הילרי מנטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיים הילרי מרי מנטל, DBE, FRSLאנגלית: Dame Hilary Mary Mantel; נולדה 6 ביולי 1952) היא סופרת בריטית בשפה האנגלית, שחיברה רומנים היסטוריים, סיפורים קצרים, וזכרונות.[1]

היא זכתה פעמיים בפרס מאן בוקר, ראשית בשנת 2009 על הרומן ההיסטורי וולף הול (Wolf Hall), המתאר את עלייתו של תומאס קרומוול לגדולה בחצר הנרי השמיני מלך אנגליה, ובפעם השנייה בשנת 2012 על הרומן השני בסדרת קרומוול הביאו את הגופות (Bring Up The Bodies). שני הרומנים שימשו כבסיס לסדרת הטלוויזיה "וולף הול". מנטל היא האשה הראשונה שזכתה בפרס פעמיים; גברים שזכו בו פעמיים הם ג'ון מקסוול קוטזי, פיטר קארי, וג'. ג'. פארל (אשר זכה בפעם השנייה לאחר מותו).[2][3] הכרך השלישי בטרילוגיה, The Mirror and the Light, אמור לצאת בשנת 2016.

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנטל נולדה בשם הילרי מרי תומפסון בגלוסופ, דארבישייר, הבכורה בין שלושה ילדים, וגדלה בכפר האדפילד בדארבישייר, שם למדה בבית ספר יסודי קאתולי על שם צ'ארלס הקדוש. הוריה, מרגרט לבית פוסטר והנרי תומפסון, שניהם ממוצא אירי, נולדו באנגליה.[4]

הוריה נפרדו, ומנטל לא ראתה עוד את אביה מאז הייתה בת 11. אמה יצרה זוגיות עם ג'ק מנטל (1932-1995),[5] והם עברו, עם הילדים, לרומילי, צ'שייר, וג'ק הפך לאביה החורג הלא-רשמי של מנטל.[6] היא שינתה את שמה חוקית לשמו של מנטל, אף שלא אומצה רשמית.

מנטל עסקה ברקע המשפחתי שלה, שהנביע חלק גדול מיצירתה, בממואר שפרסמה בשנת 2003, בשם Giving Up the Ghost. היא חדלה מאמונתה הדתית בגיל 12, ולדבריה הדבר הותיר בה חותם:

הקלישאה האמיתית, תחושת האשמה. את גדלה מאמינה שאת רעה וטועה. ואצלי, מכיוון שהתייחסתי למה שנאמר לי ברצינות רבה, נוצר הרגל חזק מאוד של התבוננות פנימה ושל בחינה עצמית, ואני מחמירה עם עצמי מאוד. לכן שום דבר אף פעם לא היה מספיק טוב. זה משול להצבת שוטר, ולא סתם שוטר, אלא שוטר שכל הזמן משנה את החוקים.

איידה אדמאריאם, "I accumulated an anger that would rip a roof off", באתר הגרדיאן, 12 בספטמבר 2009

היא למדה במנזר האריטאון ברומילי. בשנת 1970, החלה לימודי משפטים בלונדון סקול אוף אקונומיקס.[1] היא עברה לאוניברסיטת שפילד והשלימה תואר ראשון במשפטים בשנת 1973. בימי לימודיה הייתה סוציאליסטית.[4]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיה, עבדה מנטל במחלקת העבודה הסוציאלית של בית חולים גריאטרי, ואחר כך כזבנית בחנות כלבו.

