הסכם אקס לה שאפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסכם אקס לה שאפל
תאריך יצירה 18 באוקטובר 1748 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הסכם אקס-לה-שאפל (Treaty of Aix-la-Chapelle) המכונה לעיתים חוזה אאכן, סיים את מלחמת הירושה האוסטרית, בעקבות קונגרס שהתקיים ב־24 באפריל 1748 בעיר אאכן.

בהסכם הראשוני נקבעו תנאי השלום שהוסכם ב־30 באפריל 1748 על ידי בריטניה, צרפת והרפובליקה ההולנדית, עם גרסה סופית שנחתמה ב־18 באוקטובר. אוסטריה, ספרד, סרדיניה, מודנה וג'נובה הצטרפו בהמשך לאמנה בשני הסכמים נפרדים, ב־4 בדצמבר 1748 וב־21 בינואר 1749.

האמנה בעיקרה לא הצליחה לפתור את הסוגיות שגרמו למלחמה, שהובילה למערך האסטרטגי המכונה המהפכה הדיפלומטית, ופרוץ מלחמת שבע השנים בשנת 1756.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור אלגורי של ז'אק דומוא - חגיגת חתימת הסכם השלום אקס לה שאפל

צרפת ובריטניה החלו בשיחות שלום דו צדדיות באוגוסט 1746 בברדה, אך אלה עוכבו בגלל התקוות הבריטיות לשפר את מעמדן בפלנדריה. במקום אחר, אוסטריה כרתה שלום עם פרוסיה בדרזדן בדצמבר 1745, ואילו בסוף 1746 הגיעה לקיפאון מלחמתם עם ספרד בצפון איטליה. בעלה של מריה תרזה, פרנסיס, נעשה לקיסר רומא הקדושה בספטמבר 1745 וזכותה למלוכת בית הבסבורג הוכרה על ידי התובעים האחרים. מכיוון שהולנד האוסטרית לא נחשבה לנכס אסטרטגי, מריה תרזה השיגה את יעדי המלחמה העיקריים שלה ורצתה שהשלום יאפשר בנייה מחדש של הממשל והצבא שלה, ואז להחזיר לעצמה את שלזיה מחדש.[1]

למרות הניצחונות בהולנד, במהלך 1746 הזהיר שר האוצר שוב ושוב מפני המצב הקטסטרופלי של המצב הפיננסי הצרפתי. המצור הימי הבריטי הביא לקריסת תקבולי מכס ומחסור חמור, במיוחד בקרב העניים, שהסתמכו על דג הבקלה בניופאונדלנד כמקור מזון זול. לאחר הפסדיהם בקייפ פיניסטררה באוקטובר, חיל הים הצרפתי לא יכול היה עוד להגן על מושבותיה או על דרכי הסחר שלהם.[2]

בחסות הוועידה הבריטית-רוסית בנובמבר 1747 הגיע חיל משלוח רוסי שכלל 37,000 אנשים, לחבל הריין בפברואר 1748. אף על פי שכבשו את מאסטריכט בחודש מאי, העמדה הצרפתית הייתה יכולה רק להידרדר.[3] עם זאת, היעדר התקדמות בפלנדריה והתנגדות פנימית לעלות את הסבסוד לבעלות בריתה, גרמו לבריטניה לנכונות לסיים את המלחמה. צרפת וגם בריטניה היו מוכנות להטיל על בנות בריתם תנאים במידת הצורך, אך העדיפו להימנע מנסיגתם מההסכם, על ידי עריכת חוזה שלום נפרד.[4]

כדי להשיג זאת, צרפת, בריטניה והרפובליקה ההולנדית חתמו על הסכם ראשוני ב־30 באפריל 1748, עם תנאים לשלום כללי, כולל השבת הולנד האוסטרית, מאסטריכט ומקומות נוספים. הם גם הבטיחו את השיוך של שלזיה לפרוסיה, כמו גם את דוכסויות פארמה, פירנצה וגואסטלה לפיליפ מלך ספרד (1720–1765). מול האיום להמשיך במלחמה בכוחות עצמם, אוסטריה, סרדיניה, ספרד וגנואה הצטרפו לחוזה ב־4 בדצמבר 1748 וב־21 בינואר 1749.[5]

תנאי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיקוקי דינור בגרין פארק, לונדון, לכבוד הסכם השלום

אלה כללו את הנושאים הבאים:

  1. אוסטריה מכירה בריבונות הפרוסית של שלזיה ומוסרת את דוכסות פארמה, פיאנצה וגואסטלה לפיליפ מספרד (1720–1765), מי שהיה בנם הבכור של פיליפ החמישי מספרד ואליזבת פרנזה.
  2. צרפת נסוגה מהולנד האוסטרית ומחזירה שטחים הולנדיים, כמאסטריכט וברגן אוף זום.
  3. בריטניה מחזירה את המצודה הצרפתית של לואיסבורג בנובה סקוטיה תמורת העיר מדרס, בהודו, שנכבשה על ידי צרפת בשנת 1746.
  4. אוסטריה נסוגה מדוכסות מודנה ומהרפובליקה של גנואה.
  5. חידוש חוזה הסחר (כולל סחר עבדים), שהוענק לבריטניה על ידי ספרד באמנת אוטרכט משנת 1713. בריטניה ויתרה על כך על פי חוזה מדריד משנת 1750, תמורת 10,000 ליש"ט;
  6. מוקמת ועדה לפתור טענות הדדיות בין מתיישבים צרפתים ובריטים בצפון אמריקה.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה שחזרה במידה רבה את המצב שהיה לפני פרוץ המלחמה בשנת 1740 אך לא הצליחה לפתור את הסוגיות המסחריות שגרמו לו. מעט צרפתים הבינו את המצב הכלכלי הנואש שדרש את החזרת הרווחים שלהם בהולנד האוסטרית. השילוב בהיעדר יתרונות מוחשיים לעזרת פרוסיה, יצר את הביטוי "טיפש כמו השלום".[6]

הנחישות של מריה תרזה להחזיר את שלזיה הייתה גורם מפתח במהפכה הדיפלומטית בשנת 1756.

