הוועד למלחמה באיידס

הוועד למלחמה באיידס, שנוסד בשנת 1985 הוא הגוף הוותיק והגדול בישראל בתחום המאבק במחלת האיידס.

מטרות הוועד למלחמה באיידס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוועד שתי מטרות עיקריות: האחת, קידום מוּדעוּת ובריאות הציבור בכל הנוגע למחלת האיידס, במטרה לעצור את התפשטות המחלה, והשנייה, לשמור ולקדם את האינטרסים של נשאי נגיף ה-HIV וחולי האיידס בישראל. לצורך קידום שתי מטרות אלה, הוועד נמצא בקשר מתמיד עם רשויות השלטון ושרותי הבריאות באמצעות הנהלתו, ומקיים פעילות תקשורתית שוטפת על-מנת להעלות את המודעות למחלה, לשפר את השירותים הרפואיים והסוציאליים הניתנים למי שנדבקו בנגיף, לטפול בתלונות של נשאים וחולים ולסייע להם חברתית.

הוועד הוא עמותת חברים מתנדבים, הפועלת החלק באמצעות צוות עובדים מצומצם, ובאמצעות מספר גדול של מתנדבים, שרבים מהם עוסקים בתמיכה באנשים החיים עם איידס ובקרוביהם. בנוסף, מפעיל הוועד מרכזים לבדיקות HIV אנונימיות ופשוטות^[1].

רובו של תקציב הוועד מגיע מתרומות. מדי שנה מקיים הוועד אירוע התרמה גדול של מכירת יצירות אמנות ישראלית, אותו מארגן עבור הוועד איש יחסי הציבור רני רהב.

בשנת 2002, ובעקבות הצבעה שנערכה בין חבריי ארגון בלה דואגת, התאחד ארגון בלה דואגת עם הוועד למלחמה באיידס, ומאז הוא מהווה כזרוע ההסברה של הוועד לחבריי הקהילה הלהט"בית.

מנכ"ל הוועד בשנת 2023 הוא ג'ורג' אבני.

חברת הפרסום y&r israel עובדת בהתנדבות עם הוועד למלחמה באיידס בשנים האחרונות, במהלך שנים אלו נוצרו קמפיינים לשיפור המודעות בנושא האיידס, כיצד נבדקים ודרכי מניעת הדבקה, חלקם זכו להכרה עולמית ואחד מהם אף זכה בפרס מיוחד של האו"ם^[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה להקמת הוועד היתה של יעקב גלדסטון, יהודי קנדי ופעיל ציוני נלהב, שנמנה עם מקימי "האגודה לשמירת זכויות הפרט" ומי שהקים בשנת 1983 את "החוג החברתי-תרבותי של ההומוסקסואלים בישראל - גיי ווייס". בינואר 1985 יזם גלדסטון כנס בבית "בני ברית" בתל-אביב לפעילי החוג והאגודה לצורך עדכון בנושא מחלת האיידס, אליו הוזמן כמרצה דר' זאב הנדזל מבית חולים קפלן. דר' הנדזל יחד עם פרופ' צבי בנטואיץ' עסקו אז בחקר המחלה בבית חולים קפלן ונחשבו באותה העת למומחים לאיידס בישראל. בפתח הכנס, קרא גלדסטון להקמת אירגון שיתמקד בטיפול בחולים באיידס בארץ, לאור המצוקות הרבות מהם סבלו, ובפעילות של הסברה ומניעה בתוך הקהילה ההומוסקסואלית.^[3]

מיכה ואן-דייק, עובד סוציאלי ירושלמי ממוצא הולנדי, הודיע באותו כנס כי הוא לוקח על עצמו להקים אירגון שיטפל בצרכי החולים ובפעילות הסברה בקהילה^[^{דרוש מקור]}. חלפו שישה חודשים, במהלכם גייס ואן-דייק שני פעילים נוספים מירושלים: דוד ארליך, סופר והבעלים של בית הקפה "תמול שלשום" בירושלים, ומייק סבירסקי; אליהם הצטרף ביוני 1985, שלומי פטיה, חבר החוג ופעיל מרכזי בוועד האגודה לשמירת זכויות הפרט בשנתיים שקדמו לכך.

