דינו ליפאטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דינו ליפאטי

דינו ליפאטירומנית: Dinu Lipatti;‏ 19 במרץ 1917 - 2 בדצמבר 1950) היה פסנתרן ומלחין רומני שהקריירה שלו באה אל סיומה הטראגי עם מותו מלימפומת הודג'קין בגיל 33. על אף הקריירה הקצרה שלו ומורשת הקלטות קטנה יחסית, ליפאטי נחשב לאחד הפסנתרנים המעולים של המאה ה-20.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליפאטי נולד בבוקרשט למשפחה מוזיקלית: אביו היה כנר, אמו פסנתרנית וסנדקו היה הכנר והמלחין ג'ורג'ה אנסקו. הוא למד בבית הספר התיכון על שם גאורגה לאזר והגיע למקום השני בתחרות הפסנתר הבינלאומית בווינה בשנת 1934. אלפרד קורטו, שסבר כי ליפאטי היה המועמד הראוי לפרס הראשון, פרש במחאה מחבר השופטים. בשנים הבאות למד ליפאטי בפריז אצל קורטו, נדיה בולאנז'ה (שעמה הקליט כמה מן הוואלסים של ברהמס, אופוס 39), פול דיקא (הלחנה) ושרל מינש (ניצוח).

הקריירה של ליפאטי הושפעה ממלחמת העולם השנייה. לאחר פרוץ המלחמה הוא המשיך אמנם להופיע בקונצרטים ברחבי אירופה, גם בשטחים תחת הכיבוש הנאצי, אך בסופו של דבר נמלט מרומניה מולדתו בשנת 1943 והשתקע עם אשתו בז'נבה שבשווייץ הנייטרלית, שם התמנה לפרופסור לפסנתר בקונסרבטוריון. באותה עת התגלו הסימנים הראשונים למחלתו. הרופאים היססו בתחילה, אך ב-1947 אובחנה אצלו לימפומת הודג'קין[1]. כתוצאה מכך, פחתה תדירות הופעותיו במידה ניכרת אחרי המלחמה.

ליפאטי ניגן ברסיטל האחרון שלו, שגם הוקלט, ב-16 בספטמבר 1950 בבזאנסון. על אף מחלתו הקשה, הגיש ביצועים שאין דומה להם לפרטיטה בסי במול מז'ור של באך, הסונאטה בלה מינור של מוצרט, האימפרומפטו בסול במול מז'ור ובמי במול מז'ור של שוברט ושלושה-עשר מארבעה-עשר הוואלסים של שופן. הוא ויתר על מספר 2, שהיה תשוש מכדי לנגנו; תחת זאת הציע את העיבוד של מיירה הס לכוראל Jesu, Joy of Man's Desiring של באך. הוא מת פחות משלושה חודשים אחרי הרסיטל. ליפאטי קבור בבית הקברות שן-בור לצד אשתו מאדלן, מורה נודעת לפסנתר.

רפרטואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגינתו של ליפאטי הגיעה לדרגות הגבוהות ביותר של יושרה ושל טכניקה פסנתרנית, ששירתה אותו בחיפוש אחר שלמות מוזיקלית. הוא נודע בעיקר בפרשנויותיו לשופן, מוצרט ובאך, אך הקליט גם את "אלבוראדו דל גרציוזו" של רוול, יצירות משל ליסט וג'ורג'ה אנסקו וקונצ'רטו לפסנתר של שומאן ושל גריג. תקליט הוואלסים של שופן בביצועו יוצא שוב ושוב למכירה מאז הפקתו וחובבי מוזיקה רבים מבכרים אותו על פני הקלטות אחרות.

ליפאטי לא הקליט מעולם שום יצירה משל בטהובן. הנחה נפוצה אך שגויה היא, שליפאטי לא ביצע מוזיקה של בטהובן עד מועד מאוחר בקריירה שלו, אך למעשה ניגן ליפאטי פעמיים את קונצ'רטו הקיסר בעונת 1940 - 1941 בבוקרשט והתכונן להקליט אותו לחברת EMI בשנת 1949. מזכר פנימי של וולטר לג, מפיק התקליטים של ליפאטי, מ-23 בפברואר 1948 קובע, כי "ליפאטי גמר אומר להקליט קונצ'רטו של בטהובן בשנת 1949" ונוקב בשם "קונצ'רטו הקיסר", הואיל וליפאטי כבר ביצע אותו. כמו כן, סונאטת ולדשטיין של בטהובן הייתה פריט קבוע ברפרטואר של ליפאטי מאז 1936.

הקלטה של הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של שופן, שיצאה במקור בשמו של ליפאטי, שהוקלטה בהופעה חיה בשווייץ במאי 1948, התגלתה כביצוע אחר לגמרי - ב-1981 התברר, שהסולנית בהקלטה זו הייתה למעשה פסנתרנית פולנייה, גם היא תלמידה של אלפרד קורטו, בשם האלינה צ'רני-סטפנסקה (הזוכה בתחרות שופן הרביעית), עם הפילהרמונית הצ'כית בניצוח וצלאב סמטאצ'ק. עם זאת, במועד מאוחר יותר נמצאה הקלטה אותנטית של ליפאטי לקונצ'רטו של שופן[2].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליטה, היופי והכנות של הקלטותיו ממשיכים לחלוק מהשראתם ולרומם את רוחם של פסנתרנים וחובבי מוזיקה בעולם כולו. נוסף להישגיו הגדולים בפסנתר, היה ליפאטי גם מלחין, שכתב בסגנון נאו-קלאסי, שניכרו בו השפעות צרפתיות ורומניות. לאחר מותו, בשנת 1997, התקבל כחבר לאקדמיה הרומנית.

הקלטות חשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]