הממשל הצבאי הישראלי בשטחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילים בבית לחם, 1978

במהלך מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כבשה ישראל את יהודה והשומרון, את רצועת עזה, את רמת הגולן ואת סיני. בעוד רמת הגולן וסיני נחשבו לפני המלחמה לשטחים בריבונות סוריה ומצרים (בהתאמה), הרי מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה היה ועודנו מעורפל. בפועל, הנהיגה ישראל בכל אזורים אלה ממשל צבאי בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, שקובעת את אופן הממשל בשטחים כבושים שנתפסו במלחמה. יצאו מכלל זה החלק המזרחי של ירושלים ושטחים נוספים ממזרח לירושלים שסופחו לישראל ולשטח המוניציפלי של ירושלים כבר ב-1967 בצו מיוחד, והחוק הישראלי הוחל עליהם. רצועת עזה הייתה נתונה בממשל צבאי מצרי משנת 1949, כך שהממשל הצבאי הישראלי החליף ממשל צבאי מצרי. יהודה ושומרון סופחו לירדן ב-1950, ואף על-פי שישראל לא הכירה בסיפוח, היא כיבדה אותו דה-פקטו בכך ששמרה על החוק והמשפט הירדני ברוב השטח (אף זאת בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית).

סיום הממשל הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הצבאי בסיני הסתיים סופית ב-1982, עם החזרת השטח לידי מצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד. הממשל הצבאי ברמת הגולן הסתיים עם קבלת חוק רמת הגולן ב-1981, חוק המורה על החלת החוק והמשפט הישראליים בשטח זה. המחלוקת בדבר המעמד המשפטי ועתיד השטחים של אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (זהו הכינוי הישראלי הרשמי ליתר השטחים האמורים מאז סוף שנות ה-70) הביאה לכך שחלק מכללי אמנת ז'נבה לא הוחלו עליהם. ישראל הקימה יישובים באזורים אלו בניגוד לכללי האמנה, ואף גירשה מדי פעם תושבים מקומיים שנחשדו בהמרדה (פעולה שחוקיותה במסגרת כללי האמנה שנויה במחלוקת). מאז שנת 1981 ועד 1994 פעל באזורים אלו המנהל האזרחי, שתפקידו היה להחליף את הממשל הצבאי, ולנהל את חיי היומיום האזרחיים של תושבי המקום הערביים. גוף זה הורכב מפקידי ממשלה במשרדים שונים של ממשלת ישראל, אזרחים עובדי צה"ל וקצינים. הרעיון מאחורי הקמתו היה להביא אנשים בעלי ניסיון במינהל ציבורי אזרחי, שייטיבו לנהל את חיי היומיום מקציני הצבא שלא הוכשרו לכך. עם זאת, בידי הממשל הצבאי נותרו סמכויות בהחלטות שעניינן ביטחוני. בסוף שנות השבעים הוקמו אגודות הכפרים ארגון של ערבים תומכי השתלבות במדינת ישראל, במטרה להעביר אליהם את השליטה האזרחית ביישובים הערביים - בעקבות הסכמי השלום עם מצרים בהם דובר על אוטונומיה ערבית (שלטון אזרחי אך לא ביטחוני) אך בעקבות רציחת אנשי האגודות, חשיפת שחיתות נרחבת, התנגדות נרחבת בקרב האוכלוסייה הערבית לתנועה זו, וחשדנות כלפיה בימין הישראלי, היא פורקה.[1]

הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 (ה'תשנ"ג) הוקמה בהדרגה רשות פלסטינית אוטונומית בחלק מהשטח. רשות זאת קיבלה את סמכויות המנהל האזרחי, וחלק מסמכויות הממשל הצבאי. עם זאת, במיעוט השטח, באזורים שהוגדרו בהסכמי אוסלו כאזורים בשליטה ביטחונית ישראלית, השליטה ביישובים ערביים נותרו תחת המנהל האזרחי. ביישובים היהודיים באזורים אלו, ההתנהלות האזרחית נעשית בדומה למדינת ישראל באמצעות ועדי ישוב, מועצות מקומיות ועיריות, ואילו המשטרה מתנהלת באופן שמעמדו המשפטי אינו ברור.

בשנת 2012 נחשף שאנשי הפרקליטות במנהל האזרחי פעלו במגמה לפרק את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולפוגג את חוקיותה בבתי המשפט הישראליים.[2]

בסוף אותה שנה הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון עבור ממשלת ישראל, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי קבעה שאפשר להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון, ואין לראות בכך הפרה של אמנת ז'נבה. מסקנות הוועדה נותרו במחלוקת פוליטית, וממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו נמנעה מקבלת החלטה בעניין למרות הביקורת הציבורית על כך.

בעקבות תוכנית ההתנתקות והעברת השליטה באופן רשמי לרשות הפלסטינית, בוטל הממשל הצבאי ברצועת עזה בתחילת ספטמבר 2005 (תשעה באב ה'תשס"ה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה אלעד, אם תרצו - זו הגדה: הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1976-1967, חיפה: פרדס, 2016

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ערבים טובים מאמר של ד"ר הלל כהן - על חדירת המודיעין הישראלי לאוכלוסייה הערבית.
  2. ^ המנהל האזרחי - מנגנון ההפעלה מאמרו של יהודה יפרח (באתר המחלקה הראשונה) - פורסם גם במקור ראשון