ילדי טהראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנרייטה סאלד עם קבוצה מילדי טהראן

ילדי טהראן הוא הכינוי שניתן לקבוצת ילדים ניצולי שואה שהועברו מפולין לטהראן שבאיראן, ולאחר מכן הועלו לישראל בשנת 1943.

בברית המועצות ובאיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי טהראן היו ילדים יהודיים מפולין, שברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת העולם השנייה אל החבלים המזרחיים של פולין, ונתפסו על ידי הצבא האדום ב-19 בספטמבר 1939 בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. חלק מן הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

בשנת 1942, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס", נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים.

עם הגיע צבא אנדרס ב-1942 לאיראן שהייתה בשליטת הבריטים, הקימה הסוכנות היהודית בטהראן מחנה לילדי הקבוצה שנקרא "בית הילד היהודי", וריכזה בו 719 ילדים. הילדים שם סבלו ממחסור במזון. בינואר 1943, לאחר שהסוכנות היהודית השיגה רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) משלטונות המנדט ואונייה מהרשויות באיראן, ארגנה את עלייתם לארץ ישראל. חלק הארי הגיע דרך ירדן וחלק אחר בדרך הים מקראצ'י (אז בהודו הבריטית) לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית, ב-18 בפברואר 1943.

לרוב ילדי טהרן היה רק הורה אחד. על פי דיווחה של הנרייטה סאלד, 124 מתוכם היו יתומים מאב ומאם. לחלקם היו הורים שנשארו בברית-המועצות ומסרו אותם למנזרים ובתי-יתומים פולניים ומשם הם הגיעו לאיראן.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואם לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה של ילדי טהראן מחוץ לקרון רכבת בעתלית
קבלת הפנים בתחנת הרכבת בחדרה
תחנת הרכבת ברחובות, 1935, שמונה שנים לפני שהגיעו אליה ילדי טהרן. התמונה מובאת לצורכי המחשה כיצד נראתה התחנה בזמן המנדט

ילדי טהרן הגיעו לארץ ישראל ב-18 בפברואר 1943, ערב פורים קטן תש"ג, לאחר שהסוכנות היהודית הצליחה להסדיר את קליטתם בארץ. נלוו אליהם כמה מבוגרים. הם הגיעו באונייה עד מצרים וברכבת עד עתלית. בדרך נערכו להם קבלות פנים בתחנות הרכבת ברחובות ובחדרה.

עיתון הצופה כתב בכותרת ראשית: "ושבו בנים לגבולם". השיירה כללה 1,228 נפש שהגיעו ב-12 קרונות שינה (פולמאן). קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת העברית הראשונה שעצרו היא תחנת הרכבת ברחובות. הצופה כתב:[1]

ממצרים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם - ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של ההצלה. הילדים שלא באה תנומה לעיניהם כל הלילה, בציפיה לראות היהודי הראשון בארץ ישראל - פרצו בקריאות גיל, כשמנהל התחנה פנה אליהם בעברית. שאלו אותו : "אתה עברי" והוא ענה להם: "לא, אני יהודי" והם פרצו בצחוק. ילדה בת 13 הרבתה בבכי תוך געגועים להורים, אמרו לה ההורים עוד בחיים, היא השיבה שלא ייתכן שכן במו ידיה היא קברה אותם. היא ספרה שהנאצים נתנו לה ולאחיה אתים ולאחר שירו בהורים אמרו להם לכסות אותם.

קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת עתלית. שם הילדים ירדו והועברו למחנה העולים במקום. לתחנת הרכבת בעתלית הגיעו תלמידי בתי ספר ובידיהם דגלים וכתובות וגם עגלות מלאות כל טוב, פירות ומגדנות. "כאשר הרכבת התקרבה לרציף, פרץ הקהל בתרועת גיל אדירה ושירת התקווה הרעידה את האויר". שיירה ובה עשרות אוטובוסים של חברת "החבר" מחיפה העבירה בהתנדבות את העולים למחנה הקליטה לעולים.

הילדים סיפרו כי החיילים הבריטים דאגו לכל מחסורם בדרך, נתנו להם ארוחת בוקר ואפילו טיפלו בתינוק שנולד ברכבת.

