המצור על אלסיה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך סובל מתרגמת. | |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך סובל מתרגמת. | |
 | |
| תאריכים |
יולי 52 לפני הספירה – ספטמבר 52 לפני הספירה (כחודשיים ויומיים)  |
|---|---|
| קרב לפני |
Battle of Lutetia |
| קרב אחרי |
Siege of Uxellodunum |
| מקום |
אלסיה |
| קואורדינטות | 47°32′14″N 4°30′01″E / 47.53722222°N 4.50027778°E |
|
| |
 | |
  | |
המצור על אלסיה או קרב אָלֶסְיָה (ספטמבר, 52 לפנה"ס) היה שיאה של הפעילות הצבאית במלחמת גאליה, שבה נלחם הצבא הרומי של יוליוס קיסר נגד קונפדרציה של שבטים גאלים מאוחדים בהנהגתו של ורקינגטוריקס משבטהארוורנים. עימות צבאי זה נערך בשטח האופידום הגאלי של אלסיה בצרפת המודרנית, שהייתה מרכז של שבט המנדובי (Mandubii). המצור היה העימות האחרון בין הגאלים והרומאים, וסימן את סופה של העצמאות הגאלית בשטחי צרפת ובלגיה של היום.
המצור על אלסיה נחשב לאחד ההישגים הצבאיים הגדולים ביותר של יוליוס קיסר ודוגמה קלאסית לטקטיקת מצור. הצבא הרומי בנה קווים כפולים של ביצורים: חומה פנימית לשמירה על הגאלים הנצורים, וחומה חיצונית כדי להרחיק את כוח הסיוע הגאלי.
אתר הקרב היה כנראה במון אוקסואה, מעל אליז-סנט-ריין המודרנית בצרפת, אם כי מיקום זה אינו מתאים לתיאור הקרב של יוליוס קיסר עצמו. מספר חלופות הוצעו במשך השנים, ומתוכן שאו-דה-קרוטנאי (במחוז ז'ורה שבצרפת המודרנית) היא הסבירה יותר[1].
האירוע מתואר על ידי יוליוס קיסר עצמו בספר מלחמת גאליה, וכן על ידי מספר סופרים בעת העתיקה אחריו[2]. לאחר הניצחון הרומי הוכנעה גאליה, אם כי השטחים הגאלים מצפון לגאליה נרבוננסיס לא הפכו לפרובינקיה רומית עד שנת 27 לפני הספירה. הסנאט הרומי העניק לקיסר הודיה ציבורית (חגיגת ניצחון) של עשרים יום על ניצחונו במלחמה הגאלית[3].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 58 לפני הספירה, ולאחר שכיהן כקונסול שנה קודם לכן, תכנן יוליוס קיסר תוכנית שתביא את הטריומווירט הראשון למנותו למשרת פרוקונסול על שלוש פרובינציות: איליריקום (בחוף המזרחי של הים האדריאטי), גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה), וגאליה נרבוננסיס (בדרום מזרח צרפת ובשאר חופי הים התיכון של צרפת). אף על פי שתקופת הכהונה הפרוקונסולרית הייתה אמורה להיות שנה אחת, כיהן בה קיסר במשך חמש שנים, דבר שהיה חסר תקדים עד אז. באופן יוצא דופן, ניתן לו גם פיקוד על ארבעה לגיונות, למרות שהמשרה הייתה בדרך כלל אזרחית ולא כללה פיקוד על כוח צבאי.
יוליוס קיסר פיקד על מלחמת גאליה, והוביל לכיבוש גאליה אף מעבר לגאליה נרבוננסיס. כאשר ההלווטים, פדרציה של שבטים (לימים שווייץ), תכננו הגירה לחוף האוקיינוס האטלנטי דרך גאליה, יוליוס קיסר הגיע לז'נבה ואסר עליהם לעבור דרך גאליה. בזמן שחזר לגאליה קיסאלפינה על מנת לקחת שלושה לגיונות נוספים, ההלווטים תקפו את השטחים של האיידואים, האמברי והאלוברוגים, שלושה שבטים גאלים. שבטים אלה קראו לעזרתו של יוליוס קיסר, והוא הביס את ההלווטים. לאחר מכן ביקשו השבטים הגאליים שהקיסר יתערב נגד פלישה של הסואבים, (שבט גרמני). קיסר נלחם והביס את הסואבים. .כדי להפגין את הכוח הרומאי, הוא חצה את הריין בשנת 56 לפנה"ס.