בדצמבר 1985 נרשם "הוועד למלחמה באיידס" כעמותה ברשם העמותות תחת השם: "הוועד למלחמה באיידס - הסברה וסיוע לחולים" (השם נבחר על ידי שלומי פטיה). לתפקיד יו"ר הוועד נבחר מיכה ואן-דייק, שהיה אחראי על הדרכת המתנדבים המטפלים בחולים ובנשאים. שלומי פטיה ניהל את פעילות הוועד, את גיוס כספים, את ניהול החשבונות ואת דוברות הוועד ^[4] . פטיה ניהל את הוועד בהתנדבות במשך שש שנים, עד לפרישתו ביוני 1991. דוד ארליך היה אחראי בתחילה על ההסברה ובהמשך ריכז את פעילות הסניף הירושלמי. בנובמבר 1988 נבחר פרופ' שלמה שיבולת לכהן כיו"ר הוועד, תפקיד בו כיהן עד יוני 1991.

בדצמבר 1987, קיבל הוועד הכרה מנציבות מס הכנסה כ'מוסד ציבורי לעניין תרומות', שאיפשר הכרה בתרומות לוועד לצרכי ניכוי מס.

בין המתנדבים המרכזיים מראשית פעילות הוועד ולאורך השנים הראשונות היו: גרשום שיבולת, יעקב פזי, שמואל עינב, יגאל מרקוביץ', נחום לביא, אופיר נסים - אח מוסמך ומרכז הסניף החיפאי של הוועד, ד"ר איריס קלקא ורבים נוספים.

פעילות - השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1985, עוד לפני רישום הוועד כעמותה, פרסמו מייסדי הוועד הודעה בעיתונות על הקמתו, עם קריאה לגיוס מתנדבים שהנושא קרוב לליבם, לצורך טיפול בחולים והסברה לקהילה. עד לאותו חודש התגלו כ-20 חולי איידס בארץ, ובאותו חודש סגרה המחלקה בביה"ח קפלן את האפשרות לבצע בדיקות דם להומוסקסואלים, בהעדר תקציב^[5].

בדצמבר 1985 קיים הוועד כנס ראשון בבית בני-ברית בתל-אביב לצורך גיוס כספים לפעילות הוועד^[6].

בינואר 1986 קיים הוועד את הקורס הראשון למתנדבים המטפלים בחולים ומלווים נשאים - 'באדיז'^[7]. בשנים הראשונות התקיימו קורסי ההדרכה למתנדבים באולם שנתרם לשם כך על-ידי רשת מלונות באזל. בשנים 1989 ו-1990, התקיימו קורסי ההדרכה בבית-אירופה, באולם שנתרם לשם כך על-ידי חברת י.ב.מ. ישראל.

בפברואר 1986 יצא דף המידע הראשון על המחלה המיועד לקהילה, שהופץ במועדונים, בפעילויות האגודה, בסאונה ובמקומות נוספים. הדף נוסח על ידי דוד ארליך בסיוע ד"ר אבי הסנר מבית חולים איכילוב^[8]. כחודש לאחר מכן פרסם הוועד דף מידע שני.

במרץ 1986 קיים הוועד "בדיקו דיסקו", מסיבה בה התקיימו בדיקות אנונימיות לגילוי הנגיף, בשיתוף פרופ' צבי בנטואיץ' מבית חולים קפלן. נקבע מנגנון ששמר על פרטיות הנבדקים אך איפשר ליצור קשר איתם במקרה של תוצאה חיובית.

במקביל, החל הוועד ליצור קשר עם מנהלי המחלקות ההמטולוגיות בבתי החולים המרכזיים: ד"ר ישראל יוסט מבית חולים איכילוב, בית חולים בילינסון, פרופ' רובינשטיין מבית חולים שיבא תל השומר, פרופ' צבי בנטואיץ', פרופ' אברהם מורג וד"ר שלמה מעיין מבית חולים הדסה עין כרם, ובית חולים רמב"ם בחיפה, כדי שיפנו אל הוועד את החולים המגיעים אליהם וזקוקים לליווי ותמיכה.

