המפלגה העממית הליברלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפלגה העממית הליברלית (שבדית: Folkpartiet liberalerna, ‏FP) או המפלגה הליברלית היא מפלגה פוליטית ליברלית בשבדיה. החל משנת 2006 נוטלת המפלגה חלק בקואליציית המרכז-ימין המונהגת בידי ראש הממשלה פרדריק ריינפלט. במהלך שתי מערכות הבחירות הקודמות‏[1] הייתה המפלגה הרביעית בגודלה בפרלמנט השבדי.

שם המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבדיה עצמה המפלגה נקראת לרוב Folkpartiet, "מפלגת האנשים", והסיומת liberalerna, "הליברלים", מוספת רק בהקשרים רשמיים או משפטיים. בעולם לעתים מתייחסים למפלגה כ"מפלגה הליברלית"‏[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1809: המפלגה הליברלית מוקמת לאחר הפיכה שמסיימת תקופה של 20 שנות שלטון יחיד מלוכני. ייתכן שזו המפלגה הראשונה בעולם שמשתמשת במונח "ליברלי" בשמה.
  • 1902: "Frisinnade Landsföreningen" ("האיגוד הלאומי בעל המחשבה הפתוחה") נוסד כמפלגה הליברלית הראשונה עם ארגון לאומי המורכב מפשוטי העם. האיגוד תלוי מאוד בתנועת הכנסייה "דת חופשית".
  • 1923: "Frisinnade Landsföreningen" מתפצל מהמפלגה הליברלית בשל ההגבלות על אלכוהול; המיעוט שמתנגד לאיסור מקים את "המפלגה הליברלית של שבדיה" (Sveriges Liberala Parti). ‏"Frisinnade Landsföreningen" מוביל כמה ממשלות בשנים הבאות.
  • 1934: המפלגות מתאחדות ומקימות את "Folkpartiet" ("מפלגת האנשים"), כלומר המפלגה במתכונתה הנוכחית.
  • 1939-1945: המפלגה נוטלת חלק בקואליציית הממשלה המלחמתית, הכוללת את כל המפלגות למעט הקומוניסטים. שבדיה נותרת נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה.
  • 1976: המפלגה מצטרפת לממשלה בת שלוש מפלגות ומסיימת 44 שנים של שלטון בידי המפלגה הסוציאליסטית דמוקרטית (מלבד קואליציית החירום בעת המלחמה).
  • 1978: המפלגה הליברלית מקימה ממשלת מיעוט קצרת-מועד בעצמה, בראשות אולה אולסטן כראש ממשלה. האנס בליקס משמש כשר החוץ.
  • 1979: מאמץ חדש לקואליציית שלוש-מפלגות.
  • 1980-1981: מבססת ממשלת קואליציה בת שתי מפלגות, יחד עם מפלגת המרכז.
  • 1990: המפלגה מוסיפה את המילה "Liberalerna" (ליברלים) לשמה.
  • 1991-1994: המפלגה היא חלק מקואליציה בת ארבע מפלגות בראשות המפלגה המתונה, בהנהגת קארל בילדט.
  • 2002: המפלגה מכפילה את כוחה וקרובה למקום השני בבחירות.
  • 2006: המפלגה היא חלק מקואליציה בת ארבע מפלגות, בראשות מנהיג המפלגה המתונה פרדריק ריינפלט.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילי בחירות למען "המפלגה העממית הליברלית" בבחירות הכלליות בשבדיה ב-1940

באופן היסטורי, האידאולוגיה הרשמית של המפלגה הייתה ליברליזם סוציאליסטי, שבאה לידי ביטוי כמחויבות אידאולוגית חזקה לכלכלה מעורבת (אנ') ותמיכה בתוכניות מדינת רווחה רחבות היקף אך מבוססות-שוק.