בשנת 57 לפנה"ס הוא התערב בסכסוכים פנים-גאליים ויצא למלחמה נגד הבלגים של צפון גאליה. מכאן ואילך הוא כבש את העמים הגאליים בזה אחר זה. הצלחותיו בגאליה הביאו לו יוקרה פוליטית ברומא, ועושר רב באמצעות שלל המלחמות ומכירת שבויי המלחמה לעבדים.
החששות הקיומיים הגאליים הגיעו לשיאם בשנת 52 לפנה"ס וגרמו למרד הנרחב ממנו חששו הרומאים זה מכבר. מסעות הכיבושים של 53 לפנה"ס היו קשים במיוחד. אם קודם לכן הגאלים לא היו מאוחדים, דבר שהפך אותם לקלים לכיבוש, הרי שבשנת 53 לפנה"ס המצב השתנה. האירוע שאיחד אותם היה הכרזתו של יוליוס קיסר שגאליה תהיה פרובינציה רומית לכל דבר ועניין, וככזאת - כפופה לחוקים ולדת הרומית. הגאלים חששו שהרומאים ישתלטו על האדמות הקדושות הגאליות, מקום מושבם של הקארנוטים, שנחשבו ללב לבה של גאליה. בכל שנה נפגשו שם דרואידים משבטים שונים כדי לתווך בסכסוכים שונים. האיום על אדמותיהם הקדושות היה נושא שאיחד לבסוף את הגאלים. במהלך החורף הרכיב המלך הכריזמטי של שבט ארוורני, ורקינגטוריקס קואליציה גאלית בגודל חסר תקדים [4].
פתיחה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
יוליוס קיסר היה עדיין ברומא כשהגיעו אליו הידיעות על המרד. הוא מיהר צפונה בניסיון למנוע את התפשטות המרד, ופנה תחילה לפרובאנס כדי לדאוג להגנתה, ולאחר מכן לאגדינקום כדי להתמודד עם הכוחות הגאליים. יוליוס קיסר בחר במסלול לא ישיר אל הצבא הגאלי משום שנזקק לאספקה שאותה תכנן לקבל לאורך הדרך. ורקינגטוריקס נאלץ לסגת מהמצור שלו על בוי, בירת גורגובינה (שהייתה בעלת ברית של רומא). עם זאת, עדיין היה חורף, וורקינגטוריקס הבין שהסיבה לכך שהקיסר הלך בדרך עקיפה הייתה שלרומאים אין אספקה. לפיכך, ורקינגטוריקס קבע אסטרטגיה של הרעבת הרומאים. הוא נמנע מלהתעמת איתם ישירות, ובמקום זאת פשט על משלחות חיפוש ואספקה. ורקינגטוריקס נטש הרבה מאוד אופידומים, בניסיון להגן רק על החזקים ביותר, ולהבטיח שהאחרים והאספקה שלהם לא יוכלו ליפול לידיים רומיות. שוב נאלץ קיסר לפעול בשל מחסור באספקה, והוא הטיל מצור על האופידום (עיר מבוצרת גאלית) של אבריקום (Avaricum), שאליה נסוג ורסינגטוריקס[4].
ורקינגטוריקס התנגד במקור להגנה על אבריקום, אבל הביטוריגים שכנעו אותו שהדבר נחוץ. הצבא הגאלי המרכזי חנה מחוץ ליישוב. אפילו תוך כדי הגנה, ורקינגטוריקס רצה לנטוש את המצור ולעקוף את הרומאים. אבל הלוחמים של אבריקום לא היו מוכנים לעזוב. עם הגעתו של הקיסר, הוא החל מיד בבניית ביצור הגנתי. הגאלים הטרידו ללא הרף את הרומאים ומשלחותיהם המחפשות מזון בזמן שהם בנו את המחנה שלהם, וניסו גם לשרוף אותו. אבל אפילו מזג האוויר החורפי העז לא הצליח לעצור את הרומאים, ומחנה איתן מאוד נבנה תוך 25 ימים בלבד. נבנו כלי מצור, וקיסר חיכה להזדמנות לתקוף את האופידום המבוצר בכבדות. הוא בחר לתקוף במהלך סופת גשמים, שהסיחה את דעת השומרים. מגדלי מצור שימשו להסתערות על המבצר, וארטילריה פגעה בחומות. בסופו של דבר, הארטילריה גרמה לפרצה בחומה, והגאלים לא הצליחו למנוע מהרומאים לכבוש את היישוב. לאחר מכן בזזו הרומאים את היישוב. יוליוס קיסר לא לקח שבויים וטען שהרומאים הרגו 40,000 איש. העובדה שהקואליציה הגאלית לא התפרקה לאחר התבוסה הזו היא עדות להנהגתו של ורקינגטוריקס. למרות הכישלון הזה, האיידואים, שקודם כרתו ברית עם רומא וקראו לה לצאת להגנתם מול ההלווטים, היו מוכנים כעת להצטרף למרד ולקואליציה של ורקינגטוריקס. זו הייתה עוד מכה לקווי האספקה של הקיסר, שכן הוא לא היה יכול עוד לקבל אספקה דרך האיידואים (אם כי לכידת אבריקום הספיקה לצבא בשלב הזה)[4].