ביוני 1986 יצר הוועד קשר עם ארתור (אבי) שטריקלר, נשיא בית כנסת 'בית שמחת תורה' במנהטן, במטרה לגייס תרומות לטובת פעילות הוועד. ארתור שטריקלר נענה מיד ופנה בקריאה מרגשת לחברי קהילת בית שמחת תורה כדי שיתרמו לוועד; הענות חברי הקהילה היתה מהירה ובהתרמה נאספו 10,000 דולר שהועברו לפעילות הוועד. ארתור שטריקלר הוא זה שהציע את השם האנגלי של הוועד, לצורך ההתרמה, וזה השם שהתקבל: Israeli Aids Task Force. בשנת 1989 גייס ארתור שטריקלר מחברי קהילת בית שמחת תורה תרומה נוספת לוועד.

כסף זה איפשר את שכירת המשרד הראשון לפעילות הוועד ולמיקום קו המידע הטלפוני, ברחוב אחד העם 84 תל אביב. משרד הבריאות מימן באופן חד פעמי את ריהוט המשרד ואת הציוד המשרדי, וזאת לאחר שתדלנות רבה מצד הוועד אצל דובר משרד הבריאות דאז. (תמיכה זו, בסך כ-4500 שקלים, היתה התמיכה היחידה של משרד הבריאות בוועד מיום הקמתו עד לשנת 1993.)

באפריל 1987 השתתפו נציגי הוועד ביום עיון שהתקיים בביה"ח הדסה עין-כרם, בנושא 'ההיבטים החברתיים של מחלת האיידס' שאירגן פרופ' אברהם מורג והציגו את הבעיות איתם מתמודדים הומוסקסואלים בצל המחלה^[9].

במאי 1987 הודיע מנהל הוועד למלחמה באיידס כי הוועד יתחיל לחלק מזרקים לנרקומנים, גם בניגוד למדיניות משרד הבריאות שאסר זאת, בשל ההעדר המוחלט של פעולה מצד המשרד בקרב אוכלוסיית סיכון זו. בתגובה הודיע משרד הבריאות בשמה של שרת הבריאות שושנה ארבלי אלמוזלינו, כי תוגש תביעה נגד הוועד למלחמה באיידס אם יעשה זאת (הידיעה פורסמה במהדורת החדשות של קול ישראל). עקב זאת נאלץ הוועד להקפיא את תכניתו, אולם הלחץ התקשורתי והביקורת הציבורית על משרד הבריאות בעניין זה גרמו למשרד לשנות את מדיניותו בהמשך. (באוגוסט 1989, הודיעה שרת הבריאות בממשלה כי תשקול לחלק מזרקים לנרקומנים, אולם רק לכאלה המגיעים למרכזי גמילה.)

ביולי 1987 הושק שירות המידע הטלפוני לאיידס של הוועד למלחמה באיידס. השירות כלל שני קווי טלפון, שהופעלו על-ידי מתנדבי הוועד שאיישו את הקו פעם בשבוע בשעות הערב. המתנדבים עברו לשם כך הכשרה מצד פעילי "הקו הלבן" (קו המידע של האגודה לשמירת זכויות הפרט.) ומצד פעילים מדריכים בער"ן. בנוסף לכך כלל השירות הודעה מוקלטת שפעלה 24 שעות ביממה וסיפקה מידע בסיסי על המחלה וכיצד ניתן להתגונן מפניה, בשפות עברית, ערבית ואנגלית; ההודעה המוקלטת איפשרה לאנשים לפנות אל הקו ולקבל מידע באופן אנונימי^[10]. ב-27 ביולי 1987 פרסם הוועד מודעות בתשלום במספר עיתונים כדי להביא לידיעת הציבור את קו המידע הטלפוני הפועל בכל שעות היממה^[11]. (עד להשקת שירות המידע הטלפוני של הוועד, השתמש הוועד בשירותי "הקו הלבן" של האגודה לשמירת זכויות הפרט והפנה אליו לצורך קבלת מידע על איידס.)

