קאזואו אישיגורו
 | |
| לידה |
8 בנובמבר 1954 (בן 68) נגסאקי, יפן |
|---|---|
| מדינה |
יפן, הממלכה המאוחדת  |
| לאום |
 בריטי |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קנט, אוניברסיטת מזרח אנגליה, Woking County Grammar School for Boys |
| שפות היצירה | אנגלית |
| יצירות בולטות |
שארית היום Never let me go |
| תקופת הפעילות | 1981–הווה (כ־42 שנים) |
| הושפע מ |
מרגרט אטווד, מרסל פרוסט, פיודור דוסטויבסקי |
| בן או בת זוג |
Lorna MacDougall (1986) |
| צאצאים |
Naomi Ishiguro |
| פרסים והוקרה |
פרס מאן בוקר (1989) פרס נובל לספרות (2017) |
  | |
סר קָזוּאוֹ אִישִיגוּרוֹ (באנגלית: Kazuo Ishiguro, ביפנית: カズオ・イシグロ; נולד ב-8 בנובמבר 1954) הוא סופר בריטי ממוצא יפני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017.[1]
אישיגורו הוא אחד הכותבים המוערכים כיום בעולם: ספריו היו מועמדים ארבע פעמים לפרס מאן בוקר היוקרתי, ואחד מהם, "שארית היום", אף זכה בפרס בשנת 1989. עיתון "הטיימס" כלל את אישיגורו ברשימת 50 הכותבים הגדולים ביותר מאז 1945. בשנת 1993, הוא נבחר כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. שבעה מספריו תורגמו לעברית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאזואו אישיגורו נולד בשנת 1954 בנגסאקי שביפן, בן לשיזוקו ולשיזואו אישיגורו. בשנת 1960 היגר עם משפחתו (הוריו ושתי אחיותיו) לגילדפורד שבאנגליה, שם עסק אביו, שהיה מומחה לאוקיינוגרפיה, במחקר במכון הבריטי לאוקיינוגרפיה (אנ'). לאחר סיום לימודיו בתיכון יצא לטיול של שנה בארצות הברית ובקנדה. בשנת 1974 החל ללמוד באוניברסיטת קנט, ובשנת 1978 קיבל תואר ראשון באנגלית ובפילוסופיה. הוא עסק במשך שנה בכתיבת סיפורת, ובשנת 1980 קיבל תואר שני בכתיבה יוצרת מהאוניברסיטה של מזרח אנגליה. בשנת 1982 קיבל אזרחות בריטית.
בשנת 2002 בחר את אלבומה של זמרת הג'אז סטייסי קנט, "They Can't Take That Away from Me", כאחד התקליטורים שייקח עמו לאי בודד, ובעקבות זאת פנתה אליו קנט בבקשה שיכתוב למענה, וכך החל שיתוף פעולה ביניהם. אישיגורו וקנט כתבו יחד ארבעה שירים מקוריים, הנכללים באלבומה משנת 2007, "Breakfast on the Morning Tram". שיתוף פעולה זה נמשך באלבומה "The Changing Lights" משנת 2013.
בשנת 2005 כתב את התסריט לסרטו של ג'יימס אייבורי "הרוזנת הלבנה"; סרט דרמה-היסטורי בהשתתפותם של רייף פיינס, ונסה רדגרייב והירויוקי סנאדה.
בשנת 2022 לקח חלק בכתיבת התסריט לסרט הדרמה "לחיות" שביים אוליבר הרמנוס ומבוסס על הסרט היפני "איקירו" משנת 1952 מאת הבמאי אקירה קורוסאווה.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אישיגורו נשוי מאז 1986 ללורנה מקדוגל, עובדת סוציאלית. לבני הזוג בת אחת, והם מתגוררים בלונדון.
מאפיינים ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגנון כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספריו לרוב מתוארים בגוף ראשון ועוסקים בכשלים אישיותיים. מטרתם לגרום לקורא לחוש בו-זמנית אמפתיה למספר יחד עם תחושה בלתי נמנעת של כשל מתמשך המוביל לבעיה בלתי פתירה. הסיומת, לרוב, אינה מובילה לפתרון בעיה, פורקן כלשהו, או תובנה עצמית משמעותית של המספר.
