הדסה למפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדסה למפל
Lempel33.jpg
תאריך לידה 12 בפברואר 1929
מקום לידה נובי סונץ' פוליןפולין  פולין
עלתה לישראל אוגוסט 1942
נהרגה 30 במאי 1948 (בגיל 19)
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
תקופת שירות נובמבר 1946 - 30 במאי 1948
דרגה טוראית
תפקידים צבאיים
אלחוטנית
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות
במחנה המעבר 'עיינות' בדרכה לארץ ישראל
שנייה משמאל עם חברים לנשק בירושלים 1948

הדסה (הלנה) לֶמְפֶּל (12 בפברואר 1929 - 30 במאי 1948) הייתה ציירת ולוחמת פלמ"ח, שנהרגה בקרב על משטרת לטרון במלחמת העצמאות.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפל נולדה בעיר נובי סונץ' (צאנז) שבפולין ב-12 בפברואר 1929. ללמפל הייתה אחות אחת גדולה בשם סטלה. משפחתה הייתה אמידה ורב תרבותית, ולמפל הצטיינה בלימודיה. המשפחה הייתה מנותקת מהמסורת היהודית.

קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1939 החלה המשפחה במסע נדודים כדי להתרחק מן הגרמנים. ראשית הם עברו למחוז המזרחי באזור טרנופול בפולין. כעבור כמה שבועות ברחו ללבוב, שעברה להיות תחת שלטון ברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב), ומשם נדדו להרי הקרפטים. כעבור חצי שנה פתח הNKWD במאסר ובהגליית המוניות של אזרחים פולנים לעומקה של סיביר. משפחת למפל נשלחה מזרחה, מובלים בקרונות רכבת לבהמות, אל מחוז טומסק. כעבור חודש וחצי נשלחו מטומסק אל אורל, לעבודות שירות ביערות. שם חייתה המשפחה בתנאים פיזיים קשים. שתי הבנות עמדו יום יום בתורים הארוכים לחלוקת האוכל, ההקצבה הייתה כארבע מאות גרם לחם נקודות לאדם ליום. הכפור והרעב פגעו בהורים, שנחלשו גופנית,  והמשפחה החליטה לשלחו את בתם לבית יתומים במהלך היום, כדי ששם תקבל תנאי מחיה טובים יותר. שערה נגזז, ועד שעזבה את המקום לא הותר לה לגדלו.

באוגוסט 1942 שלח אביה את למפל אל קבוצת יתומים יהודים שנשלחו אל טהראן, כדי להגיע אל ארץ ישראל. בטהראן היא שהתה בבית יתומים, עד שהושגו רישיונות עליה מהבריטים. בגיל 14 הגיעה בעליית ילדי טהראן אל ארץ ישראל.

תחילה עברה למפל במחנה עתלית, ומשם נשלחה למחנה המעבר עיינות. היא נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר, ומאותו יום גידלה את שערה לצמות שחורות ועבות. היא החלה ללמוד בכיתה ז' למרות גילה, כיוון שהיה עליה להשלים פערים לימודיים. על יומה הראשון בקיבוץ כתבה ביומנה: "היום קיבלתי שמיכה. הלילה, אחרי ארבע שנים, אוכל להתכסות בשמיכה משלי." שמה שונה מהלנה להדסה, כיוון שהיא הגיעה לשם סמוך לחג הפורים. היא לא אהבה את השינוי, וכתבה ליומנה: "מה אתה אומר על חילוף זה של שמי?... רק הדסה, אבל בעיניי זה בכלל לא מוצא חן. אני רוצה להוסיף להיות הלנקה."

במשך שנותיה בארץ שמרה למפל על קשר מכתבים עם בני משפחתה (ששרדו אך בקושי והשתקעו לזמן מה בגרמניה), בהם תיארה את התלהבותה מהמולדת החדשה. בין היתר כתבה: "כשתגיעו ארצה תמצאו כאן מולדת חופשית באמת. אני סבורה שלא אבייש אתכם, ואולי אף תתגאו בהלנקה שלכם יום אחד. אני כבר צופה את הדמעה שתתנוצץ בעיניכם, אך אל תבכו! הראש למעלה, עוד יהיה טוב!".

בקיבוץ סיימה למפל את חוק לימודיה והצטרפה לתנועת "המחנות העולים".

שירותה בפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיה בקיבוץ התגייסה למפל לפלמ"ח בנובמבר 1946 והצטרפה להכשרת מעוז א' (הכשרת יגור-מעוז), במסגרת פלוגה יוד, בקבוץ יגור. בינואר 1948 צורפה ליחידת מלווי שיירות לירושלים, "הפוּרְמָנִים" . היא סיימה קורס באלחוטנות ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפרצו דרכם בשער הגיא (באב אל וואד). בחודש מאי 1948 סופחה למפל לחטיבה שבע שהוקמה במטרה להתגבר על המצור לירושלים ולכבוש את לטרון; היא הוצבה בגדוד 73 של חיים לסקוב. לסקוב לא הסכים שהיא, כאשה, תצא לקרב, אך היא שיבצה את עצמה ללא ידיעתו כקשרית בזחל"ם של מפקד פלוגת החרמ"ש יעקב ואג (מפקד צוות הקרב לכיבוש משטרת לטרון).

