם מגורשים מרומא ומנועים מלהתקרב לעיר. צעדים היו הלכה למעשה פירוק המשמר הפרטוריאני ששימש במשך 200 שנים רצופות שימש כיחידת שומרי הראש הקיסרית ויחידת עילית שכל שאר חיילי הצבא קינאו בחייליה. עם זאת ספטימיוס סוורוס לא שינה את שם היחידה ולא את המסגרת הצבאית, הוא שינה את הרכב המשמר ובמקום טירונים שגויסו רק באיטליה הוא מילא את שורות המשמר ב 1500 חיילים ותיקים נאמנים ומצטיינים מקרב לגיונות הצבא שעל גבול הדנובה שרובם היו יוצאי הפרובינציה איליריה. צעד נוסף להחלשת השפעת כוחו של המשמר הפרטוריאני היה הצבת לגיון של הצבא בעיר אלבה הסמוכה לרומא, זאת בניגוד להסדר של אוגוסטוס שקבע כי הקוהורטות של המשמר הפרטוריאני יהיו הכוח הצבאי היחיד שבסיסם הקבוע באיטליה, עובדה שממנה נגזר בדיעבד כוחו הרב של המשמר במשחקי הכוח ברומא.[51] השירות במשמר הפרטוריאני הפך חלק ממערך הצבא הרגיל של האימפריה הרומית, החיילים קיבלו קידום על פי שיטת הקידום והתגמול של שאר הלגיונרים וחיילים מכל קצוות האימפריה יכלו להיות מגויסים לשורות המשמר ומאידך המשמר נשלח למשימות צבאיות רגילות ברחבי האימפריה ושהה פחות ופחות במחנה המשמר ברומא. הלכה למעשה המשמר דמה יותר ליחידות המשמר של תקופת סוף הרפובליקה כיחידה ששימשה להגנה על המפקד הצבאי של יחדיה בעת מערכה צבאית.[52]

את הפיקוד על המשמר הפרטוריאני החדש מסר סוורוס לידי גאיוס פלביוס פלאוטיאנוס (Gaius Fulvius Plautianus), ידידו ובן בריתו שהלך לצידו בדרכו לכס המלוכה. במשך 12 שנים הוא היה האדם מספר 2 בשלטון האימפריה. הוא החזיק את הפיקוד על המשמר ללא שותף בתפקיד כמקובל בראשית 203 הוא מונה לקונסול והצטרף לשורות הפטריקים אך גם אז לא עזב הפיקוד על המשמר, כמקובל. למעשה בהיסטוריה של המשמר והאימפריה רק טיטוס החזיק בשתי משרות אלו ביחד, עובדה זו הביאה את פלאוטיאנוס, ככל הנראה, להבין שגם הוא מועמד לרשת את כס השלטון הוא המשיך וביסס את מעמדו על ידי כך שהשיא את בתו פלאוטילה לקרקלה בנו של סוורוס. מהלך זה התגלה כטעות, קרקלה שנא את אשתו ואת אביה עד כדי כך שפנה לאביו מספר פעמים בטענה שפלאוטיאנוס קושר כנגדו. בסוף 205 החילט קרקלה לאחוד את השור בקרניו, הזמין את פלאוטיאנוס להופיע לפני הקיסר ללא בני לוויה. במהלך הפגישה תקף קרקלה בעצמו את פלאוטיאנוס וציווה על חייל מחילי המשמר לסיים את המלאכה ולהרוג את פלאוטיאנוס. סוורוס הסתפק בהבעת צער אך אפשר לקרקלה להגלות את אשתו ואת חותנתו ובהמשך להוציאן להורג. במקום פלאוטיאנוס מונו 2 מפקדים למשמר, אחד מהם פפיניאנוס, מגדולי המשפטנים של התקופה.

ההיסטוריון קסיוס דיו, בן התקופה ומי שחז במו עיניו חלק גדול מהאירועים מציין בספרו את מסקנותיו לגבי הלכות השינוי בהרכב המשמר הפרטוריאני על החיים ברומא: לפי דבריו צעירי איטליה נזנחו ונאלצו למלא שת מרצם זמנם ואת כיסם בהתאגדות לכנופיות שודדים או כגלדיאטורים, כדוגמה נותן דיו סיפור על אדם בשם בולה פליקס (לטינית: Bulla Felix) שייתכן והיה קצין שהודח מהמשמר בטיהור של סוורוס, שאסף סביבו קבוצה של כ 600 גברים ועסקו בשוד בדרום איטליה. יחידות של המשמר הפרטוריאני עסקו במשך שנתיים בניסיון לתפוס את בולה שחמק מידהם בכשרון רב ולבסוף נתפס בעקבות בגידת אהובתו. לפי דיו, משנתפס בולה הוא נשאל על ידי מפקד המשמר הפרטוריאני "מדוע אתה שודד?" ובולה השיב "מדוע אתה פרטוריאני?"[53]