ורקינגטוריקס נסוג כעת לגרגוביה, בירת השבט שלו, שעליה היה נחוש להגן. קיסר הגיע כשמזג האוויר התחמם והמספוא נהיה זמין, מה שהקל במקצת על בעיות האספקה. כרגיל, הוא החל מיד לבנות ביצורים. לאחר מכן החל קיסר לכבוש טריטוריה קרובה יותר לאופידום. האירועים במצור על גרגוביה אינם ברורים עד היום, אולם הוא הסתיים בניצחונם של הגאלים ותבוסת הרומאים. קיסר טען שהורה לאנשיו לתפוס גבעה ליד האופידום ולהשתמש בלגיון שלו כפתיון שעליו יסתערו הגאלים, ויותירו את האופידום ללא הגנה. אולם משהכריז על נסיגה, הנסיגה לא התרחשה והרומאים תקפו ישירות את היישוב. ההיסטוריון גיליבר סבור שיוליוס קיסר לא באמת חשב לסגת וכי זו הייתה תוכניתו לאורך כל הדרך לתקוף ישירות את היישוב. טענתו המפוקפקת של קיסר ייתכן שנועדה להרחיק את עצמו מהכישלון המוחץ של הרומאים. ההסתערות הרומית הסתיימה בתבוסה, מה עוד שהרומאים עלו במספרם על הגאלים. קיסר[6] טען ש-700 גברים מתו, כולל 46 צנטוריונים. יוליוס קיסר פרש מהמצור וניצחונו של ורקינגטוריקס משך אליו שבטים חדשים רבים. אולם כך גם עשו הרומאים ששכנעו שבטים גרמאניים רבים להצטרף אליהם[4].
המצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי להתכונן להגעת כוחות הסיוע הגאליים, בנה יוליוס קיסר ביצור חיצוני עם אותו מפרט אך פונה לכיוון ההפוך כהגנה מפני התקפה חיצונית של כוח סיוע . הוא עקב אחר תוואי השטח הנוחים ביותר ויצר מעגל של 14 מיילים רומיים (20.7 ק"מ, 12.86 מיילים מודרניים)[7].
כשהפרשים שלו מנותבים ורקינגטוריקס נסוג לעבר שטח שבט המנדובי - האופידום של אלסיה, במה שיהפוך למצור על אלסיה. לאחר גרגוביה, התקפה ישירה על הגאלים על ידי קיסר כבר לא הייתה ריאלית. לפיכך, בחר קיסר להטיל מצור על היישוב ולהרעיב את המגינים. ורקינגטוריקס בתורו, התכוון להשתמש באלסיה כמלכודת כדי לבצע תנועת מלקחיים על הרומאים, ושלח קריאה לצבא להיאסף בבת אחת. ורקינגטוריקס כנראה לא ציפה לעוצמת ההכנות למצור הרומי. אף על פי שהארכאולוגיה המודרנית מעידה שההכנות של הקיסר לא היו שלמות כפי שהוא מתאר, ברור שקיסר הצליח לבנות ביצורים משובחים בהיקף יוצא דופן. במהלך חודש ימים נבנו כ-25 קילומטרים של ביצורים. שכללו תעלה לחיילים, חפיר נגד פרשים, מגדלים במרווחים קבועים ומלכודות מול התעלות. הביצורים נחפרו בשני קווים, אחד להגנה מפני המגנים, ואחד להגנה מפני המסייעים.
עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שהקווים לא היו רציפים כפי שקיסר טען, ועשו שימוש רב בתואי השטח המקומיים, אך ניכר שהם עבדו. הצבא המסייע של ורקינגטוריקס הגיע במהירות, ובכל זאת התקפות מתואמות הן של המגינים והן של המסייעים לא הצליחו להתגבר על הרומאים[4].