מרבית ספריו מתרחשים בעבר. יוצא דופן הוא הרומן "Never Let Me Go", המתרחש בעתיד (יחסית לזמן הכתיבה), והוא ספר מדע בדיוני, על אף שנושאו המרכזי איננו התפתחויות טכנולוגיות בעתיד.
יחסו ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
אישיגורו נולד ביפן באחת הערים המפורסמות ביותר בהיסטוריה (נגסאקי שבדרום יפן, שספגה את הפצצה האטומית אחרי הירושימה). שמו - קָזוּאוֹ אִישִיגוּרוֹ - הוא יפני באופן בולט ועלילות שני ספריו הראשונים מתרחשות ביפן. עם זאת, אישיגורו הסביר בראיונות שמכיוון שעזב את יפן בגיל צעיר, ספריו אינם יפניים באופיים ויפן שהוא מתאר בספריו היא, לדבריו, יפן דמיונית.
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נוף גבעות חיוור (1982), תרגם דורון קורן, ספרית מעריב, 1983.
- אמן של העולם הצף (1986), תרגמה צילה אלעזר, ספרית מעריב, 1987. תרגום נוסף: עידית שורר, הוצאת כתר, 2011.[2]
- שארית היום (1989), תרגמה צילה אלעזר, מחברות לספרות, הוצאה ראשונה, 1992.הוצאה שנייה, 2006.
- באין נחמה (1995), תרגם מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 1997.
- כשהיינו יתומים (2000), תרגם מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 2001.[3]
- לעולם אל תיתן לי ללכת (2005) תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2019.
- Nocturnes (2009) – אוסף סיפורים קצרים.
- הענק הקבור (2015), תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2020[4].
- קלרה והשמש, תרגום דבי אילון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022[5].
הספר "שארית היום" זכה בפרס בוקר ואף עובד לסרט באותו שם (1993) בכיכובם של אמה תומפסון ואנתוני הופקינס.
בשנת 2010 יצא לאקרנים עיבוד של ספר נוסף של אישיגורו, Never Let Me Go (בעברית תורגם ל"לעולם אל תתן לי ללכת"), בכיכובם של קארי מאליגן, קירה נייטלי ואנדרו גארפילד
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קאזואו אישיגורו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קאזואו אישיגורו, באתר פרס נובל (באנגלית)
- NHK WORLD (December 2017). Exclusive Interview with Kazuo Ishiguro
- עופרה עופר אורן, "כשהיינו יתומים": האם המזרח "הרחוק" הוא בעצם מרכז העולם, בבלוג "סופרת ספרים", 9 באוגוסט 2016
אלעד זרט, ספר טיסה: לעולם אל תיתן לי ללכת - קאזואו אישיגורו, באתר "ידיעות אחרונות", 15 באוגוסט 2019- רונן טל, קאזואו אישיגורו: "אני מרגיש שאני כותב את אותו ספר שוב ושוב", באתר הארץ, 23 בפברואר 2023
- עופרה עופר אורן, "קלרה והשמש": מה קורה אם מדברים אל השמש?, בבלוג "סופרת ספרים", 23 בפברואר 2023
- קזואו אישיגורו (1954-), דף שער בספרייה הלאומית
קאזואו אישיגורו, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גיא שרמן, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017: קאזואו אישיגורו, באתר ynet, 5 באוקטובר 2017
- ^ יצחק לאור, איך להיות מספר לא מהימן, באתר הארץ, 3 בפברואר 2012
- ^ בתיה גור, אל תהומות הילדות, באתר הארץ, 29 באפריל 2001
- ^ תהילה חכימי, "הענק הקבור" מרשים בזכות האנושיות המכאיבה של דמויותיו, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2021
- ^ יובל פלוטקין, "קלרה והשמש" מסמן את הרגע שבו המד"ב נכנס באופן רשמי למיינסטרים, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2022
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גרי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגווי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יוהנסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) | |