דן בר-און

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דן בר-און
אין תמונה חופשית
לידה 1938
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בספטמבר 2008 (בגיל 70 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל
השכלה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פסיכולוג ופרופסור למדעי ההתנהגות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דן בר-און (1938 - 4 בספטמבר 2008) היה פסיכולוג ישראלי ופרופסור למדעי ההתנהגות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של בר-און היו יהודים גרמנים שברחו עם עליית הנאצים לשלטון והגיעו לישראל בשנת 1933. אביו היה רופא שעלה מהמבורג. בר-און נולד בחיפה בשנת 1938. המשפחה גרה במושבה הגרמנית בעיר. שם משפחתו המקורי היה ברונו, אולם השם עוברת לבר-און. הוא למד בבית הספר הריאלי, עבר בגיל 16 לבית הספר החקלאי כדורי והפך לחבר בקיבוץ רביבים, שם התגורר במשך 25 שנה. בשנת 1957 התגייס לצבא ההגנה לישראל ושירת בנח"ל.

לאחר השירות הצבאי חזר לקיבוץ. בשנים 1967 עד 1969 היה אחראי על המטע ועל עצי הפרי, כמו כן עסק בחינוך והיה גם מזכיר הקיבוץ. בשנת 1972 החל ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה במחזור הראשון של אוניברסיטת בן-גוריון במחלקה למדעי ההתנהגות. את התואר השני השלים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1975 ושם סיים בשנת 1981 גם את הדוקטורט, בהנחיית פרופסור זאב קליין. בשנים 1975–1976 היה פסיכולוג צבאי. בשנת 1977 החל ללמד במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון, ובשנת 1995 קיבל מעמד של פרופסור חבר. בין השנים 1993 ל-1995 ובין 2003 לבין 2005 שימש כראש המחלקה לפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות.

תחום מחקרו העיקרי היה היחסים והקשר בין הורים שתפסו עמדות בכירות במשטר הנאצי לילדיהם. בר-און טיפל בניצולי שואה ובאנשים שקשורים לעימות הישראלי-הפלסטיני. בנוסף עבד כפסיכולוג קליני וטיפל בניצולי שואה ובילדיהם. בשנת 1998, הקים בר-און עם פרופ' סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם את PRIME, מכון ישראלי-פלסטיני למחקרי שלום. ב-2009 יצא הספר של בר-און ועדואן, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", המציג את גישת הנרטיב הדואלי.

נישואיו הראשונים היו לנילי, שהייתה אם לילדיו יערה, אורן ושני. לאחר שהתגרש התחתן בשנית, עם תמי, ד"ר לחינוך לעבודה סוציאלית, שילדה את בנם המשותף הרן.

דן בר-און נפטר ב-4 בספטמבר 2008 לאחר מאבק ממושך עם מחלת הסרטן ונקבר בקיבוץ רביבים. ב-2009 נערך יום עיון לזכרו, בנושא "הכרה ודיאלוג" באוניברסיטת בן-גוריון.

על עבודתו זכה במספר פרסים: בשנת 2001 זכה בפרס אלכסנדר לנגר ביחד עם סמי עדואן, וקיבל את עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מידי נשיא גרמניה. בשנת 2003 הוענק לו פרס אריך מריה רמרק לשלום, ביחד עם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, ובשנת 2005 קיבל את פרס ויקטור גולדברג לשלום במזרח התיכון ביחד עם סמי עדואן.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "בין פחד לתקוה: סיפורי חיים של חמש משפחות ניצולי שואה, שלושה דורות במשפחה" (1994)
  • "מורשת השתיקה: שיחות עם ילדי הרייך השלישי" (1997)
  • "על 'האחרים' בתוכנו: תמורות בזהות הישראלית מנקודת מבט פסיכולוגית-חברתית" (2005)
  • "ספר את חייך: יצירת דיאלוג בין יהודים וגרמנים, ישראלים ופלסטינים" (2006).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]