לדלג לתוכן

ילדי טהראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנרייטה סאלד עם קבוצה מילדי טהראן

ילדי טהראן הוא הכינוי שניתן לקבוצה של 839 ילדים ניצולי השואה שהוגלו מפולין לרחבי ברית המועצות, ולאחר תלאות רבות הגיעו לטהראן שבאיראן, ומשם הועלו לאחר מכן לארץ ישראל בשנת 1943.

בברית המועצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי טהראן היו ילדים יהודים מפולין שבפרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררו בחבלים המזרחיים של פולין, או ברחו לשם עם משפחותיהם. אזורים אלו נכבשו על ידי הצבא האדום ב-17 בספטמבר 1939 בהתאם לנספח הסודי להסכם ריבנטרופ–מולוטוב. הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולצפון ברית המועצות במספר גלים במהלך שנת 1940.[1]

הפליטים הועלו על רכבות והורשו לקחת עמהם רק חפצים מועטים. הם נדחסו לקרונות משא חתומים וצפופים. המזון היחיד שסופק להם היה מעט לחם יבש ומרק . לא היו בתי שימוש בקרונות, והמחנק והזוהמה היו קשים מנשוא. רבים חלו בדיזנטריה ומחלות שונות, וחלק מהפליטים מתו. מסעות אלו ארכו שבועות אחדים.[2]

בתום המסעות, הפליטים הוכנסו למחנות כפייה בסיביר ובאזורים נוספים בצפון ברית המועצות. נשים וגברים הועבדו בעבודות מפרכות, בעיקר כחוטבי עצים. בהתאם לחוק הסובייטי, כל הילדים מעל גיל 13 נדרשו לעבוד.[3] העבודות התקיימו גם בימי שבת וחגים יהודיים, ויהודים שסירבו לעבוד בימים אלו נשלחו למאסר. [4] התנאים במחנות היו קשים ביותר, והפליטים סבלו מרעב, קור ומחלות. רבים מהילדים מתו, ורבים אחרים התייתמו מהוריהם .

ב-22 ביוני 1941 הפרו הגרמנים את הסכם אי-הלוחמה שהיה להם עם ברית המועצות, ופלשו לשטחה. בעקבות זאת, חזרו ברית המועצות ופולין לשתף פעולה כנגד הגרמנים. בהסכם שנחתם ביניהם, הצדדים הסכימו על גיוס אזרחים פולניים גולים לצבא שילחם עם ברית המועצות נגד גרמניה ועל מתן חנינה לכל אזרחי פולין שהועבדו בכפייה על ידי ברית המועצות. הגנרל ודיסלב אנדרס הועמד בראש הצבא הפולני. בעקבות החנינה, החל זרם אדיר של פליטים רעבים ומחוסרי כל לצאת מן המחנות לכיוון האזורים החמים של דרום ברית המועצות - לטשקנט, לבוכרה ולסמרקנד אשר באוזבקיסטן, וכן לאזורים נוספים. [5]בין הפליטים היו אלפי יתומים, וביניהם יתומים יהודים רבים. הנסיעה לדרום ארכה ימים רבים, והיה קשה להשיג מזון. רבים חלו ומתו מדיזנטריה במהלך המסע. אלו ששרדו את המסע מצאו את עצמם בתוך אוכלוסייה ענייה, שהתקשתה לסייע להמוני הפליטים שהחלו להתרכז בערים השונות. רבים לא מצאו עבודה או קורת גג ונאלצו לחיות תחת כיפת השמים. מגפת טיפוס שפרצה, מחלת הדיזנטריה והרעב גבו את חייהם של פליטים רבים, ילדים ומבוגרים. ילדים רבים שהצליחו לשרוד עם משפחותיהם את עבודות הכפייה בסיביר התייתמו מהוריהם בשלב הזה.[6]

ממשלת פולין הגולה הקימה בתי יתומים לילדי הגולים, אך רובם הגדול לא קיבל ילדים יהודים. הורים יהודים ששרדו הכניסו את ילדיהם לבתי יתומים אלו ולמנזרים, וביקשו מילדיהם להתחזות לנוצרים כדי להינצל.[7]

בטהרן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1941, הסכימה ברית המועצות לבקשת ממשלת פולין הגולה לאפשר לצבא הפולני בפיקודו של אנדרס לצאת לאיראן כדי להתאמן ולשפר את מצב בריאותם של חייליו. מאוחר יותר הסכימה ברית המועצות כי אזרחים פולנים יפונו גם הם לאיראן. בחודש אוגוסט 1942 פונו אלפי פליטים וביניהם כ-1,000 יתומים יהודים מבתי היתומים לטהרן שבאירן.[8]