למרות שבתחילת דרכה פעלה המפלגה העממית הליברלית בשיתוף עם מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שבדיה במאבק לדמוקרטיה (יושמה ב-1921) ורפורמה חברתית, החל משנות ה-30 הפכה המפלגה לחלק מהאופוזיציה והתנגדה לדרישה הסוציאל-דמוקרטית להלאמת עסקים פרטיים. מאז נותרה המפלגה כאופוזיציה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לרוב כמפלגה הגדולה ביותר או השנייה בגודלה בגוש האופוזיציה (הידוע בכינוי "הלא-סוציאליסטיים" או "de borgerliga", שמשמעותו בערך "בורגנים"), אך פעמים רבות הייתה ביקורתית גם כלפי מפלגות בימין. עם הזמן, נקטה המפלגה יותר ויותר בגישה ימנית. באמצע שנות ה-90, נראה שהמפלגה פסלה את האפשרות של חזרה לשיתוף פעולה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והתמקדה בחיזוק באופוזיציה ובמאמץ להפילם מהשלטון.

סיוע בינלאומי ושוויון נשים היו נושאים חשובים עבור המפלגה בעבר, וכיום היא תומכת בפמיניזם ליברלי ובמתן אחוז נכבד מההכנסה הלאומית הגולמית כסיוע בינלאומי.

מדיניות החוץ גם הוא נושא שמעורר עניין ציבורי. המפלגה, שנוטה לכיוון ארצות הברית ובריטניה, הייתה מתנגדת חריפה לקומוניזם ולנאציזם במהלך המאה ה-20. למרות שהייתה חלק ממשלת הקואליציה השבדית ותמכה בה ובמטרת הנייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה, המפלגה החזיקה בעמדה תקיפה נגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. המפלגה (יחד עם המפלגה המתונה) תמכה באופן פעיל במאבקם של תושבי המדיניות הבלטיות נגד המשטר הסובייטי, בעוד הסוציאל-דמוקרטים התאמצו לא להרגיז את הסובייטים. כתוצאה, קיבלה המפלגה כמה נזיפות תקיפות מהסוציאל-דמוקרטים (ששלטו לרוב) בשל סיכון יחסי שבדיה עם האיחוד הסובייטי. המפלגה ביקרה גם את מה שתפסה כסובלנות של הסוציאל-דמוקרטים כלפי דיקטטורים מהשמאל ממדינות עולם שלישי ותמכה בארצות הברית במהלך מלחמת וייטנאם. לאחר סיומה של המלחמה הקרה, הייתה המפלגה למפלגה השבדית הראשונה שקראה לנטוש את המדיניות השבדית הנייטרלית המסורתית ולהצטרף לנאט"ו.

המפלגה תמכה בתהליך הדה-קולוניזציה העולמי ודגלה בהחרמת דרום אפריקה כדי לסיים את משטר האפרטהייד. המפלגה גם התנגדה לדיקטטורות קונומיסטיות במדינות עולם שלישי. כיום, המפלגה תומכת מאוד בישראל ומנהיג המפלגה לשעבר, פר אהלמארק, לא היסס להביע את דעתו הנחרצת בנושא.

במישור האירופאי, המפלגה העממית הליברלית תמכה מאוד ביישום רעיון האיחוד האירופי וניהלה תעמולה בעד כניסתה של שבדיה לאיחוד (שבדיה הצטרפה ב-1995). המפלגה ניהלה מסע תעמולה גם בעד הצטרפות לאיחוד הכלכלי והמוניטרי של האיחוד האירופי, אבל ההצטרפות לא עברה את הצבעת משאל העם בשבדיה ב-2003. המפלגה ניסתה להיחשב כמפלגה ה"פרו-אירופאית" ביותר, בניסיון לשבור את מה שכינתה דפוס החשיבה ה"מבודד" של המדינה. המפלגה תומכת בהתרחבות האיחוד האירופי (אנ'), כולל מתן אפשרות לטורקיה להצטרף בתנאי שזו תבצע רפורמות דמוקרטיות. המפלגה גם תומכת בנקיטת צעדים נוספים לשיתוף פעולה ואחדות, יחד עם מספר חברות, כולל תנועת נוער משותפת וקוראת בגלוי למדינה אירופאית פדרלית יחידה.

