הפקת אנרגיה מפסולת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מתקן Spittelau לשריפת פסולת, המספק חימום בווינה

הפקת אנרגיה מפסולת היא שיטה שנועדה להפיק אנרגיה מפסולת, בצורת חום או חשמל. בעת פירוק הפסולת נפלטים גזים רבים, כגון מתאן, אשר ניתן להפיק מהם אנרגיה. הפקת אנרגיה מפסולת היא העדיפות החמישית בסדר העדיפויות של מדרג הפסולת.

שיטות להפקת אנרגיה מפסולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת פסולת להפקת אנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקנים הראשונים לצורך התמודדות עם בעיות תברואתיות הנובעות מהצטברות פסולת עירונית בריכוזי אוכלוסייה הוקמו באירופה לפני כמאה שנה. שריפת פסולת להפקת אנרגיה היא הטכנולוגיה המובילה, ונחשבת למוכחת והאמינה ביותר בתחום, ואמצעי יעיל לטיפול בפסולת שאיננה ניתנת למחזור או לפסולת שיורית (Residual Waste) לאחר שעברה תהליך מיון. החומרים שניתנים למחזור, כגון פלסטיק, נייר וקרטון, זכוכית, מתכות, וחומר פריק ביולוגי, מחולצים קודם לכן בהסדר הפרדה במקור או במתקני מיון. לרוב, הפסולת העירונית מגיעה למתקן סגור ומוזנת לתא הבעירה ללא כל עיבוד נוסף. תהליך הבעירה מתבצע בטמפרטורה גבוהה של 800-1000 מעלות צלזיוס ובעודף חמצן באמצעות הזנת אויר ולעיתים תוספת של דלק עזר. הפסולת השיורית שאיננה ניתנת למיחזור מועברת לשריפה במתקן ההשבה. האנרגיה המופקת בתהליך משמשת לייצור חשמל או חום/קיטור. עם סיום התהליך, הפסולת מצטמצמת לכ-10% מנפחה המקורי ולכ-20% ממשקלה.[1]

תוצרי השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאריות השריפה כוללות 3 סוגי תוצרים: אפר, מתכות וגזים.[1]

  1. אפר תחתי: חומר הטרוגני היוצא מתנור השריפה הנאסף מתחת לתנור בנוסף, יש אפר הנאסף במערכות יצור האנרגיה ומפונה לאתר פסולת או ממוחזר כחומר גלם לתשתיות. אפר זה מהווה בין 15 ל 20% מהתוצרים.
  2. אפר מרחף: אלה החלקיקים המסולקים מזרם הגז לפני הוספת חומרים סופחים אחרים. וכן, שאריות מערכת טיהור האוויר הכולל את כל החומרים הנאספים מהמסננים ומהמשטפים. תוצר זה מהווה כ 5% מהתוצרים ומסולק בדרך כלל לאתר פסולת מסוכנת.
  3. מתכות: רוב המתכות נאספות ומיועדות למיחזור.
  4. גזי שריפה: פליטות המסוננות ומטופלות.

אופן פעולת המתקן על פי שלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך פעולת המתקן כולל מספר שלבים[2]:

