הלל בירגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין תמונה חופשית

הלל בירגר (19021987) היה יוזם רעיון סימון השבילים בישראל; מהנדס בניין במקצועו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירגר התפרסם כמדריך טופוגרפיה וניווט בקורסים של ההגנה וצה"ל ועסק בכתיבה של ספרי הדרכה בנושא הניווט: "טופוגרפיה", "מפה ומצפן", "טופוגרפיה שימושית".[1] הוא שימש, בין היתר, גם כמדריכו של יצחק רבין בארגון ההגנה.[2]

סימן את השביל הראשון בארץ במדבר יהודה בשנת 1947, שבעקבותיו סומנו שבילים נוספים במדבר יהודה בשנות ה-50.

בירגר התגורר בתל אביב.

ההשראה לסימון השביל הראשון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלל בירגר שאב את השראתו לסימון שבילים מטיוליו באירופה. סימון השבילים באירופה שהחל במאה ה-19. בתחילה, הסימון נועד למנוע מאנשים לעבור בשוגג גבולות בין מדינות, אך בהמשך הפך גם לשבילי טיול.[3]

בירגר סייר באירופה והתרשם מצורת הסימון של שבילי טיולים בצ‘כוסלובקיה.[4] הוא הזמין תקנוני סימון בהרים מארבע מדינות באירופה: שווייץ, צ'כוסלובקיה, פולין וצרפת, ולאחר שבחן את השיטות השונות אימץ בסופו של דבר את השיטה הצ'כית.[5][6] צורת הסימון (שנלקחה מצ'כיה) הייתה, מה שמכנים "מלבן הסימון" -  פס צבע בעובי 5 סנטימטרים ומצדדיו שני פסים לבנים. הצבעים שנבחרו לסימון הם צבעים עזים הנראים למרחוק ושני הפסים הלבנים שמצדם מדגישים ומבליטים את הצבע המרכזי. ואכן זוהי שיטת סימון השבילים המקובלת בישראל עד היום.[7][6]

הרקע המעשי לסימון במדבר יהודה - תאונות מטיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו של הלל בירגר בסימון השבילים בארץ הייתה להגביר את הבטיחות במסעות האימונים של ”ההגנה” במדבר יהודה, חבל הארץ שהיה בעיניו בראש סדר העדיפויות לסימון. מדבר יהודה היה ללא כבישים, כמעט ללא דרכי עפר, ולהוציא את בית הערבה ומפעל ים -המלח, גם ללא כל יישוב יהודי.[4]

חשוב להבין כי אזור זה של מדבר יהודה היה המקום שבו צעדו מי שרצו להגיע למצדה - ההר שכבר באותם ימים היה כבר לסמל לגבורה. באותה תקופה ים המלח הגיע עד לבסיס מצוק ההעתקים כך שכדי להגיע למצדה שבדרום, עמדו בפניך שתי אפשרויות: לשוט בסירה או לטפס על המצוק ולעקוף קטע זה, עד לירידה ממנו, באזור עין גדי. נשאלת השאלה: מדוע לא לצעוד בתוואי שלצד חוף ים המלח? כיום, בעת שים המלח גווע ונסוג הרחק לאחור, קצת קשה לתפוס זאת, אך באותם ימים, הים הגיע ממש עד לבסיס המצוק. ולכן, בירגר היה מעוניין בכך שמסלול זה יהיה בטיחותי להליכה וסימן את השביל. וכך הבטיח נתיב בו המטיילים טיפסו על המצוק בביטחה.[8]

על הצורך בסימון השבילים במדבר כתב בירגר במאמר שפרסם ביוני 1949 בכתב העת "מערכות": "בשנים האחרונות התפתחה תנועת משוטטים במדבר יהודה: הוד ההרים והנוף הפראי ורוח הגבורה השורה במבצר מצדה, שני אלה משכו את הנוער המאורגן. אם כי התנועה הלכה וגברה הרי לא קם כל מוסד שיטול על עצמו להיות המארגן, מורה הדרך והמפקח על הטיולים באזור מסוכן זה. ואמנם רבים האסונות שנגרמו ורק מזל הוא שלא נגרמו אסונות חמורים יותר". מסלולו של השביל הראשון הוא בשמורת עינות צוקים שבמדבר יהודה, מעין פשחה לראש צוקים. בהמשך המאמר מפרט בירגר שהמניע לסימון השביל היה ששתי קבוצות גדולות של מטיילים איבדו את דרכן במדבר יהודה.[6] שתי תאונות קטלניות, שאותן אינו מזכיר במאמרו, התרחשו באזור זה בשנים שקדמו לסימון. באחת מהן (1942) התפוצץ רימון יד ליד מדורה ושמונה חברי קבוצת מטיילים נהרגו במה שכונה "אסון עין גדי". בתאונה קטלנית אחרת נפלה המטיילת שרה רבינוביץ' מן המצוק לאחר שנהדפה בטעות בידי מטייל אחר.[5]

הסימון בשטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בנובמבר 1947, ארגן בירגר משלחת שבה לקחו חלק סיירים של הפלמ"ח, תלמידים מסמינר הקיבוצים וגם חברים מבית הערבה. המשלחת סימנה את השביל, שאמור היה לשמש כראשיתו של פרויקט סימון מאסיבי במדבר יהודה. דבר מעניין הוא ההבדלים שבין טכניקת הסימון של בירגר לעומת זו של ימינו: בירגר וצוותו השתמשו בסולמות, כדי לסמן גם במקומות גבוהים, שבהם אי אפשר יהיה לפגוע בסימון או למחוק אותו. כיום לא משתמשים בסולמות. עניין נוסף הוא מיקום הסימון: בירגר סימן לצד נתיב ההליכה, בעוד שכיום אנו מסמנים ממש מול עיניו של המטייל, בחזית".

