הדבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הדבר
La Peste
עטיפת הספר "הדבר", בתרגום אילנה המרמן (2001), הוצאת עם עובד
עטיפת הספר "הדבר", בתרגום אילנה המרמן (2001), הוצאת עם עובד
מידע כללי
מאת אלבר קאמי
שפת המקור צרפתית
סוגה רומן, אבסורד, אקזיסטנציאליזם.
הוצאה
הוצאה הוצאת גלימאר
הוצאה בשפת המקור Éditions Gallimard
שנת הוצאה יוני, 1947
הוצאה בעברית עם עובד
שנת הוצאה בעברית מהדורה ראשונה - 1953
מהדורה שנייה - 2001
תרגום לעברית מהדורה ראשונה - יונתן רטוש
מהדורה שנייה - אילנה המרמן
מספר עמודים מהדורה ראשונה - 266
מהדורה שנייה - 270

"הדֶּבר"צרפתית: La Peste) הוא רומן מאת אלבר קאמי, סופר, פילוסוף ועיתונאי צרפתי, יליד אלג'יריה, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1957. יצירותיו של קאמי בלטו עוד בחייו, וכתיבתו נעה בין הספרות לפילוסופיה. בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, פרסם את ספריו הראשונים: "הזר" ו"המיתוס של סיזיפוס". את הרומן "הדבר" קאמי התחיל לכתוב בשנת 1941 ופרסם אותו בשנת 1947, לאחר מלחמת העולם השנייה. הספר נתפס כאלגוריה לתחלואי החברה האנושית "הנגועה" במגפת השאננות, הרוע, ההרס וההרג (מחלת הדבר) ויש הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן "הדבר" נמסר ככרוניקה מפי מספר, שזהותו מתבררת רק לקראת סופו. הכרוניקה מחולקת לחמישה חלקים (בהקבלה לחמש המערכות שבטרגדיה הקלאסית) ומתארת את מגפת הדבר מתחילתה ועד סופה, בעיר חסרת ייחוד ואפרורית (לטענת המסַפר), אוראן, עיר מחוז באלג'יריה שהייתה אז עיר צרפתית. "הדבר" הוא סוג של רומן חברתי, כאשר העיר בה מתרחשת העלילה היא גנרית מספיק לשם ייצוג מקום כללי שדמויותיו מסמלות קטגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות.

חלק ראשון מגפת הדבר פוקדת את העיר. מאות חולדות שעלו אל פני השטח גוססות ברחובות ובבניינים ומעוררות חרדה כללית. אחריהן מתחילים גם בני האדם לחלות ולמות במספרים הולכים וגדלים. ד"ר רייה ועמיתו מזהים את המחלה המסתורית כדבר, ומזהירים את הרשויות אשר מתקשות לקבל את חומרת המצב. לאט-לאט ננקטות פעולות מנע ונפתחת מחלקה מיוחדת לטיפול בחולים ובידודם. בעקבות העלייה החדה במספר הנדבקים והעדר הכלים לטפל בהם, נכנסת העיר למצור ומוכרז מצב חירום. הקוראים מתוודעים לראשונה לדמויות העיקריות ביצירה.

חלק שני העיר נצורה לחלוטין, ללא כל אפשרות תקשורת עם החוץ מלבד מברקים או שיחות טלפון במצבי חירום בלבד. כל המשאבים מוגבלים. המספר מדגיש את הפירוד בין משפחות, חברים וזוגות – על האנשים שנכלאו בתוך העיר ועל האנשים שנכלאו מחוצה לה. ההפרדה והמצור משפיעים על הפעילות היומיומית בעיר ומדכאים את רוח אנשיה, על אף ניסיונם להמשיך בהתנהלות רגילה. המצב משפיע על הדמויות הראשיות באופנים שונים – רייה, הרופא אשר הופרד מאשתו הנמצאת בעיר אחרת מטעמים רפואיים, משקיע את כל מרצו בטיפול בחולים. טארו, אשר מנהל מעקב בפנקסו אחר המתנהל בעיר, מקים צוותים של סיוע רפואי. האב פנלו, הכומר של העיר, נושא דרשות תוכחה. רמבר, עיתונאי זר שנכלא בעיר והופרד מאהובתו, מנסה בכל כוחו למצוא דרך החוצה ובוחר להצטרף לצוותי הסיוע עד שיצליח בתוכניתו. קוטאר, פושע שהמגפה העניקה לו חנינה זמנית, מתעשר מעסקי ההברחות. גראן, פקיד זקן, מתנדב גם הוא בצוותי הסיוע, אך במקביל ממשיך עם סדר יומו כרגיל – עבודה וליטוש המשפט הפותח בספר שהוא חולם לכתוב.

