אילנה המרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אילנה המרמן
אין תמונה חופשית
לידה ספטמבר 1944 (בת 77)
חיפה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יורגן ניראד עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יונתן ניראד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אילנה המרמן (נולדה ב-15 בספטמבר 1944) היא עורכת ספרותית, מתרגמת, מחברת ספרי עיון ופעילת שמאל רדיקלית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילנה המרמן נולדה בחיפה להורים יוצאי פולין. למדה ספרות ופילולוגיה באוניברסיטאות בצרפת, בגרמניה ובישראל.

משנת 1985 עבדה בהוצאת הספרים "עם עובד" כעורכת ספרותית ומתרגמת. ערכה שנים אחדות את "ספריה לעם", יחד עם נילי מירסקי. ייסדה ועורכת שתי סדרות נוספות:

  • "פרוזה אחרת", שבה ראו אור, בין השאר, ספרו הראשון של יובל שמעוני, "מעוף היונה", ספרה הראשון של אורלי קסטל-בלום, "לא רחוק ממרכז העיר", והספרים המתורגמים "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה" ו"מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים".[1]
  • "תעודה", שבה ראו אור, בין השאר, "יומנים 1933 – 1945" מאת ויקטור קלמפרר, "טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם" מאת רג'א שחאדה ו"תפתחו, משטרה! מהגרי עבודה בישראל" מאת נורית וורגפט.

מתרגמת בעיקר סיפורת מגרמנית ומצרפתית. בין השאר תרגמה מיצירותיהם של לואי פרדינאן סלין, גוסטב פלובר, אלבר קאמי, אנטואן דה סנט-אכזופרי, א.ת.א. הופמן, פרנץ קפקא, ברטולט ברכט ופרידריך ניטשה. זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת תשס"ו-2006 "על תרגומיה המדויקים והנקיים משגיאות. המרמן היא מתרגמת לוחמת, ועורכת תרגומים, שטלטלה את עולם התרגום הישראלי בדרישותיה המחמירות לדיוק ולשקיפות".[2]

ב-2016 יסדה בהוצאת אחוזת בית את סדרת "הפרוזה שלי", המהווה המשך לסדרת "פרוזה אחרת" שערכה בהוצאת עם עובד עד לפרישתה ממנה.[3]

עם פרישתה לפנסיה למדה ערבית ספרותית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ולתואר שני באוניברסיטת תל אביב. בהמשך החלה לתרגם גם ספרות בערבית.

פעילות פוליטית וחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרמן עסקה בפעילות פוליטית וחברתית, כחברה במועצת רצ, בהנהלת בצלם, ובהנהלת האגודה לזכויות האזרח. מפרסמת מאמרים המציגים את עמדתה בסוגיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובהם התנגדות נחרצת לשליטה של ישראל בפלסטינים.

ב-2010 המרמן הקימה את ארגון הנשים "לא מצייתות" שפעילותיו מבריחות במכוניות שלהן בניגוד לחוק פלסטיניות מיהודה ושומרון לתוך הקו הירוק. לצורך כך הן מסייעות לפלסטיניות ללבוש חזות ישראלית כדי שלא יבחינו בזהותן במחסומי הכניסה. לאחר שפרסמה המרמן את הפעילות במאמר בהארץ[4] פנה "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" אל היועץ המשפטי לממשלה וזה הורה לפתוח בחקירה פלילית נגדה.[5] היועץ המשפטי החליט לבסוף לא להעמיד אותם לדין, ובקיץ 2012 מתאם פעולות הממשלה בשטחים אף אישר, לכבוד חג עיד אל-פיטר, לכמה אלפי פלסטינים מהשטחים לבקר בחוף תל אביב ובחופים נוספים.[6]

בעקבות הפנייה לפתוח נגדה בחקירה פלילית על פעילות "לא מצייתות", פרסמה המרמן מאמר נוסף ב"הארץ", שאותו סיימה במילים[7]: ”את זה צריך להעמיד סוף סוף לדיון ציבורי נוקב במדינת ישראל: האמנם מדינת חוק? האמנם דמוקרטיה? האמנם מדינה שזכויות היסוד של האדם בה "מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין", כמו שנקבע בסעיף הפתיחה של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"? ואם לא מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק, מהו הקו האדום שמעבר לו איננו יכולים עוד להוסיף לכבד את חוקיה וצוויה בלי לבגוד בצו מצפוננו הדורש מאיתנו, בדיוק כלשון חוק היסוד של מדינתנו, "להגן על כבוד האדם וחירותו" - על כבודו וחירותו של כל אדם, לאו דווקא האדם היהודי או הישראלי?“.