  • תחילה מתבצעת פריקת הפסולת מהמשאיות אל תא הקליטה בנפח המאפשר אחסון למספר ימים. נפח האגירה גדול מספיק כדי לעמוד בתנודות הגעת פסולת או תקלות המחייבות אגירה של הפסולת.
  • ערבוב הפסולת על ידי מנוף לצורך הגברת יעילות הבעירה והומגניות החומר.
  • הפסולת מועברת אל תא השריפה באמצעות מזין פסולת ומונחת על השבכה שעליה מתבצעת השריפה. השבכה נעה באיטיות כמסוע.
  • האפר התחתי יורד במגלש אל תא קליטה ומשם הוא מוזן אל מיכלי איסוף נפרדים.
  • תוך כדי, מתבצעת שריפה משלימה של הגז החם הנוצר משריפת הפסולת במטרה להשלים את השריפה ולמנוע יצירת פחמן חד-חמצני  בתהליך.
  • הגז החם מוזן אל דוד מים ויוצר קיטור. חלק מהחום נמכר בצורת קיטור. על מנת להפיק חשמל, הקיטור מועבר לטורבינה המתרגמת אנרגיית חום לאנרגיה קינטית, ומניעה גנרטור המתרגם אנרגיה קינטית לאנרגיה חשמלית. החשמל מוזן ישירות לרשת החשמל האזורית, ולצורכי המתקן עצמו. בצפון אירופה מרבית האנרגיה הנוצרת מועברת לחימום הבתים.  
  • גזי הפליטה מקוררים דרך משטח מחליף חום, ומועברים אל מערכת ניקוי גזי הפליטה.
  • משקע אלקטרוסטטי מוציא את החלקיקים המוצקים, אבק מגזי הפליטה ואת המתכות הכבדות באמצעות הפעלת מטען חשמלי, המוצאות מהמערכת באמצעות מנגנון פינוי מכני.
  • גזי הפליטה עוברים צינון ודחיסה קלה כדי להכינם לשלב השני בניקוי גזי הפליטה
  • "סקרבר" משטף רטוב בעל מספר שלבים, מסלק את שאריות המתכות הכבדות שבגזי הפליטה ואת תחמוצות הגופרית SO2 באמצעות תרכובות כלור.
  • שלב שלישי בניקוי גזי הפליטה: תא קטליטי המפרק את תחמוצות החנקן NO2 ו– NO לחנקן גזי ולמים בעזרת אמוניה אל-מימית, וכן פירוק דיוקסינים ופוראנים על ידי חמצון.
  • פילטר בד עם פחם פעיל וחומר קושר את הדיוקסינים והפוראנים הנותרים.
  • משם עוברים הגזים אל הארובה ויוצאים אל האוויר. מערכת ניטור הפליטות ממוקמת ביציאת
  • הגזים אל הארובה ומנותרת לאורך כל התהליך.

פליטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מתקן שריפה להשבת אנרגיה לעמוד בתקני איכות אוויר מחמירים במטרה לטפל בפליטות ולמנוע מפגעים סביבתיים. לשם הטיפול בפליטות קבע האיחוד האירופי הנחיות מחייבות לכל מדינות האיחוד עבור מתקנים מסוג זה, על-פיהן כל המתקנים יתוכננו, ייבנו ויופעלו באופן כזה שלא יעברו את ערכי הסף שנקבעו בהנחיות עבור המזהמים הבאים: דיאוקסינים ופורנים, חלקיקים, תרכובות אורגניות, תחמוצות גופרית (SOx) ותחמוצות חנקן, גזים חומציים (HCl, HF), ומתכות כבדותניקל, מנגן, נחושת, קובלט, כרום, עופרת, ארסן, אנטימון, כספית, ונדיום, תליום וקדמיום.

במתקנים המתקדמים להשבת אנרגיה, קיימות טכנולוגיות הנדסיות מורכבות שמטרתם למזער את הפליטות לאוויר ולייעל את תהליכי יצירת האנרגיה בדרכים ידידותיות לסביבה ותחת תנאים מבוקרים ומחמירים ביותר. מערכת הפליטות  Flue Gas System מנטרלת את החומרים המסוכנים. מערכות אלו מורכבות ממערכות שונות, כגון מערכות שיקוע מכניות, מערכות שיקוע אלקטרוסטטיות ומערכות שיקוע רטובות למשקעים.[2]

טכנולוגיות לטיפול בגזי פליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלפת חום:

הכלכליות של מתקני שריפת פסולת מבוססת רבות על הערך האנרגטי החיובי והחשמל\חום המיוצרים בהם. מחליפי החום המותקנים לקליטת חום מגזי הפליטה יכולים להעביר את האנרגיה לחימום אויר, תהליך אחר או מים במעגל זרימה פנימי במתקן. הקירור המתקבל בגז הפליטה הינו שלב תהליכי ראשון בטיפול. Cuff, M. 2016) ).

מצנן גז:

יחידת התהליך הראשונה אותה יפגוש גז הפליטה לאחר יציאה ממערכות השבת האנרגיה במתקן הטיפול התרמי. צינון הגז מכין את הזורם להמשך הטיפול במערכות הבאות על ידי קירור הגז לכ 100 מעלות צלזיוס,  הגברת הלחות לרוויה, הקטנת נפח הגז, שטיפה חלקית של גזים וחלקיקים. Cuff, M. 2016) ).

SDA:

SDA הינו תהליך הפרדה פיסי / כימי מתרחש בריאקטור בעל תחתית קונית כאשר בחלק העליון מוכנס הגז ומוזרק חומר אלקלי. באמצעות מנגנון ערבול מהיר ותנאים תרמודינמיים מתאימים מתקבלות טיפות בגודל 100 מיקרון בערבול גבוה על גזי הפליטה.

