סחר בינלאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סחר בינלאומי או סחר חוץ הוא חליפין של סחורות ושירותים מעבר לגבולותיה של ארץ או מדינה מסוימת. כאשר הסחורות מגיעות אליה הדבר נקרא ייבוא וכאשר המדינה מוכרת את סחורותיה למדינה אחרת הדבר נקרא ייצוא. במרבית המדינות, מהווה סחר בינלאומי חלק משמעותי מהתוצר המקומי הגולמי וככזה יש לו חשיבות רבה עבור רוב מדינות העולם.

יצוא מכוניות מתוצרת ישראל לפינלנד, ראשית שנות ה-50
מכוניות מיובאות ממתינות בנמל אשדוד, מבט האוויר

סחר בינלאומי התקיים כמעט לאורך כל ההיסטוריה האנושית. סחר ימי ויבשתי ענף התקיים בעולם העתיק (ראו דרך המשי ודרך הענבר), וכמה מן המעצמות והמדינות הבולטות ביותר לאורך ההיסטוריה ביססו חלק ניכר מכוחן על סחר כזה.

חשיבותו הכלכלית, החברתית, התרבותית והפוליטית של הסחר הבינלאומי נמצאת בעליה מתמדת במאות השנים האחרונות, בזכות פיתוח מערכות בנקאות וביטוח, תיעוש ותעבורה ובמאה השנים האחרונות גם חברות וארגונים רב לאומיים. מגמת התגברות הסחר בחמישים השנים האחרונות, ובמיוחד פעילותם הגוברת של גופים על-לאומיים ובינלאומיים מכונה גלובליזציה.

התפתחות הסחר הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיבי הסחר הבינלאומי הופיעו לראשונה בעת העתיקה, ידוע כי כבר באלף השלישי לפנה"ס התקיים מסחר בין השומרים במסופוטמיה לתושבי עמק האינדוס שבדרום אסיה. בתחילת האלף השני לפנה"ס התקיים סחר ענף בין הסחר האשורי באשור הקדומה עם המושבות האשוריות באנטוליה אשור לאנטוליה. פיניקים היו ידועים במסחר הימי המפותח שלהם. הם הקיפו את אפריקה בדרך הים ובכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם. מאוחר יותר יובאו לאירופה תבלינים מארצות המזרח, בין השאר מסין והודו.

קיומו של סחר בין בני אדם סימן תמיד את התעלותו של האדם מעל סיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר, ובראשם הישרדותו הפיזית, והצלחתו לפתח מערכות כלכליות מתקדמות יותר בהן מתקיימת התמחות וחלוקת עבודה. סחר בינלאומי היווה פיתוח נוסף של מערכות אלו, באפשרו לאדם לעמול על יצירת מוצר שיש בו תועלת מיוחדת לא לעצמו אלא לאדם אחר הנמצא במרחק רב מאוד ממנו באופן פיזי, חברתי ותרבותי, ולקבל בתמורה דבר שהוא מעריך כחשוב ואינו מצוי בסביבתו הוא.

התפתחות הסחר בכלל והסחר הבינלאומי בפרט הייתה הזרז החשוב ביותר להתפתחותה של מערכת כלכלית בינלאומית המבוססת על מתכות בעלות ערך מוסכם, ובמיוחד זהב וכסף. מערכת כזאת הייתה חיונית משום שסחר חליפין ישיר (ברטר) היה כלי מסורבל ומגושם מדי, כאשר התפתח הסחר מעבר לשלביו הראשונים. ההסכמה העל־לאומית על ערכים שבאמצעותם ניתן לתקשר הייתה אחד הצעדים המשמעותיים ביותר להנמכת המחסומים שבין ארצות ותרבויות.

התפתחות נוספת שעודד הסחר הבינלאומי היה פיתוחן של מערכות פוליטיות ומשפטיות שבהן יכולים היו האזרחים ליהנות ממידה של הגנה משרירות לבם של השלטונות והגנה על רכושם. התפתחות זו נבעה מכך שכדי לשלוח סחורה על פני מרחק רב, ביבשה או בים, היה השולח זקוק למידה מסוימת של ביטחון בכך שהסחורה תגיע ליעדה ושהתשלום עבורה יתקבל. בארצות או מדינות בהן לא ניתן היה להבטיח זאת, הסחר הבינלאומי התמוטט. דוגמה טיפוסית הייתה התמוטטותו המוחלטת של הסחר הבינלאומי אחרי נפילתה של האימפריה הרומית והסדר והמשפט אותו ייצגה במאה החמישית.

תופעה חשובה שלישית אותה עודד הסחר הבינלאומי היה פיתוח סובלנות ופתיחות תרבותית והשפעה הדדית בין תרבויות. כדי לסחור עם אנשים שתרבותם וחברתם שונים מאוד, נדרשו אלו שביקשו לסחור להכיר ולהבין את תרבותם של אותם זרים עמם סחרו. הסוחרים נשאו בספינותיהם ועל גמליהם לא רק מטען פיזי, אלא גם מטען תרבותי: את העדפותיהם של הזרים, כתבם, שפתם, אמנותם, סיפוריהם ומראם.