בתחילת 2012 הודיעה על פרישתה מהוצאת "עם עובד", במחאה על מינויו של תת-ניצב בדימוס יעקב בריי למנכ"ל ההוצאה. היא נימקה זאת בכך שבריי "מייצג מעצם התפקיד הבכיר שכיהן בו במשטרה, הזדהות עם אידאולוגיה ומוסד שפועלים זה זמן רב לאכיפת חוקים לא מוסריים וגם לא חוקיים, בייחוד בגדה המערבית ובירושלים המזרחית".[8]

במאי 2021 נמנתה עם החותמים על מכתב המופנה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בנוגע לשלטון הישראלי ביהודה ושומרון, ובו קריאה לבית הדין שלא לסמוך על הגופים הרשמיים של מדינת ישראל, ולחקור בעצמו את הנעשה.[9]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן זוגה, יורגן ניראד, היה ראש החוג לספרות גרמנית באוניברסיטה העברית.[10] ניראד נפטר ממחלת הסרטן בשנת 2000. את אחרית ימיו תיארו השניים בספרם "במזל סרטן: מסע לבלי שוב".[10] בנם הוא המתרגם יונתן ניראד. היא מתגוררת בירושלים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנאציזם בראי הספרות הגרמנית החדשה: מסות ותרגומים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984[11]
  • משוררים לא יכתבו שירים: במדים בארץ ישמעאל - סיפורים ותעודות (יחד עם רולי רוזן), עם עובד, 1990
  • ניטשה: מסה ומבחר מכתביו (יחד עם יורגן ניראד), עם עובד, 2000[12]
  • במזל סרטן: מסע לבלי שוב (יחד עם יורגן ניראד), עם עובד, 2001.[13] מהדורה שנייה בעריכה חדשה, הוצאת אחוזת בית, 2016[14]
  • מביירות לג'נין: מלחמת לבנון 2002/1982 (יחד עם עירית גל), עם עובד, 2002[15]
  • במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל, עם עובד, 2004[16]
  • אישה לבדה, הוצאת אחוזת בית, 2016[17]

מתרגומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ריקי ריבלין, "הספרות עומדת בסימן דיסהרמוניה" - שיחה עם אילנה המרמן, עורכת הסידרה "פרוזה אחרת' בהוצאת עם עובד, מעריב, 18 במרץ 1988
  2. ^ טקס הענקת פרסי ביאליק וטשרניחובסקי התשס"ו - 2006, באתר של עיריית תל אביב יפו
  3. ^ גילי איזיקוביץ, אילנה המרמן מייסדת סדרת ספרים בהוצאת "אחוזת בית", באתר הארץ, 1 במרץ 2016
  4. ^ אילנה המרמן, יום עם שלוש צעירות פלסטיניות שהוזמנו ליום כיף בתל אביב, באתר הארץ, 8 במאי 2010
  5. ^ כך מבריחים פלסטיניות ליום כיף בישראל, בערוץ החדשות של הערוץ השני ביוטיוב
  6. ^ גדעון לוי, ים הפלסטינים בתל אביב, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2012
  7. ^ אילנה המרמן, להגנת כבוד האדם וחירותו, באתר הארץ, 11 ביוני 2010
  8. ^ מיה סלע, אילנה המרמן פורשת מעם עובד בעקבות מינויו של קצין משטרה לשעבר למנכ"ל, באתר הארץ, 3 בינואר 2012
  9. ^ ניר חסון, כ-180 מדענים ואנשי רוח מישראל פנו להאג: אל תאמינו לרשויות בנוגע לחקר פשעי מלחמה, באתר הארץ, 6 במאי 2021
    כ-180 מדענים, אנשי רוח ואישי ציבור מישראל פנו להאג: אל תאמינו לרשויות בנוגע לחקר פשעי מלחמה - חדשות רוטר, Rotter.net
  10. ^ 1 2 אריאנה מלמד, אילנה המרמן רוצה להמשיך לנפץ מחסומים – בשטחים הכבושים ובמערכת הרפואה, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2017
  11. ^ שולה וולקוב, פנים אחרות במראה, כותרת ראשית, 7 בנובמבר 1984
  12. ^ אברהם בלבן, אחת הדמויות המבריקות ביותר והמשפיעות ביותר בתרבות המערבית, באתר הארץ, 21 במאי 2001
  13. ^ אריאנה מלמד, המחלה אינה מטפורה, באתר ynet, 25 בדצמבר 2001
    אבינעם רכס, אין לך כל סיכוי אבל נצל אותו, באתר הארץ, 21 בינואר 2002
  14. ^ אורן קקון, "במזל סרטן": גישה הומניסטית שלא מבדילה כמעט בין צער פרטי לכללי, באתר הארץ, 16 בינואר 2018
  15. ^ אביחי בקר, תמונות קצרות ממלחמת שולל, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2002
  16. ^ תמר משמר, השפחות והרוכלים או החברה הישראלית במראה, באתר הארץ, 05 ביולי 2004
  17. ^ ביקורות:
    סימונה באט, "אישה לבדה": להביט במציאות בכל מחיר, באתר ynet, 29 במרץ 2016
    נמרוד עופרן‏, אני טקסט פוליטי: "אישה לבדה" של אילנה המרמן הוא ספר על אנשים, באתר וואלה!‏, 17 באפריל 2016
    חנה סקרה, אישה לבדה – אילנה המרמן, באתר "מניפה", 22 בפברואר 2021
  18. ^ ביקורות על התרגום:
    ביאנה חפץ, צייר לי כבשה, חדשות, 18 ביוני 1993
    אלאונורה לב, ילדים היזהרו מחיקויים, חדשות, 22 ביוני 1993
  19. ^ לנה שילוני, מיבצע הצלה, באתר ynet, 28 בינואר 2002
  20. ^ הצצה לתרגום החדש של "כה אמר זרתוסטרה" של פרידריך ניטשה, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2010
  21. ^ אבנר שפירא, פעמוני האזהרה של אריך קסטנר שוב מצלצלים, באתר הארץ, 10 בינואר 2021