תולדות המוזיקה

תולדות המוזיקה הוא תחום שעוסק במיפוי מקורות המוזיקה בחברה האנושית והתפתחותה במשך הזמן.

למרות שמיפוי היסטורי של המוזיקה באופן וודאי הוא דבר שנתקל בקשיים עקב תיעוד חלקי, ועקב האופי המופשט של הביצוע שלה שיכול לגרום להיעדר ממצאים (כגון, שירה ללא כלי נגינה). ידוע בוודאות כי מקורותיה של המוזיקה נעוצים עמוק בתקופת האבן. נראה כי המוזיקה הראשונה שנוצרה הייתה מוזיקה קולית מלווה במחיאות כפיים ומאוחר יותר גם בכלי הקשה, שככל הנראה היו כלי הנגינה הראשונים שנוצרו. נמצאו גם עדויות לכלי נשיפה עתיקים מאוד. התווים המוזיקליים, שהם הדרך הפשוטה ביותר לתיעוד מוזיקה, הומצאו רק לקראת סוף ימי הביניים על ידי הכנסייה הקתולית באירופה, לאחר שגילתה כי המוזיקה יוצרת קשר עז בין התפילה למתפלל. עד אז לא הייתה כל דרך לתעד מוזיקה. מכל מקום, מוזיקה הייתה קיימת כמעט משחר ימי האדם, בתרבויות שונות במקביל.

תולדות המוזיקה הוא תחום מחקרי שבו מחפשים כיצד החברה, ההיסטוריה, הדת, האסתטיקה וחיי האנשים השפיעו על יצירת מוזיקה. גישה זו אינה רק מחפשת את המוזיקה כתחום אמנותי, אלא גם מתייחסת לרגש, לפילוסופיה, לידע, למתמטיקה ולרבים תחומים נוספים שעוזרים להבין את תולדות המוזיקה. תחום מחקרי זה גם מאפשר לנו לפרט תקופות חשובות בעולם המוזיקה, כמו תקופת הרנסנס והתקופה הרומנטית, ומראה בבירור כיצד חיי האדם השפיעו על המוזיקה וכיצד גם המוזיקה השפיעה על חיי האדם.

מוזיקולוגיה כמדע

עד המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה , חקר המוזיקה לא נחשב כתחום ידע עצמאי , אלא היה חלק מההבנה הכללית של מדעי הרוח, שהתמקדה בטיפול תיאורטי בשאלות מוזיקליות מסוימות, קרייזנדר (קרל פרנץ פרידריך קרייזנדר (1826–1901), הידוע גם בשם פרידריך קרייזנדר, היסטוריון מוזיקלי, מבקר ומו"ל גרמני שנודע בזכות עבודתו המוזיקולוגית החלוצית מהמאה ה-19) הוא זה שטען בשנת 1863 כי יש להתייחס למוזיקולוגיה כמדע בפני עצמו, ברמה שווה ערך לזו של תחומים מדעיים אחרים. "השיטות הכמותיות" של מדעי הטבע יושמו על מוזיקה כתופעה פיזיקלית על ידי היוונים הקדמונים: "הפיתגוראים" חקרו את המספר כתנאי העיקרי לצליל מוזיקלי, ואת היחסים המספריים כחוקי ההרמוניה הבסיסיים במוזיקה, באנושות ובספירות.

מחקר זה נמשך לאורך ימי הביניים כחלק מ"ארס מוזיקה", שהיה בעצמו חלק מהקוואדריביום יחד עם חשבון, גיאומטריה ואסטרונומיה. החל מהמאה ה-18- , החלו חוקרים מתחומים כמו מתמטיקה ופיזיקה להקדיש תשומת לב למוזיקה עם גדש על חקר תופעות באקוסטיקה ובפיזיקת הצליל. באופן דומה, במאה ה-19- הושפעו חוקרי מוזיקה רבים מהרמן פון הלמהולץ (1821-1894), אנטומיסט ופיזיולוג, ופרידריך קרל שטומפף (1848-1936), ששניהם עבדו על פסיכולוגיית השמיעה וביקשו לחקור באופן אמפירי לעניינים אסתטיים שנחשבו בלתי מוחשיים. עבודתם מילאה תפקיד חשוב במגמה כללית של דטרמיניזם - אמונה שלכל התופעות והחוויות המוזיקליות יש סיבות שניתן לייחס.