ב-26 באוגוסט 1987 נפתח המרכז לבדיקות אנונימיות של הוועד, בבניין קופת חולים כללית בנווה שאנן תל אביב. פרופ' צבי בנטואיץ' גייס את הנהלת קופת חולים כללית כדי שזו תאפשר לוועד להשתמש במבנה הקופה לצורך המרכז בדיקות. המרכז פעל בתחילה בכל יום רביעי בשעות הערב. הבדיקה היתה אנונימית; הנבדקים קיבלו מספר ואיתו יכלו לקבל את תוצאות הבדיקה מביה"ח קפלן. זהות הנבדקים לא נמסרה גם לוועד, והבחירה אם ליצור קשר עם הוועד לאחר קבלת הבדיקה או לא, היתה בידי הנבדק^[12]. הוועד למלחמה באיידס הודיע כי במרכז הבדיקות יחולקו מזרקים נקיים לנרקומנים וקונדומים ללא תשלום.

בין הרופאים המתנדבים שאיישו בתחילה את מרכז הבדיקות היו: ד"ר יורי מירון, ד"ר חן קוגל, ד"ר אמיר מנדל, ד"ר ברק שאשא ורופאים אחרים.

הצורך בהקמת מרכז הבדיקות התעורר לאור המספר המועט של הנבדקים במרכזי הבדיקות בבתי החולים, משום שנדרשה בהם הזדהות מלאה ופרטי הנבדקים הועברו לידי משרד הבריאות. משרד הבריאות מתח ביקורת על הוועד בשל הבדיקות האנונימיות, אולם הוועד הבהיר למשרד הבריאות שהאפשרות לבצע את הבדיקה באנונימיות מביאה אנשים רבים להיבדק, שאחרת לא היו נבדקים כלל.

באוגוסט 1987, הודיע הוועד למלחמה באיידס כי הוא מפעיל קבוצות תמיכה לנשאים, להוריהם ולקרובי אנשים שנפטרו מאיידס. קבוצות אלו הופעלו על-ידי פסיכולוג ועובד סוציאלי^[13].

במרץ 1988 נוצר מחסור בבתי חולים רבים בתרופה הניסויית 'אי.אל 721' שפותחה במכון ויצמן. הוועד, בראשות היו"ר מיכה ואן דייק, פרסם הודעה הקוראת לנשאים לפנות אל הוועד כדי שזה יסייע בהשגת התרופה, לרבות הפנייה לביה"ח איכילוב.

כמו-כן הודיע הוועד כי בכוונתו לעתור לבג"צ, בעזרת האגודה לזכויות האזרח, נגד מדיניות צה"ל לשחרר חיילים משירות סדיר ולפטר אנשי קבע שהתגלו כנשאים^[14].

ב-20 באוקטובר 1988 נפתחה תערוכת הציורים הראשונה של הוועד למלחמה באיידס, לגיוס כספים לוועד^[15]. התערוכה הוצגה בגלריה הורס-ריכטר ביפו, שהחלל שלה ניתן כתרומה לוועד על-ידי בעלי הגלריה. ערב הפתיחה נערך בחסות אשת שגריר הולנד בישראל ובהשתתפות אנשי השגרירות. בתערוכה הוצגו 140 ציורים מיצירותיהם של למעלה מ-130 ציירים וציירות, בהם מגדולי האמנים בישראל, שתרמו את יצירותיהם לטובת פעילות הוועד. היענות הציירים היתה סוחפת, אף שלרובם הוועד למלחמה באיידס היה אירגון לא מוכר כלל עד אז. בין הציירים שתרמו את תמונותיהם היה יגאל תומרקין, שגם עיצב את כרזת התערוכה^[16]. רוב היצירות שנתרמו לתערוכה היו יצירות מקוריות. התערוכה שיועדה בתחילה להתקיים במשך ארבעה ימים, הוארכה באדיבות בעלי הגלריה למשך שבועיים לאור העניין הרב שהיה בה. ההכנסות מהתערוכה איפשרו לוועד להרחיב את פעילותו בצורה משמעותית.

