אגודות הכפרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אגודות הכפרים היו ארגונים פוליטיים פלסטינים שקמו בשטחי יהודה ושומרון אחרי 1977 ושמו להם למטרה הן את קידומו של האזור הכפרי, והן קידומה של מסגרת מדינית פלסטינית עצמאית שתתקיים בדו-קיום לצד ישראל תוך שלילתו של אש"ף. בין הפעילים הבולטים בהתארגנות היו מוסטפא דודין (שר החקלאות הירדני לשעבר) ומוחמד נאצר. בשיא פעילותן מנו האגודות כ-70,000 תומכים רשומים.

מצד החברה הפלסטינית היו שהאשימו את אגודות הכפרים בבגידה. כך, למשל, גרסו אש"ף כמו גם זרמים פרו-ירדנים. ההתנגדות לאגודות הביאה אף להתנקשות ביוסוף אל-חטיב ראש האגודות ברמאללה שהיה תושב הכפר בילעין (נובמבר 1981) וכן לרציחות נוספות של ראשי הארגון. בנוסף, שחיתויות פוליטיות מצד כמה מראשי האגודות פגעו אנושות בתדמיתן.

בראשית דרכן זכו האגודות לעידודו של הממשל הצבאי הישראלי ובעיקר מצידו של פרופ' מנחם מילסון, יועץ הממשל הצבאי לענייני ערבים בגדה ומאוחר יותר ראש המנהל האזרחי, ויגאל כרמון סגנו דאז ומחליפו בראשות המנהל האזרחי, מתוך תקווה שהאגודות יחלישו את כוחו של אש"ף. ב-14 בנובמבר 1982 התכנסו בחברון אלפי חברי אגודות הכפרים והקימו את 'התנועה הדמוקרטית לשלום', שקראה למשא ומתן ישיר עם ישראל על יסוד הכרה ופשרה ובהמשך להסכמי קמפ-דיוויד. כמו כן האגודות הסכימו לוויתור על זכות השיבה. היחס לאגודות השתנה עם חילופי גברי במנהל האזרחי כאשר ראש המנהל החדש, שלמה איליה, ומתאם פעולות הממשלה בשטחים בנימין בן אליעזר אסרו על האגודות להמשיך את פעולתן המדינית. השמאל הישראלי התפלג ביחסו לאגודות. בעוד החלק הדומיננטי יותר ששלט גם בדעת הקהל באמצעות עיתונים כמו הארץ, דבר ועל המשמר ראה באש"ף את נציגם הבלעדי של הפלסטינים, פעל חלק אחר באמצעות 'תנועת הדרך לשלום' שקמה במרץ 1983 במגמה הפוכה. גם הימין הישראלי לא אהד את האגודות מחשש שתנועה פלסטינית מתונה עלולה להוביל למדינה פלסטינית המתקיימת בדו קיום לצד ישראל, על חשבון חזון ארץ ישראל השלמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אגודות הכפרים", לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, בעריכת שילה הטיס רולף, כתר, ירושלים, 1988, עמ', 10.
  • אודי מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים: הוויכוח בישראל על הגדה המערבית 1987-1967, הוצאת כרמל 2012