בתקופה זו בין השמונה- עשרה ל התשע-עשרה נכנס לשימוש המונח הגרמני ״Musikwissenschaft״. כמו המונח הלטיני ״scientia״, "Wissenschaft" פירושו 'מידע', אך ניתן ליישם אותו באותה רלוונטיות גם לגוף הידע הכולל תופעות טבע ותרבותיות. התפתחות זו אפשרה לגשת לתולדות המוזיקה לא רק כאמנות, אלא גם כתופעה חברתית, תרבותית ופילוסופית.

שיטה היסטורית

בחקר תולדות המוזיקה ישנן שתי קטגוריות בסיסיות עיקריות: הראשונה היא אמפירית-פוזיטיביסטית. בשיטת האמפירית-פוזיטיביסטית, היסטוריונים מחפשים עדויות מוסיקליות כגון מסמכים כמו כתבי יד של יצירות, הקלטות, מכתבים וכל פיסת מידע שניתן לחקור כעובדה. לאחר איסוף הנתונים, החוקרים משתמשים בעובדות שמצאו מהמחקר שלהם כדי לחשוף מגוון רחב יותר של מידע באמצעות פעולות פנימיות ומוחות יצירתיים. האמפירי-פוזיטיביסט ניגש לחשיבה מוזיקלית של המוזיקאי כאובייקט של מחקר, כפי שאמר ויליאם קינדרמן במחקרו על בטהובן: "כדי לחקור לא רק מה בטהובן עשה, אלא גם מדוע הוא עשה זאת". השיטה השנייה, היא התיאורטית-פילוסופית, מתקיימת לצד הגישה האמפירית-פוזיטיביסטית. שיטת מחקר זו מורכבת יותר מהראשונה, משום שניתן למצוא פרשנויות מרובות בתוך נושא אחד. היא עושה שימוש במכלול של מושגים, כגון אסתטיקה, צורה, סגנון כדי לפרש השקפה מודעת או לא מודעת על הנושא. שיטה זו דורשת הבנה של הנושא המוזיקלי וכל היבט שעשוי להיות קשור אליו, על מנת להבין את היצירה המוזיקלית בתקופה ספציפית.

עם חלוף הזמן, נוצרים היבטים חדשים במוזיקה, וקשה יותר לחוקרים לראות כיצד היבטים אחרים כמו חיי חברה ואירועים חשובים מאותה תקופה השפיעו על המוזיקה. הפתרון היה ליצור תקופות מוזיקליות שחיברו בין החיים למוזיקה, שיטה זו נקראה תיאוריית הזייגייסטים (zeigeist). תאוריה זו חיברה בין היסטוריה כללית להיסטוריה מוזיקלית, היא כללה מוזיקאים ואת הביוגרפיות שלהם, מגמות ואירועים חשובים אחרים שהשפיעו על המוזיקה, במילים אחרות, ההיסטוריה הכללית התקדמה לאורך השנים וכך גם המוזיקה. תאוריה זו נתנה משמעות למוזיקה והפכה אותה לחלק מהתרבות.