ליטר אחד של נוזל מפורק לכמיליארד טיפות כאלו בשטח פנים כללי כ 60 מ"ר אשר סופגות את גזי הפליטה ומגיבות בריאקציה על החומצה שנמצאת בהם. המלח הנוצר שוקע בתחתית הריאקטור ביחד עם חלק גדול מהמים בגז הנכנס וכך כתוצר לוואי של הניקוי מגזים חומציים מתקבל גם ייבוש. Cuff, M. 2016) ).

משטף וונטורי:

אבזר הטיפול והבקרה הנפוץ ביותר במתקני שריפת פסולת בארצות הברית הוא משטף­ ונטורי. המתקן הינו בעל פשטות מכנית ונשען על עקרונות הנדסיים פשוטים. הזורם עובר דרך נחיר היצרות אשר בו מוזרקים מים או סודה המתפרקים במהירות גבוהה בנחיר. כתוצאה מכך מתקבלת ביציאה מהנחיר זרימת רסס טיפות נוזל מזעריות הסופגות חלקיקים וגזים.  יעילות משט­ ונטורי גבוהה לחלקיקים מעל ל 90 אחוזים. Cuff, M. 2016) ).

משקע אלקטרוסטטי:

המשקע האלקטרוסטטי הינו מתקן הפרדה לחלקיקים המבוסס על טעינת חלקיקים בכניסה במטען חשמלי ולכידתם על לוחות טעונים במטען חשמלי חיובי ושלילי לסירוגין.

מבנה היחידה מחייב טיפול בחומריo קורוזיביים כגון גזים חומציים במעלה הזרם לצורך הגנתו. כמו כן יש להגן על היחידה מפני כמות וסוג מוצקים אשר עלולים לסתום אותה.

ציוד שיקוע אלקטרוסטטי מקובל ביותר בתחנות כח פחמיות. קיימים 2 סוגים עיקריים של ציוד על בסיס יבש ועל בסיס רטוב. המתקן הרטוב הינו פיתוח חדיש שמתגבר על חלק ממגבלות המתקן היבש. החלקיקים מורטבים בכניסה למתקן בתרסיס. כתוצאה מכך מתקבלים קירור, ספיגה מסוימת וסילוק חלקיקים גדולים. Cuff, M. 2016) ).

ציקלון:

הציקלון הינו מתקן הפרדה אשר נמצא בשימוש כמעט בכל מתקני שריפת הפסולת. הציקלון משמש להפרדת חלקיקים מגזי הפליטה של שריפת הפסולת באמצעות כח צנטריפוגלי. יעילות ההפרדה תלויה באופי החלקיקים, ניתן להגיע ל 85 אחוזי הרחקה לחלקיקים מעל10  מיקרון. עקרון הפעולה והמבנה: הגזים זורמים לתא הכניסה הגלילי של הציקלון בחלקו העליון דרך פתח בכיוון משיקי ומתקבלת תנועה מעגלית. החלקיקים המושפעים מהכח הצנטריפוגלי מוטחים לדפנות ומחליקים בתחתית הקונית למוצא התחתי לאיסוף וסילוק. הגז ממשיך דרך פתח יציאה מהציקלון. Cuff, M. 2016) ).

מיקום מתקנים להשבת אנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני האיחוד האירופי, באירופה בלבד קיימים למעלה מ-400 מתקנים, חלק ניכר ממתקנים אלו ממוקמות במרכזי הערים כגון וינה, פריז, לונדון, ברלין, אמסטרדם, ודבלין. במקרים רבים, המתקנים זוכים גם לעיצוב אדריכלי מרשים ואף הופכים לאתרי ביקור ולימוד לתיירים ולמבקרים. בערים אחרות, המתקנים ממוקמים באזורי תעשייה או נמל או בשולי העיר.

הרציונל העומד מאחורי הקמת מתקנים במרכזי הערים הוא הרצון להימנע משינוע הפסולת וטיפול בפסולת בקרבת מקום היווצרותה. שינוע הפסולת על פני מרחקים גדולים יוצר השפעות סביבתיות שליליות, בניהם: עומס תחבורתי בכבישים, מפגעי רעש, זיהום אוויר גבוהה, סכנת דליפות של תשטיפים מן המשאיות וכדומה. Thiering J. 2011)).

