האניה ינגיהארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האניה ינגיהארה
Hanya Yanagihara
אין תמונה חופשית
לידה 20 בספטמבר 1974 (בת 45)
לוס אנג'לס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחברת רומנים, עיתונאית, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סמית' קולג', מסצ'וסטס
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי רומן ריאליסטי
נושאי כתיבה התמודדות עם זיכרון, התעללות בילדים, התעללות מינית, קשרים חברתיים
יצירות בולטות חיים קטנים (2015)
האנשים בעצים (2013)
שנות פעילות 2008 - הווה
הושפעה מ ג'ון באנוויל, קאזואו אישיגורו, הילרי מנטל[1]
פרסים והוקרה פרס מגזין קירקוס לרומן הטוב ביותר (2015)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האניה ינגיהארהאנגלית: Hanya Yanagihara; נולדה ב-20 בספטמבר 1974) היא סופרת ועורכת אמריקאית שזכתה לפרסום עם הצלחתו של ספרה השני חיים קטנים אשר יצא לאור ב-2015. ינגיהארה גדלה בעיקר בהונולולו, הוואי[1], והחל מ-2017 היא העורכת הראשית של טי:מגזין הסטייל של הניו-יורק טיימס שמתעסק בעיצוב, אופנה וטיולים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינגיהארה נולדה בלוס אנג'לס. אביה, רונלד ינגיהארה, דור רביעי למשפחה הוואית, הוא אונקולוג והמטולוג, ואמא הגיעה מסיאול. בילדותה, המשפחה עברה הרבה בעקבות עבודתו של אביה כחוקר להוואי, מרילנד, קליפורניה, וטקסס[1].

ינגיהארה למדה בתיכון פונאו בהוואי[2] ומתגוררת בניו-יורק החל משנת 1995.

לטענתה העובדה שגדלה בנדודים ועברה להתגורר בניו-יורק השפיעה על כתיבתה: "(...) כילדה אהבתי לנדוד ממקום למקום. רק אחר כך הבנתי שזאת דרך מאוד ייחודית, ולאו דווקא חיובית, להעביר ילדות (...). עם זאת, זה לימד אותי שהרעיון של בית פיזי הרבה פחות חשוב מהקשרים החברתיים שאתה יוצר. זה גם איפשר לי לראות את אמריקה כמו שהיא. זה איפשר לי להבין טוב יותר את הניגוד שיש באמריקה. זאת מדינה גדולה כל כך שאתה לא באמת מסוגל להבין אותה עד שאתה נוסע בה"[3].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995, לאחר שסיימה את לימודיה בסמית' קולג' במסצ'וסטס, עברה ינגיהארה להתגורר בניו-יורק, שם עבדה במשך מספר שנים בתחום יחסי הציבור[4]. בין היתר עבדה בתעשיית הספרים כעוזרת מכירות ב"בלנטיין", חברת בת של הוצאת רנדום האוס[1].

לאחר שפרסמה את ספרה השני, חיים קטנים, שזכה לשבחים והפך להיות רב-מכר, אמרה ינגיהארה כי לאנשים בתעשיית ההוצאה לאור קשה היה להבין איך היא לוקחת עבודה במשרה מלאה כעורכת הראשית של מגזין טי. היא תיארה את עולם המולו"ת כ"קהילה פרובינציאלית, פחות או יותר סנובית כמו תעשיית האופנה (...) קיבלתי הערות בוטות כמו למשל: "או, מעולם לא ידעתי שיש שם [במגין טי] בכלל מילים ששווה לקרוא".

בעבר היא כתבה והייתה עורכת של כתב העת קונדה נאסט טראבלר, ועזבה את המשרה הזו בשנת 2015 כשקיבלה את תפקיד סגנית העורך במגזין טי. יאנגיהארה אמרה על עבודתה כעורכת מגזין לצד כתיבת פרוזה בזמנה הפנוי: "אף פעם לא עשיתי את זה בשום דרך אחרת"[5].

ספרה הראשון, האנשים על העצים, זכה לשבחים והוכתר כאחד הרומנים הטובים ביותר לשנת 2013. הספר מבוסס על סיפור חייו האמיתי של הוירולוג דניאל קרלטון גאידושק[4].