ב-1 בדצמבר 1988 ציין הוועד למלחמה באיידס את יום האיידס העולמי בפעם הראשונה בישראל. הוקמו דוכני הסברה במרכזי הערים תל-אביב וירושלים ובהם חולק חומר הסברה המיועד לכלל האוכלוסייה. כמו-כן, במסגרת הלחץ התקשורתי שהפעיל הוועד נגד משרד הבריאות לאור ההעדר המוחלט של פעילות הסברה מצד המשרד, פנה הוועד במכתב אל שרת הבריאות, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, בדרישה שהמשרד יתחיל לפעול למניעת הידבקות בקרב כלל קבוצות הסיכון. העתק המכתב, עליו חתמו רופאים ממרכזי האיידס בארץ, נשלח גם אל ד"ר ג'ונתן מאן, מרכז התכנית למלחמה באיידס באירגון הבריאות העולמי^[17].

באוקטובר 1989 אירגן הוועד פעולות הסברה בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף פעולה עם אירגון הסטודנטים של מפלגת-העבודה באוניברסיטה. ברחבי הקמפוס ניתלו כרזות שהכין הוועד, תחת הכותרת: "קונדום - ההבדל הדק בין חיים למוות". כמו-כן הוקמו דוכני הסברה, חולקו חומרי הסברה שהכין הוועד וקונדומים^[18].

לקראת יום האיידס העולמי ב-1 בדצמבר 1989, הדפיס הוועד כרזה שכותרתה "לבוש לאירוע", המציגה גבר ערום עם קונדום על איבר מין זקור. הוחלט שהכרזה תוצג בעיר תל-אביב בלבד, אולם העירייה סרבה לאשר את תלייתה על לוחות המודעות העירוניים. פעילי הוועד החליטו לתלות בכל זאת את הכרזה על לוחות מודעות שונים ברחבי העיר, ואלו הוסרו על-ידי העירייה. במקביל לכך הוצבו דוכני הסברה במקומות מרכזיים בירושלים ובתל-אביב^[19].

ב-20 במאי 1990, ציין הוועד למלחמה באיידס בפעם הראשונה את יום הזיכרון לנפטרים מאיידס. הוועד קיים עצרת מול משרד ראש הממשלה בירושלים, במחאה על אי הקצאת משאבים למאבק במחלה. אהוד אולמרט, השר המתאם לענייני הבריאות, אמר לחברי הוועד כי "הנושא אינו עומד בראש סולם העדיפויות הלאומי"^[20].

ב-21 במאי 1990 קיים הוועד עצרת זיכרון לנפטרים מאיידס בכיכר מלכי-ישראל בתל-אביב (היום כיכר-רבין), בהשתתפות כ-2000 איש. על הבמה הופיעו בהתנדבות אמנים שונים, ובהם אריק לביא ומירי אלוני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ACT UP