פולמוס קליטת ילדי טהראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגעתם של ילדי טהראן הביאה לוויכוח חריף בעניין קליטתם. היו ילדים שהיו להם קרובי משפחה בישראל אשר ביקשו לגדלם, ורק לאחר מאמץ קיבלו את מבוקשם. עיקר הוויכוח היה בין גורמים דתיים לחילוניים על חינוך הילדים. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, גורמים חילוניים דרשו למסור את הילדים למסגרות חילוניות, ובפרט קיבוצים, באמרם ששם ישנם תנאים טובים יותר.

הנרייטה סאלד החליטה שילדים מעל גיל 14 יבחרו את המסגרת בעצמם, ולגבי ילדים מתחת לגיל 14 ייעשה בירור כדי לבדוק האם גדלו במשפחות דתיות בפולין. על מנת לברר עניין זה שוחחה סאלד אישית עם כ-400 מהילדים, ועוזרה, הנס בייט, שוחח עם השאר. לגבי הילדים הקטנים נעשה ניסיון לדלות פרטים כמו האם עשו אצלם קידוש והבדלה בבית. הילדות ידעו במקרים רבים לתאר את הכשרת הבשר.

על פי דיווח של הנרייטה סאלד, בסופו של דבר חולקו ילדי טהראן כדלהלן: 288 - במוסדות ויישובים של המזרחי. 38 - במוסדות של אגודת ישראל. 27 - אצל קרובי משפחה. 36 - במוסדות לגביהם הייתה מחלוקת האם הם דתיים או חילוניים. 15 - נמצאו בבית תינוקות. 17 - טרם שובצו בעת מתן הדיווח. 298 - במקומות חילוניים.

החרדים בארץ זעמו על השמתם של הילדים במוסדות חילונים ואף במוסדות המזרחי מכיוון שרובם של הילדים גדלו, לטענתם, בבתים חרדים.

רשימת שמות הילדים, גילם ומקום הולדתם שהגיעו בקבוצה הגדולה הראשונה ב-18 בפברואר 1943 מופיעה בספר: "ילדי טהרן". באוגוסט 1943 הגיעה קבוצה שנייה ואחרונה של ילדי טהרן שמנתה כ- 200 ילדים. אין מידע על שמות הילדים מאותה קבוצה שנייה.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהבוגרים שבילדי טהראן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נהרגו במלחמה. אחד מילדי טהראן, עמנואל לנדאו, נהרג במלחמת העצמאות בקרב נגד שיירה ערבית באזור הקריות שליד חיפה. נפילתו הייתה תוך גילוי גבורה עילאית והוא היה בין 12 מקבלי אות גיבור ישראל שהוענק ללוחמי מלחמת העצמאות בשנת 1949.

בין הנופלים האחרים מילדי טהרן: שלמה וגנר בקרב רמת יוחנן, זאב הולנד בשדה דב, חיים גרף בחיפה, דב גולומב בכיבוש כפר סבא, הדסה למפל לטרון, אורי בר בדגניה א', חיה הורן בכפר עציון ויהודית יעקובוביץ ברמות נפתלי.

מאבקם המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 הוכרו לראשונה ילדי טהראן כניצולי שואה על ידי מדינת ישראל. משמעות ההכרה היא שעד שנת 1997 לא זכו ילדי טהרן לפיצויים מהמדינה בהתאם להסכם השילומים שנחתם עם ממשלת גרמניה. בשנת 2004 התאגדו 217 מילדי טהראן ותבעו את המדינה במטרה לקבל את הפיצויים שטענו כי חייבים להם משנות ה-50. טענת המדינה הייתה, כי הפיצוי המגיע להם הוא קולקטיבי ואותו הם כבר קיבלו. באוגוסט 2012 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי כל אחד מ-217 התובעים זכאי לפיצוי אישי בסך 50,000 ש"ח. בינואר 2014 קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, וביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.[2]

ילדי טהראן מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר אהד, יזכור ל"ילדי טהרן", 1977
  • דבורה עומר, התחנה טהרן, הוצאת כתר, 1988
  • עורך: בן ציון תומר, אדום ולבן וריח תפוחי זהב, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשל"ב 1972
  • משה שנפלד, ילדי טהרן מאשימים, בני ברק תשל"א
  • נעמי מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב - סיפורו של מיילך קנר, הוצאת יד ושם 1996
  • גדית שמיר, ילדי טהרן, ירון גולן, 1989
  • רחל זייטלבך, מדמדומים לאור ראשון, סיפורו של שמעון קופפרשמידט, הוצאת ר' זייטלבך 2005
  • שמעון מלר, הרב מבריסק חלק ב', פרק העוסק בנושא

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ילדי טהראן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]