היינריך וולף (דיפלומט גרמני)
 | |
| לידה |
18 בנובמבר 1881 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
7 בפברואר 1946 (בגיל 64) |
| מדינה |
גרמניה |
| ידוע בשל | דיפלומט גרמני, הקונסול הכללי של ירושלים (1932–1935) |
  | |
היינריך אדולף וילהלם וולף (בגרמנית: Heinrich Adolf Wilhelm Wolff; 18 בנובמבר 1881, ברלין – 7 בפברואר 1946, ברלין) היה דיפלומט גרמני. בתחילת תקופת גרמניה הנאצית הועסק כקונסול כללי בירושלים ופעל למען הסכם העברה. מאחר שהיה נשוי ליהודיה,[1][2][3] ולא נכנע ללחצים בהנפת הדגל הנאצי,[4] הוא פוטר משירות ב-1935.
הוא לא הכיר באופיו האנטישמי של גרמניה הנאצית לאחר תפיסת השלטון. במכתב בשנת 1933[5] הוא קרא להפסיק את החרם על היהודים, מכיוון שהדבר יפגע במוניטין של הרייך בעולם ומכירות הסחורות בארץ-ישראל יירדו.[6] אף על פי כן, וולף התחייב בתחילה למשטר. אז הוא הוביל את ההוכחה הארית והגיש בקשה להתקבל למפלגה הנאצית (NSDAP), שנדחה בשל עמדתו הדיפלומטית.
עזר בהסכם העברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי פעל וולף למען הסכם העברה והיה מעורב בהכנתו.[7] הוא שמר על קשרים טובים עם הסוכנות היהודית והאגודה הציונית לגרמניה.
כקונסול הציל את חייהם של אלפי יהודים שהצליחו להגר לירושלים על ידי שיתוף פעולה מרצון ביישום ההסכם. עם זאת, הוא היה תחת מעקב של הנאצים, במיוחד בגלל נישואיו לאישה ממוצא יהודי.[8] כך למשל, הפרסום Die Warte des Tempels של אגודת הטמפלרים והעיתון האנטישמי של יוליוס שטרייכר "דר שטירמר" מתחו עליו ביקורת קשה ותיארו אותו כ"ידיד יהודי". עם זאת, וולף עדיין זכה לתמיכת מעסיקו עד 1935.
פרשת דגל הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1933 הורה נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג להניף את דגל צלב הקרס - סמל המפלגה הנאצית - לצד הדגל השחור, הלבן והאדום של הרפובליקה הגרמנית בכל הקונסוליות הגרמניות בעולם, כולל ביפו ובירושלים. כאשר ב-18 במרץ 1933 התעורר הצורך הגרמני להטיס את דגל צלב הקרס מעל בניין הקונסוליה הכללית בירושלים, התברר כי לא קיים דגל כזה במקום. הדגל הובא בטירוף מביתו של קורנליוס שווארץ (שלימים ימלא תפקיד מפתח בתנועה הנאצית של טמפלרים). למחרת היום. לד"ר היינריך וולף ניתן דגל נאצי נוסף, אותו רקמו הילדים הערבים בבית היתומים שנלר בירושלים והובאה לקונסוליה על ידי הגב' מאריה שנלר, מנהלת המוסד. ראשי הקהילה היהודית בירושלים פנו לקונסול הכללי וולף, שאשתו יהודייה, לשקול את בקשתם להסיר את הדגל הנאצי ולשלוח מברק לנשיא הינדנבורג בו נאמר כי הם מסכימים בכל ליבם לדגל השחור, לבן ואדום, שכן רבים מהם נלחמו בצילו למען המולדת הגרמנית, עם זאת, עליהם לציין בצער את העובדה שמראה דגל צלב הקרס קורא ליהודים, לדיווחים האחרונים, על מעשי אלימות שבוצעו נגד יהודי גרמניה. המברק לא נענה.[4] על-פי חביב כנען: "עמדתו של ד"ר וולף בפרשת הדגל הנאצי חרצה, למעשה, את גורל הקאריירה המדינית שלו. עתה הזכירו לו שוב ושוב שרעייתו יהודיה. לא הסתירו ממנו שיש רצון להחליפו בנאצי ולערוך בהזדמנות זו גם טיהור כללי במשרדי הקונסוליה מעובדים מבני הדור הישן, על מנת להחליפם בנאמני המפלגה".
