האסכולה הגרמנית החדשה

האסכולה הגרמנית החדשה (בגרמנית: Neudeutsche Schule) הוא מונח שהוצג בשנת 1859, על ידי פרנץ ברנדל, עורך הנויה צייטשריפט פיר מוזיק, כדי לתאר מגמות מסוימות במוזיקה הגרמנית. אף כי המונח שימש לעיתים קרובות במאמרים ובספרים העוסקים בתולדות המוזיקה של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, הגדרה ברורה היא מורכבת. בנוסף, מי שנחשב כנציג האסכולה הגרמנית החדשה, הוא שנוי במחלוקת. המונח אפוא בעייתי. משתמשים בו אנשים שונים בתקופות שונות עם משמעויות שונות. בדרך כלל מוסכם כי פרנץ ליסט היה אחד הנציגים הבולטים של האסכולה הגרמנית החדשה. יש גם קונצנזוס כי יוהנס ברהמס לא לקח חלק בהתנגדות לה. מעבר לכך, הפרשנויות שונות זו מזו. המאמר הנוכחי מפרט את המרכיבים העיקריים הקשורים למונח זה. נציגי האסכולה הגרמנית החדשה התעמתו עם מוזיקאים שמרנים יותר במה שנקרא מלחמת הרומנטיקנים.

היסטוריה

בשנת 1858 הציגו פרנץ ליסט ופרנץ ברנדל קונגרס של מוזיקאים.

היום השלישי של הטונקונסטלר-ורסממנג, 3 ביוני, נפתח על ידי ברנדל בנאום "לפתוח את הדרך להסכם". נאומו של ברנדל הוא מקור המונח האסכולה הגרמנית החדשה. הוא פורסם כגרסה מודפסת בנויה צייטשריפט פיר מוזיק החל מיום 10 ביוני 1859. ברנדל נזכר ברוברט שומאן, שהקים את הנויה צייטשריפט פיר מוזיק כדי לפתוח את הדרך לסוג חדש של האמנות, שמקורו ביצירותיו של בטהובן. בזמן ששומאן השקיף את דעתו של האמן. כתביו היו סובייקטיביים בלבד. במקרים רבים השקפתו של שומאן הייתה תלויה ברגשות חולפים שמעוררת המוזיקה. לברנדל הייתה מטרה גבוהה יותר. הוא פיתח עקרונות מוזיקליים מובחנים ושמר עליהם. הנויה צייטשריפט פיר מוזיק הפך לקול של עמדות מתקדמות בחיים המוזיקליים העכשוויים. כתוצאה מכך התרחש סכסוך עם מפלגות אחרות. והזכיר את הקנאות הדתית של פעם.

מומחים של השנים האחרונות הוכיחו בפני ברנדל מהישגיהם כי הוא לא טעה. ברנדל הזכיר בשמו רק את וגנר, שהגשים בצורה נפלאה את האידיאל של האופרה הגרמנית הטהורה, אך הוא הזכיר גם שניים אחרים. בעוד שברנדל לא ציטט במפורש את שמם, מההקשר ברור שאלה ברליוז וליסט. על פי ברנדל במאמרו הסימפוניסטי דיכטונגים של פרנץ ליסט משנת 1858, הייתה זו האמונה שלו כי הפואמות הסימפוניות של ליסט היו האידיאל המושלם ביותר למוזיקה האינסטרומנטלית של אותה תקופה. לעומת זאת, הסימפוניות של שוברט, מנדלסון ושומאן, ככל שיהיו מפוארות ויפות, יכולות להיחשב רק כיצירות (כלומר אחרי בטהובן).

התנגדויות של ברליוז לווגנר

אם היה ניתן לדמיין את האסכולה הגרמנית החדשה כקבוצה של אמנים עם מטרות דומות, ההצטרפות ליסט עם וגנר הייתה כבר בעייתית; אך עדיין הייתה בעיה נוספת ביחס לברליוז. ברליוז הצהיר בנחרצות באביב 1860, בעקבות הקונצ'רטי הברנדנבורגיים שהגיש וגנר בתיאטרון האיטלקי בפריז, כי הוא עצמו לא היה קשור לסגנון ולאידאולוגיה של וגנר. וכל אלה שטענו שהוא נציג אסכולה משותפת יחד עם וגנר טעו. בניגוד לברהמס ויואכים ב"מניפסט" שלהם, ברליוז העביר רשימה מפורטת של נקודות קריטיות וכן רשימת עקרונות בהם תמך. הוא עשה שימוש במונח "musique de l'avenir" (מוזיקה של העתיד), כמעשה נגד וגנר. הפולמוס של ברליוז נגד ואגנר מופעל על ידי הדברים הבאים: "וגנר שומר על המוטו של המכשפות במקבת: "הוגן הוא עבירה ועבירה זה הוגן".