חלק שלישי בקיץ המצב מחמיר. האווירה בעיר תוססת ואלימה, ומתפתחים בה מקרי מרד וניסיונות בריחה אשר מסוכלים באלימות. אכיפת העוצר והשמירה על כללי מצב החירום מתחזקת. המתים רבים כל כך עד שאין אפשרות להמשיך לקבור אותם בצורה מסודרת, מה שמוביל למגוון פתרונות גרוטסקיים.

חלק רביעי בחודשים ספטמבר-אוקטובר הדבר מתיש את כל הדמויות, מלבד קוטאר שממשיך לפרוח בתוך הכאוס. להקה בעיר מציגה שוב ושוב את סיפורם של אורפיאוס ואורידיקה, עד שהשחקן הראשי מתמוטט מהדבר באמצע הופעה. רמבר מקבל את ההזדמנות שלו להימלט, אך בוחר להישאר עם חבריו ולהמשיך להילחם במגפה. ד"ר קסטל, עמיתו של ד"ר רייה, מנסה לפתח נסיוב נוסף ובודק אותו על בנו הקטן של השופט אותון. הילד מת בסבל רב לעיניהם של ד"ר רייה, ד"ר קסטל, האב פנלו, טארו, רמבר וגראן. בעקבות המחזה הקשה ושיחה עם ד"ר רייה, נושא האב פנלו דרשה נוספת שעוסקת בעיקרה ביחסים שבין הכומר לרופא. כמו כן מצטרף האב פנלו לצוות הסיוע. גראן חולה בדבר ודורש שכל ניירותיו יושמדו – אך מבריא באופן מפתיע. חברותם של ד"ר רייה וטארו מתחזקת. המחלה נסוגה במפתיע והחולדות חוזרות אל העיר.

חלק חמישי בסוף ינואר הולכת המגפה ונחלשת. אנשי העיר חוגגים את נסיגת המחלה ואת הסרת ההגבלות עליהם. למרות הנסיגה והירידה במספר החולים, נדבק טארו בדבר. ד"ר רייה ואמו מטפלים בו בנאמנות ואהבה עד מותו. למחרת, מתבשר ד"ר רייה כי אשתו מתה ממחלתה במרחק. בחודש פברואר שערי העיר נפתחים סופית. הפרודים מתאחדים עם אהוביהם והכלואים משתחררים. רמבר פוגש את אהובתו אך חושש מהשפעת המגפה על אופיו ונפשו. קוטאר משתגע, יורה על אנשים מחלון ביתו ונעצר. גראן חוזר לעבוד על הרומן שלו. ד"ר רייה חושף עצמו כמספר הכרוניקה, ומסביר שכתב אותה הן כעדות וזיכרון והן כשיעור לכך שבבני האדם יש יותר הראוי להערצה מאשר הראוי לבוז.

דמויות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור עוקב אחר כמה דמויות מרכזיות:

  • ד"ר ברנאר רייה (Dr. Bernard Rieux): רופא ראשי בעיר. מהראשונים לזהות את המחלה. מסַפר הסיפור ששואף לייצוג אובייקטיבי של המתרחש.
  • ז'אן טארו (Jean Tarrou): זר בעיר. מתעד בצורה אובייקטיבית ודקדקנית (כרוניקאי) את המתרחש בעיר ועל רשימותיו מתבסס המספר. מקים צוותי סיוע רפואי.
  • רמון רמבר (Raymond Rambert): זר בעיר, עיתונאי. בעקבות המגפה הופרד מאהובתו ועושה כל שביכולתו לשוב אליה. מצטרף לצוותי הסיוע.
  • האב פנלו (Father Paneloux): כומר. נושא דרשות במהלך המגפה. מצטרף לצוותי הסיוע.
  • ז'וזף גראן (Joseph Grand): פקיד מבוגר ועני. בזמנו הפנוי מחבר ספר. מצטרף לצוותי הסיוע.
  • קוטאר (Cottard): פושע שמצא את חירותו תודות למגפה. סוחר במוצרים מוברחים ומתעשר.