הקרב על משטרת לטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי 1948 יצא הגדוד המשוריין 73 בו שירתה למפל למבצע בן נון ב', כשמטרתו לתקוף את הגזרה המערבית של לטרון. חמישה זחל"מים פנו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה אז בידי הירדנים, ועל החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח לתוך המצודה, כדי לאפשר כניסה לחיל הרגלים.

הקרב החל סמוך לחצות, ואמור היה להסתיים לפני עלות השחר. הזחל"מים הצליחו לפרוץ, אך אש להביור שירו כדי לשתק את חיילי האויב, האירה את החצר ואפשרה לאחרונים לפגוע באופן מדויק בכוח הפורץ. חיל הרגלים שאמור היה לפרוץ בעקבות הזחל"מים התעכב, וכשהגיע היו כבר כל המשוריינים הרוסים, ורוב לוחמיהם פצועים או הרוגים.

במהלך הקרב דיווחה למפל בקור רוח על המתרחש, והיא זו שקיבלה את פקודת הנסיגה במכשיר הקשר. היא העבירה אותה למפקד בשטח, אך עקב מצב המשוריינים והלוחמים, הנסיגה כמעט ולא הייתה אפשרית. המפקד עוד הספיק להורות למי שיכול להציל את נפשו, אך נהרג בעצמו לפני שהספיק לעשות כן. תחת מטר אש צולבת המשיכה למפל לדווח במדויק על האירועים, קראה לתגבורת ועודדה את החיילים הפצועים. כשהמשוריין בו הייתה החל לבעור, היא קפצה החוצה, והמשיכה לשדר. השדר האחרון שלה, על פי עדותו של עמירם ישפן, היה: “אלה כנראה הרגעים האחרונים שלנו. לא נשאר פה כמעט אף אחד. מסור דרישת שלום לחבר'ה”.

היא המשיכה לירות במוסקט שלה, תוך כדי שהיא מטיחה בירדנים קריאות זעם בערבית וקוראת להם להיכנע. היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן. מעשה גבורתה לזכה להערכה רבה מצד הירדנים. בתום מלחמת העצמאות הדסה למפל הייתה מועמדת לקבל את 'אות הגבורה', אך בסופו של דבר לא עוטרה.

לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחוב על שמה בהר הצופים

למפל ועוד 30 לוחמים מצאו את מותם בניסיון הפריצה הכושל למצודת המשטרה בלטרון במבצע בן נון ב'. היא נטמנה בקבר אחים בהר הרצל בחלקת חללי לטרון, שנה לאחר מותה.

אמה ואחותה, ששרדו את אימי השואה, עלו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה. רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה הודיעה להן כי היא נהרגה בקרבות.

למפל השאירה אחריה צרור מכתבים גדול, וציורים רבים פרי עטה. כמו כן יומן בו כתבה בגוף שני. קריאתו מאפשרת הצצה לעולמה כנערה מתבגרת וכן התייחסויות לאירועים היסטוריים שחוותה. חלקים מיומנה התפרסמו בספר שערך ותרגם מפולנית בן ציון תומר, שהיה גם הוא אחד מילדי טהרן.[1]

בשנת 1995 עיריית ירושלים קראה על שמה רחוב בשכונת הר הצופים, סמוך לכניסה לישיבת בית אורות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, ירושלים 1972 עמודים 419 - 421.
  • אריה יצחקי, לטרון, ירושלים 1982 עמודים 260 - 263.
  • יחזקאל אבנרי, "תרומת תנועת 'המחנות העולים' לכח-המגן ולפלמ"ח ", בנימינה 2009 עמודים 105, 118 . [לבקש אישור מן המחבר]
  • יהודה זיו, בתוך "פלמ"ח, עלון עמותת דור הפלמ"ח", מספר 9, 2010 עמודים 8 - 16.
  • שרי גל, "פרשת גבורתה של הדסה למפל: מבט נוסף על הנצחת הנופלות בתש"ח", בתוך "אשת חיל עבריה; עיונים בשירות נשים מהיישוב העברי במערכת הביטחון", עורך: ניר מן. עלי זית וחרב כרך י' עמודים 131 - 158.
  • Dan Kurzman, "GENESIS 1948", New York 1970 pages 419-422
  • דניאלה שחם, "הנערה מלטרון", הארץ 27 באפריל 1982
  • אניטה שפירא, יהודים חדשים, יהודים ישנים, ספרית אפקים, עם עובד, 1997, עמוד 70

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גל שרי, פרשת גבורתה של הדסה למפל: מבט נוסף על הנצחת הנופלות בתש"ח, עלי זית וחרב, י', עמ' 150-151, כרמל, 2010