אלסיה הייתה אופידום (יישוב מבוצר) בראש גבעה, עם שני נהרות משני צדדיה. בשל תכונות הגנתיות כה חזקות, החליט קיסר על מצור כדי לכפות על אויביו כניעה עקב רעב. בהתחשב במספר הגדול של חיילים גאלים (כ-80,000 איש, מלבד האוכלוסייה האזרחית המקומית), לא היה קשה לגרום לרעב. כדי להבטיח מצור מושלם, הורה קיסר לבנות מערך ביצורים מקיף סביב אלסיה. אורכו היה 11 מיילים רומיים[8], והיו לו 23 מגדלים[9]. בזמן בניית הביצורים, הגאלים ביצעו התקפות פרשים כדי לשבש את הבנייה. קיסר הציב את הלגיונות מול המחנה במקרה של גיחה של חיל הרגלים של האויב ובעלי בריתו הגרמניים הם שרדפו אחרי הפרשים הגאלים[10].
ורקינגטוריקס שלח שליחים ברחבי גאליה כדי לגייס את השבטים למלחמה ולהגיע לאלסיה. כשקיסר שמע על כך מעריקים ושבויים, הוא חפר תעלה בעומק 6 מטר עם דפנות מאונכות ובנה את שאר מערך הביצורים במרחק של כ־400 פדס (מידה רומית ששווה כ־592 מטרים) מאותה תעלה.[11]. מטרת מיקום התעלה במרחק כה גדול משאר העבודות הייתה, כפי שקיסר הסביר, שהגנת קו החפירות לא הייתה פשוטה, ולכן המרחק שימש שכבת ביטחון מפני התקפות פתע ליליות של האויב. בנוסף, הוא הגן על החיילים הרומאים שבנו את הביצורים במשך היום מפני כידונים, חניתות וקליעים אחרים שהיו עלולים להיזרק לעברם. בין התעלה הקדמית לבין מערך הביצורים הראשי חפר קיסר שתי תעלות נוספות, ברוחב ובעומק של 15 פדס (כ־4.45 מטרים). את התעלה הפנימית, במקום שבו הקרקע הייתה בגובה המישור או נמוכה ממנו, הוא מילא במים שהובאו מן הנהר.
מאחורי שלוש התעלות הוא הקים סוללת עפר (רמפרט) המחוזקת בעמודי עץ מחודדים בגובה 12 פדס (כ־3.57 מטר). מעליה בנה ביצורים משוננים (מעקות עם פתחים מרובעים לקליעה כעמדות ירי לקשתים) וכן חומת מגן קדמית (מסכי עץ בגובה החזה שנועדו להגן על המגינים), שבמרווחים ביניהם בלטו יתדות מחודדות גדולות ואופקיות כדי למנוע מהאויב לטפס על הביצור. לאורך כל קו ההגנה הוצבו מגדלי שמירה במרווחים של 80 פדס (כ־24 מטר)[12].
חלק מהחיילים הרומאים נאלצו לעבור מרחק ניכר כדי להשיג את העצים לבניית העבודות ותבואה להאכלת הכוחות. זה הפחית את מספר החיילים בעבודות הרומיות. הגאלים ביצעו גיחות עם כוחות גדולים כדי לתקוף את העבודות. בעקבות זאת הוסיף קיסר שכבות הגנה נוספות למערכת הביצורים, כדי שגם כוח מצומצם יותר יוכל להגן עליה ביעילות. גזעי עצים נכרתו, חודדו בקצותיהם והפכו ליתדות חדות. את היתדות קיבעו בתחתיתן והטמינו בתוך תעלה בעומק חמישה פדס (כ־1.5 מטר), כך שרק הענפים והקצוות המחודדים בלטו מעל פני הקרקע.
נחפרו בורות בעומק של שלושה פדס (כ־0.9 מטר), שהצטמצמו מעט כלפי תחתיתם. הבורות סודרו בחמש שורות מצטלבות בתבנית קווינקונקס (Quincunx) – סידור של חמישה עצמים שבו ארבעה נמצאים בפינות והרביעי במרכז, בדומה לסידור החמש בקוביית משחק.
בתוך כל בור הוצבה יתד מחודדת, בקוטר של ירך אדם. היתדות חודדו בקצותיהן, הוקשחו באש, והוטמנו בתוך הבורות כך שרק הקצה בלט מעל הקרקע לגובה של כארבע אצבעות. האדמה סביבן הודקה בחוזקה עד לגובה של רגל אחת (כ־30 ס"מ) מתחתית הבור כדי לקבע אותן היטב.