בשנת 1972 נישאה לגאולוג ג'רלד מקיואן. בשנת 1974 החלה לכתוב רומן על המהפכה הצרפתית, שפורסם לימים בשם A Place of Greater Safety. בשנת 1977 עקרה לבוטסוואנה עם בעלה, וחיה שם חמש שנים.[7]

בהמשך, חיו בני הזוג ארבע שנים בג'דה, בערב הסעודית. לימים פרסמה מנטל ממואר על התקופה בכתב העת London Review of Books. שנים אחר כך סיפרה בראיון שעזיבת ג'דה הייתה "היום המאושר בחיי".[8]

מקיואן חדל לעסוק בגאולוגיה, כדי לנהל את הצד הכספי של הקריירה של מנטל.[9] בשלב מסוים התגרשו, אך נישאו מחדש שנים ספורות לאחר מכן.[10]

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנטל פרסמה רומן ראשון, Every Day is Mother's Day, בשנת 1985, ושנה לאחר מכן, רומן המשך, Vacant Possession. לאחר שובה לאנגליה, שימשה מבקרת קולנוע בשבועון The Spectator בין השנים 1987 ו-1991.[11] בנוסף, פרסמה רשימות ביקורת בכמה עיתונים וכתבי עת באנגליה ובארצות הברית.

בשנת 1988 פרסמה רומן בשם Eight Months on Ghazzah Street, אשר נשען על חוויותיה בערב הסעודית, ובאמצעות תיאור התנגשות ערכים מאיימת בין שכנים בבנין מגורים, בחן את המתחים בין תרבות איסלמית לבין תרבות המערב.

בשנת 1989 פרסמה רומן בשם Fludd, שמתרחש בשנת 1956 בכפר בדוי בצפון אנגליה. הרומן זכה בפרס על שם וויניפרד הולטבי.

בשנת 1992 פרסמה את הרומן A Place of Greater Safety, רומן ארוך שניחן בהקפדה היסטורית, ושעוסק בשלושה מהפכנים, ז'ורז' דנטון, רובספייר, וקאמיל דמולן, מילדותם ועד למותם בטרם עת בימי שלטון הטרור בשנת 1794. הרומן זכה בפרס "ספר השנה" מטעם ה-Sunday Express.

הרומן A Change of Climate‏ (1994), שמתרחש בנורפוק הכפרית, בוחן את חייהם של רלף ואנה אלדרד, המגדלים ארבעה ילדים ומקדישים את חייהם לצדקה.

הרומן ניסוי באהבה (An Experiment in Love‏, 1996, יצא בעברית בשנת 1997, בהוצאת אור עם, בתרגום יעל שינפלד) מתרחש באוניברסיטה בלונדון ב-1970. הוא עוסק בחייהן של שלוש נשים צעירות, שתי חברות ואויבת אחת, בהגיען לאוניברסיטה, ובשאיפות ורצונות של נשים, ואיך הם מסוכלים לא פעם. דמותה של מרגרט תאצ'ר מופיעה ברומן. הרומן זכה בפרס הות'ורנדן.

ספרה הבא, The Giant, O'Brien‏ (1998), מתרחש בשנות השמונים של המאה ה-18, ומבוסס על סיפורו האמיתי של צ'ארלס ברן (או אובריין). הלה הגיע ללונדון כדי להתפרנס מהצגת עצמו לראווה כענק. עצמותיו מוצגות לראווה במוזיאון המכללה המלכותית לרפואה באנגליה. הרומן עוסק באובריין וביריבו, הרופא הסקוטי ג'ון האנטר, ומציג אותם לא כדמויות היסטוריות אלא כיריבים באגדה אלימה, קורבנות הכרחיים של עידן הנאורות. מנטל עיבדה את הספר לתסכית עבור BBC Radio 4.

בשנת 2003 פרסמה מנטל את הממואר Giving Up the Ghost, אשר זכה בפרס "ספר השנה" של ארגון MIND. באותה שנה פרסמה קובץ סיפורים קצרים בשם Learning to Talk. כל הסיפורים עוסקים בילדוּת. בשנת 2005 פרסמה רומן בשם Beyond Black, שעוסק במדיום, שמסתירה מאחורי חזות רגועה ועליזה נפש פצועה מאוד.