השבת אנרגיה מפסולת כאנרגיה מתחדשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות של מקבלי החלטות באיחוד האירופי, מציעות להתייחס לאנרגיה הנוצרת מהפסולת המועברת למתקן הפקת האנרגיה, כאנרגיה מתחדשת. בהתאם למכסות של פליטות ולפיכך מתקני ההשבה מייצרים באופן חלקי אנרגיה מתחדשת המבוססת על ביומסה, אשר מקזזת את גזי החממה הנפלטת מתחנות כוח פחמיות, נפט וגז טבעי. מכיוון שכך, השבת אנרגיה מפסולת

יכולה לצמצם את השימוש בדלקים פוסילים., זאת ועוד תשמש האנרגיה להפעלת המתקן עצמו ותהווה חסכון נוסף. כמו כן, הדבר יביא לצמצום פליטת CO2 ומזהמים נוספים. לדוגמה: טון אחד של פסולת עירונית = 35 גלון של נפט = 0.25 טון של פחם לחימום. Cuff, M. 2016) ).

יתרונות בהשבת אנרגיה מפסולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צמצום ההטמנה של פסולת שיורית שאיננה ניתנת למיחזור הקטנת נפח הפסולת ב 70-90%.
  • הפחתת פליטות גזי חממה הנפלטים ממטמנות כגון Co2  ומתאן CH4 .
  • מקור אנרגיה חלופי: חיזוק משק החשמל המקומי ותרומה לביטחון האנרגטי של המדינה.
  • ניצול הפסולת כמקור אנרגיה לחשמל או קיטור/חום: מהווה תחליף חלקי לדלק פוסילי - טון אחד של פסולת עירונית = 35 גלון של נפט = 0.25 טון של פחם לחימום.
  • חיסכון משמעותי בעלויות הובלה ושינוע – בהובלת הפסולת.
  • האפר הנוצר בתהליך ההשבה מנוצל כחומר גלם בתשתיות, סלילת כבישים או ככיסוי למטמנות.
  • ניתן לחלץ מתכות למחזור.
  • תפיסת שטח קטנה יחסית תרומה לצמצום שטחי ההטמנה -
  • הקטנת מפגעים סביבתיים הנובעים מהטמנה כגון זיהום מי תהום, מפגעי ריח ומזיקים.
  • תרומה לכלכלה על ידי יצירת משרות נוספות, וספקי שירותים ומוצרים במעגל השני.

אתגרים וחולשות בטיפול בפסולת עירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עלות הקמה ותפעול גבוהים.
  • איתור מיקומים והקמה במרכזי יצירת הפסולת אזורי הביקוש.
  • לרוב, תהליכי התכנון, המיכרוז וההקמה של פרויקטים מסוג זה ארוך.
  • הערך הקלורי הממוצע צריך לעמוד על 7 MJ/Kg .
  • דרוש צוות עובדים מיומן לתפעול ותחזוקת המתקן.
  • הבטחת אספקה קבועה של פסולת למתקן
  • ההקמה עלולה להיות מלווה בהתנגדות ציבורית NIMBY.
  • בעיות תדמית סביבתיות חברתיות – עקב חוסר במידע וידע.

חקיקה בתחום הפסולת העירונית בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוב מדינות האיחוד האירופי, קיימת חקיקה המחזקת את מדיניות המיחזור ומונעת את האפשרות שההטמנה תהיה חלופה זולה יותר מהשבת האנרגיה.
  • הכלי העיקרי הוא העלאת היטל ההטמנה וכלי נוסף הוא איסור הטמנה של פסולת אורגנית או פסולת שאינה מטופלת. חוקים אלו גורמים לכך שהטיפול בפסולת מסתיים בהטמנת כמות קטנה של פסולת שאינה ניתנת לטיפול או מיחזור.

מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת, מסייעים בטיפול בפסולת שאיננה ניתנת למיחזור במקום להטמינה ולהשתמש בה כחומר גלם להפקת אנרגיה.
  • מדינות האיחוד האירופי מצטיינות בצמצום ההטמנה עושות זאת על ידי שילוב טכנולוגיות של מיחזור והשבת אנרגיה, וכן קידום מדיניות של הפחתה במקור של פסולת.
  • מתקני ההשבה הפועלים באירופה מתוחזקים תחת הנחיות הדירקטיבה האירופית ונדרשים לעמוד בתנאים מחמירים לעניין פליטות ומזהמים.
  • האיחוד האירופי רואה באנרגיה הנוצרת מהפסולת אנרגיה מתחדשת.