שאר חלקו העליון של הבור כוסה בענפים, זרדים ושברי גזעים כדי להסוות את המלכודת. שמונה שורות של בורות כאלה הונחו במרווחים של שלושה פדס (כ־0.9 מטר) זו מזו.
לפני מערכת בורות זו ננעצו באדמה ווים מברזל המחוברים ליתדות קצרות באורך פדס אחד (כ־30 ס"מ). היתדות פוזרו בצפיפות רבה על פני כל השטח שמול הביצורים[13].
כדי להתכונן להגעת כוחות הסיוע הגאליים, בנה קיסר ביצור חיצוני (הקף) עם אותו מפרט אך פונה לכיוון ההפוך כהגנה מפני התקפה חיצונית של כוח סיוע זה. הוא עקב אחר הקרקע הנוחה ביותר ויצר מעגל של 14 מיילים רומיים (20.7 ק"מ, 12.86 מיילים מודרניים)[14].
אספקת המזון של אוכלוסיית אלסיה ושל 80,000 החיילים שאירחה לא יכלה להחזיק מעמד זמן רב. ורקינגטוריקס ציווה להביא אליו את כל התבואה וקיצב אותו[15]. הגאלים ערכו מועצה, והוחלט שהזקנים והחולים צריכים לעזוב את העיירה. גם תושבי העיירה שלחו את נשותיהם וילדיהם לשמור מזון ללוחמים, בתקווה שקיסר ייקח אותם כשבויים ויאכיל אותם. עם זאת, קיסר אסר על הכנסתם לביצורו[16], וורסינגטוריקס השאיר את אנשיו בחוץ בין הביצורים כדי לגווע ברעב.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינתיים הגיע כוח הסיוע הגאלי וחנה על גבעה קילומטר אחד מהביצור הרומי. למחרת חנו הגאלים ליד העיירה. לאחר מכן הם תקפו את הביצור הרומי החיצוני. הגאלים הנצורים תקפו בו זמנית את הביצור הרומי הפנימי. עם זאת, ההתקפה המשולבת הזו לא הצליחה. למחרת תקפו הגאלים בלילה. מארק אנטוניוס וקאיוס טרבוניוס הביאו חיילים מהמבצרים המרוחקים ביותר לתמיכה בחבריהם. עם אור ראשון, כוחות הסיוע הגאליים, מחשש להיות מוקפים בסאלי רומאי, נסוגו. התקדמות הגאלים הנצורים, בראשות ורקינגטוריקס, התעכבה בשל הצורך למלא תעלות שנחפרו על ידי הרומאים. לשמע נסיגת חבריהם חזרו הגאלים הנצורים לעיירה.
הגאלים הבחינו בחולשה בביצור הרומי. הצד הצפוני של הגבעה לא היה יכול להיכלל בעבודות הרומיות והם הציבו מחנה עם שני לגיונות על קרקע תלולה וחסרת תנאים (הדבר מצוין במעגל באיור). לפיכך, הגאלים בחרו 60,000 איש ומינו את Vercassivellaunus, קרוב משפחה קרוב של ורקינגטוריקס, להוביל את המתקפה באותו מקום. הם צעדו לשם לפני עלות השחר ופתחו במתקפה בצהריים. ורקינגטוריקס עשה סאליה ותקף כל חלק של הביצור הפנימי שנראה חלש. יוליוס קיסר שלח את לביאנוס לתמוך בהגנה על האזור החלש עם שש קבוצות פרשים[17]. הוא שלח את ברוטוס עם שש קבוצות פרשים ולאחר מכן את קאיוס פביוס עם שבע קבוצות פרשים נוספות כדי להגן על הביצור הפנימי. לבסוף, בהנהגת חיילים טריים, הוא הצטרף. ההתקפה נהדפה[18]. לאחר מכן צעד יוליוס קיסר לעזרתו של לביאנוס, גייס ארבע קבוצות והורה לחלק מהפרשים ללכת אחריו ולחלק ממנו לעזוב את הביצור החיצוני ולתקוף את כוח הסיוע הגאלי מאחור. לביאנוס היה על סף התמוטטות והודיע לקיסר על החלטתו לעשות סאלי כפי שהונחה. הקיסר מיהר. הגעתו עוררה את הכוחות הרומאים, ש"הניחו הצידה את כידוניהם [ונשאו] את ההתקשרות עם חרבותיהם"[19]. הפרשים הרומיים נראו לפתע בחלק האחורי של הגאלים, הכוחות הרומאים התקדמו במהירות והגאלים נמלטו. הם יורטו על ידי הפרשים ונטבחו. הגאלים הנצורים נסוגו מהביצור. הם נמלטו ממחנותיהם וקיסר העיר כי "אילו החיילים התעייפו בשליחת תגבורת תכופה, ובעמל כל היום, כל כוחות האויב היו יכולים להיהרס"[20]. בחצות נשלחו הפרשים הרומיים לרדוף אחריהם. רבים נהרגו ורבים ברחו לאדמות מהן הגיעו.