בהגיעם לטהרן, הוקם מחנה פליטים ליהודים, והמבוגרים שבהם דאגו לחינוכם ובריאותם של הילדים . הם יצרו קשר עם הסוכנות היהודית בטהראן, וזו הקימה מחנה לילדי הקבוצה שנקרא "בית הילד היהודי", וריכזה בו את הילדים. צפורה שרת נשלחה מטעם הסוכנות מן הארץ על מנת לסייע ולמצוא דרך להביא את הילדים לארץ ישראל. בינואר 1943, לאחר שהסוכנות היהודית השיגה רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) משלטונות המנדט היא ארגנה את עלייתם לארץ ישראל. שלטונות עיראק סירבו לאפשר לילדים לעבור בדרך היבשה אל הארץ. מסיבה זו, הקבוצה הראשונה של 719 ילדים נסעה ברכבת מטהרן למפרץ הפרסי, משם הפליגו בספינה לקראצ'י (אז בהודו הבריטית), ואז הפליגו באונייה סביב חצי האי הערב לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית. הם הגיעו לארץ בפברואר 1943. הקבוצה השנייה של 120 ילדים הגיעה לארץ ביבשה, דרך עיראק, באוגוסט של אותה שנה.[7]

בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואם לארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצה של ילדי טהראן מחוץ לקרון רכבת בעתלית
קבוצה של ילדי טהראן ממתינה לרכבת בעתלית
קבלת הפנים בתחנת הרכבת בחדרה
שלט הנצחה לילדי טהראן ברחוב ילדי טהראן בפתח תקווה

ילדי טהראן הגיעו לארץ ישראל ב-18 בפברואר 1943, ערב פורים קטן תש"ג, לאחר שהסוכנות היהודית הצליחה להסדיר את קליטתם בארץ. נלוו אליהם כמה מבוגרים. בדרך נערכו להם קבלות פנים בתחנות הרכבת ברחובות ובחדרה.

עיתון הצופה כתב בכותרת ראשית: "ושבו בנים לגבולם". השיירה כללה 1,228 נפש שהגיעו ב-12 קרונות שינה (פולמאן). קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת העברית הראשונה שעצרו היא תחנת הרכבת ברחובות. הצופה כתב:[9]

ממצרים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם - ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של ההצלה. הילדים שלא באה תנומה לעיניהם כל הלילה, בציפיה לראות היהודי הראשון בארץ ישראל - פרצו בקריאות גיל, כשמנהל התחנה פנה אליהם בעברית. שאלו אותו : "אתה עברי" והוא ענה להם: "לא, אני יהודי" והם פרצו בצחוק. ילדה בת 13 הרבתה בבכי תוך געגועים להורים, אמרו לה ההורים עוד בחיים, היא השיבה שלא ייתכן שכן במו ידיה היא קברה אותם. היא ספרה שהנאצים נתנו לה ולאחיה אתים ולאחר שירו בהורים אמרו להם לכסות אותם.

קבלת פנים חגיגית נערכה להם בתחנת הרכבת עתלית. שם הילדים ירדו והועברו למחנה העולים במקום. לתחנת הרכבת בעתלית הגיעו תלמידי בתי ספר ובידיהם דגלים וכתובות וגם עגלות מלאות כל טוב, פירות ומגדנות. "כאשר הרכבת התקרבה לרציף, פרץ הקהל בתרועת גיל אדירה ושירת התקווה הרעידה את האוויר". שיירה ובה עשרות אוטובוסים של חברת "החבר" מחיפה העבירה בהתנדבות את העולים למחנה הקליטה לעולים.

הילדים סיפרו כי החיילים הבריטים דאגו לכל מחסורם בדרך, נתנו להם ארוחת בוקר ואפילו טיפלו בתינוק שנולד ברכבת.

פולמוס קליטת ילדי טהראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגעתם של ילדי טהראן הביאה לוויכוח חריף בעניין קליטתם. לחלק מהילדים היו קרובי משפחה בישראל אשר ביקשו לגדלם, ורק לאחר מאמץ קיבלו את מבוקשם. עיקר הוויכוח היה בין גורמים דתיים לחילוניים על חינוך הילדים. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, גורמים חילוניים דרשו למסור את הילדים למסגרות חילוניות, ובפרט קיבוצים, באמרם ששם ישנם תנאים טובים יותר.

הנרייטה סאלד החליטה שילדים מעל גיל 14 יבחרו את המסגרת בעצמם, ולגבי ילדים מתחת לגיל 14 ייערך בירור לבדוק האם גדלו במשפחות דתיות בפולין. על מנת לברר עניין זה שוחחה סאלד אישית עם כ-400 מהילדים, ועוזרה, הנס בייט, שוחח עם השאר. לגבי הילדים הקטנים נעשה ניסיון לדלות פרטים כמו האם עשו אצלם קידוש והבדלה בבית. הילדות ידעו במקרים רבים לתאר את הכשרת הבשר.

על פי דיווח של הנרייטה סאלד, בסופו של דבר חולקו ילדי טהראן כדלהלן:

298 - במקומות חילוניים, 288 - במוסדות ויישובים של המזרחי. 38 - במוסדות של אגודת ישראל. 27 - אצל קרובי משפחה. 36 - במוסדות לגביהם הייתה מחלוקת האם הם דתיים או חילוניים. 15 - נמצאו בבית תינוקות. 17 - טרם שובצו בעת מתן הדיווח.