השבת אנרגיה מפסולת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב הפסולת העירונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כיום בישראל כמות הפסולת העירונית עומדת על כ- 5.3 מיליון טון בשנת 2016. 21% מן הפסולת העירונית הועברה למיחזור, והשאר הועברה להטמנה. קצב גידול האוכלוסין בישראל עומד על כ- 1.8% בשנה, ויש להביא בחשבון את צפי העלייה בכמות הפסולת העירונית בהתאמה. על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה, כמות הפסולת העירונית תעלה לכ- 6.7 מיליון טון בשנת 2030, דבר המצריך חשיבה ומתן פתרונות נוספים אשר יצמצמו את כמות הפסולת המועברת להטמנה. .(המשרד להגנת הסביבה 2018).

ניתוח של המשרד להגנת הסביבה לגבי כמויות הפסולת בישראל וצפי גידול אוכלוסין לפי הלמ"ס, ובהתאם לפריסת יחידות הדיור כפי שנקבעה בתוכנית האסטרטגית לדיור 2017-2040, כמות הפסולת העירונית תגיע בשנת 2030 לכ- 6.7 מיליון טון. ההערכה מבוססת על מכפלת מספר הנפשות ליחידת דיור  3.2 בכמות הפסולת המיוצרת 1.7 ק"ג לאדם ליום.

היטל ההטמנה בישראל, עבור כל טון אשפה, עלה באופן הדרגתי בין השנים 2007-2017, אך הוא עדיין נמוך משמעותית מהמקובל במדינות המפותחות ולכן, ההטמנה נשארה חלופה משתלמת, באופן יחסי למיחזור. כמו כן, בישראל עדיין לא קיים חוק מיוחד האוסר על הטמנה של פסולת לא מטופלת – כפי שקיים בדירקטיבה האירופית לטיפול בפסולת. (המשרד להגנת הסביבה 2018).

מיחזור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות מדיניות הטיפול בפסולת של המשרד להגנת הסביבה הייתה עם דגש להפרדת פסולת עירונית במקור לפי זרמים שונים כגון נייר וקרטון, פלסטיק, זכוכית וחומר אורגני.

לשם כך נדרשו תשתיות הפרדה ברשויות המקומיות וכן הקמת מתקני מיון אזוריים לפסולת. המשרד להגנת הסביבה תמך בפרויקטים של מיחזור והפרדת פסולת במקור ובהקמת מתקנים לטיפול בפסולת, וזאת על ידי מתן תמריצים באמצעות קולות קוראים לרשויות המקומיות להעלאת שיעורי המיחזור.

חשוב להדגיש שפרויקט ההפרדה במקור, התקיים ברשויות אשר פנו למשרד להגנת הסביבה באמצעות קולות קוראים וקיבלו תמיכה כספית לכך. בחלק מן הרשויות פרויקט ההפרדה מתקיים זוכה להצלחה, והרשויות מגיעות לאחוזי הפרדה גבוהים באופן יחסי לשאר הארץ, של 30-40 אחוזים.

אף על פי כן חלק ניכר מן הרשויות לא לוקחות חלק בפרויקט ההפרדה במקור, מסיבות כלכליות, בירוקרטיות, חוסר מודעות וסיבות נוספות. (המשרד להגנת הסביבה 2018).

במקביל לפרויקט ההפרדה במקור ולפניו, נחקקו חוקים אשר מטרתם הייתה להביא לצמצום כמות הפסולת המועברת להטמנה. (המשרד להגנת הסביבה 2018).

העיקריים ביניהם:

חוק האריזות:

בשנת 2011 נחקק החוק להסדרת הטיפול באריזות שנועד לצמצם את ההשפעה השלילית על הסביבה שמקורה בפסולת אריזות. מטרת החוק להביא לצמצום כמות הפסולת הנוצרת מאריזות, למנוע את הטמנתה ולעודד שימוש חוזר באריזות המועברות כיום להטמנה.

במסגרת יישום החוק, ניתנה בדצמבר 2011 הכרה לחברת ת.מ.י.ר- תאגיד מחזור יצרנים בישראל בע“מ לפעול כגוף מוכר האחראי לקיום חובות יצרנים ויבואנים. (המשרד להגנת הסביבה 2011).