ספרה השני, חיים קטנים, ראה אור באנגלית במרץ 2015, וקיבל בעיקר ביקורות חיוביות[6]. הספר היה מועמד לפרס מאן בוקר ברשימה הקצרה[7] ובשנת 2015 זכה בפרס Kirkus לספרות פרוזה[8].

יאנגיהארה גם הייתה אחת המועמדות הסופיות בתחום הפרוזה לפרס הספרים הלאומי בשנת 2015. הספר חיים קטנים הפתיע והצליח גם במכירות, בניגוד לתחזיות המוקדמות של עורכת הספר ושל יאנגיהרה עצמה, שחששו כי הספר לא יימכר היטב[9]. הספר גם זכה לשבחי הביקורות וגם לשבחי הקוראים; במאי 2018 היו לספר יותר מ 110,000 ביקורות חיוביות באתר Goodreads, והציון הממוצע שלו בדירוג עמד על 4.28 מתוך חמש[10].

בין שלל הביקורות החיוביות הספר זכה לביקורת שלילית בולטת בכתב העת The New York Review of Books מאת מבקר הספרות דניאל מנדלסון. הוא ביקר בחריפות את טכניקת הכתיבה של חיים קטנים, את תיאורי האלימות, שמנדלסון מצא אותם מיותרים מבחינה אתית ואסתטית, ואת העמדה המוצגת בספר ביחס לייצוג של סגנון חיים הומוסקסואלי על ידי מחברת שהיא בחזקת הטרוסקסואלית[11].

ג'ראלד הווארד, עורך הספר, הגיב על הביקורת החריפה של מנדלסון, ולא התייחס לכך שמנדלסון לא אהב את הספר אלא ל"רמיזה שלו לכך שלמחברת יש דרך כלשהי להכניס את הקוראים למצב של רחמים ואימה, עצב וחמלה" והרמיזה שלו לכך שהספר מיועד רק ל"סטודנטים באוניברסיטאות ולאלו שסיימו רק לאחרונה את לימודיהם שטופחו על ידי תרבות אוניברסיטאית מתירנית עד כדי כך שהם רואים את עצמם לא כסוכנים של חייהם אלא כקורבנות פוטנציאליים". בטענה לכך הגיב מנדלסון שהווארד צריך היה "להטיל פיקוח מחמיר על הסופרת בעת עריכת הספר באותה מידה בה הוא מפקח על מבקרי הספר"[12][13].

המחברת מתארת את המיטב בתהליך כתיבת הספר: "מפואר כמו גלישה; זה הרגיש כמו להיסחף על גבי משהו שלא היה לי מספיק כוח לעלות עליו אבל היה לי מזל להיסחף איתו, גם אם רק לרגע. ברגעים הקשים ביותר, הרגשתי שאני, באיזשהו אופן, מאבדת בעלות על הספר. באופן מוזר זה הרגיש כמו אחד האנשים שמאמצים גור אריות או נמרים כשהוא עדיין קטן ואפשר לשלוט בו, ואז להתבונן בו כשהוא גדל במורת רוח ויראה כשבתור בוגר, הגור מתהפך על הבעלים שלו"[14].

ינגיהארה אומרת שבילדותה אביה הנחה אותה לקרוא מיצירתיהם של פיליפ רות, ושם "סופרים בריטים מעידן מסויים", כמו למשל אניטה ברוקנר, אייריס מרדוק וברברה פים. על פים וברוקנר היא אמרה: "יש חשש למלאכה שלסופרים הגברים מהדור הזה לא היה, חשבון נפש מטאפיזי של מה בעצם זה עושה עבור העולם"[5]. היא אמרה שהסופרים בני זמננו שהיא מעריכה ביותר הם הילרי מנטל, קאזואו אישיגורו וג'ון באנוויל[14].

עבודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר ראה אור בעברית בספטמבר 2018 (הוצאת כנרת) תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן.