תחת שלטון קרקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוורוס מת בשנת 211. לפני מותו ציווה את בניו שלושה צווים: לחיות בהרמוניה אחד עם השני, להעשיר את החיילים ולהתעלם מכל אדם אחר. לאחר מותו הכריז הצבא על בניו קרקלה וגטה כשליטי האימפריה, עם זאת לקרקלה היות תוכניות אחרות. שאיפתו להיות שליט יחיד העבירו אותו על דעתו משנאה לאחיו ומתחילה התנהג כשליט יחיד. תחילה הוא הרחיק את האנשים שעמדו לצד אביו ובהם מפקד המשמר הפרטוריאני פפיניאנוס, ככל הנראה מאחר שהלה ניסה לפשר בין האחים על פי צוואת האב. לאחר מכן פעל קרקלה לסלק את גטה ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוא הזמין את גטה להפגש במגורי אימם המשותפת יוליה דומנה שייתכן והייתה שותפה למזימה. בעת הפגישה התנפלו על גטה חיילים, ככל הנראה סנטוריונים של המשמר הפרטוריאני ששוחדו לבצע את הרצח[54] או שהיו מנאמני קרקלה ורצחו את גטה בעוד הוא מבקש מקלט בזרועות אמו. לאחר הרצח רץ קרקלה למחנה הפרטוריאנים ביקש את תמיכתם בטענה כי הוא נמלט על חייו מפני גטה. הוא הצליח להשתיק כל קול מתנגד על ידי כך הבטיח לחיילי המשמר מענקים נדיבים - כסף וחיטה. ממחנה המשמר פנה קרקלה למחנה הלגיון באלבנום הסמוכה לרומא גם פה נתקל קרקלה בהתנגדות ראשונית אך הצליח לרכוש את תמיכת החיילים במענקי כסף. את הלילה עשה קרקלה במחנה המשמר תחת שמירתם ובבוקר שלמחרת הופיע בסנאט מלווה בכוח מחיילי המשמר נשא לאום להצדקת מעשיו וזמן קצר לאחר מכן פתח במסע טיהורים נרחב שבסופו נרצחו על פי קסיוס דיו 20,000 איש וביניהם מפקד המשמר הפרטוריאני Maecius Laetus ככל הנראה מפני שהיה שותף למזימת הרצח של גטה ופפיניאנוס מי שפוטר כשנה קודם מתפקידו כמפקד המשמר.[55] לאחר הרצח נאם קרקלה בפני חיילי המשמר והצהיר שהוא שולט על מנת לשרת אותם ולא עבור עצמו, לדבריו הוא מתיר לפרטוריאנים להיות מאשימים ומוציאים להורג עם זאת מחה קרקלה בפני המשמר שפפיניאנוס הוצא להורג באמצעות גרזן ולא באמצעות חרב.

באביב של שנת 217 יצא קרקלה למערכה כנגד האימפריה הפרתית, ובאפריל הוא ביקר במקדש שנבנה בסמוך לשדה הקרב של קרב חרן, אחד ממפקדי המשמר הפרטוראני, מקרינוס שככל הנראה חשש שהקיסר מתעתד לחסל אותו קשר ביחד עם קצינים נוספים של המשמר הפרטוריאני ובנוסף מפקד הלגיון השני והצי. הקושרים שכרו את שירותיו של חייל מהמשמר שלאחר הרצח נהרג על ידי יחידת שומרי הראש הזרים של קרקלה לפני וכך לא נחשפה זהותו של מתכנן הרצח.

תחת שלטון מקרינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרינוס היה בתוקף תפקידו כמפקד המשמר הפרטוריאני בעל הסמכות והשררה לאחר מות הקיסר ולאחר 4 ימים הוכרז לקיסר על ידי משלחת של חיילי הצבא, הוא הבטיח מענק למשמר הפרטוריאני כנהוג על מנת להבטיח תמיכת המשמר. מקרינוס היה ממעמד הפרשים ולא טרח לקבל את המינוי הרשמי מידי הסנאט ובכך התחיל ברגל שמאל את כהונתו, אי שביעות הרצון גברה משמינה מקרינוס את המפקד השני של משמר הפרטוריאני לתפקיד מושל רומא, תפקיד שהיה שמור מסורתית לסנאטורים. מקרינוס שלא היה איש צבא לא הצליח לאחוז בתמיכת הלגיונות. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקיסר הקודם ולכשלונו של מקרינוס מלבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים שהייתה מחויבת עבור קיסר חפץ חיים באימפריה הרומית. מקרינוס הוא דמות שולית בהיסטוריה של האימפריה הרומית אך ציון דרך בהיסטוריה של המשמר הפרטוריאני כאשר הצליח למנות את עצמו לקיסר האימפריה הרומית מתוך עמדת הזינוק של מפקד המשמר, הישג זה היה קצר ימים.[56] על פי אחד המחקרים המודרניים, אמו של קרקלה והשליטה האמיתית של האימפריה יוליה דומנה זכתה לליווי של יחידת חיילים מהמשמר הפרטוריאני באישורו של מקרינוס, על פי המחקר הפרטוריאנים שקלו למרוד כנגד מקרינוס ולקדם את יוליה דומנה לתפקיד הקיסרית של האימפריה הרומית המזימה לא יצאה לפועל מאחר שמקרינוס ציווה על דומנה לעזוב לאנטיוכיה שם היא ככל הנראה התאבדה.

תחת שלטון אלאגבלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליה מאסה, אחותה של יוליה דומנה, ניצלה את הפופולריות של נכדה סקסטוס ואריוס בסיאנוס בקרב חיילי הלגיון השלישי ואת הנאמנות של חיילי הלגיון לקרקלה על מנת ליצור בסיס כוח צבאי להפיכת השלטון היא התניעה והנהיגה מהלך שבסיכומו עלה בסיאנוס בשם אלאגבאלוס לשלטון.[57] עם קבלת הידיעה על המרידה שלח מקרינוס שככל הנראה לא העריך את חומרת האיום כוח פרשים תחת פיקודו של מפקד המשמר הפרטוריאני אולפינוס יוליוס (Ulpius Julianus ) עם כוח קטן, אולי מבין הקוהורטות של המשמר לדכא את המרד, המהלך נכשל כאשר חיילי הכוח חברו למורדים והרגו את אולפינוס.[58] לאחר סדרת קרבות קצרה איבד מקרינוס את תמיכת הצבא, ניסה לברוח על חייו נתפס והוצא להורג. מפקד הלגיון השני פרטיקה, פובליוס ולריוס קומזון (Publius Valerius Comazon), מתומכי אלגבאלוס בתחילת דרכו מונה למפקד המשמר הפרטוריאני ולאחר מכן לקונסול לצד אלאגבאלוס בשנת 220 ומושל העיר רומא. כל זאת כפרס על תמיכתו וכדרך להבטיח את תמיכת המשמר בשלטונו של אלאגבלוס שהיה נער צעיר וחסר יכולת לשלוט ולהבטיח את ביטחונן של הנשים לבית סוורוס שהיו השליטות האמיתיות של האימפריה אך היו ללא בסיס כוח פיזי אמיתי.[59]