במרץ 1934 שלח הקונסול וולף דו"ח למשרד החוץ בברלין וביקש כי התיירים הגרמנים בארץ-ישראל יימנעו מהצגת סמל המפלגה.
היינריך וולף, לא הסתבך מעולם במעורבות לא דיפלומטית. הוא היה דיפלומט ממושמע מהדור הישן, שהודח בגלל שלא היה נאצי, אחרי ולמרות שביצע בנאמנות את מדיניות החוץ של ברלין.[9]
כחלק מהחמרת החוק להשבת שירות המדינה המקצועי, נאלץ לפרוש ב-15 ביולי 1935 בגיל 53 בגלל אשתו היהודייה. יורשו היה וולטר דלה.
אחרי 1935[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתחלה הוא רצה להישאר בארץ-ישראל עם אשתו, אך מצד אחד הוא לא קיבל שום תשלומי פנסיה, מכיוון שאלו הוענקו רק בגרמניה, ומצד שני הוא לא הצליח למצוא עבודה שתואמת את כישוריו. אז בני הזוג נאלצו לחזור לברלין במרץ 1936. בשנת 1937 הוצב וולף לפנסיה קבועה. גם הוא וגם אשתו שרדו את הדיקטטורה של היטלר. וולף עצמו נפטר ב-1946.
מאוחר יותר הצליחה אילזה (לבית טיקטין) וולף לאכוף בהצלחה בקשה לפיצויים בשל רדיפה גזענית. היא נפטרה באוקטובר 1988 בבית אבות בדיסלדורף.[10]
_Heinrich_Wolff.jpg)
ב-5 בנובמבר 2021 הונחה להיינריך אבן נגף[2] מול משרד החוץ הגרמני לשעבר, בברלין, עם הכתובת:
כאן עבד היינריך וולף - נולד ב-1881 - "מושפל / חסר זכויות, פרישה כפויה 1935".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Heidemarie Wawrzyn, Nazis in the Holy Land 1933-1948, Walter de Gruyter, 2013-08-01, עמ' 134, ISBN 978-3-11-030652-1. (באנגלית)
- ^ 1 2 Heinrich Wolff | Stolpersteine in Berlin, www.stolpersteine-berlin.de
- ^ Avner Falk, Agnon’s Story: A Psychoanalytic Biography of S. Y. Agnon, BRILL, 2018-10-22, עמ' 373, ISBN 978-90-04-36778-4. (באנגלית)
- ^ 1 2 Haviv Kanaan, הגיס החמישי, הקיבוץ המאוחד, 1968, עמ' 27-8. (בiw)
- ^ David Jünger, Jahre der Ungewissheit: Emigrationspläne deutscher Juden 1933–1938, Vandenhoeck & Ruprecht, 2016-12-05, עמ' 159, ISBN 978-3-647-37052-1. (בגרמנית)
- ^ שמואל אלמוג, השואה, הייחודי והאוניברסלי: קובץ מאמרים : שי ליהודה באואר, יד ושם, 2001, עמ' 105, מסת"ב 978-965-308-123-9. (בiw)
- ^ Abraham J. Edelheit, The Yishuv In The Shadow Of The Holocaust: Zionist Politics And Rescue Aliya, 1933-1939, Routledge, 2019-05-20, עמ' 74, ISBN 978-0-429-96429-9. (באנגלית)
- ^ יוהנס הורטר (עורך): ספר ביוגרפי של שירות החוץ הגרמני 1871 - 1945. 5. ת - ז, מוספים. הוצאת משרד החוץ, שירות היסטורי. כרך 5: ברנד איספרדינג, גרהרד קיפר, מרטין קרוגר: שונינג, פדרבורן ואחרים. 2014, ISBN 978-3-506-71844-0, עמ' 324ו (בגרמנית)
- ^ לביא, צבי (2016-07-22). "כשהיהודים החרימו את החלב הנאצי משרונה". Ynet. נבדק ב-2023-03-19.
- ^ Ilse Marie Wolff, geni_family_tree