לאחר התקפות מרובות, הגאלים הבינו שהם לא יכולים להתגבר על עבודות המצור הרומי המרשימות באמת. בשלב זה התברר שהרומאים יצליחו להחזיק מעמד לאורך המגנים, ושהמרד נחרץ. הצבא המקל נמס.
למחרת כינס ורקינגטוריקס את המועצה הגאלית והציע להרוג אותו עצמו או להיכנע בחיים כדי לפייס את הרומאים. קיסר הורה לגאלים למסור את נשקם ולמסור את ראשיהם. המפקדים הובאו לפניו ורסינגטוריקס נכנע. [4][21] שבויים ניתנו לחיילים הרומאים כחלק משלל המלחמה מלבד האדואי והארוורני, שאותם קיווה לנצח[22].
אחרי הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהמרד חוסל, קיסר הציב את לגיונותיו לקראת החורף על פני אדמות השבטים המובסים כדי למנוע מרד נוסף. כמו כן נשלחו כוחות לרמי, שהיו בעלי ברית איתנים של הרומאים לאורך כל המערכה. אבל ההתנגדות לא הסתיימה לגמרי: דרום-מערב גאליה עדיין לא שקטה. [4]
אלזיה הוכיחה את סופה של התנגדות כללית ומאורגנת נגד פלישת קיסר לגאליה וסימנה למעשה את סוף מלחמות הגאליות. בשנה לאחר מכן (50 לפני הספירה) היו פעולות לניקוי השטחים. במהלך מלחמות האזרחים הרומיות, גליה נותרה למעשה לבדה. מרקוס ויפסניוס אגריפס הפך למושל הראשון שלה בשנים 39–38 לפני הספירה. בשנת 39 לפני הספירה הוא יישב את האוביאנים על הגדה המערבית של נהר הריין וב-38 לפני הספירה הוא דיכא מרד באקוויטניה. הוא בנה רשת רדיאלית של כבישים שבמרכזה הבירה הגאלית, ליון (Lugdunum). גליה חולקה לשלוש פרובינציות רומיות; Gallia Aquitania, Gallia Lugdununensis ו־Gallia Belgica. רק הארוורני שמרו על עצמאותם בשל לניצחונם נגד קיסר בקרב גרגוביה .
עבור קיסר, אלסיה הייתה הצלחה אישית עצומה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית. הסנאט הכריז על 20 ימי הודיה על ניצחון זה, אך, מסיבות פוליטיות, סירב לתת לקיסר את הכבוד לחגוג מצעד ניצחון, שיא הקריירה של כל גנרל. המתח הפוליטי גבר, ושנתיים לאחר מכן, ב-49 לפני הספירה, קיסר חצה את הרוביקון, וזירז את מלחמת האזרחים הרומית בשנים 49-45 לפני הספירה, בה ניצח. לאחר שנבחר לקונסול לכל אחת משנות מלחמת האזרחים, ומונה לכמה דיקטטורות זמניות, הוא הפך לבסוף לדיקטטור perpetuus (דיקטטור לכל החיים), על ידי הסנאט הרומי בשנת 44 לפני הספירה[23]. כוחו האישי והכבוד ההולך וגדל שלו ערערו את היסודות הרפובליקניים הקשורים למסורת של רומא. מלחמות אזרחים נוספות באו בעקבות ההתנקשות בו. האחרון היה סכסוך בין אוקטביוס (שנודע מאוחר יותר כאוגוסטוס) ומרקוס אנטוניוס על זהות השליט הבלעדי של רומא, שבו ניצח אוקטביוס. הדבר הוביל לסופה דה פקטו של הרפובליקה הרומית ולתחילת שלטון הקיסרים.