לאורך כל שלטונו של אלאגבלוס היה ברור כי פעולת המשמר היא שתקבע את גורל שלטונו וברור היה שקציני המשמר לא תומכים בו מתוך נטיית לב. קסיוס דיו מצטט את אלאגבלוס מתייחס לנושא: "כאשר האנטונינוס המזויף (אלאגבלוס) זכה לשבחים מהסנאט הוא אמר: אכן, הם חייבים לי וכך בשם יופיטר, האזרחים וכך גם הלגיונות בפרובינציות אבל הפרטוריאנים להם אני נותן הרבה, לא מרוצים ממני"[60] משהתגברו מאבקי הכוח בתוך המשפחה השלטת התלקח עימות בין אלגבלוס ואמו מצד אחד לבין יוליה מאסה ואלכסנדר סוורוס מצד שני והצדדים פנו למשמר הפרטוריאני בבקשה לסיוע ולהגנה. מצבו של אלאגבאלוס המשיך להדרדר, הוא ניסה למנוע מאלכסנדר סוורוס מלהופיע בפומבי ובמקביל ביקש מהסנאט שתואר ה"קיסר" יילקח מסווארוס. בקשתו נדחתה, הוכחה לכך שהוא הפך לחסר השפעה לחלוטין ומנותק מכל מקורות התמיכה בו. ביום 13 במרץ 222 לאחר שניסה ככל הנראה לפגוע שוב בסווארוס הופיע אלאגבאלוס בלווית אימו במחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להרגיע את התסיסה והכעס נגדו אך נתפס ונאסר שתי האחיות יוליה מָמָאֶיה ויוליה סוימיאס שליוו את בניהם התעמתו והתחרו על תמיכת חיילי המשמר שהוציאו להורג את אלאגבאלוס ולאחר מכן את אמו. ראשיהם נכרתו הגופות הפשטו ונגררו ברחובות העיר, גופת אלאגבאלוס נזרקה לנהר הטיבר וגופת יוליה סוימיאס נקברה במקום לא ידוע.

תחת שלטון אלכסנדר סוורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר סוורוס היה שליט חלש, תלוי באימו שאחזה במושכות השלטון, תלוי במשמר הפרטוריאני להגנתו ותלוי במפקד המשמר הפרטוריאנ, המשפטן המפורסם אולפיאנוס דומיטיוס (לטינית: Domitius Annius Ulpianus) שניהל את ענייני האימפריה ביד רמה. אולפיאנוס ניצל את עמדתו החדשה כדי לשמור בחסכנות על אוצר הקיסר, זאת בניגוד לפזרנות ורהבתנות שאפיינו חצרות קיסריות קודמות הוא פעל לרווחת אזרחי רומא חל שיפור: הוא תרם בשר ושמן לתושבים רומאים, שיקם מבני ציבור קדומים, תרם כסף לחקלאים ונתן מתנות כסף. בביוגרפיה הלא אמינה הידועה בשם היסטוריה אוגוסטה מסופר שסוורוס הכריז על רפורמה ולפיה "הוא הוסיף למפקדי המשמר שלו את הכבוד של סנאטור על מנת שיהיו אישים מפוארים" כלומר על פי הוראת סוורוס קציני המשמר הפרטוריאני הפכו לסנאטורים בתירוץ שהקיסר רצה למנוע העמדת סנאטור למשפט הפני אם נחות בדרגה ממנו והלכה למעשה קצינים ממעמד הפרשים המשיכו להתמנות למפקדי המשמר אבל האיסור למנותם לסנאטורים בוטל.

חולשתו של הקיסר והניסיון להטיל מרות על הפרטוריאנים הביאו לעימות שהדגיש את התערערות המשמעת על המשמר בפרט והצבא בכלל. יש עדויות שחיילי המשמר הפרטוריאני היו מעורבים בהתנגשויות אלימות עם אזרחי העיר בעת שלטונו של סוורוס ובמהלכן נהרגו אזרחים רבים ונזק נגרם לרכוש, עימותים שהביב להם היה נוכחות של חיילים לא-רומאיים מהפרובינתיות שהוצבו בעיר. אף על פי שההיסטוריה של המשמר רצופה עימותים עם אוכלוסיית רומא מצביע המחקר המודרני על הסלמה והידרדרות בתכיפות ועוצמת העימותים זמן קצר לאחר המהומות ברומא הפרטוריאנים תפסו ורצחו את ממפקדי המשמר דומיטיוס אולפיאנוס, שככל הנראה בהיותו אזרח ומשפטן לא היה מסוגל להתמודד עם יחידה צבאית של חיילים למודי קרבות, הרצח בוצע בארמון וככל הנראה הרוצחים לא נאסרו ולא נדרשו לתת דין למעשיהם מדובר באירוע יוצא דופן בתולדות המשמר הפרטוריאני.[61] דיו מספר שבשנת 229 בעת שהתמנה להיות קונסול הוא לא יכול היה לתפוס את מקומו ברומא בגלל אי השקט האזרחי והמתיחות עם חיילי המשמר הפרטוריאני, על פי האמור הקיסר טען כי אין הוא יכול להבטיח שחיילי המשמר לא יפגעו בדיו מאחר שיצא לו מוניטין של אדם המקפיד על משמעת.[62] סוורוס נרצח, עם אימו על ידי חיילים מלגיונות הדנובה בקשר שאורגן, ככל הנראה בעוד מועד ויצא לפועל במרץ 235 תוך שהם מתגברים על חיילי המשמר הפרטוריאני.

