דר שטירמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חבורת גרמנים קוראת את העיתון "דר שטירמר" המוצב על לוח במקום ציבורי, 1933. הכיתוב בגרמנית על השלט (למעלה): "עם השטירמר נגד יהודה". על הלוח (למטה): "היהודים הם האסון שלנו".

דֶר שטירמֶרגרמנית: Der Stürmer, "המסתער") היה שבועון שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים.

תולדות העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון נוסד בשנת 1923 על ידי יוליוס שטרייכר, והופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה ב-1945. העיתון שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החיה עלילות דם ישנות. בשנים הראשונות לא זכה העיתון לפופולריות רבה, אולם לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך בהדרגה לעיתון נפוץ ובשנת 1938 נמכרו מעל ל-500,000 עותקים שלו. עקב שיווקו והפצתו היה נפוץ במיוחד כשהוצב במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר והיה נגיש לכול.

כחלק מן הקו האנטישמי התוקפני שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!" (בגרמנית: "Die Juden sind unser Unglück"). סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.

ב-1 במאי 1934 פרסם העיתון גיליון מיוחד על רצח לצורכי פולחן בידי יהודים, שכותרתו הראשית: "נחשפה קנוניית הרצח היהודית נגד האנושות הלא־יהודית". הכותרת קושטה באיור של חצי עמוד, בו נראים שני יהודים בעלי מראה נתעב, אוחזים בכד לאיסוף דם הזורם מגופותיהם הערומות של ילדים נוצרים מלאכיים ואחד היהודים אוחז סכין נוטפת דם, כשברקע ניצב צלב. "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" שלחה למחרת מברק לבישוף הרייך לודוויג מילר, בו הפנתה את תשומת לבו לגיליון המיוחד ולכך שהארגון כבר שלח מברק מקביל לרייכסקאנצלר היטלר. במברק הובעה מחאה חמורה וכן בקשה להזדהות: "משוכנעים אנו שאת זעמנו העמוק חש בלבו כל נוצרי". לא היטלר ולא הבישוף השיבו על המברק.‏[1]

בגיליון מספר 35, באוגוסט 1935, החל העיתון לעסוק בסיפור שפורסם קודם לכן ב"רויטלינגר טגבלט", על כימאי יהודי שהואשם בעינוי חתול למוות. "דר שטירמר" טען שהיהודי קשר את החתול בשק, השליך אותו על המדרגה לפני דלתו ו"קפץ על החיה המסכנה בשתי רגליו ורקד עליה ריקוד כושים של ממש. מאחר שלא הצליח להרוג את החיה... לקח מוט והכה בחתול בקצהו עד שהרגו". העיתון קשר את הריגת החתול ל"טבח 75,000 פרסים במגילת אסתר", כמו גם להריגת "מיליוני לא־יהודים" ברוסיה בהווה, וסיכם: "הבורגני השאנן ממעיט יותר מדי ממה שעלול לקרות בגרמניה אם יעלו היהודים לשלטון שוב".‏[1]

בשנות ה-40 החל העיתון להתדרדר עקב קשיים טכניים וכספיים שהמלחמה גרמה, אך גם עקב העובדה שיהודים כבר לא הילכו ברחובות גרמניה, ולא היו חלק מחייהם של הגרמנים כבעבר. גיליונו האחרון של העיתון הודפס בפברואר 1945, כאשר בעלות הברית היו כבר עמוק בשטחי גרמניה, ודן בעיקר בהוקעתם והשמצתם.

עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך.[דרוש מקור]

בתום המלחמה נשפט יוליוס שטרייכר – עורך העיתון – במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג.

יחס הנאצים לעיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"דר שטירמר" היה עיתון שנוי במחלוקת בקרב הפקידות הנאצית. הוא נאסר לשימוש כאמצעי חינוכי בנוער ההיטלראי והרמן גרינג אסר להפיץ אותו במשרדיו. הסלידה מה"דר שטירמר" נבעה בין השאר מאופיו הגס לעתים פורנוגרפי ומהיותו אנטי-קתולי מובהק. מספר פעמים פסלו הנאצים קריקטורות שבהן השוו את מנהגי היהודים למנהגי הכנסייה. אך היו בין הנאצים כאלו שהעריכו מאוד את פועלו של העיתון, בהם היו היינריך הימלר ואף היטלר בעצמו. היטלר הודה שהוא נהנה מקריאת העיתון והחשיב את האנטישמיות, גם אם היא מוצגת בצורה פרימיטיבית כמו ב"דר שטירמר", כנשק יעיל בהשפעה על האדם שברחוב. בתקופות מסוימות הופסקה הופעתו של העיתון, או שעורכו, שטרייכר, הושעה מתפקידו, בין השאר בגלל תלונותיהם של נציגי גרמניה בארצות אחרות, על כי העיתון מזיק לדימויה של גרמניה.

היטלר הבין שעיתונו של שטרייכר עלול להזיק לשמה של המפלגה וב-12 ביוני 1936 כתב מרטין בורמן לשר המשפטים, שעל פי החלטת הפיהרר, "דר שטירמר אינו שופר של הנסדא"פ (המפלגה הנאצית)".‏[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 149-148.
  2. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 150.