למרות שסייעה לחלק תקופות לתקופתיות, לתיאוריית הזייגיסטים היו חסרונות. היסטוריונים של מוזיקה התמקדו יותר בביוגרפיה ופחות בהתפתחות המוזיקלית עצמה. הפתרון היה להמציא מושג אחר. לקראת המאה ה-20, הופיע מושג ה"סגנון" כדי לפתור את הבעיות הללו. באמצעות כלי זה, חוקרים הצליחו לכסות את כל התחומים ולהבין זהות מוזיקלית במקום להתמקד בעיקר בביוגרפיות. מושג זה זיהה יצירות בודדות ואת המונח המוזיקלי שלהן, הבדיל ז'אנרים, קבע סגנונות גזעיים ואתניים ומוזיקה ויצר גישה ביקורתית השוואתית. עם זאת, רעיון הסגנון ספג ביקורת על מגבלתו בהסבר משמעות ותפקודים, ועל מגבלתו בהפרדת היסטוריה מוזיקלית מהיסטוריה כללית. אז על מנת למלא את החסר בתיאוריית הזייגייסט ובתיאוריית הסגנון, נוצרה שיטה חדשה, שניתן לראות בשיטה זו שילוב של שתי השיטות, מה שהופך אותה לגישה טובה יותר המכסה מגוון רחב יותר של מחקר מוזיקלי. "ההיסטוריציזם החדש" כלל היבטים חדשים במחקר תולדות המוזיקה כגון: שפה, מגדר, אנתרופולוגיה ותאוריה חברתית. הכללת ההיסטוריה הכללית, התרבות ותאוריית המוזיקה הפכה אותה לגישה טובה יותר, אשר שילבה את הצורך בחלוקה לתקופתיות עם הצורך להבין את העומק המוזיקלי, וגם כללה היבטים תרבותיים חשובים, שעזרו להעמיק את הבנתנו את ההיסטוריה המוזיקלית.

לידתה של המוזיקה

ערך מורחב – יובל (דמות מקראית)

על פי האמור בתנ"ך, אבי המנגנים בכלי פריטה (כינור ועוגב) היה יובל בן למך: ”אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב”, כלומר אביהם של המנגנים וממציא אומנות הנגינה (או אומנות הפריטה, לפי פירוש אחר).

גם המיתולוגיה הכנענית, כפי שזו משתקפת בכתבי אוגרית, מאזכרת אל שהמציא את אומנות הנגינה.

בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס היו פרשנים נוצריים שהציגו את פיתגורס ויובל כאבות המוזיקה.

מוזיקה פרה-היסטורית

חוקרים מעריכים, בהתבסס על העובדה שמוזיקה קיימת בכל תרבויות העולם, כולל תרבויות שהתקיימו בחברות של ציידים-מלקטים, כי מקורה עתיק מאוד. קיימים ממצאים ארכאולוגיים ספורים של כלי נגינה פשוטים מהתקופה הפלאוליתית. הממצא העתיק ביותר הוא חליל שעשוי מעצם ארוכה של נשר, שהתגלה במערה בגרמניה, והוא משויך להתרבות האוריניאקית, שהתקיימה לפני כ-40,000 שנה. הכינוי "מוזיקה פרה-היסטורית" (או לעיתים גם "מוזיקה פרימיטיבית") מתייחס לכל סוגי המוזיקה בתרבויות אשר לא פיתחו תיעוד בכתב של המוזיקה שלהן.

אנתרופולוגים מעריכים כי תחילתה של ההתפתחות של המוזיקה בתקופות מוקדמות, הייתה בחיקוי של קולות של חיות. בתרבויות אשר לא פיתחו היסטוריה כתובה ושומרות על חלק מן המסורות של קבוצות הציידים-מלקטים (כמו למשל תרבות האבוריג'ינים באוסטרליה ותרבותם של חלק מן הילידים באמריקה), קיימת מוזיקה פרה-היסטורית; אם כי המונח מתייחס לעיתים קרובות להיסטוריה של המוזיקה באירופה לפני התפתחות הכתב ביבשת. מהבחינה של התייחסות תרבותית למוזיקה, במקרים רבים מוזיקה של תרבויות במקומות אחרים מכונה "מוזיקת עולם", מוזיקה ילידית, או "מוזיקה מסורתית".