יש מידה של אירוניה היסטורית בעובדה שבתקופתו של אלכסנדר סוורוס הגיע היצירה וההגות בתחום המשפטים לשיאה, הגות הנחשבת לאחת מהתרומות המשעותיות ביותר של האימפריה לתרבות האנושית ומיוחסת למפקדי המשמר הפרטוריאניים שמונו על ידי אלכסנדר סוורוס ובהם מהוגי הדעות הגדולים של רומא: פפיניאנוס, אולפיאנוס ומודסטינוס. אלו חיברו ספרי משפט ששימשו כבסיס לתורת המשפט הקונטיננטלי.[63]

תקופת משבר המאה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר המאה ה-3 (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי. המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי. התקופה מכוסה באופן חלקי ומעורפל על ידי מעט מקורות היסטוריים, כתבי הרודיאנוס מסתיימים וכל שנותר הוא טקסט לא אמין בעליל של ההיסטוריה אוגוסטה וחלקי מידע המפוזר בכתבי היסטוריונים ביזנטיים, גם מידע אפיגרפי וממצאים ארכאולוגיים אחרים מעטים ומפוזרים. ההתייחסות במקורות ההיסטוריים למשמר הפרטוריאני לתקופת המשבר חלקיים ומעורפלים דבר המקשה לשחזר את ההיסטוריה של המשמר בתקופה סוערת זו. עפ זאת אין ספק ממעט המידע שקיים שמשמר לא טמן ידו בצלחת והיה מעורב לפחות בחלק מהמערבולות הפוליטיות ומלחמות האזרחים, בדרך כלל תוך ניצול ומאמץ לשמור על מעמדו ככוח הצבאי המרכזי ברומא וככוח הצבאי הראשון לצד השליט.

אין ידיעות על התערבות המשמר במותו של אלכסנדר סוורוס ולא במלחמת הכל בכל בין מקסימינוס תראקס, גורדיאנוס הראשון ופופיאנוס ובלבינוס. סביר להניח שהעובדה שהאירועים אירעו מחוץ לגבולות איטליה ולטווח ידו של המשמר מנעו את התערבותו אזרחים רומאיים וחברי סנאט החלו לאחד כוחות בתמיכה סביב גורדיאנוס השלישי, ילד בן 13 ושאיר משפחה של הגודיאניים שהיו חביבי רומא, הסנאט נסחף בהתלהבות והצביע כל בחירת גורדיאנוס השלישי כקיסר לצד פופיאנוס ובלבינוס, בין ההמונים שנקבצו למדרגות הסנאט היו מספר קצינים מותיקי המשמר הפרטוריאני, הם היו לא-חמושים ולבשו גלימה מעל למדים הפשוטים של המשמר. תוך כדי הדיונים התחממה האווירה ושני סנאטורים שלפו פגיונות ודקרו למוות שני פרטוריאניים, שאר חיילי המשמר נסוגו למחנה והסתגרו בו בעוד הסנאטורים משלהבים את ההמונים. האספסוף, מונהג על ידי הסנטור גליקנוס אסף כלי נשק ממחסנים ברומא וגייס לשורותיו גלדיאטורים עלה על הקסטרה פרטוריה ושם אותה תחת מצור. הלחימה סביב המחנה המבוצר השתוללה למשך זמן מה עד שהצרים הצליחו לנתק את אספקת המים למחנה, בשלב זה פרצו הפרטוריאנים מתוך המחנה והליחה עברה לרחבות העיר, אזרחים החלו לתקוף את הפרטוריאניים מהגגות ואלו הגיבו בהצתת בתי העיר, השריפה כילתה חלק גדול מרומא.[64]

בינתיים נרצח מקסימינוס על ידי חייליו, אולי על ידי יחידת המשמר הפרטוריאני שלו מששקע האבק על הקרבות באיטליה ופופיאנוס חזר לרומא מלווה שומרי ראשו הגרמניים ונתקבל בכבוד על ידי שותפו לשלטון בלבינוס. לכאורה הסתיימה מלחמת האזרחים ועל כיסא השלטון ישבו שני סנאטורים בעלי ניסיון ותמיכה של הסנאט אבל השותפים לשלטון היו מסוכסכים והמשמר הפרטוריאני ראה בשליטים אויבים פוטנציאליים, הן בגלל יחידת שומרי הראש הגרמניים שליוותה את בלבינוס והחשש שיחידה זו נועדה להחליף את המשמר לחלוטין כבימי ספטימיוס סוורוס. ביולי 238 בעת שאזרחי רומא היו עסוקים באירוע ציבורי נכנסו הפרטוריאניים לארמו. פופיאנוס הבין את מצבו הנואש, מנותק משומרי ראשו ומבודד בארמון באופן שהותיר אותו נתון לחסדי אויביו; ולכן פנה לבן בריתו היחיד, בלבינוס, וביקש ממנו להכניס את שומרי הראש הגרמניים לאחוזה. בלבינוס שחשד כי צעד זה עלול להביא למותו סירב, ופרץ וויכוח בין שני הקיסרים; הוויכוח הופסק על ידי חיילי המשמר הפרטוריאני, שפרצו לחדר וגררו את זוג הקיסרים אל מחנה המשמר והרגו אותם לפני שיחידת שומרי הראש הגרמניים הספיקה להחלץ לעזרתם, גורודיאנוס השלישי נלקח גם הוא למחנה הוכרז כקיסר והושם תחת "הגנת" המשמר הפרטוריאני.

בשנת 241 מינה גורדיאנוס את גאיוס אקילה טימסיתאוס (Gaius Furius Sabinius Aquila Timesitheus) לתפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני ובהמשך התחתן עם בתו של טימסיתאוס ונתן לו לנהל למעשה את האימפריה, המקורות לא מציינים מודע מונה טימסיתאוס לתפקיד הרם ומדוע נכרכו השניים בברית משפחתית אבל ההערכה במחקר המודרני היא שהמינוי היה ראוי ביותר. [65] מינוי זה הוכיח שוב את חשיבותו ומרכזיותו של תפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני כאחת המשרות המרכזיות לניהול האימפריה וכי הפיקוד על יחידת שומרי הראש של הקיסר היה, הלכה למעשה, תואר ששורשיו בעבר הרחוק [66] בשנת 242 יצאו גורדיאנוס וטימסיתאוס למסע מלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית תחת שלטונו של שאפור הראשון, המסע היה הצלחה גדולה אך בחורף של 234–243 מת טימסיתאוס ובמקומו מונה למפקד המשמר הקצין מַרְקוּס יוּלְיוּס פִילִיפּוּס. מיד עם מנויו לתפקיד החל פיליפוס לחתור תחת שלטון גורדיאנוס על ידי יצירת משבר מזון שהביא למרידה בצבא ובפברואר 244 נרצח גורדיאנוס בידי חייליו שהכריזו על מפקד המשמר הפרטוריאני כקיסר הבא - פיליפוס הערבי, הוא הפרפקט הפרטוריאני השני שתפס את השלטון על האימפריה הרומית.