נקודות אחרות של ברליוז היו בקנה אחד עם עמדותיו של וגנר. דוגמה אליה הסכים ברליוז היא: "המלחין צריך לחפש את האחידות הפנימית של הדרמה והמוזיקה, צריך להעביר את רגש המילים, ובכך צריך להתייחס לדמותו של האדם המוצג כמו גם למבטאיה של השפה המדוברת."

סופה של האסכולה הגרמנית החדשה

לבסוף האסכולה הגרמנית החדשה לא צברה תאוצה. לאט לאט הפופולריות שלה דעכה. מנהיגיה נפטרו, ולא היה לה המשך. וזה סופה של האסכולה הגרמנית החדשה. שהתחילה בחוק חדשני עד שלאט לאט נעלמה.

האסכולה הגרמנית החדשה בקצרה

הקטור ברליוז, ריכרד וגנר ופרנץ ליסט, אשר דגלו בטכניקה ובמורכבות של היצירות המוזיקליות, הובילו את האסכולה הגרמנית החדשה יחד עם העיתונאי פרנץ ברנדל שקידם אותה בכתב העת שלו. אז, במאה ה-19, הייתה התקופה הרומנטית במוזיקה שפעלה לפי חוקי הלחנה מאוד ברורים. האסכולה הגרמנית החדשה שינתה חוקים אלה ולכן היא התקבלה בעיני מלחינים כגון: פרדריק שופן, רוברט שומאן, יוהנס ברהמס, יוזף יואכים ועוד, כמוזיקה משעממת, אין רגש בה, היא נוגדת כל מה שמוזיקאים אחרים מכירים ועוד.

מקור פעילותה העיקרי של האסכולה הגרמנית החדשה, היה בגרמניה, וליסט, וגנר וברליוז, עבדו קשות כדי לקדם אותה. לאחר מכן וגנר התחתן עם בתו של ליסט, והקשר עמו ובין ליסט התהדק. תחילה לא הכירו את האסכולה הגרמנית החדשה. וזה נתן לליסט ווגנר זמן לקדם אותה. אבל כבר אז, החלו לתת לה ביקורות קשות ונוקבות. מובילי האסכולה עבדו קשות להשיג את ההכרה שהם היו צריכים. אבל נראה שהם "איחרו את המועד".

יותר ויותר מלחינים התנגדו לאסכולה הגרמנית החדשה. אולם ליסט, שהיה אחד ממובילי האסכולה, לא התרגש מכך והמשיך להאמין בדרך שלו.

בשנת 1848, ליסט התיישב בויימאר כדי למצוא עוד מלחינים אשר בתחילת דרכם בשביל שיצטרפו לאסכולה. יוזף יואכים היה בין תלמידיו הראשונים. וליסט שאף שיואכים יאהב את האסכולה הגרמנית החדשה. אולם יואכים עבר לצידם של שומאן, ברהמס וקלרה שומאן. באותם זמנים, שופן כבר נפטר. ומי שהמשיך את ההתנגדות היו: שומאן, ברהמס, יואכים וקלרה שומאן. שהתנגדו לדרכי האסכולה בכל תוקף. ליסט התקשה למצוא תלמידים, הפופולריות של וגנר דעכה וברליוז היה כבר בשנותיו האחרונות. היה נראה שהאסכולה הגרמנית החדשה הולכת ודועכת. וכך היה. לאחר מכן, בשנת 1869 נפטר ברליוז. ונשארו וגנר וליסט. ב-1883 נפטר וגנר, ושלוש שנים אחר כך נפטר ליסט בשנת 1886.

כתוצאה מכך, האסכולה הגרמנית החדשה כמעט ונעלמה. גם המתנגדים לה נפטרו. ואחרון המתנגדים שנותר היה יוזף יואכים אשר נפטר בשנת 1907.

חשוב לציין שהמתנגדים היו נציגי התקופה הרומנטית שהלכו בחוקיה. ואנשי האסכולה היו האלה ששינו את חוקי התקופה הרומנטית.

בימנו אנו אין המכירים את האסכולה הגרמנית החדשה כמשהו יוצא דופן. אלא ההפך: כמשהו אשר לא תורם בהרבה. כיום ובתקופה הרומנטית, הדגש הוא על הרגש. ואולי זה מה שגרם לאסכולה הגרמנית החדשה לאבד את מעמדה. אולם הדגש על הטכניקה גם חשוב, אבל בימנו פחות.