חוק איסוף ופינוי פסולת למחזור התשנ"ג – 1993:

צורך קידום נושא הטיפול בפסולת מוצקה פורסם בשנת 1993 חוק איסוף ופינוי פסולת למחזור התשנ"ג – 1993 .מכוח זה הוטל על המשרד להגנת הסביבה להתקין תקנות וצווים, לרבות תקנות הקובעות יעדי מחזור. תחת תקנות אלה רשויות מקומיות תפעלנה להפחתה הדרגתית של כמות הפסולת שלהן לסילוק על ידי פינוי למחזור של חלק ממנה. (המשרד להגנת הסביבה 2014).

הטמנת פסולת בישראל:

בישראל ישנם כיום 13 מטמנות מאושרות לקליטת פסולת עירונית, בעיקר בדרום הארץ ובצפון הארץ עתידות להיסגר רוב המטמנות בשנים הקרובות. רוב הפסולת משונעת ממרכז הארץ לאתר ההטמנה אפעה שבמישור רותם בדרום ממוצע של – 150 ק"מ ממקום היווצרות הפסולת. על כן עלויות השינוע ורמת הפליטות גבוהות לעומת שינוע של פסולת לאתר טיפול סמוך אחר.

השטח להטמנה הנדרש בישראל ל-20 שנה הקרובות מוערך בכ- 2,500 – 4,000 דונם. בראייה לטווח רחוק, לא מדובר בשטח קטן, והנזקים הסביבתיים הנלווים להטמנה משמעותיים כפי שהוזכר בעבודה זו. (המשרד להגנת הסביבה 2018).

התוכנית האסטרטגית לטיפול בפסולת עירונית בישראל לשנת – 2030[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת התוכנית החדשה לטיפול בפסולת, שפורסמה ב 1/2018 קבע המשרד להגנת הסביבה יעדים חדשים במטרה לצמצם את ההטמנה ולעודד את המיחזור וההשבה. היעד הראשון של תוכנית 2030 הוא הפחתת שיעור ההטמנה ל-26%. יעד המיחזור הוא 51% ואילו יעד השבת אנרגיה הוא 23%.

המשרד להגנת הסביבה מעריך, כי במידה ולא יקומו בעשור הקרוב מתקני השבת אנרגיה מפסולת, יהיה קשה לעמוד ביעדים שהוזכרו וכן ביעד הטמנה הנמוך מ-30% . במצב זה, כ- 50% מהפסולת תועבר להטמנה והיתר למיחזור. (המשרד להגנת הסביבה 2018).

אחת הסיבות שיש לשלב את מתקני הפסולת להשבת אנרגיה, היא  התנודתיות של שוק המיחזור המושפע מהכלכלה העולמית ורגיש לעליות וירידות במחירי חומרי הגלם הבתוליים. במצב כזה, שוק המיחזור עלול להישאר במצב סטטי, וחלופת ההטמנה תמשיך להיות החלופה העיקרית והמשתלמת כלכלית, וזאת למרות ההשפעות הסביבתיות השליליות של חלופה זו.

(המשרד להגנת הסביבה 2018).

חלופות לקביעת תמהיל הטיפול בפסולת עירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית החדשה בוחנת מספר חלופות לתמהילים לטיפול בפסולת עירונית עד לשנת 2030 . בנוסף, נבחנו ההשלכות הכלכליות של ביצוע החלופות בהתבסס על מחיר קצה לטיפול בטון פסולת לרשות המקומית. לאחר בחינת החלופות ביחס לעלות/תועלת המשרד להגנת הסביבה ממליץ בתוכניתו על "חלופה2030 " מכיוון שהיא מאפשרת לעמוד ביעדי התוכנית ובראשם צמצום ההטמנה לפחות ל-30%, וכן הוזלת הטיפול בפסולת לרשויות המקומיות.

(המשרד להגנת הסביבה 2018).

חלופת 2030[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלופה זו, מוקמת רשת מתקני מיון בפריסה ארצית, מתבצעים שינויים רגולטוריים של פח

מתמחזרים (הפח הכתום) ובהפרדה במקור של המגזר העסקי ומוקמים 3 מתקנים להשבת אנרגיה בפריסה ארצית.