המטען ה'נלווה' הכלכלי, הפוליטי, המשפטי והתרבותי של הסחר הבינלאומי גרם לכך שהמדינות והתרבויות החשובות והמשפיעות ביותר לא היו אלו של הכובשים הגדולים, אלא של הסוחרים, ובמיוחד של אומות שהתבססו על התיישבות וסחר מעבר לים, כמו הפיניקים או היוונים. בכיוון ההפוך, תרבויות שהסתגרו בתוך עצמן וניסו למנוע סחר בינלאומי והשפעה תרבותית נדונו לניוון ושקיעה, כפי שניתן ללמוד ממקרה סין החל מהמאה השש עשרה או יפן עד אמצע המאה התשע עשרה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה, בערך משנת 1100, החל להתפתח סחר בינלאומי בסחורות ובתרבות בהיקף הולך ומתרחב. מדינות השוכנות לחוף ימים, ובמיוחד הקטנות והעניות יותר במשאבי טבע, היו הראשונות לעמוד על היתרון שיכול להעניק להן הסחר הבינלאומי. ערי המדינה באיטליה, פורטוגל ובלגיה (אנטוורפן) ומעט מאוחר יותר אנגליה והולנד היו אומות הסחר הבינלאומי הבולטות ביותר במאות החמש עשרה, השש עשרה והשבע עשרה.

מול מדינות אלו ניצבו המעצמות הגדולות של אירופה: מדינות גדולות ועשירות, שהאמינו כי צורכיהן ייענו באופן טוב יותר דווקא אם יוגבל הסחר הבינלאומי. בית הבסבורג ששלט בזמנים שונים באוסטריה, ספרד, פורטוגל, בוהמיה, והונגריה, ובית בורבון ששלט בצרפת ובזמנים שונים גם בחלקים מאיטליה משלו בחלקה הגדול של אירופה וברוב עושרה. באומות אלו התפתחה תורה שהדגישה לא את הסחר הבינלאומי כי אם את צבירת העושר, הבוליון. על פי תורה זו, המכונה מרקנטיליזם, נחשב הסחר הבינלאומי ההדדי להקזת כספה וזהבה של האומה, ולכן כוננו אומות אלו, ובתגובה גם אומות אחרות, מחסומים לסחר בדמות מסים ומכסים ובמיוחד מכסי מעבר.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה השמונה עשרה הופיעו התאוריות של האסכולה הפיסיוקרטית והלסה פר בצרפת ובאנגליה, שכפרו לחלוטין בטענות המרקנטיליסטיות. הוגים כרישר קנטיון ואדם סמית טענו כי מחסומי הסחר לא רק שאינם מועילים לצבירת העושר של אומה, הם גורמים לדלדולו. הפתרון, על כן, טמון ב"לסה פר" ו"לסה פסה": מילולית, תנו לנו לעשות, תנו לנו לעבור, הפחיתו את המכסים ותנו לסחר הבינלאומי להתקיים. פיתוח נוסף לתאוריה העניק דייוויד ריקרדו, שפיתח בספרו "עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי" (1815) את עקרון היתרון היחסי והראה כי סחר בינלאומי חופשי מתגמל לא רק את המדינה המפותחת והחזקה כי אם גם את המדינה החלשה והמפותחת פחות.

המדינה הראשונה שנענתה במידה כלשהי לקריאה זו הייתה בריטניה. לעתים מרצון ולעתים מאונס, הפחיתה בריטניה את מסי המעבר, המכסים והגבלות הסחר שהטילה. הצלחתה העצומה של בריטניה יוחסה על–ידי אומות אירופה גם לשינוי במדיניות הסחר שלה. בריטניה הפכה בתוך כמאה שנה, מאמצע המאה השמונה עשרה ועד אמצע המאה התשע עשרה, ממדינה ככל המדינות למעצמה שכוחה הכלכלי היה שקול כנגד זה של אירופה כולה. שינוי זה נתפש כסכנה, ואירופה כולה חשה לחקות את מדיניותה של בריטניה, במיוחד באמצעות כינון הסדרי סחר בלא חסמים, כמו הצולפראיין (Zollverein, איחוד מכסים) במדינות הגרמניות. במקביל, המשיכו להתקיים כמובן זרמים וחשיבה מרקנטיליסטיים, כפי שאפשר ללמוד מהמדיניות הפרוטקציוניסטית שניסה לכונן הנרי קליי בארצות הברית, או רעיונותיהם של פרידריך ליסט בגרמניה וג'ון סטיוארט מיל באנגליה לפיהם יש להגן על "תעשיות צעירות" או לא מפותחות עד שיבשילו.