ב-2003 תמכה המפלגה בפלישה לעיראק אך החליטה שלא לדרוש את השתתפות שבדיה בקואליציית המפלגות התומכות בפלישה, שהונהגה בידי ארצות הברית. בשנים האחרונות, במיוחד תחת מנהיגותו של ז'אן ביורקלנד (אנ') פנתה המפלגה לכיוון של ליברליזם שמרני בגישתה החברתית ונקטה בעמדות נוקשות יותר בנושאים כמו חוק ומשפט, פשיעה וענישה, בתי ספר וחינוך וכן התבצרה במדיניותה לביטול ההגבלות על סמים. תמיכת המפלגה ב-2008 בחוק הרשות השבדית להגנת הרדיו (FRA) השנוי במחלוקת הרגיז במיוחד ארגוני צעירים במדינה.

אפיון המצביעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מצביעי המפלגה הם בעיקר בוחרים ממעמד הביניים.

היסטורית, למפלגה היה אחוז מצביעים גבוה מ'הכנסייה החופשית' (Free Church, תת-זרם נוצרי המופרד מהותית מהממשל), אך למעט מספר אזורים, זה אינו מאפיין משמעותי כיום.

מאז 2002, המפלגה הואשמה בניסיון למשוך מצביעים חדשים באמצעות אימוץ רטוריקה פופוליסטית מהאגף הימני, וזאת למרות שהמפלגה מציעה לפתוח את שערי שבדיה למהגרי עבודה ולמבקשי מקלט נוספים. מנהיג המפלגה לארס ליז'ונבורג הציע מבחן שפה עבור מהגרים שביקשו אזרחות שבדית. לאחרונה קרא ז'אן ביורקלנד, הדובר החינוכי של המפלגה המשמש גם כסגן ראשון ליושב הראש, למורי בית ספר לדווח לסוכנות הביון על תלמידים בעלי דעות קיצוניות, עניין שגרר התנגדות גם בקרב המפלגה עצמה שלא לדבר על ליגת הצעירים. המפלגה ניהלה קמפיין נגד טרוריזם ועבריינות. בעוד שיטות אלו עזרו להכפיל את התמיכה במפלגה בבחירות של 2002 (ל-13.3%), הן גם גררו האשמות של בגידה באידאולוגיה הליברלית מתוך הפלגים השמאליים במפלגה והובילו לביקורת מהתקשורת הליברלית בשבדיה.

עם זאת המפלגה, אשר באופן היסטורי הייתה המפלגה התומכת ביותר במהגרים בשבדיה, הציעה בנוסף אמצעים שנועדו להקל על זרים לבקר קרובי משפחה החיים בשבדיה ולהקל את ההגבלות על מהגרי עבודה. במדיניות השילוב שלה תומכת המפלגה בהגירה פתוחה נוספת, המשולבת עם אמצעים לעזור למהגרים החדשים להשתלב בחברה השבדית.

שערוריית הפריצה למחשבים ב-2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בספטמבר 2006, שבועות ספורים לפני הבחירות הכלליות ב-2006, מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שבדיה דיווחה למשטרה שרשת פנימית שלה נפרצה. דווח שחברים במפלגה העממית הליברלית שיכפלו מידע סודי שלא פורסם באופן רשמי עד אז, על מנת להתקיף חזרה הצעות פוליטיות שהעלו הסוציאל-דמוקרטים, לפחות בשני מקרים. ב-5 בספטמבר מזכיר המפלגה, יוהאן יעקובסון, בחר להתפטר. חברים מובילים במפלגה ובארגון הצעירים שלה היו תחת חקירה משטרתית בחשד לפעילות עבריינית. כל חברי המפלגה זוכו בבתי המשפט אך אדם בארגון הצעירים של המפלגה וכן אדם נוסף מהסוציאל-דמוקרטים ועיתונאי נמצאו אשמים.

ארגונים מסונפים וחברויות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפלגה העממית הליברלית יש ארגון צעירים בשם "הצעירים הליברליים של שבדיה" (Liberala ungdomsförbundet). לארגון הצעירים יש מצע משלו והוא משמש ארגון נפרד מהמפלגה. יושבת ראש הארגון היא לינדה נורדלונד.

בנוסף קיימים ארגון נשים בשם "נשים ליברליות" (Liberala Kvinno) וארגון מהגרים בשם "ליברלים רב-תרבותיים" (Liberal Mångfald). יתר על כן, חברי מפלגה מחזיקים ב"רשתות" אד הוק קטנות בהן הם נותנים מענה לסוגיות ספציפיות.

