מרד התפוצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרד התפוצות
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריך התחלה: 115
תאריך סיום: 117
משך הסכסוך: כשנתיים
מלחמה לפני: המרד הגדול
מלחמה אחרי: מרד בר כוכבא
מקום: קירנאיקה, מצרים, קפריסין ומסופוטמיה
תוצאה: ניצחון רומי מכריע
הצדדים הלוחמים

יהודי המקום

האוכלוסייה הילידית והקיסרות הרומית

מפקדים

לוּקוּאַס או אנדריאס

מרד התפוצות או מרד הגלויות הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים בקירנאיקה, בקפריסין ובאלכסנדריה נגד הקיסר הרומי טריאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירה.

הקשר היסטורי - שלוש המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות התקיימו בטווח של כ-60 שנה:

מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות (קדם לשלוש מרידות אלה - מרד יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה) שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. למרות שמרד זה הוא הפחות ידוע מביניהם, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות - כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד, הינה זהה, כמו גם התוצאה הטראגית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים והפזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל, במקומות אחרים, מרכזים יהודיים שהיו דומים בחשיבותם למרכז בירושלים, וקיימו קשרי גומלין ביניהם. רק בתקופה קצרה במהלך ימי הבית השני, היא תקופת בית חשמונאי זכו היהודים בארץ ישראל לעצמאות מדינית. וזאת גם לא לאורך כל התקופה החשמונאית, אלא מימי יוחנן הורקנוס (מ-129 לפנה"ס) ועד לכיבוש יהודה על ידי פומפיוס (63 לפנה"ס). ביתר הזמן היו כפופים לאימפריות האזוריות - האימפריה הפרסית, אלכסנדר מוקדון ויורשיו מבית תלמי ומבית סלאוקוס, ולאחריהם האימפריה הרומית. באותה מידה היו היהודים שבתפוצות כפופים לשלטון אותן מעצמות ממש, ויהודי הארץ יכלו לראות עצמם כקהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות.

הקהילה היהודית באלכסנדריה הוציאה מתוכה יצירות כתרגום השבעים וכתבי פילון האלכסנדרוני, החשובות ומשפיעות עד ימינו. היא הקימה לעצמה בית כנסת מפואר ויהודי האי יב (אלפנטינה) אף הקימו בית מקדש משלהם (אם כי זה חרב בערך בשנת 410 לפנה"ס).

יהדות והלניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. בדומה לכך, עברה היהדות, בימי הבית השני, את אותה מטאמורפוזה ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים. בערי המזרח הקדום שכנו הלניסטים ויהודים זה בצד זה, דבר שגרם לעלייה במספרי הגרים והפונים לדרכי היהדות ללא גיור מלא. על לבבותיהם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה. בתוך ההלניזם התקיימה היהדות, ובתוכה קמה היהדות ההלניסטית.

המאבק בין ההלניסטים הלא יהודים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.

מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות. במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מארץ ישראל לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.

לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר אולם בקשתם נידחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.

כיסופי הגאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ארץ ישראל, היו נפוצים כיסופי הגאולה. מצבם של יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל לאחר המרד הגדול. "המס היהודי" אשר הוטל לאחר המרד, נגבה אף מהם, וזאת תוך שימוש באמצעים חמורים, ובחוזק יד. הפליטים היהודים שהגיעו מארץ ישראל אל הערים בתפוצה, אף הם הביאו עמם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הקנאות הדתית שהניעה את המרד.

הגדילו כנראה יותר מכל פליטי המרד הגדול ברומאים, ומדובר בעיקר בקבוצות קנאיות, סיקריות כך דומה, שנמלטו מידם של הרומאים, מידם הצבאית כמו גם מהמשפטית-ענישתית, ועשו דרכם למצרים ולקיריני. גורמים קנאיים, קיצוניים וטעוני משיחיות כגון אלה, כפי שעקב אחריהם יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", בקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים מחוץ ליהודה, כאמור במצרים ובקיריני. הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים למקומיים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי (שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי הפוליס) ולערות לתוך ורידיהם מטענים אידאולוגיים-משיחיים, כאלה שהיו רחוקים מהם מרחק רב, אך בנסיבות העניין, עשויים היו דווקא לשרת מטרות אחרות.

שעת הכושר ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל מול עוצמתה של האימפריה הרומית עמדה האימפריה הפרתית במזרח. מסע הכיבושים של טריאנוס הצליח להכניע מדינות רבות במזרח, כאשר מטרתו הייתה כפי הנראה כיבושה של האימפריה הפרתית, והגעה, בעקבותיו של אלכסנדר הגדול עד לגדות נהר הגנגס. האימפריה הפרתית עצמה הייתה אך אגד רופף של מלכויות אוטונומיות למחצה, ועד מהרה העמיק טריאנוס חדור, כשהוא כובש את מסופוטמיה ואת ארם נהריים, אך העמים המשועבדים התקוממו עתה נגד הפולש הזר, בבבל בצפון אפריקה ובארמניה. במלחמות אלו היה לעתים ליהודים תפקיד מתסיס וממריד, וידם הייתה רבה בהתנגדות לרומאים.