הוקמה ועדה למשא ומתן על תביעות טריטוריאליות הדדיות בצפון אמריקה, אך הייתה התקדמות מעטה מאוד. בריטניה החליפה את המצודה הצרפתית של לואיסבורג, בנוביה סקוטיה עבור העיר מדרס, גרמה לזעם של הקולוניסטים הבריטים. רבים חשבו כי תנאי השלום מונעים על ידי האינטרסים הגרמניים של ג'ורג' השני בהנובר, ולא על ידי בריטניה. הניסיונות לזכות בתמיכה ציבורית בבית המלוכה, הובילה לתצוגת זיקוקים מרהיבה בגרין פארק בלונדון, עבורה הלחין הנדל את המוזיקה שלו לזיקוקי דינור. לא נראה כי אף אחד משני ״השחקנים הראשיים״ (בריטניה וצרפת) הרוויח הרבה עבור השקעתו. שניהם ראו באמנה מצב של שביתת נשק ולא שלום.[7]

מריה טרזה, דמות מפתח באירועים באירופה, הייתה אובססבית בעניין שלזיה.

באוסטריה היו תגובות מעורבות. מריה תרזה הייתה נחושה בדעתה להחזיר את שלזיה והתרעמה על התמיכה הבריטית בכיבוש פרוסיה.[8] מצד שני, האמנה אישרה את זכותה למלוכה, בעוד שהבסבורגיים שרדו משבר שעלול היה להיות אסון, השיבו את הולנד האוסטרית ללא לחימה ועשו ויתורים קלים באיטליה.[9] רפורמות ניהוליות וכלכליות חיזקו את דרכה בשנת 1750 לעומת 1740, ואילו מעמדה האסטרטגי התחזק באמצעות ההכרה בבית הבסבורג כשליט של שטחי מפתח בצפון מערב גרמניה, ריינלנד וצפון איטליה.[10]

מבין שאר הצדדים הלוחמים, ספרד שמרה על דומיננטיות באמריקה הלטינית והרוויחה קלות בצפון איטליה. עם תמיכה צרפתית, פרוסיה הכפילה את שטחה עם סיפוח שלזיה, אך עשתה פעמיים הסכמי שלום מבלי ליידע את בעלי בריתה. לואי ה-16 כבר לא אהב את פרדריק וכעת ראה בו אדם לא אמין. המלחמה חשפה את חולשתם של המבצרים ההולנדים, שהוכיחו כי אינם מסוגלים לעמוד מול תותחנים מודרניים, וסימלו ואישרו את שקיעתה של הולנד כמעצמה גדולה.

בבריטניה הייתה התחושה שהם קיבלו מועט עבור התמיכות הצבאיות והפוליטיות שלהם. הדבר הביא את בריטניה ליישר קו עם פרוסיה, ולא עם אוסטריה, כדי להגן על האנובר מפני התוקפנות הצרפתית.[11]

גורמים אלה הביאו להתאמה מחדש של התנאים, במה שמכונה המהפכה הדיפלומטית משנת 1756 ומלחמת שבע השנים 1756 עד 1763, שהייתה גדולה בהרבה מקודמתה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Armour, Ian (2012). A History of Eastern Europe 1740–1918. Bloomsbury Academic Press. ISBN 978-1849664882.
  • Black, Jeremy (1999). Britain as a Military Power, 1688-1815. Routledge. ISBN 978-1-85728-772-1.
  • Browning, Reed (1993). The War of the Austrian Succession. New York: St Martin's Press. ISBN 978-0-312-09483-6.
  • Hochedlinger, Michael (2003). Austria's Wars of Emergence, 1683-1797. Routledge. ISBN 978-0582290846.
  • McGill, William J (1971). "The Roots of Policy: Kaunitz in Vienna and Versailles, 1749-1753". The Journal of Modern History. 43 (2): 228–244. doi:10.1086/240615. JSTOR 1876544.
  • McLynn, Frank (2008). 1759: The Year Britain Became Master of the World. Vintage. ISBN 978-0099526391.
  • Olson, J.S.; Shadle, R. Historical Dictionary of the British Empire. Greenwood Press. (1996): 1095-1099. ISBN 9780313293672.
  • Savelle, Max. "Diplomatic Preliminaries of the Seven Years' War in America". Canadian Historical Review. Vol. 20, No. 1 (1939): 17. doi:10.3138/CHR-020-01-04.
  • Scott, Hamish (2015). The Birth of a Great Power System, 1740-1815. Routledge. ISBN 978-1138134232.
  • Sosin, Jack M., "Louisburg and the Peace of Aix-la-Chapelle, 1748," The William and Mary Quarterly. Third Series, Vol. 14, No. 4 (Oct. 1957): 516–535

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסכם אקס לה שאפל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Scott 2015, pp. 58-60.
  2. ^ Black 1999, pp. 97-100.
  3. ^ Hochedlinger 2003, pp. 259.
  4. ^ Scott 2015, p. 61.
  5. ^ Lesaffer, Randall. "The Peace of Aachen (1748) and the Rise of Multilateral Treaties". Oxford Public International Law. Retrieved 14 September 2019.
  6. ^ McLynn 2008, p. 1.
  7. ^ McLynn 2008, p. 2.
  8. ^ McGill 1971, p. 229.
  9. ^ Armour 2012, pp. 99-101.
  10. ^ Black 1994, p. 63.
  11. ^ Browning 1975, p. 150.