בשנת 2009 פרסמה את הרומן וולף הול (Wolf Hall) על יועצו ואיש סודו של הנרי השמיני, תומאס קרומוול. הספר זכה לשבחי הביקורת.[12] הספר זכה בפרס מאן בוקר באותה שנה, והפרס, בסך 50,000 לירה שטרלינג.[13][14] חבר השופטים, בראשות השדרן ג'יימס נוטי, תיאר את הספר כ"הישג סיפורי נדיר".[15]

ספר ההמשך, Bring Up the Bodies, ראה אור באנגלית במאי 2012 וזכה לשבחים. כמו כן זכה בתואר "ספר השנה" מטעם פרס קוסטה לשנת 2012, וכן בפרס מאן בוקר לשנת 2012. מנטל היא האשה הראשונה שזכתה בפרס מאן בוקר יותר מפעם אחת, וכן הבריטית הראשונה שעשתה כן.[16][17]

מנטל עובדת על הרומן השלישי בטרילוגיה, שייקרא The Mirror and the Light.[18][19]

מנטל עובדת אף על ספר עיון קצר שייקרא The Woman Who Died of Robespierre, על אודות המחזאית הפולנייה סטניסלבה פז'יבישבסקה. בנוסף מפרסמת מנטל מאמרים ומסות, בעיקר בגרדיאן, ב-London Review of Books, וב-The New York Review of Books.

בעיות בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים שלה, סבלה מנטל ממחלה קשה ומכאיבה. תחילה אובחנה כסובלת ממחלת נפש, אושפזה, וטופלה בתרופות אנטי-פסיכוטיות, שלדבריה דווקא גרמו להופעת תסמינים פסיכוטיים. בעקבות החווייה הזו, נמנעה מנטל מלהיעזר ברופאים במשך שנים.

בסופו של דבר, בבוטסוואנה, עיינה מנטל מתוך ייאוש בספר לימוד רפואי והגיעה למסקנה שייתכן שהיא סובלת ממקרה חריף של אנדומטריוזיס; האיבחון העצמי שלה אושר על ידי רופאים בלונדון. המחלה והניתוח שנדרש בעקבותיה הותירו אותה עקרה, והמשיכו להקשות על חייה. טיפולים ממושכים בסטרואידים גרמו לה לעליית משקל ושינו את המראה החיצוני שלה באופן משמעותי.

מנטל מעורבת ותומכת בעמותת SHE לסובלות מאנדומטריוזיס.[20]

פרסים וכיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס על שם שיווה נאיפול (1987)
  • פרס הספרות Southern Arts עבור הספר Fludd‏ (1990)
  • פרס צ'לטנהם עבור הספר Fludd‏ (1990)
  • פרס על שם וויניפרד הולטבי עבור Fludd‏ (1990)
  • פרס ספר השנה של ה-Sunday Express עבור A Place of Greater Safety‏ (1992)
  • פרס הות'ורנדן עבור An Experiment in Love‏ (1996)
  • פרס ספר השנה של ארגון MIND עבור Giving Up the Ghost‏ (2003)
  • פרס מאן בוקר עבור Wolf Hall‏ (2009)
  • פרס וולטר סקוט עבור Wolf Hall‏ (2010)
  • פרס "סופרת השנה באנגליה" מטעם Specsavers עבור Wolf Hall‏ (2010)
  • פרס מאן בוקר עבור Bring Up the Bodies‏ (2012)
  • פרס "סופרת השנה באנגליה" מטעם Specsavers עבור Bring Up the Bodies‏ (2012)[21]
  • פרס קוסטה בקטגוריית הרומן עבור Bring Up the Bodies‏ (2012)[22]
  • פרס קוסטה בקטגוריית "ספר השנה" עבור Bring Up the Bodies‏ (2012)[23][24][25]
  • פרס דוד כהן (2013)[26]
  • פרס South Bank Sky Arts עבור Bring Up the Bodies‏ (2013)[27]

למנטל הוענק תואר קצינה במסדר האימפריה הבריטית בשנת 2006, והיא הועלתה לדרגת "גבירה מפקדת" (Dame Commander) בשנת 2014.[28]