פרשנויות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרומן "הדבר" כמה פרשנויות עיקריות מקובלות: הקבלת מחלת הדבר למלחמה ותפיסת העיר אוראן כעיר תחת מצור; פרשנות המבוססת על תפיסות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות; וכן קריאה על פי פילוסופיית האבסורד של אלבר קאמי.

ספרות מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הדבר" התפרסם בשנת 1947, לאחר מלחמת העולם השנייה, ולכאורה הוא עוסק במחלות, מגפות וכיצד בני האדם מתמודדים איתן. למרות זאת יש המכלילים אותו בין יצירות הספרות של מלחמת העולם השנייה. העיר אוראן האלג'יראית היא קולוניה צרפתית, גנרית ואוניברסלית, וככזו היא מייצגת עיר סמלית שיכולה להיות בכל מקום. הבחירה לקרוא לעיר בספר בשם זהה לעיר אמיתית באלג'יר רק מחזק את אווירת התעתוע בין בדיון ומציאות לאורך הספר, בדומה להקבלה שנעשית בין המגפה והמלחמה. למרות שהספר פורסם שנתיים אחרי המלחמה, ניתן להגיד שהוא עדיין נמצא בטווח ההשפעה שלה. בתחילת הספר מכריז המספר כי "המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת ..194 בעיר אוראן".[1] שנות ה-40 של המאה ה-20 מזוהות מאוד עם מלחמת העולם השנייה ובהן התרחשה רוב המלחמה; עצם הבחירה לא להגיד באיזו שנה בדיוק מתרחש הסיפור, ורק להציג את אזור הזמן, מכניסה את הקורא לאווירה של מלחמת העולם השנייה, בפרט ככל שמדובר בקולוניות הצרפתיות שחוו את המלחמה ותושביהן גויסו לחילות המשלוח הצרפתיים. קאמי אף הבהיר במכתב לרולאן בארת שהסיפור האלגורי של "הדבר" מאפיין את "המאבק של תנועת ההתנגדות האירופית נגד הנאציזם".[2]

ההקבלה בין מחלת הדבר לבין המלחמה ממשיכה ונוכחת לאורך כל הסיפור. אוראן מוצגת לקורא ומתפקדת כעיר תחת מצור – מרכיב של מיתוס מוכר בספרות ובמלחמה, החל מהמצור על טרויה באיליאדה להומרוס, וכלה באירועי המצור הקשים במלחמת העולם השנייה, כמו המצור על סטלינגרד. מחלת הדבר, כמו המלחמה, היא אירוע מוחלט וקשה התוקף את העיר ומביא עמו מוות, משנה את מרקם החיים ואת היומיום בצורה מוחלטת, לעיתים ללא אפשרות שיקום. אוכלוסיית העיר אוראן נמצאת תחת אסון שהולך ומחמיר לנגד עיניה, והתקדמות ההבנה שלה ביחס לחומרת המצב – כמו גם הכחשת חומרתו – מקבילה פעמים רבות לחוסר הרצון האנושי-החברתי להודות בקיום המלחמה. במקביל, גם חוסר הפרופורציה בתגובה לאחר מכן, הפאניקה, חוסר הידיעה, ובעיקר האנשים הקרובים שמתים בהמוניהם עקב הדבר – גם הם מאפיינים הקיימים גם במלחמה.

"'השאלה היא,' אמר קסטל הזקן בבוטות, 'האם זה דבר או לא דבר'. שניים או שלושה רופאים מחו בקול. השאר נראו כמהססים. ואילו המושל התחלחל ונסב מוכנית לעבר הדלת, כמבקש לוודא שחסמה בעד הדברים האיומים האלה להתפשט במסדרונות. רישאר הזקן הכריז שלדעתו אסור להיתפס לבהלה [...]" . ציטוט זה מדגים את הדרך בה מנסים פרנסי העיר להתמודד עם המצב החדש, חלקם נתפסים כנביאי זעם ואחרים מכחישים, בעוד מושל העיר חושש שהשמועות יתפשטו והתושבים יתפסו לבהלה.[3]

האבסורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבסורד בכתביו של אלבר קאמי, ובייחוד ב"הדבר", מתבטא בראש ובראשונה בניכור (alienation) ובצורה בה הסיפור מסופר לקוראים.[4] קאמי מנסה להציג את העיר אוראן דרך עיניו של אדם זר, כרוניקאי, כדי שיוכלו להסתכל על העיר כמכלול טוטלי, מלמעלה – ולא בהכרח מעיניו של אדם זה או אחר; בצורה זו הקורא יכול להבין כיצד קאמי רואה את העיר, ומכאן הוא יכול להתחבר לביקורת של קאמי על הטוטליטריות. באמצעות הניכור, דרכו מספרים על הדבר, ניתן לראות כיצד העיר הטוטליטרית – שלכאורה אמורה "לסדר" את הכאוס, להתמודד עם הניהיליזם – מתפוררת בעקבות המגפה. האבסורד של קאמי הוא חוויה הנבנית משני יסודות סותרים: שלילי וחיובי. חוויה שלילית של קרע ונתק, שמודגשת ברגע שהדבר תוקף את העיר אוראן, וחוויה חיובית של הרמוניה ואחדות, שמודגשת בתגובתם של אנשי אוראן המנסים לשמר את ההרמוניה והאחדות בכל מחיר, גם אם זה כרוך בלהכחיש את הדבר בהתחלה – או לשקוע לתוך האימה שהוא מביא איתו.[4]

לדבר הפוקד את אוראן והורג בתושביה בהמוניהם יש מאפיינים רבים של אבסורד, בייחוד כאשר בוחנים אותו כמכלול עם תגובותיהם של אנשי העיר. אחד הרעיונות בהגותו הפילוסופית-אבסורדית של קאמי גרס כי האדם המודרני, בעל התודעה החופשית, גילה שהוא משועבד למציאות שיצר בעצמו.[5] הדבר מתאר את האבסורד של הטוטליטריות, וכיצד העיר אוראן, בתור דוגמה למציאות משעבדת שכזו, מגיבה לדבר שפושה בה. למרות שהספר נכתב אחרי מלחמת העולם השנייה והושפע ממנה מאוד, המיקוד הוא על העיר כיחידה כוללת ומגיבה בצורה טוטלית, ולא על שליט יחיד או רודן מול תושבים.

מחלת הדבר, בתור אלגוריה להרג פתאומי התוקף את העיר אוראן בדיוק כמו במלחמה, תוקפת את העיר ללא רחמים, עכבות, הבחנות או כבוד. מעיר שוקקת, חיה ומתקדמת, הופכת אוראן לעיר נצורה, מנותקת, זרועה בפגרים של חיות ובני אדם. אין לאן לברוח מהמגפה הזו, שמשמידה – בדיוק כמו המלחמה – אנשים טובים ורעים, גדולים וקטנים, צעירים ומבוגרים ללא הבחנה. האבסורד ממשיך עם סיום המגפה, שנגמרת בדיוק כמו שהחלה: ללא כל סימן או חוקיות, בצורה שרירותית לחלוטין.[5] הסיפור מסתיים בהצהרה לפיה ייתכן מאוד שהדבר יחזור יום אחד, ומכאן עולה ההבנה האבסורדית כי ייתכן מאוד שכל מה שנעשה במסגרת המאבק האחרון בדבר יושם לאל, והכל יתחיל מההתחלה.[6] בצורה זו מראה קאמי את הקושי האבסורדי במלחמות, אותן הדבר מייצג, וכן את חוסר התוחלת בדרכי ההתמודדות איתן מצד המשטרים הטוטליטריים.

הומניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופיית האבסורד של קאמי הייתה למעשה הבסיס וההכנה לפיתוח תאוריה ערכית, אנושית ומסודרת שתענה על אי-הסדר הטמון באבסורד. בשנת 1944 כתב: "לא כל דבר יכול להיות מסוכם בשלילה ובאבסורד, אך עלינו לעבור תחילה דרך שלילה ואבסורד [...] מפני שעמם דורנו צריך להתמודד".[5] ניתן להסתכל על ההתייחסות של קאמי לאבסורד כקושי שיש להכירו ולהתמודד איתו, על-מנת שיוכל לפתח דרך אחרת, טובה יותר, שתענה על הקשיים שמציב האבסורד. כבר בשנת 1939, במסגרת ביקורתו על קובץ סיפוריו של ז'אן-פול סארטר "הקיר", כתב קאמי כי "לתאר את האבסורד של החיים – אין זו מטרה כשלעצמה, אלא רק ההתחלה". האתגר שעמד בפניו של קאמי היה לבסס גישה הומניסטית נוכח האבסורד והניהיליזם, שסימנו את התרופפות אמות המוסר והאמת.[5]

