דיטה פאסטורי-בארטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דיטה פאסטורי-בארטוקהונגרית: Ditta Pásztory-Bartók;‏ 31 באוקטובר 1903 - 24 בנובמבר 1982) הייתה פסנתרנית יהודיה-הונגריה ואשתו השנייה של המלחין בלה בארטוק, שהקדיש לה רבות מיצירותיו, בהם "מחוץ לבית" והקונצ'רטו לפסנתר מס' 3.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדית (דיטה) פאסטורי נולדה ברימאסומבאט שבאוסטרו-הונגריה (כיום רימאוְוְסקָה שוֹבּוֹטָה, סלובקיה) ב-1903, בתם של מורה לפסנתר ומורה בבית ספר תיכון. דיטה למדה נגינה בפסנתר בקונסרבטוריון של בודפשט, קיבלה תעודת סיום בשנת 1921 וכעבור שנה המשיכה את לימודיה באקדמיה המלכותית למוזיקה, שם הייתה תלמידה פרטית של בלה בארטוק.

בארטוק התגרש מאשתו מרטה זיגלר (1967-1893) ביוני 1923. הייתה לו משיכה מובהקת לנערות ונשים צעירות ממנו בהרבה. מרטה הייתה רק בת 16 כשנישאה לו בשנת 1909, והוא היה בן 28. במקרה של דיטה, היא הייתה בת 19 והוא בן 43. באחד הימים ליווה אותה הביתה אחרי שיעור נגינה וללא הכנה מוקדמת, הציע לה נישואים ונתן לה שלושה ימים לשיקול דעת לפני שתגיע להחלטה. עד אז, נשמר ביניהם בקפדנות קשר של מורה ותלמידה בלבד. היא נענתה לו, ולאחר קבלת רישיון מיוחד, נישאו כעבור שבוע, באוגוסט 1923.[1]

ב-1924 ילדה דיטה את פטר בארטוק, בנה היחיד אך בנו השני של בעלה. מרטה זיגלר ילדה את בלה בארטוק השלישי ב-22 באוגוסט 1910, שנה לאחר נישואיהם.

דיטה חלתה ובמשך תקופה מסוימת עברה טיפולים בבתי מרפא בדבוס, שווייץ, ובבוקרשט שברומניה.

בשנת 1926 הקדיש בארטוק את הסוויטה שלו "מחוץ לבית: לדיטה.[2]

דיטה נטשה את קריירת הסולנית שלה, אך בהמשך עודד אותה בעלה לנגן עמו יצירות לפסנתר בארבע ידיים. יחד עם נגני כלי ההקשה סול גודמן והנרי דנק, ביצעו בלה ודיטה פאסטורי-בארטוק לראשונה את הסונאטה של בארטוק לשני פסנתרים וכלי הקשה ב-16 בינואר 1938, בקונצרט היובל של האגודה הבינלאומית למוזיקה עכשווית (ISCAM) בבזל, שווייץ.

בני הזוג המשיכו להופיע בקונצרטים לארבע ידיים ולשני פסנתרים ברחבי אירופה. ב-1940 ערך בארטוק עיבוד לשני פסנתרים לשבעה מן הקטעים ב"מיקרוקוסמוס" שלו, להרחיב את הרפרטואר שלו ושל דיטה.[3] באותה שנה היגרו לארצות הברית כדי להימלט מן המשטר הנאצי, מחמת יהדותה של דיטה. הקונצרט האחרון שלהם התקיים בבודפשט ב-8 באוקטובר 1940. ב-29 או ב-30 באוקטובר הגיעו לניו יורק.[4]

חייהם באמריקה התאפיינו בקשיים כספיים, בידוד תרבותי וחברתי וחסך אמנותי. בניגוד לבלה, ששלט באנגלית, גרמנית, רוסית ועוד, דיטה לא דיברה ולא הבינה אנגלית ונאלצה לסמוך על התרגום של בעלה. המוזיקה של בארטוק לא זכתה לביצוע בתזמורות או בהרכבים קאמריים, ולהופעותיו עם דיטה כצמד פסנתרנים כמעט לא היה ביקוש. בתקופה זו לקה בלה בארטוק בלוקמיה, אף כי טבעו האמיתי של מצבו לא הובא מעולם לידיעתו.

בן-ארצו של בארטוק, פריץ ריינר, היה אחד מתומכיו המעטים, ובעידודו ותחת שרביטו, ניגנו בארטוק ודיטה את ביצוע הבכורה של הקונצ'רטו לשני פסנתרים, הגרסה התזמורתית של הסונאטה לשני פסנתרים וכלי הקשה, ב-31 בינואר 1943 בקרנגי הול, עם הפילהרמונית של ניו יורק. הייתה זו הפעם האחרונה שבארטוק ניגן לפני קהל.

בארטוק היה עדיין חולה אבל נראה שהתאושש אחרי שקיבל כמה הזמנות: מסרגיי קוסביצקי לקונצ'רטו לתזמורת (אוגוסט-אוקטובר 1943), מיהודי מנוחין לסונאטה לכינור סולו (נובמבר 1943-מרץ 1944), ומוויליאם פרימרוז לקונצ'רטו לוויולה. הוא אף עלה לא מעט במשקל והתלונן, שהוע עומד להתפוצץ. הוא החליט גם לחבר קונצ'רטו שלישי לפסנתר כמתנת הפתעה לדיטה, שעמדה לחגוג את יום הולדתה ה-42 בסוף אוקטובר 1945. אבל התאוששותו הייתה אשליה, והוא מת בניו יורק ב-26 בספטמבר 1945. הוא הספיק לסיים את הפרטיטורה של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 פרט ל-17 התיבות, אך השאיר הוראות מוצפנות, שטיבור שרלי יכול היה להיעזר בהן להשלמת היצירה. הקונצ'רטו לוויולה היה בשלבי טיוטה בלבד, רחוק הרבה יותר מסיום, אבל גם חלקי הטיוטה שלו צורפו יחדיו ותוזמרו בידי שרלי.

בכבוד לנגן בביצוע בכורה את הקונצ'רטו השלישי לפסנתר בפברואר 1946 זכה ג'רג' שאנדור, אבל דיטה פאסטרי-בארטוק ביצעה והקליטה אותו לאחר זמן עם הפילהרמונית של וינה בניצוח טיבור שרלי, בשנת 1964.

לאחר מות בארטוק, חזרה דיטה בשנת 1946 לבודפשט, שם נשארה עד סוף ימיה והקדישה את חייה להנצחת זכר בעלה. היא הופיעה בקונצרטים של יצירותיו, לעיתים קרובות עם ארז'בט טוסה. כמו כן הקליטה כמה קטעים מתוך "מיקרוקוסמוס".

דיטה פאסטורי-בארטוק האריכה ימים אחרי בעלה ב-37 שנים ומתה בבודפשט בשנת 1982, בת 79. יובל המאה לבלה בארטוק נחוג שנה קודם לכן. היא קבורה לצדו בבודפשט.

פרס בלה בארטוק-דיטה פאסטורי קרוי על שמם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]