לקראת סוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים החלו התפישות התומכות בסחר חופשי לשקוע לטובת האוחזים במדיניות פרוטקציוניסטית ומרקנטיליסטית. ביסמרק בגרמניה אימץ מדיניות המתנגדת לסחר בינלאומי, ומדיניות דומה נפוצה גם בארצות הברית. מדינות אחרות, שהבולטות בהן היו בריטניה וצרפת, פנו למסלול של כיבוש קולוניאלי, שעמד אף הוא בניגוד לרעיונות הסחר הבינלאומי וביקש שווקים "מובטחים" לסחר כזה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עלו בכמה מדינות באירופה, שהבולטות בהן היו איטליה, גרמניה ורוסיה משטרים שדגלו באוטרקיה: קיום עצמאי שאינו נסמך כלל על סחר בינלאומי. את עושרן ביקשו אותן מדינות לקיים באמצעות ניצול השטחים הבלתי מנוצלים בתוך מדינתן (כמו ברוסיה) או כיבוש שטחים המכילים אוצרות טבע דרושים (גרמניה).

אחרי מלחמת העולם השנייה התמוטטו המשטרים הפשיסטיים באירופה, אך המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות הושלט בחלק ניכר ממדינות מרכז ומזרח אירופה, ובהמשך בסין ובחלקים מדרום מזרח אסיה. מדינות אלו ביקשו להתקיים בלי סחר בינלאומי כלל, ובמקום ניסו לכונן מערכות חלופיות להשגת עושר כמו ניצול מדינות כבושות, סחר פנימי בין מדינות קומוניסטיות, עבדות (מחנות עבודה וגולאגים), או אימוץ חלקי של שיטות הסכמי הסחר הבינלאומי (קומקון). שיטות אלו התמוטטו החל מאמצע שנות השבעים וכיום רק מדינות ספורות עדיין נוקטות גישה המתנגדת באופן קטגורי או כמעט קטגורי לסחר בינלאומי.

במדינות המערב הגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה למסקנה כי אחת הסיבות הבולטות לפריצתה הייתה קיום מחסומי סחר ומכסים. במיוחד, נטען, גרמו חוקי מכסים שכוננו בארצות הברית ונטישתה את תקן הזהב להתמוטטות הסחר הבינלאומי ותקן מטבעי משותף. הסכם ברטון וודס והסדרים בינלאומיים כמו גאט"ט (הסכם כללי על מכסים וסחר) מהשנים הראשונות אחרי המלחמה, הקמת ארגון הסחר העולמי, כמו גם הליברליזציה בסחר שכונן לודוויג ארהארד בגרמניה, והשינוי ביפן ממדינה "כובשת" למדינת סחר בינלאומי מובהקת, היוו תרומה משמעותית לפתיחת שערי הסחר הבינלאומי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

משנות החמישים ואילך הלך הסחר הבינלאומי והתרחב, כשהוא דוחף מדינות להתארגן בגושים של סחר חופשי כמו נפט"א, האיחוד האירופי, פטא"א ומרקוסור. במקביל, הלך הסחר הבינלאומי המתחזק ושחק את יכולתן של מדינות לקיים מדיניות, ובמיוחד מניפולציה בשערי המטבע ומכסים הוגבלו מאוד בשימוש. גופים כמו מיט"י ביפן, שקיימו מדיניות שער חליפין נמוך במכוון, כדי לעודד את הייצוא היפני, איבדו את השליטה בשער החליפין, ויכולתן של מדינות לקיים הגנת מכסים אפקטיבית הוגבלה אף היא.

תומכים ומתנגדים לסחר הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומכים והמתנגדים לסחר בינלאומי היום נחלקים בדרך כלל למחנות על פי תפישתם את הסחר הבינלאומי כמועיל או מזיק לעניינם. לרוב, התמיכה וההתנגדות אינה לסחר בינלאומי חופשי באופן עקרוני, אלא בעיקר לסחר בינלאומי באותם מגזרים ובאותן נקודות בהן הוא פוגע, לתפישתם, בבעלי העניין השונים.

מחנה חזק בולט הוא זה של החקלאים ותומכיהם במדינות המערב. למרות שהחקלאים מהווים במערב מיעוט זעום מכלל התושבים, שוררות עדיין במערב מגמות אוטרקיות ודגש על קיום עצמי חקלאי, הגורמות במיוחד למדינות האיחוד האירופי ולארצות הברית להתנגד לסחר בינלאומי.

מחנה בולט נוסף במערב ובמידה מסוימת גם במדינות המתפתחות הוא של התנגדות לסחר בינלאומי משום שהוא מפיץ רעיונות תרבותיים בלתי רצויים, כביכול, מן המערב למדינות העולם המתפתח. התנגדות זו, הרווחת בתנועות כמו תנועת האנטי גלובליזציה, מעוגנת לעתים קרובות בהתנגדות למה שנתפש כמו צבירת כוח רב מדי של חברות שעיקר מכירותיהן ומסחרן הוא בינלאומי. ההתנגדות היא פעמים רבות לכוחן של החברות הללו מבית, אך היא מבוטאת לעתים קרובות בדמות התנגדות להשפעה רבה מדי שלהן על תרבותן של מדינות אחרות. לעתים, נלווית להתנגדות גם מחאה על נדידת מקומות עבודה אל מדינות העולם המתפתח, עובדה הנתפשת כ"גניבת" עבודות על ידי המתנגדים לסחר הבינלאומי ולגלובליזציה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]