מוזיקה עתיקה

השלב הבא בהתפתחות המוזיקה היה לאחר המצאת הכתב, והוא מצוין כ"מוזיקה עתיקה". לטענת אן דראפקורן-קילמר, שחקרה את הנושא, ה"שיר" העתיק ביותר בעולם נכתב בכתב יתדות, ומקורו בעיר הקדומה אור מלפני כ-4,000 שנים. דראפקורן-קילמר מצאה מקצב משולש (שנמצא גם בשירה מצרית עתיקה) שנכתב בסולם דיאטוני. ישנן מספר עדויות מן העת העתיקה המצביעות על שימוש בכלי נגינה שונים. ציורים על כדים ותיאורים כתובים של מוזיקה מצביעים על שימוש בכלי נגינה כמו צינורות כפולים, שכנראה שימשוכחמת חלילים פרימיטיבית, ועל ביצוע מוזיקלי של פוליפוניה. תיאורים של התפתחויות דומות מופיעים גם בתרבות עמק האינדוס וגם בכתבי אריסטו. בין כתבי אוגרית נמצא לוח חרס ועליו סימני יתדות המבטאים תווים, מהעתיקים בעולם. בכתבים נמצאו אזכורים גם לכינורות (לירות), מצלתיים ותופים. באוגרית נמצאו אף מספר כלי נגינה.

מוזיקה מערבית (קלאסית)

ערכים מורחבים – מוזיקה קלאסית, תקופות במוזיקה המערבית

ההיסטוריה המתועדת של המוזיקה המערבית מתחילה במאה ה-8. יצירות מוזיקליות מועברות ומובנות באופן הטוב ביותר כאשר הן מקוטלגות בהקשר ובמקום המתאים להן בהיסטוריה של המוזיקה. החלוקה לתקופות היא כדלהלן:

• מוזיקת ימי הביניים – באופן כללי מוזיקה שהולחנה לפני שנת 1450, הסגנון הבולט ביותר בתקופה זו הוא המזמור הגרגוריאני.
• מוזיקת רנסאנס – 1450–1600, מוזיקת הרנסאנס מאופיינת בשימוש ביותר כלים, ובקווים מלודיים מרובים יותר.
• מוזיקת בארוק – 1600–1750, בתקופת הבארוק המוזיקה הייתה מאופיינת בשימוש בקונטרפונקט, כמו כן גדל השימוש בכלי מקלדת ובתזמורות.
• מוזיקה בתקופה הקלאסית – 1750–1820, תקופה קצרה אך חשובה ודומיננטית.
• המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית – 1820–1920.
• מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית – מונח המשמש לתיאור של מוזיקה פוסט-רומנטית שהולחנה ומולחנת עד היום, ומוזיקה עכשווית – מוזיקה קלאסית שהולחנה מסוף המאה ה-20 ועד ימינו.

השנים שמצוינות למעלה הן כלליות ואינן מדויקות משתי סיבות: הראשונה, חלק מן הסגנונות היו פעילים במקביל. השנייה, קשה לקבוע מתי סגנון מוזיקלי דועך לחלוטין ומתחלף בסגנון חדש.

מוזיקה מערבית (ג'אז וקלה)

קשה לסווג את המוזיקה המערבית הקלה, המבוססת על ג'אז ובלוז, כמוזיקה מערבית טהורה. יש שיאמרו שלמעשה שורשיה של המוזיקה הקלה הם בבלוז ובג'אז, ששורשיהם במוזיקה האפריקאית. אולם גם את תולדות המוזיקה הקלה והג'אז אפשר לחלק לתקופות (הרשימה על פי סדר כרונולוגי):

• ג'אז ובלוז: שורשי הבלוז, בלוז, דיקסילנד ג'אז, סווינג, בופ, פיוז'ן.
• מוזיקה שחורה
• רוק: רוקנרול, רוק פסיכדלי, רוק מתקדם, רוק כבד (הבי מטאל, הארד רוק), פאנק רוק (Punk rock), מטאל, גראנג', נו-מטאל.
• מוזיקה אלקטרונית
• מוזיקה פופולרית
• מוזיקה לטינית

ראו גם

• מוזיקה יהודית
• מוזיקה ערבית
• מוזיקה אפריקאית
• מוזיקה הודית

לקריאה נוספת

• מוזיקה בכל הזמנים, ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, תרגמה מאנגלית: צילה אלעזר, תל אביב: ספרית מעריב, 1985
• נפתלי וגנר, מוזיקה אז ועכשיו, הוצאת מפה, 2004
• קורט פאהלן, תולדות המוזיקה בעולם, בתרגום יצחק הירשברג, הוצאת עידית, התש"ד 1954

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תולדות המוזיקה בוויקישיתוף