במצב זה, 100% מהפסולת עוברת מיון, 62% מהפסולת עוברת מיון טכנולוגי, 38% מהפסולת מופרדת במקור על ידי התושבים.

תוצאות: 26% הטמנה, 51% מיחזור, 23% השבת אנרגיה.

הערכת עלות הטיפול לרשות המקומית: 460 ₪ לטון פסולת.

(המשרד להגנת הסביבה 2018).

חלופת 0[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת תוכנית 2030, קיימת חלופת ה"עסקים כרגיל" או חלופת האפס., בחלופה זו, המשרד אינו משנה את המדיניות הקיימת ואינו מבצע השקעות בהקמת תשתיות או שינויים רגולטוריים חדשים. במצב זה, 55% מהפסולת איננה עוברת מיון,18% מהפסולת עוברת מיון בטכנולוגיה בסיסית ו- 27% מהפסולת מופרדת במקור על ידי התושבים.

תוצאות: 80% הטמנה, 20% מיחזור

הערכת עלות הטיפול לרשות המקומית: 514 ₪ לטון פסולת.

צעדים עיקריים למימוש התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית 2030 כוללת הקמה של מתקני מיון להפרדת זרמי הפסולת למיחזור, מתקני עיכול אנאירובי ומתקנים להשבת אנרגיה מפסולת.

מתקני המיון לפסולת מאפשרים הוצאת חומרי גלם בעלי ערך והעברתם למיחזור, ולהפרדת הרכיב -האורגני, הגורם למרבית הנזק הסביבתי בעת הטמנתו, והעברתו לטיפול המתאים. על פי לוחות הזמנים של המשרד להגנת הסביבה, שישה מתקני מיון חדשים יוקמו ברחבי הארץ עד לשנת 2024 . (המשרד להגנת הסביבה 2018).

כמו כן, יוקמו ארבעה מתקני עיכול אנאירובי וקומפוסטציה לצורך טיפול בפסולת פריקה -ביולוגיה, על פי התוכנית ימוקמו המתקנים בסמוך למתקני המיון. מתקנים אלו יטפלו בפסולת פריקה ביולוגית, המהווה כ-35% מהפסולת העירונית. המתקן הראשון יוקם בשפד"ן ויטפל בכ- 1000 טון ביום של פסולת פריקה ביולוגית.

מתקני השבת אנרגיה- על פי התוכנית יוקמו תחילה 3 מתקנים להשבת אנרגיה., ההערכה היא שכל מתקן השבה יוכל לקלוט עד10% מהפסולת, והקמת 3 מתקני השבה, יחד עם שיטות אחרות ישיגו את היעד לשנת 2030 .

במקביל להקמת המתקנים, הגברת ההפרדה במקור של חומרים מתמחזרים בקרב התושבים במשקי הבית, באמצעות הפח הכתום, ומיון של עד 100% מהפסולת העירונית שלא מופרדת במקור במתקני מיון. (המשרד להגנת הסביבה 2018).

אתגרים סביבתיים, תכנוניים, חברתיים וכלכלים לתוכנית 2030[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרויקט: במדינות בהן פועלים מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת, מחיר הכניסה למתקני השבה נמוך בהשוואה לדמי הכניסה למטמנות, והיטל ההטמנה גבוה יותר, דבר המעלה את הכדאיות הכלכלית למתקני השבת אנרגיה. יש לפעול למצב דומה גם בישראל, כדי להבטיח את ביטחונם הכלכלי של מתקנים אלו.
  • אנרגיה: ישנו צורך בהסדרה של תעריף החשמל, בדומה לתעריפי החשמל מאנרגיות מתחדשות (סולארי) לצורך עידוד השקעות.
  • יש צורך בהסדרת שוק הפסולת ופיתוח שוק מיחזור מפותח לרבות העצמת פח מתמחזרים במקור )הפח הכתום) על מנת לשפר את איכות הפסולת ויעילות מתקני ההשבה.
  • יש צורך בהתאגדויות רשויות אזוריות כשותפות להקמת המתקנים ולהבטחת אספקת הפסולת. מעורבותן של הרשויות המקומיות והשתתפותן כבר בתחילת הדרך בתהליך הוא נושא בעל חשיבות רבה.
  • שיתוף ציבור, בתכנון, הסברה וחשיבות המתקנים, כדי לצמצם את תהליך ההתנגדויות ותופעת ה NIMBY, כולל מתן דוגמאות מהעולם.
  • הבטחת שטחים להקמת המתקנים, סמוך מרכזי יצור הפסולת, התייחסות למגבלות פיזיות וגאוגרפיות.
  • עידוד ספציפי לטכנולוגיות של טיפול תרמי בפסולת כגון החלטת ממשלה.
  • יצירת שיתוף פעולה בין משרדי.