ראוי בכל מקרה לבחון את הדברים בפרופורציה הראויה, וזאת מן ההיבט הגאוגרפי ה"תמים": מקומות מגוריהם של היהודים בין הפרת לחידקל היו רחוקים מזירת ההתנגשויות בין הרומאים לפרתים. בכל מקרה לא מן הנמנע שקבוצות של יהודים הצפינו והצטרפו לכוחות הפרתיים במאבקם להדוף את הפולש המאיים, אם מתוך רצון להצית אש של מרידה כלל אזורית, אשר תחליף את התרבות ההלניסטית השלטת בארצות המזרח בתרבות היהודית, ואם מתוך כך שמסעותיו של טריאנוס הביאו לכך שהצבא הרומי התרכז באזור המזרח, והנוכחות הצבאית הרומאית במקומות רבים באימפריה הייתה דלה, נראה היה ליהודי התפוצות כי שעת הכושר ההיסטורית להתחיל במרידתם הגיעה. נראה כי מכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, יכולה להביא לנזק ממשי, ואולי גם להביא להישגים אל מול רומא, כמו גם להישגים במלחמה האתנית בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות.

אף כאן ראוי לבחון את האירועים בפרופורציונליות ההיסטורית: ראשית - הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף ביותר; שנית - יכולתם של יהודים לאתר את מקורות החולשה של הצבא הרומי אף היא מוגזמת; שלישית - תיזמון גלובלי-אפוקליפטי הינו מופרז; רביעית - הסיבות להתנהלות מגמה מרדנית שונות מתפוצה לתפוצה; חמישית - רק מהלך רומי אנטי-יהודי, אימפריאלי בנקודת זמן מסוימת, עלול היה לעורר גל מרדני יהודי אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לאי קפריסין.

מהלכו של המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות שונים, המשקפים ברובם את הצד הלא-יהודי של המלחמה, מספרים לנו על מהלכו של המרד. ההיסטוריונים דיו קסיוס[1] ואוסביוס מקיסריה[2], כמו גם ההיסטוריה אוגוסטה[3] וסופרים נוספים כהירונימוס, ארטמידורוס[4], פאולוס אורוסיוס[5] וגאורגיוס סינקלוס, מתארים את המרד ואת נסיבותיו. המקורות היהודיים (המשנה, התלמוד והמדרשים) מזכירים את המרד, אך באופן עקיף.

קיריני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, בלוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. בראש המורדים עמד אדם אשר דיו קסיוס מכנה אותו אנדריאס ואחרים לוּקוּאַס או לומפסואס.

דיו קסיוס מספק תיאורי זוועה לחמת הזעם שבה נהגו היהודים כלפי הרומאים והיוונים בעריהם - אכלו את בשר אויביהם, עשו חגורות ממעיהם, משחו עצמם בדמם ולבשו את עורם. את רבים מהם ניסרו לשניים, מהראש ומטה, את האחרים נתנו לחיות פרא או הכריחו להלחם כגלדיאטורים. מספר האבידות הוערך על ידו ב-220 אלף איש.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורדים המשיכו מלוב מזרחה, למצרים. על פי אוסביוס, בשנתו השנייה של המרד (116), בזמן שלטענתו אדם בשם לוּפּוּס היה מושל מצרים, התגלגלו האירועים למלחמה גדולה. בהתקפה הראשונה ניצחו היהודים את היוונים, שנמלטו ומצאו מקלט באלכסנדריה.

תיאור הקניבליות של דיו קסיוס, גם אם ניזון משמועות המושפעות מדמוניזציה של האויב היהודי, משקף חרדה עמוקה שבאה לידי ביטוי גם בפפירוסים שנמצאו. במכתב מתקופת המלחמה, כתבה אודיימוניס לבעלה אפולוניוס: "ברצון האלים ובייחוד הרמס הבלתי מנוצח, מי יתן ולא יִצְלוּ אותך"[6].

היוונים המובסים כלאו באלכסנדריה את היהודים שהיו בעיר וטבחו בם, בזמן שהמורדים היהודים מקירני המשיכו לפשוט על מחוזותיה של מצרים, תחת הנהגתו של "המלך שלהם", לוּקוּאַס.

פפירוס נוסף מאשר את ניצחון היהודים על תושבי מחוז הרמופוליס: "התקווה האחת והתוחלת היחידה שנותרה הייתה המתקפה של הכפריים שלנו, המקובצים מן הנומוס (=מחוז), על היהודים מחללי־הקודש. ואולם תוצאת הפעולה הייתה הפוכה, שכן ביום העשרים (?) נכנסו אנשינו לקרב, ידם הייתה על התחתונה ורבים מהם נטבחו [...] אבל עתה קיבלנו מכמה אנשים שהגיעו מן [...] את הידיעה, כי לגיון אחד של רוטיליוס הגיע לממפיס ביום העשרים ושניים ומצפים לו."[6]

לדיכוי המרד שלח הקיסר את המצביא קווינטוס מרקיוס טורבו, בלווית כוח רגלי, ימי וגם פרשים. המלחמה נמשכה זמן רב וכללה קרבות רבים ובסופה נהרגו אלפי יהודים מקירני, כמו גם יהודים ממצרים שהצטרפו אליהם.