החרדים בארץ מחו על השמתם של הילדים במוסדות חילונים ואף במוסדות המזרחי מכיוון שרובם של הילדים גדלו, לטענתם, בבתים חרדים.

רשימת שמות הילדים, גילם ומקום הולדתם שהגיעו בקבוצה הגדולה הראשונה ב-18 בפברואר 1943 מופיעה בספר: "ילדי טהראן". באוגוסט 1943 הגיעה דרך היבשה קבוצה שנייה ואחרונה של ילדי טהראן שמנתה כ־131 ילדים. הרשימה מופיעה בארכיון המדינה .

על קליטתם הרפואית של "ילדי טהראן" היה אחראי הד"ר שמואל ספירו הרופא הראשי של עליית הנוער[10].

במלחמת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהבוגרים שבילדי טהראן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נהרגו במלחמה. אחד מילדי טהראן, עמנואל לנדאו, נהרג במלחמת העצמאות בקרב נגד שיירה ערבית באזור הקריות שליד חיפה. נפילתו הייתה תוך גילוי גבורה עילאית והוא היה בין 12 מקבלי אות גיבור ישראל שהוענק ללוחמי מלחמת העצמאות בשנת 1949.

בין הנופלים האחרים מילדי טהראן: שלמה וגנר בקרב רמת יוחנן, זאב הולנד בשדה דב, חיים גרף בחיפה, דב גולומב בכיבוש כפר סבא, הדסה למפל בלטרון, אורי בר בדגניה א', חיה הורן בכפר עציון ויהודית יעקובוביץ ברמות נפתלי.

מאבקם המשפטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 הוכרו לראשונה ילדי טהראן כניצולי השואה על ידי מדינת ישראל. משמעות ההכרה היא שעד שנת 1997 לא זכו ילדי טהראן לפיצויים מהמדינה בהתאם להסכם השילומים שנחתם עם ממשלת גרמניה. בשנת 2004 התאגדו 217 מילדי טהראן ותבעו את המדינה במטרה לקבל את הפיצויים שטענו כי חייבים להם משנות ה-50. טענת המדינה הייתה, כי הפיצוי המגיע להם הוא קולקטיבי ואותו הם כבר קיבלו. באוגוסט 2012 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי כל אחד מ-217 התובעים זכאי לפיצוי אישי בסך 50,000 ש"ח. בינואר 2014 קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, וביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי[11].

המשורר נתן אלתרמן כתב:

גם אחרי שירבו הם שנים ויזקינו

גם אחרי שהזמן ישנה תארם

ויעטרם קרחות וזקנים שילבינו

יקראו עדיין ילדי טהרן...

ילדי טהראן מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מאיר אהד, יזכור ל"ילדי טהראן", 1977
  • דבורה עומר, התחנה טהראן, הוצאת כתר, 1988
  • עורך: בן ציון תומר, אדום ולבן וריח תפוחי זהב, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשל"ב 1972
  • משה שנפלד, ילדי טהראן מאשימים, בני ברק תשל"א
  • נעמי מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב - סיפורו של מיילך קנר, הוצאת יד ושם 1996
  • גדית שמיר, ילדי טהראן, ירון גולן, 1989
  • רחל זייטלבך, מדמדומים לאור ראשון, סיפורו של שמעון קופפרשמידט, הוצאת ר' זייטלבך 2005
  • שמעון מלר, הרב מבריסק חלק ב', פרק העוסק בנושא
  • מיכל דקל, בני המזל, ידיעות ספרים, 2023.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ילדי טהראן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ הנריק גרינברג, ילדי ציון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ה, עמ' 14-15
  2. ↑ הנריק גרינברג, ילדי ציון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ה, עמ' 86-108
  3. ↑ מיכל דקל, בני המזל, ספרי עליית הגג -ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2023, עמ' 100-101
  4. ↑ הנריק גרינברג, ילדי ציון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ה, עמ' 120-132
  5. ↑ הנריק גרינברג, ילדי ציון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ה, עמ' 16-17
  6. ↑ הנריק גרינברג, ילדי ציון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ה, עמ' 148-160
  7. 1 2 גדעון רפאל בן מיכאל, קובץ עדויות ומאמרים בנושא ילדי טהרן
  8. ↑ הנריק גרינברג, ילדי ציון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ה, עמ' 17-18
  9. ↑ המולדת מקבלת בזרועות פתוחות את ילדי טהראן, הצופה, 19 בפברואר 1943
  10. ↑ ד"ר שמואל ספירו 1885 – 1960, ד"ר ספירו בנה את השרות הרפואי של עליית הנוער וכיהן כמנהלו עד לפרישתו לגמלאות ב-1957 משואה המכון ללימודי השואה, עליית הנוער: אישים
  11. ↑ עו"ד יונה וינדר, שואה ופיצויים: הגלגול המשפטי של ילדי טהראן, באתר ynet, 19 בינואר 2014
  12. ↑ רחל גרא היא הצברית היחידה מבין אלפי ילדי טהרן ישעיהו אביעם, מעריב, 12.7.1961
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ילדי_טהראן&oldid=43242714"