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר האינטרנט הרשמי של הוועד למלחמה באיידס
הוועד למלחמה באיידס, באתר "גיידסטאר ישראל"
https://archive.kan.org.il/main/special-projects/zinuk-podcast/6132/^[21]
דליה מזורי, מכשירים כח אדם שיטפל בחולי איידס, מעריב, 3 בינואר 1986
גילה רזין, מעכשיו - קו פתוח: איך להתגונן מאיידס, חדשות, 27 ביולי 1987
אסתי אהרונוביץ', אני נושא עימי, באתר הארץ, 9 במאי 2007 - ריאיון עם מנכ"ל הוועד, ד"ר גדעון הירש
הרצאה של ד"ר הירש שצולמה בכנס הקנאביס, סרטון באתר יוטיוב
פסק דין שניתן בבית-המשפט העליון: איידס לא שווה מוות
הוועד למלחמה באיידס: שיר מצליח הוא למעשה חלק מקמפיין, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2009
דן אבן, שיחת היום | "יונתן קרני, האם הפחד מאיידס עדיין קיים?", באתר הארץ, 14 באפריל 2010
קמפיין האינטרנט האחרון של הוועד (2011) אשר מנסה לקדם את המודעות דרך שימוש במילת החיפוש סקס בגוגל.
דפנה לוי, ראיון עם ד״ר איציק לוי על עבודתו רבת השנים בהוספיס לחולי איידס, בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״, 30 בדצמבר 2022
מערכת חדשות, יש למי לפנות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות. עיתון חדשות., ‏4 בנובמבר 1985.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ בשמונה שנותיו הראשונות התבסס הוועד על פעילות מתנדבים. משנת 1993 החלו לפעול בוועד בעלי תפקידים בשכר.
^ חדשות 2, ‏כולם נגדנו? פרס מהאו"ם למשרד פרסום ישראלי, באתר ‏מאקו‏, 12 ביוני 2010
^ שאול אברון, 120 הומוסקסואלים בכנס של "הוועד למלחמה באיידס" אולם בני ברית בתל אביב, חדשות, 2 בדצמבר 1985
^ משרד הבריאות נסוג מתקנות הכפייה, כל העיר ירושלים, 8 בינואר 1988
^ מערכת חדשות, יש למי לפנות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות. עיתון חדשות., ‏4 בנובמבר 1985.
^ שאול עברון, למה אנחנו הורגים את עצמנו עם סיגריות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות, ‏2 בדצמבר 1985.
^ דליה מזורי, מכשירים כח אדם שיטפל בחולי איידס, באתר הספרייה הלאומית אוסף העיתונות, מעריב, ‏3 בינואר 1986.
^ גילה רזין, חושש מאיידס? חמישה בתי-חולים לשירותך. ועד למלחמה באיידס מפיץ את המידע להומוסקסואלים בכל הארץ, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות. עיתון חדשות,, ‏24 בפברואר 1986.
^ סמדר אלזון, הצעה: בדיקת איידס לנשים הרות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏2 באפריל 1987.
^ שרה פרידמן, טלפונים 290101, 203121: שימוש בקונדום מונע איידס, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון מעריב,, ‏27 ביולי 1987.
^ הוועד למלחמה באיידס, קו פתוח 24 שעות ביממה, באתר הספריה הלאומית, עיתון מעריב,, ‏27 ביולי 1987.
^ גילה רזין, ייפתח מרכז איידס שישמור אנונימיות מוחלטת, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏24 באוגוסט 1987.
^ גילה רזין, ייפתח מרכז איידס שישמור אנונימיות מוחלטת, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏24 באוגוסט, 1987.
^ גילה רזין, נמשך הטיפול ב"אי.אל 721" לנושאי איידס, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏7 במרץ 1988.
^ הרעיון להקמת התערוכה היה של גרשום שיבולת, פעיל מרכזי בוועד, בתחילת שנת 1988. את רוב התמונות גייס שלומי פטיה ישירות מהציירים. רפי שיבולת, בנו של גרשום, גייס את גלריה הורס ריכטר ביפו ויצר את הקשר עם אשת שגריר הולנד שנתנה את חסותה לאירוע.
^ אמנים נוספים שתרמו את עבודותיהם לתערוכה: אביבה אורי, מרדכי ארדון, משה גרשוני, מאיר פיצ'חדזה, יעקב קופפרמן, יאיר גרבוז, יחזקאל שטרייכמן, יוסל ברגנר, ראובן רובין, נחום גוטמן, לאה ניקל, אביגדור סטמצקי, פיליפ רנצר, רפי לביא, ציבי גבע, ליליאן קלאפיש, מנשה קדישמן, אורי ליפשיץ, איבן שוובל, גד אולמן, צבי מאירוביץ' ורבים אחרים.
^ הדס מנור, ועד פעולה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון מעריב,, ‏1 בדצמבר 1988.
^ אורית אגמי, ההבדל הדק, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, כל העיר (ירושלים),, ‏27 באוקטובר 1989.
^ אורית אגמי, לבוש לאירוע, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון כל העיר (ירושלים),, ‏24 בנובמבר 1989.
^ אילנה באום, מלחמה באיידס? לא בראש סדר העדיפויות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון מעריב,, ‏21 במאי 1990.
^ תעודת זהות למחלה תחקיר מקיף על מחלת האיידס - ממה אפשר להידבק, איך הנגיף פועל וכיצד אפשר למנוע את החולי וההידרדרות. כתבתו של בני ליס מתוך מבט שני, 29.10.1985

[1] בשמונה שנותיו הראשונות התבסס הוועד על פעילות מתנדבים. משנת 1993 החלו לפעול בוועד בעלי תפקידים בשכר.