העדויות הארכאולוגיות, הפפירולוגיות והספרותיות מצביעות אכן על התנהלות של תנועת מרדנות והתקוממות משמעותית ביותר באותן פרובינקיות: קיריני ומצרים. התיאורים המזוויעים והחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה - שגם עולה מאוצר הממצאים הארכאולוגיים - מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד. ההרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה, מלמד על עוצמת האלימות, אך גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, כמו גם על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות אידאלי והתנהלות קרבות מצור הדדיים.

בהקשר זה מספר התלמוד הירושלמי[7]:

"תני (שנה, ציין) אמר רבי יודה: 'כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (השער הכפול של הסטואה, שדרת העמודים) של אלכסנדריאה (מבנה בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים) גדולה ... ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם ... ומי החריבה? טרוגיינוס (שיבוש שמו של טריאנוס) הרשע' ...".

טקסט זה מסתיים באמירה "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד", המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות. תמונת מצב זו, בציוריות דרמטית של הדלתא של הנילוס הרוויה בדמם של יהודים[דרוש מקור], חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים[8] כדי ללמד על עוצמת החורבן, ומתוכו על ממדי המרידה.

קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי דיו קסיוס, בנוסף לאירועים במצרים, התקוממו גם יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון. העיר סלמיס הוחרבה[9] ו-240 אלף איש נהרגו. מסיבה זאת נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, וגם אם יהודי מושלך לחופי האי על ידי רוח סערה, הוא מוצא להורג. בין מדכאי המרד היהודי בקפריסין היה לוסיוס קווייטוס, שנשלח על ידי טריאנוס.

מסופוטמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופוטמיה נכבשה על ידי הצבא הרומאי זמן לא רב לפני המרד. על פי אוסביוס, חשש הקיסר מפני התנפלות יהודית נוספת, הפעם של יהודי מסופוטמיה על שכניהם, ושלח את לוסיוס קווייטוס לפנות אותם מהפרובינקיה החדשה. בעקבות הצלחתו (ולאחר הרג נוסף של יהודים רבים במסופוטמיה) מונה על ידי טריאנוס למושל יהודה.

נושא המרידה היהודית במסופוטמיה הוא בעייתי[דרושה הבהרה] מהסיבות הבאות:

  • גורמיה שונים ובראשם מאבק בצבא הרומאי הפולש.
  • חלק מהטקסטים כלל לא מדבר על מרידה, אלא על "פעולת מנע" רומית, שתמציתה - תקיפת היהודים מתוך חשש שיצטרפו למקומיים.
  • מוקד התיישבותם של יהודי בבל היה רחוק מאוד מזירת הקרבות, מה שמעלה התלבטות משמעותית לעצם ההתערבות היהודית במרידה.

תוצאות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. המרד היה ליהודי התפוצות, מה שהמרד הגדול ומרד בר כוכבא היו ליהודי ארץ ישראל. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. בפפירוס שנכתב באוקסירינכוס במצרים יותר מ-80 שנה לאחר המרד, מצוין "שאף עתה חוגגים הם מדי שנה בשנה את יום הניצחון" (על היהודים)[6]. גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.

ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טריאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות, וביצורם.

ככל שהייתה הדת היהודית צד למאבק עולמי בין דתות, אורחות חיים ואורחות מחשבה, הרי שהמרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה. רבים המירו את דתם, וייתכן שרבים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני, ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעון אפלבאום, יהודים ויוונים בקירני הקדומה, מוסד ביאליק. ירושלים, 1969.
  • צבי גרץ, דברי ימי ישראל, הוצאת יזרעאל, 1955.
  • אוריאל רפופורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
  • דוד רוקח (עורך), מרידות היהודים בימי טראיאנוס 115-117 לספה"נ, ירושלים תשל"ח
  • מרינה פוצ'י, המרד בימי טריאנוס, ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים 1994, עמ' 86-109.
  • Pucci Ben-Zeev M, Diaspora Judaism in Turmoil 116/117 CE, Leuven 2005
  • Miriam Pucci Ben Zeev, The Uprisings in the Jewish Diaspora (116-117 CE), in: The Cambridge History of the Jewish People, vol. 4, ed. Steven Katz, Cambridge, 2006, pp. 93-104

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 68, פרק 32, סעיפים 1-3.
    .Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 385-389
  2. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 4, פרק 2.
  3. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, פרק 5, סעיף 2.
  4. ^ Artemidorus, Onirocritica, IV, 24.
  5. ^ אורוסיוס, היסטוריה נגד הפגאנים, ספר 7, פרק 12.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 האוניברסיטה הפתוחה, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, יחידות 8-9, כרך 4, עמ' 110-111 (תרגם דוד רוקח).
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דף כג, ע"א).
  8. ^ כגון תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'.
  9. ^ גאורגיוס סינקלוס, כרונוגרפיה, א, 348.