אך עם פרוץ מלחמת העצמאות הופסק הסימון, ומאוחר יותר, סומן קטע קצר נוסף סמוך למצדה. הסימון המקיף הראשון של דרום מדבר יהודה נעשה בשנות החמישים, עם הקמתו של בית ספר שדה עין גדי. בעקבות מלאכת הסימון בראשית שנות ה-60 יצאה לאור מפת סימון השבילים הראשונה, בקנה מידה של 100,000:1. אז קמה המועצה הציבורית לסימון שבילים, שלאחר גלגולי שמות נקראת כיום הוועדה לשבילי ישראל.[9]

בירגר המשיך להיות פעיל מרכזי בסימון השבילים במדבר יהודה גם בהמשך השנים. באותה תקופה ההגעה למדבר יהודה הייתה מבצע מסובך, ולכן גייס בירגר את אנשי תנועת "החוג לידיעת הארץ" לקידום הסימון במדבר יהודה. בשנת 1956 הוא הצטרף לטיול המוני של אותה תנועה, ובמהלך הטיול בירגר שילט וסימן, באמצעות מטיילים מתנדבים, את "שביל הנחש" ו"שביל הסוללה" שבקרבת מצדה.[10] וכך בעקבות פעילותו הענפה של בירגר, אנשי בית ספר שדה עין גדי, בראשות יוסי פלדמן, המשיכו במבצע סימון שבילי מדבר יהודה.

בשנת 1963 ביקש פלדמן מיוסף אלסטר, מנהל מחלקת המדידות להכין מפת סימון שבילים מפורטת על אזור מדבר יהודה. אלסטר נענה לבקשת פלדמן ומינה את ציון שתרוג (לימים, מנהל מחלקת המדידות) ללוות את מבצע הסימון והמיפוי.[11] לצורך הוצאת המפות הוקם צוות שבראשו עמד בירגר, הוא ליווה את המפות הראשונות, והאישור האחרון להדפסתן היה תמיד שלו. עוד היו בצוות עזריה אלון, מנהל החברה להגנת הטבע; עוזי פז, מנהלהּ הראשון של רשות שמורות הטבע, אדיר שפירא ויוסי פלדמן.[2]

כדי לקבל גיבוי רחב יותר לפעילות הסימון של בית הספר, פלדמן הקים את המועצה הציבורית לסימון שבילים שבפניה הועלו כל הנושאים המקצועיים. מתוך המועצה נבחרה וועדה טכנית לניהול בפועל.[11] לוועדה הטכנית נבחרו מטיילים ותיקים ויודעי שבילי הארץ וביניהם הלל בירגר, אורי דביר, אשר לאחר זמן קצר מונה ליושב ראש הוועדה ולמנחה, ויוסי כפיר ומשה עינב, שנבחרו לרכזים. תפקידו של כל רכז היה לעסוק באזור מסוים ולמפות אותו למפה אחת. ב-1980 הפך יו"ר הוועדה, אורי דביר, גם למרכזה והוועדה יצאה בתנופת סימון והוצאת מפות.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסופר הלל בירגר, סימניה
  2. ^ 1 2 כרמלה שנצר וחיליק הורוביץ, הכנת מפת סימון השבילים הראשונה; ​מתוך ראיון עם ציון שתרוג, לשעבר מנכ"ל מפ"י, באתר המרכז למיפוי ישראל, 2004
  3. ^ יעל אילמר, איך שביל נולד?, החברה להגנת הטבע, ‏2012
  4. ^ 1 2 דני גספר, סוגיות בסימון שבילים, עתמודד, עמ' 16
  5. ^ 1 2 משה גלעד, חזרתי לשביל המסומן הראשון בארץ והבנתי מה עשינו לים המלח, הארץ, ‏2017
  6. ^ 1 2 3 הלל בירגר, סימון שבילים במדבר יהודה, מערכות
  7. ^ כרטיסיית הדרכה: ממעלה מזין לעיינות צוקים, רשות הטבע והגנים
  8. ^ עצמאי בשטח: טיול בשביל הראשון שסומן בארץ, וואלה! תיירות, ‏2018-04-18
  9. ^ שבילים בישראל - המדינה המסומנת בעולם - מזרח-תיכון, מסע אחר
  10. ^ 1 2 אורי דביר, "", במחנה, 1988
  11. ^ 1 2 יוסי פלדמן, בבריתך (אוטוביוגרפיה), חולון: הקיבוץ המאוחד, 2017