הילדים של ארנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הילדים של ארנה
בימוי ג'וליאנו מר, דניאל דניאל
הפקה אסנת טרבלסי, פיטר ואן-הייסטה
תסריט ג'וליאנו מר, דניאל דניאל
עריכה אובה וור
צילום ג'וליאנו מר, חנה אבו סעדה, אורי שטינמץ
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 2004 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 84 דקות
שפת הסרט עברית, ערבית, אנגלית
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הילדים של ארנה הוא סרט תיעודי שיצר ג'וליאנו מר בשנת 2003. הסרט עוסק בתיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, שהפעילה בשנות ה-90 אמו, ארנה מר ח'מיס, ובגורלם של הילדים שהשתתפו בתיאטרון.

לאחר מותה של ארנה, חזר מר לג'נין בשנת 2002 וחיפש אחר הילדים שהשתתפו בקבוצת התיאטרון. הסרט מתאר את סיפור התבגרותם של חברי הקבוצה והפיכת רבים מהם מילדים חייכנים לנערים זועמים ולבסוף ללוחמים נחושים שרבים מהם נהרגו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 הקימה פעילת זכויות האדם ארנה מר תיאטרון ילדים בג'נין, "תיאטרון האבן", או "הבית של ארנה". התיאטרון הוקם כדי לקדם הבנה בין פלסטינים וישראלים ופעל במהלך שנות האינתיפאדה הראשונה עד אמצע שנות ה-90. עשרות מתנדבים ישראלים ופלסטינים ארגנו את האירועים בו. בתחילה חשדו התושבים והילדים בארנה ובבנה שהם סוכנים של השב"כ, אולם לאט לאט הם השתכנעו בכנותם, ושיתפו פעולה עם היוזמה.

מגמת התיאטרון הייתה ללמד את הילדים לבטא את עצמם באמצעות המשחק, ולנסות להקנות להם השכלה וחינוך במקום מערכת החינוך הפורמלית שכשלה. בנה של ארנה, ג'וליאנו מר, היה שחקן בתיאטרון ומאוחר יותר במאי הלהקה. תוך כדי כך הוא צילם את ארנה ואת הילדים במשך 6 שנים, עד למותה ולסגירת התיאטרון.

דמויות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף, אשרף ועלא היו שלושה נערים מרכזיים בתיאטרון, ומלבדם שיחקו בו נערים נוספים כמו נידאל, זכריה זביידי (אז בן 12) ואחיו הגדול דאוד. סמירה זביידי, אמם האלמנה של זכריה ודאוד, נידבה את הקומה העליונה בבית המשפחה כמקום לחזרות. הסרט נע קדימה ואחורה בזמן במהלכן של 10 שנות צילום, ומציג היבטים שונים של הנערים-הגברים בזמנים שונים.

יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן האינתיפדה השנייה עבר יוסף הלם עמוק. פגז של טנק ישראלי עבר דרך קיר של בית ספר ונחת בלב כיתת ילדים. יוסף ניסה לסייע לילדים ויצא מהכיתה כשבזרועותיו ילדה קטנה שמתה תוך דקות אחדות.[1] מאז אירוע זה השתנה לחלוטין, הפסיק לחייך ולצחוק ונראה שאיבד עניין בחיים. נסיונותיה של אמו לעניין אותו בבחורות ובחתונה עלו בתוהו.[2][3]

ללא שגילה דבר להוריו, יוסף תכנן בשנת 2001 פיגוע ירי יחד עם חברו נידאל. הוא שילם לחייל רוסי עני ורכש ממנו רובה מסוג M-16. את התחמושת קיבלו מארגון הג'יהאד האסלאמי, שסיפק להם גם תיעוד לפני יציאתם לפיגוע. בתמורה הם הופיעו כחברי הארגון ונשאו מסרים איסלמיים, למרות שיוסף היה חילוני.[3] לאחר מכן גנבו רכב שטח ישראלי, ונסעו איתו לחדרה. בהגיעם לעיר פתחו בירי ממנו מתו 4 אנשים ונפצעו כ-30 איש. שוטרים שהגיעו למקום ירו והרגו את שניהם.

מר מעיד כי מטרה מרכזית של הסרט הייתה התמקדות בדמותו ומניעיו של יוסף, לנסות לקרוע את מסכת המפלצת של המחבל המתאבד כפי שהוא מיוצג בתקשורת, ולהראות את הילד והאדם שהיה קודם לכן.[4]

אשרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו ילד היה אשרף שחקן מרכזי בקבוצת התיאטרון, הוא הרבה לחייך והעיד על עצמו שהוא רוצה להיות "רומיאו". כוחות צה"ל הרסו את ביתו של עלא, שכנו, ואשרף הילד מוצג כשהוא מנסה לדלות מבין ההריסות חפצים עבור חברו. חברו עלא מתאר בסרט את מותו כאשר לחם נגד כוחות צה"ל בקרב על ג'נין בשנת 2002 ונהרג. המבנה אשר שימש את חברי הקבוצה כתיאטרון שימש את החמושים בג'נין כעמדת ירי שבה נהרג אשרף.

עלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלא הפך להיות מנהיג גדודי חללי אל אקצה בג'נין. הוא לחם עם חבריו נגד חיילי צה"ל בקרב על ג'נין, עד לשלב הריסת הבתים בידי דחפורי די-9 משוריינים. בשלב זה נכנע עלא, אולם לאחר מכן עלה בידו לברוח חזרה לג'נין. החלק האחרון של הסרט מתמקד בו ומתאר את חייו ומלחמתו שלו ושל חבריו בכוחות צה"ל הפועלים בג'נין בחודשים שלאחר הקרב על העיר, באמצעות ירי והטמנת מטענים.

בהיותו ילד הרסו כוחות צה"ל את ביתו של עלא. בזמן היותו מפקד על גדודי חללי אל אקצה מאיים צה"ל להרוס את בית הוריו בשנית. עלא והוריו מצהירים כי הם אינם מפחדים וכי דם הפלסטינים שמתו במאבק האלים מול צה"ל יקר להם יותר מכל בית או רכוש. עלא מעיד על עצמו כי הוא לא ייתפס בשנית וכי הוא יהיה "חופשי או בקבר". בסצנה הבאה רואים את גופתו החרוכה של עלא בבית החולים, מוקפת בחברים ובבני משפחה אבלים, לאחר שנורה בידי כוחות צה"ל בנובמבר 2002, שבועיים לאחר הולדת בנו הבכור.

זכרייה זביידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכריה זביידי צולם בסרט בשנת 2002, לאחר שנפצע מפגז ונכווה בפניו, אך לפני שהפך למבוקש בכיר והתפרסם בעקבות פרשת טלי פחימה. באותה תקופה הוא לחם לצידו של עלא, וציין שבניגוד לו הוא שהה מתחת להריסות בזמן הלחימה בג'נין ולא נכנע. זביידי מתנגד בתוקף להצגת הקרב על ג'נין כטבח שעשה צה"ל בתושבים, ומדגיש את הלחימה העיקשת של הפלסטינים.

דאוד אחיו נשפט ל-16 שנים בכלא הישראלי על פעילות טרור.

הפקת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הוא פרי יוזמתה של המפיקה אסנת טרבלסי. ג'וליאנו התלבט עקב התנגדותה של אימו לעשות סרט על עצמה, עד שבשלב מסוים אובחנה ארנה כחולה במחלת הסרטן, ונודע לה ולבנה כי נותרה לה כשנה לחיות. גילוי זה וגיוס מוצלח של תקציב לסרט הכריעו את הכף. עם התקדמות המחלה החל ג'וליאנו להתמקד פחות בתיאטרון ובילדים ויותר באימו החולה. ארנה התנגדה לכך משום שרצתה שהסרט יעסוק בנושאים שהיו ברקע - הכיבוש, מצב זכויות האדם בשטחים והקשר בין פעילי השלום הישראלים והפליסטינים. הפעם האחרונה בה ג'וליאנו צילם את אימו הייתה בנסיעתה האחרונה לג'נין שמופיעה בסרט. לאחר מכן הפסיק ג'וליאנו את צילום הסרט ומספר ימים לאחר מכן, בפברואר 1995, מתה ארנה ממחלתה. לאחר מותה של הפסיק ג'וליאנו את העבודה על הסרט לגמרי, ונראה היה שהוא נגנז.[4]

בשנת 2001, בעודו צופה בטלוויזיה, זיהה ג'וליאנו את יוסף כמחבל שביצע את הפיגוע בחדרה, וסקרנותו התעוררה לגבי גורלם של שאר ילדי התיאטרון. במרץ 2002, מספר ימים לאחר תום הקרבות בג'נין ו-7 שנים לאחר מות אימו, חזר ג'וליאנו לעיר כדי להפגש עם הנערים שבגרו. הוא תעד את המפגשים עימם עד למותו של עלא. בשלב הצטרף להפקה הבמאי והעורך ההולנדי הישראלי לשעבר דניאל דניאל. העריכה נמשכה חמישה חודשים, והסרט יצא לאקרנים בסינמטקים ובפסטיבלים במרץ 2004, כהפקה הולנדית-ישראלית.[4]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק בשנת 2004, בפרס "דסק המבקרים" בפסטיבל הקולנוע התיעודי בטורונטו, קנדה, בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל בפינלנד, במקום הראשון בפסטיבל זכויות האדם בפראג, ובפרס "השופטים הצעירים" בפסטיבל בשווייץ.[5]

בשנת 2006, בעקבות גל תמיכה בינלאומי שעורר הסרט, פתח מר תיאטרון קהילתי לילדים ולמבוגרים בג'נין בשם "תיאטרון החופש".[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הילדים של ארנה והילדים של פלסטין סמי שלום שטרית, אתר "רשימות"
  2. ^ ראיון עם אמו של יוסף בסרט
  3. ^ 3.0 3.1 הילדים של ארנה באתר "ביקורת לא בונה כלום".
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 הילד של ארנה
  5. ^ אביב לביאאביב הדוקו, באתר הארץ, 4 ביוני 2004
  6. ^ ורד לי, מר מרים מסך. זביידה מתרגש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006