ורקינגטוריקס נפל בשבי והוחזק ברומא בחמש השנים הבאות בהמתנה לניצחון של קיסר (שנדחה בגלל מלחמת האזרחים). על פי המסורת למנהיגי אויב שנשבו, הוא הוצג באירוע ניצחון, ולאחר מכן נלקח לטוליאנום והוצא להורג בשנת 46 לפני הספירה[21].
למלחמות הגאליות אין תאריך סיום ברור. הלגיונות המשיכו להיות פעילים בגאליה עד שנת 50 לפני הספירה, כאשר אולוס הירטיוס החל לכתוב אודות המלחמה. ייתכן שהמסעות היו נמשכים, אלמלא מלחמת האזרחים הרומית הקרבה. הלגיונות בגאליה שבו בסופו של דבר בשנת 50 לפני הספירה כאשר מלחמת האזרחים התקרבה, שכן קיסר היה זקוק להם כדי להביס את אויביו ברומא. הגאלים לא עדיין לא היו חלק רשמי מהאימפריה. את המשימה הזו קיסר השאיר ליורשיו. גאליה לא תהפוך רשמית לפרובינציה רומית עד לתקופת שלטונו של אוגוסטוס בשנת 27 לפנה"ס, וייתכן שהייתה אי שקט באזור כבר בשנת 70 לספירה. [24]
חשיבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פול ק. דייוויס כותב כי "ניצחונו של קיסר על הכוחות הגאליים המשולבים ביסס את הדומיננטיות הרומית בגאליה למשך 500 השנים הבאות. ניצחונו של קיסר יצר גם יריבות עם השלטון הרומאי, שהוביל לפלישה שלו לחצי האי האיטלקי"[25].
זיהוי האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך שנים רבות, מיקומו בפועל של הקרב לא היה ידוע. תיאוריות שונות התמקדו תחילה בשתי עיירות, אלאיס בפרנצ'ה-קומטה ואליס -סנט-ריין בקוט-ד'אור. הקיסר נפוליאון השלישי מצרפת תמך במיקום השני, ובמהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, הוא מימן מחקר ארכאולוגי שחשף את העדויות התומכות בקיומם של מחנות רומיים באזור. לאחר מכן הקדיש פסל לוורסינגטוריקס בחורבות שהתגלו שם.
חוסר הוודאות נמשך, והתעוררו שאלות לגבי תקפות הטענה אודות המיקום באליס-סנט-ריין. לדוגמה, אומרים שהאתר קטן מכדי להכיל אפילו הערכות מתוקנות של 80,000 איש עם חיל הרגלים הגאלי, יחד עם פרשים ואנשי צוות נוספים. כמו כן, יש שטענו כי הטופוגרפיה של האזור אינה מתיישבת עם תיאורו של יוליוס קיסר. בשנות ה-60 טען הארכאולוג הצרפתי, אנדרה ברתיאר, שראש הגבעה נמוך מכדי להצריך מצור, וכי ה"נהרות" הם למעשה נחלים קטנים[26].
ברתיאר הציע כי מיקומו של הקרב היה ב־Chaux-des-Crotenay בשער הרי ג'ורה - מקום שמתאים יותר לתיאורים במלחמות הגאליות של קיסר. באתר זה נמצאו ביצורים רומיים. דניאל פורט, פרופסור בסורבון, ממשיכה לערער על זיהויה של אליס-סנט-ריין כאתר הקרב, אך מנהל מוזיאון אלסיה, לורן דה פרוברוויל, טוען שראיות מדעיות תומכות בזיהוי זה. ההיסטוריון והארכאולוג הקלאסי קולין וולס סבר כי החפירות באליז-סנט-ריין בשנות ה-90 היו צריכות להסיר כל ספק אפשרי לגבי האתר והתייחסה לחלק מהתמיכה במקומות חלופיים כ"...שטויות נלהבות"[27].
הערכה לגודל הצבאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קשה לדעת נתונים מדויקים על גודל הצבאות המעורבים ומספר הנפגעים. מספרים כאלה היו תמיד חלק מנשק תעמולה רב עוצמה, ולכן הם חשודים. קיסר, ב-De Bello Gallico שלו, מתייחס לכוח סיוע גאלי של רבע מיליון חיילים, כנראה הגזמה כדי לשפר את ניצחונו. התיעוד היחיד של האירועים הוא רומאי, ולכן יש להניח שהם מוטים. היסטוריונים מודרניים מאמינים בדרך כלל שמספר בין חמישים אלף למאה אלף איש הוא אמין יותר[28][29].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוליוס קיסר (בערך 45 לפני הספירה), פרשנויות על מלחמות הגאליות, הוצאת אוניברסיטת הרווארד.מסת"ב 978-0-674-99080-7ISBN 978-0-674-99080-7 . (זמין באינטרנט, למשל: תרגום לאנגלית מאת WA McDevitte ו-WS Bohn (1869))
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות מודרניים;
- Boucheron, Patrick, et al., eds. צרפת בעולם: היסטוריה גלובלית חדשה (2019) עמ'. 4248.