המפלגה העממית הליברלית חברה במפלגת ברית הליברליים והדמוקרטיים למען אירופה ובאינטרנציונל הליברלי. המפלגה חברה בארגונים ליברליים גם ברמה הנורדית והבלטית. שליחי המפלגה המשמשים כחברי הפרלמנט האירופאי יושבים עם הקבוצה הפרלמנטרית של ברית הליברליים והדמוקרטיים למען אירופה.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות ההצבעה בעד "המפלגה העממית הליברלית" בבחירות הכלליות של שבדיה ב-2010, לפי אזורים
שנת בחירות מספר הקולות בעד המפלגה  % הקולות בעד המפלגה מספר מושבים מתוך כלל המושבים +/– ממשלה
1936 376,161 12.9 (#4) 27/230 + 3 אופוזיציה
1940 344,113 12.0 (#3) 23/230 - 4 ממשלה
1944 398,293 12.9 (#4) 26/230 + 3 בממשלה
1948 882,437 22.7 (#2) 57/230 + 31 אופוזיציה
1952 924,819 24.4 (#2) 58/230 + 1 אופוזיציה
1956 923,564 23.8 (#2) 58/231 - 0 אופוזיציה
1958 700,019 18.2 (#3) 38/231 - 20 אופוזיציה
1960 744,142 17.5 (#2) 40/232 - 2 אופוזיציה
1964 720,733 17.0 (#3) 43/233 + 3 אופוזיציה
1968 688,456 14.3 (#3) 34/233 - 9 אופוזיציה
1970 806,667 16.2 (#3) 58/350 + 24 אופוזיציה
1973 486,028 9.4 (#4) 34/350 + 24 אופוזיציה
1976 601,556 11.1 (#4) 39/349 + 5 ממשלה
1979 577,063 10.6 (#4) 38/349 - 1 ממשלה
1982 327,770 5.9 (#4) 21/349 - 17 אופוזיציה
1985 792,268 14.2 (#3) 51/349 + 30 אופוזיציה
1988 655,720 12.2 (#3) 44/349 - 7 אופוזיציה
1991 499,356 9.1 (#3) 33/349 - 11 ממשלה
1994 399,556 7.2 (#4) 26/349 - 7 אופוזיציה
1998 248,076 4.7 (#6) 17/349 - 9 אופוזיציה
2002 710,312 13.39 (#3) 48/349 + 31 אופוזיציה
2006 418,395 7.54 (#4) 28/349 - 20 ממשלה
2010 420,524 7.06 (#4) 24/349 - 4 ממשלה

[3]

מנהיגי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיג נכנס לתפקיד סיים את התפקיד משך כהונה
גוסטאף אנדרסון 1935 28 בספטמבר 1944 כ-9 שנים, 303 ימים
ברטיל אולין 28 בספטמבר 1944 1967 כ-22 שנים, 63 ימים
סוון ודן 1967 26 בספטמבר 1969 כ-2 שנים, 300 ימים
גונאר הלן 1969 7 בנובמבר 1975 כ-6 שנים, 342 ימים
פר אהלמארק 7 בנובמבר 1975 4 במרץ 1978 2 שנים, 117 ימים
אולה אולסטן 4 במרץ 1978 1 באוקטובר 1983 5 שנים, 211 ימים
בנגדט וסטרברג 1 באוקטובר 1983 4 בפברואר 1995 11 שנים, 126 ימים
מריה לייסנר 4 בפברואר 1995 15 במרץ 1997 2 שנים, 39 ימים
לארס ליז'ונבורג 15 במרץ 1997 7 בספטמבר 2007 10 שנים, 176 ימים
ז'אן ביורקלנד 7 בספטמבר 2007 עדיין בתפקיד יותר מ-5 שנים (עדיין בתפקיד)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נכון לאוגוסט 2013
  2. ^ אלון לוין ויובל בוסתן, האם שבדיה הולכת ימינה?, 15 בספטמבר 2009
  3. ^ Statistiska Centralbyrån, retrieved 8 July 2012