(המשרד להגנת הסביבה 2018).

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשרד להגנת הסביבה, מסמך מדיניות לקידום הקמת מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת עירונית בישראל Waste to Energy  מוגש לאישור המועצה הארצית לתכנון ובניה 2.1.2018.

המשרד להגנת הסביבה, הפקת אנרגיה מפסולת ביומאסה, תקצירי מחקרים ותובנות, אוגוסט 2014.

המשרד להגנת הסביבה, מסמך מדיניות הפקת אנרגיה מפסולת, על פי החלטת הממשלה מס. 3484 מיום 2011.7.17 בעניין אנרגיות מתחדשות. כתבה: נעמה אשור בן ארי, רא"ג פסולת מוצקה.

Alwaeli, M. (2015) ‘An overview of municipal solid waste management in Poland. The Current Situation, Problems and Challenges’, in Environment Protection Engineering, 4(41), p.180- 193

An overview of the global waste to energy industry. Nickolas J. Themelis,

Blanco, M. M. (2014) Life cycle model of waste to energy technologies in Spain and Portugal, University of Cantabria, http://repositorio.unican.es/xmlui/bitstream/handle/10902/6267/TesisMMB.pdf?sequence=1

Burgess, J. (2013) ‘Sweden has Run out of Rubbish for Waste-to-Energy Industry’, in Oil Price, September 19, http://oilprice.com/Latest-Energy-News/World-News/Sweden-has-Run-out-ofRubbish-for-Waste-to-Energy-Industry.html

Clean Energy Finance Corporation (2015) The Australian bioenergy and energy from waste market, https://www.cleanenergyfinancecorp.com.au/media/107567/the-australianbioenergy-and-energy-from-waste-market-cefc-market-report.pdf

Coolsweep (2014) Report – Global analysis of the waste-to-energy field, http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:GKVMActKaT4J:www.energyclust

Cuff, M. (2016) ‘Oslo waste incinerator launches experiment to capture CO2 from burning rubbish’, in Business Green, January 27, http://www.businessgreen.com/bg/news/2443343/oslo-waste-incinerator-launchesexperiment-to-capture-co2-from-burning-rubbish

Department for Environment, Food & Rural Affairs (2013) Advanced Thermal Treatment of Municipal Solid Waste, https://www.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/221035/pb138 88-thermal-treatment-waste.pdf

Ecoprog (2015) Waste to Energy 2015/2016 – Technologies, plants, projects, players and backgrounds of the global thermal waste treatment business, Extract 8th edition, http://www.ecoprog.com/fileadmin/user_upload/leseproben/ext_market_report_WtE_2015- 20-2016_ecoprog.pdf

Kellner U, Delzeit R, and Thiering J. 2011. Digestate treatment: The influence of the location and size of the plant on the cost. Berichte Uber Landwirtsch 89(1): 38–55.

Swedish Association of Waste Management, ISWA Waste Management World,

Thermal treatment of municipal solid waste in U.S. EPA Office of Solid Waste, Solid waste management and greenhouse gases: A Life-Cycle Assessment of Emissions and Sinks. 3rd EDITION. September 2006.

Waltenberger R and Kirchmayr R. 2013. Wet and dry anaerobic digestion processes. BDI. Jyvaskyla Summerschool. www.valorgas.soton.ac.uk/Pub_docs/JyU%20SS%202013/VALORGAS_JyU_2013_Lecture_12.pdf.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Stefano Consonni, Federico Viganò, Waste gasification vs. conventional Waste-to-Energy: a comparative evaluation of two commercial technologies, Waste Management (New York, N.Y.), 32, April 2012, עמ' 653–666 doi: 10.1016/j.wasman.2011.12.019
  2. ^ 2.0 2.1 Government of Canada, Public Services and Procurement Canada, Integrated Services Branch, Government Information Services, Publishing and Depository Services, The management of municipal solid waste and industrial materials / Chair: Harold Albrecht. : XC50-1/1-412-8E-PDF - Government of Canada Publications - Canada.ca, publications.gc.ca (באנגלית)