[2] חדשות 2, ‏כולם נגדנו? פרס מהאו"ם למשרד פרסום ישראלי, באתר ‏מאקו‏, 12 ביוני 2010

[3] שאול אברון, 120 הומוסקסואלים בכנס של "הוועד למלחמה באיידס" אולם בני ברית בתל אביב, חדשות, 2 בדצמבר 1985

[4] משרד הבריאות נסוג מתקנות הכפייה, כל העיר ירושלים, 8 בינואר 1988

[5] מערכת חדשות, יש למי לפנות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות. עיתון חדשות., ‏4 בנובמבר 1985.

[6] שאול עברון, למה אנחנו הורגים את עצמנו עם סיגריות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות, ‏2 בדצמבר 1985.

[7] דליה מזורי, מכשירים כח אדם שיטפל בחולי איידס, באתר הספרייה הלאומית אוסף העיתונות, מעריב, ‏3 בינואר 1986.

[8] גילה רזין, חושש מאיידס? חמישה בתי-חולים לשירותך. ועד למלחמה באיידס מפיץ את המידע להומוסקסואלים בכל הארץ, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות. עיתון חדשות,, ‏24 בפברואר 1986.

[9] סמדר אלזון, הצעה: בדיקת איידס לנשים הרות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏2 באפריל 1987.

[10] שרה פרידמן, טלפונים 290101, 203121: שימוש בקונדום מונע איידס, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון מעריב,, ‏27 ביולי 1987.

[11] הוועד למלחמה באיידס, קו פתוח 24 שעות ביממה, באתר הספריה הלאומית, עיתון מעריב,, ‏27 ביולי 1987.

[12] גילה רזין, ייפתח מרכז איידס שישמור אנונימיות מוחלטת, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏24 באוגוסט 1987.

[13] גילה רזין, ייפתח מרכז איידס שישמור אנונימיות מוחלטת, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏24 באוגוסט, 1987.

[14] גילה רזין, נמשך הטיפול ב"אי.אל 721" לנושאי איידס, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון חדשות,, ‏7 במרץ 1988.

[15] הרעיון להקמת התערוכה היה של גרשום שיבולת, פעיל מרכזי בוועד, בתחילת שנת 1988. את רוב התמונות גייס שלומי פטיה ישירות מהציירים. רפי שיבולת, בנו של גרשום, גייס את גלריה הורס ריכטר ביפו ויצר את הקשר עם אשת שגריר הולנד שנתנה את חסותה לאירוע.

[16] אמנים נוספים שתרמו את עבודותיהם לתערוכה: אביבה אורי, מרדכי ארדון, משה גרשוני, מאיר פיצ'חדזה, יעקב קופפרמן, יאיר גרבוז, יחזקאל שטרייכמן, יוסל ברגנר, ראובן רובין, נחום גוטמן, לאה ניקל, אביגדור סטמצקי, פיליפ רנצר, רפי לביא, ציבי גבע, ליליאן קלאפיש, מנשה קדישמן, אורי ליפשיץ, איבן שוובל, גד אולמן, צבי מאירוביץ' ורבים אחרים.

[17] הדס מנור, ועד פעולה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון מעריב,, ‏1 בדצמבר 1988.

[18] אורית אגמי, ההבדל הדק, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, כל העיר (ירושלים),, ‏27 באוקטובר 1989.

[19] אורית אגמי, לבוש לאירוע, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון כל העיר (ירושלים),, ‏24 בנובמבר 1989.

[20] אילנה באום, מלחמה באיידס? לא בראש סדר העדיפויות, באתר הספרייה הלאומית, אוסף העיתונות, עיתון מעריב,, ‏21 במאי 1990.

[21] תעודת זהות למחלה תחקיר מקיף על מחלת האיידס - ממה אפשר להידבק, איך הנגיף פועל וכיצד אפשר למנוע את החולי וההידרדרות. כתבתו של בני ליס מתוך מבט שני, 29.10.1985

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]