העלילה מתארת את סיפורם של ארבעה חברים ללימודים בקולג' קטן במסצ'וסטס שעוברים לניו יורק כדי להתחיל את מסלול חייהם: וילֶם טוב הלב ויפה התואר השואף להיות שחקן; גֵ'יי־בּי השנון ולעיתים אכזרי שחולם להיות אמן; מלקולם, ארכיטקט מתוסכל במשרד יוקרתי; וג'וּד החידתי והמופנם שהופך להיות מרכז הכובד של החבורה. העלילה מתארת את היחסים בין ארבעת החברים לאורך השנים. בבסיס הקשר המרובע עומד ג'וד, שלאחר כמה שנות היכרות איתם הוא עורך דין צמרת מצליח, אך בנפשו אדם שבור שנפשו וגופו מצולקים בעקבות ילדוּת טראומטית[15].

עלילת הספר מתארת מסע של רופא צעיר ואנתרופולוג בשנת 1950 במסגרת משלחת לאי נידח במיקרונזיה בחיפוש אחר שבט אבוד. הם מצליחים ומוצאים לא רק את השבט הזה, אלא גם קבוצה של שוכני יער שהם מכנים"החולמים", שמתברר שהם בעלי תוחלת חיים ארוכה באופן יוצא דופן, אך הם הולכים ונהיים סניליים יותר ויותר בהדרגה. פרינה חושב שהסיבה לתוחלת החיים הנדירה הזו היא צב נדיר. הוא הורג את אחד הצבים ומבריח מבשרו בחזרה איתו לארה"ב. הוא מוכיח מדעית את התזה שלו, מרוויח תהילה עולמית ופרס נובל, אך עד מהרה הוא מגלה שיש לכך מחיר כבד[16].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Ilana Masad, ‘I Wouldn’tve Had a Biography at All’: The Millions Interviews Hanya Yanagihara מתוך מגזין themillions.com ה-5 באוגוסט 2015
  2. ^ James Kidd, Maverick in a Pacific Tempest: Hanya Yanagihara on being a first-novel sensation מעיתון אינדפנדנט, ה-5 בינואר 2014
  3. ^ עורכת מגזין הסטייל של "ניו יורק טיימס" עונה לכל אלה שטענו שרב המכר שלה עצוב, www.haaretz.co.il (בעברית)
  4. ^ 4.0 4.1 Alexander Nazaryan On 03/19/15 at 11:33 AM EDT, Author Hanya Yanagihara's Not-So-Little Life, Newsweek, ‏2015-03-19 (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 Brockes, Emma (22 באפריל 2018). "Hanya Yanagihara: influential magazine editor by day, best-selling author by night". The Observer (באנגלית). ISSN 0029-7712. בדיקה אחרונה ב-6 באוקטובר 2019. 
  6. ^ Sam Sacks, Fiction Chronicle: Jude the Obscure, WSJ (בAmerican English)
  7. ^ "חיים קטנים": במפתיע, הקיצוניות של הזוועה לא מבריחה את הקוראים, www.haaretz.co.il (בעברית)
  8. ^ 2015 Finalists, Kirkus Reviews (באנגלית)
  9. ^ Jennifer Maloney, How ‘A Little Life’ Became a Sleeper Hit, WSJ (בAmerican English)
  10. ^ A Little Life, www.goodreads.com
  11. ^ Mendelsohn, Daniel (3 בדצמבר 2015). "A Striptease Among Pals" (באנגלית). ISSN 0028-7504. בדיקה אחרונה ב-6 באוקטובר 2019. 
  12. ^ Mendelsohn, Daniel; Howard, Gerald (17 בדצמבר 2015). "‘Too Hard…To Take’" (באנגלית). ISSN 0028-7504. בדיקה אחרונה ב-6 באוקטובר 2019. 
  13. ^ Flood, Alison (2 בדצמבר 2015). "Debate erupts as Hanya Yanagihara's editor takes on critic over bad review of A Little Life". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-6 באוקטובר 2019. 
  14. ^ 14.0 14.1 'I Wouldn'tve Had a Biography at All': The Millions Interviews Hanya Yanagihara, The Millions, ‏2015-08-05 (בAmerican English)
  15. ^ חיים קטנים - האניה ינגיהארה, e-vrit (בעברית)
  16. ^ The People in the Trees, www.goodreads.com