- JFC Fuller, Julius Caesar: Man, Soldier, and Tyrant, Da Capo Press, 1991,מסת"ב 978-0-306-80422-9 .
- אדריאן גולדסוורת'י, (2002) לוחמה רומית, ניו יורק: קולינס/סמית'סוניאן, 2005.
- תיאור הקרב והאירועים שמסביב (אוחזר בסוף נובמבר 2005)
- חשבון Livius.org של הקרב (אורכב 08.11.2015 בארכיון Wayback Machine) </link> (אוחזר בסוף פברואר 2009)
מקורות עתיקים;
- Delestrée, Louis-Pol (2004). Nouvel atlas des monnaies gauloises. Saint-Germain-en-Laye: Commios. ISBN 2-9518364-0-6. OCLC 57682619.
- Gilliver, Catherine (2003). Caesar's Gallic wars, 58–50 BC. New York: Routledge. ISBN 978-0-203-49484-4. OCLC 57577646.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר האינטרנט הרשמי של אלסיה
- בעקבות קיסר וורצ'ינגטוריקס
- וידאו: המיקום המדויק של אלסיה ב-Alise-Sainte-Reine (גרמנית)
- צילום: כתובת גאלית, המציגה את האיות הגאלי של אלסיה: "ALISIIA", שנמצאה ב"פורום" באליז-סנט-ריין, המאה ה-1 לפנה"ס, 50 × 34 ס"מ
- יוליוס קיסר: המצור על אלזיה (אורכב 08.11.2015 בארכיון Wayback Machine)
- הקרב על אלזיה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Alésia Mandubiorum l'Hypothèse jurassienne" (בצרפתית). אורכב מ-המקור ב-20 ביולי 2011..
- ↑ כלומר פלוטארכוס וקסיוס דיו
- ↑ Julius Caesar, Commentarii de Bello Gallico 7.90.
- 1 2 3 4 5 6 7 Gilliver 2003, pp. 51–60.
- ↑ Delestrée 2004.
- ↑ שמספר הנפגעים שדווח על עצמו נמוכים בהרבה מהכמות האמיתית.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.74.
- ↑ 16 ק"מ או 10 מיילים מודרניים, כל מייל רומי שווה ל-1,000 צעדים.
- ↑ Julius Caesar, Commentarii de Bella Gallico 7.69.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.70.
- ↑ כנראה 592 מ', 1943 רגל
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.72.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.73.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.74.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.71,.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, 7.78.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries of the Gallic Wars, Book VII.86.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries of the Gallic Wars, Book VII.87.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries of the Gallic Wars, Book VII.88.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries on the Gallic Wars, Book VII.88.
- 1 2 Fields, Nic (20 ביוני 2014). "Aftermath". Alesia 52 BC: The final struggle for Gaul (Campaign). Osprey Publishing.
- ↑ Julius Caesar, Commentaries of the Gallic Wars, Book VI.88.
- ↑ Goldsworthy, Adrian (2006). "XIX". Caesar: Life of a Colossus. Yale University Press. ISBN 978-0-7538-2158-9..
- ↑ Gilliver 2003, pp. 83–88.
- ↑ Paul K. Davis, 100 Decisive Battles from Ancient Times to the Present: The World’s Major Battles and How They Shaped History (Oxford: Oxford University Press, 1999), 56.
- ↑ Schofield, Hugh (27 באוגוסט 2012). "France's ancient Alesia dispute rumbles on". BBC News. BBC..
- ↑ Wells, Colin M. "Alesia and Kalkriese compared and contrasted: local chauvinism, nationalistic fervor, and sober archaeology" (PDF). Journal of Roman Archaeology: 674–680. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2020-06-23..
- ↑ Delbrück 1990, p. 504.
- ↑ Delbrück, Hans Jr (1990). History of the art of war. תורגם ע"י Renfroe, Walter J. Lincoln, Neb.: University of Nebraska Press/ Bison Book. ISBN 978-0-8032-9199-7..