המידע לגבי חלקים ניכרים מהמשך התקופה קטוע, ברור שיחידות של המשמר הפרטוריאני שימשו כיחידות צבא לאורך גבולות האימפריה הרומית, היעדרות יחידות המשמר מרומא הייתה דבר שבשגרה והתפיסה של המשמר הפרטוריאני כיחידת עילית של חיילים העלי מעמד מיוחד שמוצבים דרך קבע ברומא השתנה, המשמר היה למעשה יחידות של שומרי ראש שהורכבו לצורך השעה על מנת ללוות ולהגן על השורה המתחלפת של שליטים והטוענים לכתר.

במהלך שלטונו של אורליאנוס. עבר מחנה הקסטרה פרטוריה את השינוי המשמעותי ביותר מאז הקמתו, כחלק מפרויקט חומת אורליאנוס, על מנת לחסוך בעלויות שולבו מבנים שונים קיימים בחומות - בהם אמפיתיאטרון קסטרנסה, קסטרה פרטוריה, אקווה קלודיה ופירמידת קסטיוס. מעריכים כי כשישית מהחומה נבנתה ממבנים קיימים ששולבו בה. שלוש מתוך ארבע החומות שהקיפו את המחנה שולבו בחומת אורליאנוס בעת הקמתה, והוגבהו ב-2.5-3 מ'. מצדה החיצוני של החומה נחפר חפיר בעומק של כ-2.3 מטרים.

הקמת הפרוטקטורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גליאנוס היה קיסר האימפריה הרומית משנת 253 עד לשנת 260 ביחד עם אביו הקיסר ולריאנוס ושלט לבדו באימפריה משנת 260 עד לשנת 268, גליאנוס הצליח במאמצים להשיג מספר ניצחונות צבאיים וניסה להתניע תהליכי רפורמה על מנת לפתור חלק מגורמי המשבר. חלק מהרפורמות שהנהיג כללו שינויים מרחיקי לכת בצבא האימפריה וכן הקמת גוף צבאי-מנהלתי חדש שזכה לשם פרוטקטורס (Domesticus (Roman Empire)) ‏ (Protectores Domestici) פירוש השם הוא שומרים או מגינים של הבית וחברי גוף זה, קצינים בעלי דרגות גבוהות שהוצבו ליד הקיסר נשאו את התואר "שומר הצד האלוהי" (protector lateris divini) עם חלוף הזמן הצטרפו ליחידת הפרוטקטורס קצינים נוספים והיחידה הפכה ליחידת מטה שממנה בחרו הקיסרים את המועמדים לתפקידי ממשל ובתמורה זכו להטבות מיוחדות ועמדת כוח שנבע מהקרבה היתרה לקיסר[67] עמדת כוח זו הביאה מספר מחברי היחידה לתפקיד קיסרי האימפריה. לא ברור מה מערכת היחסים בין הפרוטקטורס למשמר הפרטוריאני אך אין ספק כי הפרוטקטורס תפסו את משבצת הכוח שהייתה נחלת מפקדי המשמר הפרטוריאני בעבר, ומסמן את תחילת הידרדרות המשמר ומפקדיו.

תקופת דיוקטליאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקלטיאנוס היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. תקופת שלטונו סימנה את סופה של תקופת הפרינקיפאט שתחילתה בשלטונו של אוגוסטוס הרפורמות שיזם הביאו לשינוי מהותי בכל מערכות השלטון הרומאיות והביאו לעלית מערכת חדשה הידוע בשם תקופת הדומינט. ולפי ההיסטוריוגרפיה המודרנית סיים את תקופת משבר המאה השלישית. [68] דיוקלטיאנוס הגה, יישם ועמד בראש שיטת חלוקת שלטון הידועה בשם טטררכיה לפיה התחלק עומס השלטון על ארבעה שליטים, שניים מהם בדרגת אוגוסטוס ושני שליטים הכפופים להם בדרגת קיסר. על פי השיטה השליטים נבחרו לתפקידם ופרשו ממנו מרצונם כך היה דיוקלטיאנוס לשליט הרומאי הראשון והיחיד שפרש מכס המלכות מרצונו. השיטה שאמורה היה למנוע זעזועים התפרקה הלכה למעשה משעזב דיוקלטיאנוס את מושכות השלטון. מאידך, הסדר זה ו-21 שנות שלטונו של דיוקלטיאנוס הבטיחו את המשך קיום האימפריה הרומית לדורות הבאים.[69] בשנת 282 מינה אותו האוגוסטוס קארוס לתפקיד פרוטקטורס. ההיסטריון פרופסור משה עמית קובע כי מתווה הקריירה זה מעיד לדיוקלטיאנוס היה אדם בעל ניסיון ויכולת ובעל רקע בניהול וכי אין לתת משקל של ממש לעובדות המועלות בכתבי ההיסטוריונים הנוצרים. [70]