בספר "הדבר" ניתן למצוא ביטוי להומניזם של קאמי. עלילת הסיפור מתפתחת כך שהמסגרת האבסורדית נבנית בדמות הדבר הטוטלי והרצחני שתוקף את העיר, שכלל אינה מוכנה לו. מרגע שהקיום בעיר אוראן הופך אבסורדי וחסר משמעות, ביטויים של הומניזם בולטים בתוכו מאוד. ההומניזם של קאמי גורס כי יש לקיים את המוסר ללא סיבה, גם בתוך עולם אבסורדי ופרוע, בתור התניה בסיסית, אינסטינקטיבית, צו מוסרי ויסודי גם אם אין בכוחו לשנות את העולם. ד"ר רייה ופעולותיו ב"הדבר" מסמלים הומניזם כזה: דווקא הוא, שדמותו מסמלת את הכופר, הניהיליסט – מחרף את נפשו להציל אנשים ולטפח תקווה ואנושיות בתוך המצב הכולל של הסבל.[5] משנתו ההומניסטית של קאמי תואמת במידה רבה את הערכים שראה כתשתית המוסר הצרפתי, שבמלחמת העולם השנייה התנגש חזיתית עם תפיסת העולם הנאצית-הטוטליטרית. המחשה לייצוג תפיסת עולם זו ולצורת ההתנגשות שלה עם זו הגרמנית ניתן למצוא בספרו של קאמי "מכתבים לידיד גרמני".

עצם הניסיון של אנשי אוראן להתנגד לדבר, לטוטליות שלו ולחוסר האבחנה שבקטל, מסמלת את תמצית ההומניזם של קאמי: גילויים של אנושיות, מוסר ותקווה בתוך הכאוס והניהיליזם שמביאים עמם הדבר ובהתאמה, המלחמה. קאמי טען כי אין טבע אנושי סופי ושהאדם הוא בריאה שלא הסתיימה; שהאדם אינו יצירה גמורה אלא ניסיון. ניסיון זה הוא החיפוש אחר משמעות.[5] לפי גישה זו יש להילחם באי-צדק קולקטיבי גם אם המאבק עקר, כשם שאנשי אוראן נלחמים במגפת הדבר הבאה והולכת כרצונה. איזו פעולה עלינו לנקוט כלפי העולם בשעה שעמיתינו בני האדם סובלים ומתים, ואיך באותה העת נמנע מהעלאת סף ההרג והסבל? על בעיה זו ניסה קאמי לענות באמצעות אלגוריית "הדבר".[5]

תרגומי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן נכתב במקור בצרפתית ופורסם בשנת 1947. תרגומו הראשון לאנגלית נכתב בשנת 1948, על ידי סטיוארט גילברט, בהוצאת Hamish Hamilton שבלונדון. הרומן תורגם לעברית פעמיים - לראשונה בשנת 1953, על ידי יונתן רטוש ובעריכת חיים אברבאיה, בהוצאת עם עובד; ובשנית בשנת 2001 על ידי אילנה המרמן, במסגרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד, הוצאת משרד הביטחון, 2000
  • דוד אוחנה, הכבול, העקוד והצלוב – אלבר קאמי וגבולות האלימות, הוצאת כרמל, 2013
  • דוד אוחנה, הומניסט בשמש – קאמי והשראה ים תיכונית, הוצאת כרמל, 2000
  • אוליביה טוד, אלבר קאמי: חייו, הוצאת כרמל, 2000
  • אברהם בנימין יפה, דו-שיח צרפתי (פרק 19 – אלבר קאמי), מרחביה: ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1958

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קאמי, אלבר, הדבר, תרגום מצרפתית: אילנה המרמן, תל אביב: ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2001, עמ' 9.
  2. ^ Camus, Albert. Letter to Roland Barthes on “The plague”. Lyrical and Critical (ed.), Essays, P. Thody N.Y. 1968, p. 339.
  3. ^ הדבר, עמ' 47.
  4. ^ 4.0 4.1 אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד. ירושלים: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת, 2000.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 דוד אוחנה, הומניסט בשמש: קאמי וההשראה הים-תיכונית. ירושלים: כרמל, 2000, עמ' 22-53.
  6. ^ הדבר; עמ' 270.