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דף על מנטל (אנגלית) באתר של המועצה הבריטית, 2011.
  2. ^ ניק קלארק, רשימה על הזכייה בפרס בשנת 2012 (אנגלית), באתר האינדיפנדנט, 11 בספטמבר 2012.
  3. ^ ג'יימס פרסלי וחפציבה אנדרסון, "Hilary Mantel's ‘Wolf Hall' Wins U.K. Man Booker, 50,000 Pounds" באתר בלומברג, 6 באוקטובר 2009.
  4. ^ 4.0 4.1 לריסה מקפארקוהר, "How Hilary Mantel Revitalized Historical Fiction", באתר הניו יורקר, 15 באוקטובר 2012.
  5. ^ "Hilary Mantel remembers her stepfather's books", באתר הגרדיאן, 17 באפריל 2010.
  6. ^ אנה מרפי, ראיון עם מנטל (אנגלית), באתר הדיילי טלגרף, 1 במרץ 2010.
  7. ^ דף ביוגרפי (אנגלית) באתר פרס מאן בוקר.
  8. ^ "Once upon a life" באתר הגרדיאן, 21 בפברואר 2010.
  9. ^ אליזבת רנזטי, "Inverview Mantel: She writes about Cromwell, but Henry VIII is the key" באתר הגלוב אנד מייל, 18 ביוני 2012.
  10. ^ ג'יין קורנוול, "Hearths of Darkness", בתוך Weekend Australian,‏ 17-18 באפריל 2004, עמוד R7.
  11. ^ דף ביוגרפי (אנגלית) באתר המועצה הבריטית.
  12. ^ אליסון פלאד, "Man Booker prize shortlist pits veteran Coetzee against bookies' favourite Mantel", באתר הגרדיאן, 8 בספטמבר 2009.
  13. ^ מארק בראון, "Booker prize goes to Hilary Mantel for Wolf Hall", באתר הגרדיאן, 6 באוקטובר 2009.
  14. ^ [ניל מוקרג'י, "The Booker got it right: Mantel's Cromwell is a book for all seasons", באתר הטיימס, 6 באוקטובר 2009.
  15. ^ בן הויל, "Man Booker Prize won by Hilary Mantels tale of historical intrigue", באתר הטיימס, 6 באוקטובר 2009.
  16. ^ דיווח על הזכייה (אנגלית) באתר NPR.
  17. ^ "Hilary Mantel's Heart of Stone", באתר Slate,‏ 4 במאי 2012.
  18. ^ "Hilary Mantel reveals plans for Wolf Hall trilogy" באתר ה-BBC,‏ 18 בנובמבר 2011.
  19. ^ "Hilary Mantel wins 2012 Costa novel prize" באתר ה-BBC,‏ 2 בינואר 2013.
  20. ^ אזכור המקרה בכתבת בריאות (אנגלית) בגרדיאן, 7 ביוני 2004.
  21. ^ אליסון פלאד, "EL James comes out on top at National Book awards", באתר הגרדיאן, 5 בדצמבר 2012.
  22. ^ "Hilary Mantel wins 2012 Costa novel prize", באתר ה-BBC, 2 בינואר 2013.
  23. ^ רוברט מקראם, "Hilary Mantel's Bring Up the Bodies: a middlebrow triumph", באתר הגרדיאן, 29 בינואר 2013.
  24. ^ סמיר ראהים, "Costa Book Award: who would dare refuse Hilary Mantel her crown?", באתר הטלגרף, 29 בינואר 2013.
  25. ^ "Hilary Mantel wins Costa Book Award", באתר ה-BBC,‏ 30 בינואר 2013.
  26. ^ אליסון פלאד, "Hilary Mantel adds David Cohen award to Booker and Costa prizes", באתר הגרדיאן, 7 במרץ 2013.
  27. ^ רשימת הזוכים בפרס (אנגלית), באתר West End Theatre.
  28. ^ רשימת הכיבודים מופיעה ב-London Gazette, גיליון 60895, 14 ביוני 2014, עמוד B8.