דיוקלטיאנוס החל את עלייתו לשלטון במערבולת של מלחמות בין קציני צבא הטוענים לשלטון מערבולת ששיאה היה בעלייתו של קארוס לכס השלטון, הוא הספיק למנות את בניו קארינוס ונומריאנוס, לשליטים לצידו ויצא בשנת 283 להילחם בשטחי האימפריה הסאסאנית. במהלך המסע נמצא לפתע מת באוהלו ליד העיר קטסיפון. לפי גרסה אחת הוא מת ממכת ברק, דיווחים אחרים מספרים על כך שקארוס מת ממחלה, השערה נוספת היא שהוא הורעל על–ידי אריוס אפר, הפרפקט הפרטוריאני ואבי אשתו של נומריאנוס. המחקר המודרני נוטה לייחס מעורבות לדיוקלס, שהיה אז מפקד המשמר האימפריאלי חשד זה מעוגן במעורבותו של דיוקלטיאנוס מחד ואריוס אפר במותו של נומריאנוס.[71] עם מותו של קארוס התמנו שני בניו לשליטי האימפריה קארינוס שלט בחלק המערבי ונומריאנוס קיבל את השליטה בחלק המזרחי. עם זאת הוא היה מרוחק מענייני שלטון וצבא והפקיד את הכוח דה-פקטו בידי מפקד המשמר הפרטריני של קארוס - אריוס אפר. ביזמת אפר הוחלט להפסיק את מסע המלחמה כנגד הסאסאנים ולסגת לכוון הפרובינציות המזרחיות של האימפריה, במהלך המסע מנע אפר משאר הקצינים מלבקר את נומריאנוס ומשהגיע השיירה לעיר ניקומדיה התגלה כי נומריאנוס מת וככל הנראה הורעל זמן מה לפני כן. במשפט השדה שאורגן על ידי קציני המטה קם דיוקלטיאנוס והצביע בחרבו על אפר והכריז כי הוא רצח את הקיסר והרג אותו במקום. האספה שהתכנה כבית משפט בחרה מיד בדיוקלטיאנוס לאוגוסטוס. אם מסתמכים על המקורות הרומאיים הרי שאריוס אפר הוא מפקד המשמר הפרטוריאני היחיד שרצח שני קיסרים זה אחר זה.[72] בתקופת דיוקלטיאנוס נערכו רפורמות שעיקרן שינוי בתפקוד הפרפקט הפרטוריאני מחד ופיצול המשמר לכל אחד מחברי הטטרכיה, כך נותק הקשר בין המשמר הפרטוריאני למפקדיו בעוד חיל המשמר במתכונתו המצומצמת נשאר הרומא נתמנו 4 פרפקט פרטוריאני, אחד לכל שותף בשלטון בו היו למעשה 4 שותפים והם שימשו כמפקדי הצבא, ממלאי מקום בתחום המשפט וראשי המערכת האזרחית מאחר שהיו ממונים על הפקידים שניהלו את הדיאוקסיות תחת התואר "ממלא מקום מפקד חיל המשמר הפרטוריאני" (vice praefecti praetorio) .

פיזור המשמר הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב האחרון של המשמר הפרטוריאני. חיילי המשמר טובעים בנהר בשיא קרב גשר מילביוס, פרט מתבליט קשת קונסטנטינוס

מהלכים של השליטים הרומאיים לאורך המאה הרביעית לאור העובדה שהמשמר הפרטוריאני הוכיח עצמו כמטרד עבור השלטון המרכזי הביאו לצימצום כוח האדם של המשמר וייתכן שדיוקלטיאנוס רצה לבטל את המשמר לחלוטין וידוע שגליאנוס שקל לבטל את המשמר בשנת 306 ככל הנראה מסיבות כלכליות.

מקסנטיוס בנו של אחד מראשי הטטרכיה החליט לדרוש את מורשת אביו מקסימיאנוס, הוא מיצל את רגשי הקיפוח והמרמור ברומא כנגד שלטון הטטרכיה, הוכרז באוקטובר 306 כאוגוסטוס על ידי המשמר הפרטוריאני, וזכה לתמיכת הסנאט ואזרחי רומא שראו בעיניים כלות איך גובי מיסים של גליאנוס פושטים על רומא, עיר של פריבילגיות שאזרחיה נהנו מפטור מתשלומים. על פי ההיסטוריון הרומאי אוסביוס מקיסריה לאחר עלייתו לשלטון מקסנטיוס לא היסס להפעיל את המשמר הפרטוריאני כנגד אספסוף מתושבי רומא, תיאור זה הוא חלק מהתיאורים על הברוטאליות לכאורה של שלטון מקסנטיוס, אבל ייתכן שהאפיזודה מתעדת פעולות של המשמר הפרטוריאני ככוח השיטור בעיר רומא בניסיון להשליט סדר.[73] הייתה זו תקופת הפריחה האחרונה של המשמר הפרטוריאני.

המאבק בין שני הנושאים בתואר אוגוסטוס הגיע לשיאו באביב של שנת 312,על מנת לכפות את שלטונו כאוגוסטוס היחיד הכריז קונסטנטינוס, שביסס את שלטונו ברחבי האימפריה מלחמה על מקסנטיוס ויצא לאיטליה בראש צבא שמנה כ-40,000 חיילים. על אף שכוחותיו של מקסנטיוס היו גדולים יותר ככל הנראה, בהתנגשות הצבאית הראשונה בין השניים, שהתרחשה בצפון איטליה בחודשי הקיץ והאביב, ניצח קונסטנטינוס את הכוחות שמקסנטיוס שלח, תחת פיקודו של מפקד המשמר הפרטוריאני רוסריוס פומפיאנוס (Ruricius Pompeianus) והחל להתקדם אל עבר רומא.[74] ההכנות של מקסנטיוס להגנה על רומא כללו הגבהה של חומת העיר וסתימת השערים בחומה באזור הקסטרה פרטוריה.

קרב גשר מילביוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב גשר מילביוס

שירת הברבור של המשמר הייתה בקרב גשר מילביוס, בשיא המאבק בין הטוענים לשלטון, המשמר במידה רבה בלי ברירה בחר להטיל את כובד משקלו על מקסנטיוס, מתוך תקווה לבטל את רוע הגזירה של פיזור המשמר ולשמר את מעמד המשמר כממליך קיסרים.[4] מקסנטיוס בחר לפגוש את צבאו של קונסטנטינוס מחוץ לגבולות העיר רומא ולהימנע מהאפשרות של מצור על העיר, ועל כן יצא עם כוח צבאי לקראת קונסטנטינוס, הצבאות נפגשו בקרבת גשר מילביוס (Pons Mulvius) שעל נהר הטיבר, ב-28 באוקטובר 312 לספירה. חיילי המשמר הפרטוריאני נלחמו לצידו של מקסנטיוס ועמדו בלחץ ההתקפה בעוד חייל הרגלים והפרשים נדחפו ונסוגו אל כוון נהר הטיבר. המומנטום של הקרב נטה לטובת קונסטנטינוס ומקסנטיוס מלווה ב"יחידת הפרשים של הקיסר" של המשמר הפרטוריאני, הגשר קרס תחת משקל הגייסות וחיילי המשמר הפרטוריאני ומקסנטיוס עצמו - טבעו בנהר. שאר הקוהורטות של המשמר נותרו לבדם על הגדה הצפונית של הנהר ונאלצו להילחם לחיים וולמוות מול עיקר הכוח התוקף. בזאת בא הסוף על המשמר הפרטוריאני. קונטנטינוס הקים שער ניצחון לציון האירוע ובו שולב תבליט המתאר את חיילי המשמר לובשים שריון קשקשים אופייני.

קונסטנטינוס המנצח פעל למחוק כל אפשרות לערער את שלטונו, בשלושת החודשים בהם שהה ברומא הוצאו להורג רבים מהפרטוריאנים ששרדו את הקרב ואת המעטים שנותרו בחיים פיטר וסילק, מיעוטם נשלחו לשירות בלגיונות לאורך הגבולות המערביים, בצעד סמלי אבל ברור הקירות הדרומיים והצפוניים של מחנה המשמר נהרסו ומה שנותר היו הקירות ששולבו בחומה האורליאנית, המחנה שנשא את שמו של המשמר היה גם שם נרדף וחלק בלתי נפרד מכל מה שהמשמר הפרטוריאני סימל לאורך המאות, הרס המחנה היה הצהרה ברורה שהפרטוריאנים נמחקו מההיסטוריה ובעיקר העתיד של האימפריה. [75] החלטתו של קונסטנטינוס ויכלתו להוציא אותה אל הפועל הייתה הפגנה שאין להבין אותה אלא כהפגנת-כוח פומבית המביעה את יכלתו של השליט לאכוף את רצונו. זו הייתה החלטה חיונית עבור קונסטנטינוס על מנת לסלק כוח עוין בעל יכולת לגרום לאי יציבות שלטונית, בצעד משלים סולק הלגיון הפרתי השני שספטימיוס סוורוס הציב באלבה הסמוכה לרומא, בכך שלל קונסטנטינוס את האפשרות של רומא להיות מרכז שלטון חלופי ומרכז אפשרי למרד כנגדו.[76]

מורשת המשמר הפרטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיפס מבזיליקת סן ויטאלה מן המאה ה-6 בעיר רוונה. מתאר את יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית מוקף באנשי חצרו ושומרי ראשו מיחידת הסקולי פלטיני שהחליפה את המשמר הפרטוריאני
חיילי המשמר הואריאגי. כתב יד של יוהנס סקייליצס מהמאה ה-11

המשמר הפרטוריאני נותר לאורך ההיסטוריה הרומאית סמל לזהות של האימפריה כישות המבוססת על כוח צבאי. ההיסטוריון המפורסם ובר הסמכא להיסטוריה של האימפריה הרומית אדוארד גיבון כתב בספרו המונומנטלי שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית כי המשמר הפרטוריאני פעל מתוך אמונה לא מבוססת שראתה בכוח שניתן למשמר כסחורה העומדת למסחר, אמונה שהתבססה על תנאים פריוולגיים, קרבתו של המשמר לכיסא השלטון ולקיסר בעצמו. לפי אחד המחקרים ההיסטוריים המודרניים מורשתו ההיסטורית של המשמר הפרטוריאני היא האזהרה שמנהיג המבסס את שלטונו על כוח, גם כוח המוסתר בכישרון בקישוטים וסמלים של סמכות לגיטימיות ותמיכה של אחרים, שמירת מושכות השלטון תחת נסיבות אלו תלויה באחיזה ושליטה בכוח שגם אם הוא סמוי מעין הציבור יופעל ללא מצרים. קיסר שהתנהל בשיגיון בחוסר יכולת לנהל ולהבין את מערך הכוחות עלול היה לעורר את הכוח הסמוי מאחרי קלעי השלטון ולהפנות אותו כנגד הקיסר עצמו. גיבון קבע בספרו כי האלימות חסרת הגבולות של המשמר הפרטוריאני הייתה התסמין הראשוני וסיבה להידרדרות האימפריה הרומית[77]

משרת הפרפקט הפרטוריאני לא נעלמה ממערכת השלטון הרומאית אבל עם פיזור המשמר נותקה המשרה מיחידת שומרי הראש ונותרה משרה שלטונית-ניהולית בכירה, לעיתים שמשו הפרפקט הפרטוריאני כמשנה לקיסר ולעיתים הוטל עליהם הפיקוד יחידות צבא במערכה. המשרה התפתחה לכלל מערכת ממשל אזורית ו 5 יחידות מוכרות מכתובות משנת 335 שנמצאו באנטיוכיה וקרתגו פרפקט פרטוריאני הוצב בראש כל אחת מחמשת האזורים הגאוגרפיים המוגדרים. במסמך ההיסטורי נוטיטיה דיגניטטום המפרט את המבנה האדמיניסטרטיבי של האימפריה בסוף המאה הרביעית מוזכרים הפרפקט הפרטוריאני הממונה על איטליה, הפרקפט הפרטוריאני של גאליה הפרפקט של המזרח, הפרפקט של איליריה בסמוך לתיאור המשרה מצוין כי הם "אנשים מצוינים" (vir illustris) שמצביע כי נושאי המשרה היו חלק משדרת השלטון הגבוהה ביותר.

סופו ההיסטורי של המשמר הפרטוריאני לא סימן את הסוף ליחידת שומרי ראש שליוו את שליטי האימפריה הרומית או את שליטי האימפריה הביזנטית עם זאת הזמנים המשתנים דרשו שיחידה זו תהייה שונה באופן מהותי מהמשר הפרטוריאני. בראש ובראשונה קיום של יחידה צבאית עם בסיס מבוצר ברומא או בכל אחת מערי הבירה העתידיות של האימפריה היה בגדר חבות ועול שהיו בגדר איום על יציבות השלטון ולכן פורקה הקסטרה פרטוריה ולא הוקמה מחדש. מעבר לכך צרכים אסטרטגיים של האימפריה שהצריכו את הקיסר ליכולת מוביליות ותנועה על מנת להתמודד עם איומים משתנים לאורך כל גבולות האימפריה חייב כוח שומרי ראש קטנה, ניידת כך נוסדה יחידת סקולי פלטיני (Scholae Palatinae) שמנתה 500 חיילים - מקבילה יותר ליחידת הפרשים הקיסרית מאשר למשמר הפרטוריאני, היחידה הייתה תחת כפופה ישירות לקיסר. המסורת של יחידות משמר אישיות המשיכה לאורך ההיסטוריה, לעיתים כיחידות צבאיות ולעיתים כמשמר סמלי למעמד ושררה אך יחידות אלו לא החזיקו את הכוח ולא היו במעמד של המשמר הפרטוריאני בשיאו. המשמר הואריאגי ששמר על קיסרי האימפריה הביזנטית ונוסד על ידי בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 988 הורכב משכירי חרב גרמאניים וסקנדינביים ונחשבו לאמינים יותר מחיילים מרחבי האימפריה הביזנטית. המשמר השווייצרי נוסד על ידי על ידי האפיפיור יוליוס השני בשנת 1506,[78] הוא כוח המונה כ־100 חיילים בלבד, שמשימתו הגנה על ארמון האפיפיור ועל הכניסה לעיר, והאחראי לביטחונו האישי של האפיפיור. על אף שחיילי המשמר עוברים הכשרה צבאית מלאה והם מצוידים בכלי נשק מודרניים, הם עדיין לומדים להשתמש בחרבות, בגרזנים, בהאלברד ובכלי נשק עתיקים נוספים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sandra J. Bingham, The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Waco 2012
  • Guy de la Bédoyère. Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard. Yale University Press. (2017).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המשמר הפרטוריאני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 115-116
  2. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 139
  3. ^ טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, 1.8. בתרגום לעברית של שרה דבורצקי, ירושלים, מוסד ביאליק, עמ' 35-34
  4. ^ 1 2 Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 10
  5. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) 11
  6. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 141
  7. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 138
  8. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 57
  9. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 397
  10. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003 עמוד 139
  11. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 76
  12. ^ Dr Boris Rankov The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition page 25-27
  13. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 658
  14. ^ Suetonius, Tiberius, 37; Tacitus, Annales, 4.2; Cassius Dio 52.9.6
  15. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 256
  16. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 257
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ב, פסקה א, סעיפים 166-162; פרק ג, סעיפים 235-212.
  18. ^ למשל: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקאות א-ב, סעיפים 153-148.
  19. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 307
  20. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 311
  21. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 345
  22. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 347
  23. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 348
  24. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 349
  25. ^ Gwyn Morgan 6 A.D.: The Year of Four Emperors Oxford University Press, 2005 pafe 256
  26. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 37
  27. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 404
  28. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמ' 430-429.
  29. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס, מהדורה שנייה, 2003, עמוד 439
  30. ^ Andrew Berriman, Malcolm Todd A Very Roman Coup: The Hidden War of Imperial Succession, AD 96-8 Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte Bd. 50, H. 3 (3rd Qtr., 2001), pp. 312-331
  31. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 38
  32. ^ Michael P. Speidel Riding for Caesar: The Roman Emperors' Horse Guard Harvard University Press, 1997 pages 38-43
  33. ^ Harriet I. Flower A Tale of Two Monuments: Domitian, Trajan, and Some Praetorians at Puteoli (AE 1973, 137) American Journal of Archaeology Vol. 105, No. 4 (Oct., 2001), page 644
  34. ^ Dr Boris Rankov The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition page 54
  35. ^ Dr Boris Rankov The Praetorian Guard Osprey Publishing; Illustrated Edition page 53
  36. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 476
  37. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 "the high empire" Cambridge University Press, 1982 page 168
  38. ^ Christopher J. Fuhrmann Policing the Roman Empire: Soldiers, Administration, and Public Order Oxford University Press, USA, 2012 page 132
  39. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  40. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 617
  41. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 621-622
  42. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 623-622
  43. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 623
  44. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press page42
  45. ^ Gibbon, Edward (1862). The History of the Decline and Fall of the Roman Empire. 1 (Sir William Smith ed.). pp. 228–229.
  46. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 624
  47. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 630
  48. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 42
  49. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 632
  50. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 43
  51. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 638
  52. ^ Smith, R. E. "The Army Reforms of Septimius Severus." Historia: Zeitschrift Für Alte Geschichte 21, no. 3 (1972): 481-500. Accessed August 20, 2020. www.jstor.org/stable/4435278.
  53. ^ Christopher J. Fuhrmann Policing the Roman Empire: Soldiers, Administration, and Public Order Oxford University Press, USA, 2012 page 132 page 135-137
  54. ^ 1 Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  55. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 671-672
  56. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  57. ^ Fik Meijer.Emperors Don't Die in Bed. Routledge, 2004 page 78
  58. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  59. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 17
  60. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 48
  61. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 699
  62. ^ Sandra Bingham. The Praetorian Guard: A History of Rome's Elite Special Forces Baylor University Press (2013) page 49-50
  63. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 701
  64. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  65. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 720
  66. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  67. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 752
  68. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 789
  69. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 824
  70. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 789
  71. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 785
  72. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  73. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  74. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 831.
  75. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  76. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 838
  77. ^ Guy de la Bedoyere Praetorian: The Rise and Fall of Rome's Imperial Bodyguard Yale University Press, 2017
  78. ^ נטע בר, ‏הצבא הוותיק בעולם חוגג יום הולדת, באתר ישראל היום, 22 בינואר 2019