פסולת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פח אשפה בהולנד
אשפה ביתית שגרתית

פסולת, אשפה או זבל הם חומרים ומוצרים בלתי רצויים, שיש להיפטר מהם.

ניהול פסולת הוא כינוי לשליטת האדם באיסוף, טיפול וחיסול של סוגי פסולת שונים. פעולות אלה נעשות על מנת להקטין את רמת ההשפעה השלילית של הפסולת על הסביבה והחברה.

פסולת מתקשרת באופן ישיר לפיתוח האנושי מבחינה טכנולוגית וחברתית כאחד. הקומפוזיציה של סוגי פסולת שונים משתנה בתנאים של מקום וזמן. פיתוח תעשייתי והמצאת חידושים מתקשרים באופן ישיר לסוגי פסולת שונים הנוצרים או מושפעים מכך. לרכיבי פסולת מסוימים יש ערך חסכוני והם משומשים באופן חסכוני על ידי המיחזור.

פסולת מתכלה, כגון מזון ומי שופכין, נעלמת באופן טבעי על ידי חמצן או ללא אוויר, באמצעות פירוק על ידי מיקרואורגניזמים. אם חיסול הפסולת המתכלה אינו מבוקר, עלולות להיווצר מספר בעיות נרחבות הכוללת שחרור גזי חממה ולהשפיע על בריאות האדם באמצעות חיזוק הפתוגן.

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת הגדרות של סוגים של פסולת, כפי שהם מופיעים בלשונם בחוק שמירת הניקיון תשמ"ד, 1984:

פסולת מעורבת - פסולת מוצקה מכל מקור שהוא, לרבות ממשק בית, מבית עסק, מתעשייה או מחקלאות, המכילה מרכיבים אורגניים ואנאורגניים מעורבים כגון שאריות מזון, אריזות פלסטיק או גזם, ואשר אינה מכילה חומר מסוכן.

פסולת יבשה - פסולת מוצקה, מכל מקור שהוא, שאינה מכילה מרכיבים אורגניים רקבוביים, כגון גרוטאות, צמיגים או עץ מעובד, ואשר אינה מכילה פסולת בניין או חומר מסוכן.

שארית מיון פסולת - פסולת הנוצרת בתהליך מיון והפרדה של פסולת מעורבת ואשר חומר אורגני רקבובי מהווה עד חמישה אחוזים ממשקלה.

בוצה - חומר שהוא תוצר לוואי של תהליך טיפול בשפכים במפעל טיפול בשפכים, למעט חומר כאמור המתקבל בתהליך המקומי של טיפול בשפכים שמבוצעים בו סינון גז והפרדת חול ושמנים, ואשר אינו מכיל חומר מסוכן.

בוצה תעשייתית - בוצה הנוצרת בתהליך טיפול בשפכי תעשייה ואשר מכילה חומר מסוכן.

פסולת ואשפה מתגוללים בראש חוצות - צ'כיה

סוגים עיקריים של פסולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במובן הרחב של המושג, פסולת מעורבת מתייחסת לכל פסולת שהיא שילוב של חומרים אורגנים ואנאורגניים. רוב בני האדם מייצרים בביתם פסולת מעורבת, העשויה משאריות מזון ומאריזות וקופסאות שונות. אחת הבעיות בפסולת מעורבת היא שהחומרים האורגנים שבה לא יכולים להתפרק באופן מלא, החומר האנאורגני קושר אליו חנקן, ובכך נוצרים גם גזים רעילים. על כן חשוב להשליך את הפסולת המעורבת הרחק מחייהם של בני אדם. בגלל הסכנות הטמונות בפסולת מעורבת ישנם אנשים המפרידים את הפסולת האורגנית והאנאורגנית, ומשתמשים באורגנית בשביל קומפוסט.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת יוון העתיקה ועד ימינו, האנושות השליכה פסולת לא רצויה לרחובות, לכפרים ולמקומות מרוחקים, ללא ענישה כלשהי‏‏[1]. היוצאת מן הכלל היחידה שידועה בתקופה הטרום-מודרנית היא האימפריה המוסלמית, במיוחד בקורדובה ובאל-אנדלוס, בהן היו מתקנים לאיסוף זבל[2].

לפני התהופוכות שחלו בערים החל מאמצע המאה ה-19, הממשל לא הקנה לסניטציה חשיבות יתרה והיא לא הייתה בראש סדר עדיפויותיו. הפסולת הייתה מושלכת לצד הכביש או במזבלות מקומיות קטנות, מנהג שיצר מפגע תברואתי עבור תושבי המקום. ערימות האשפה ההולכות וגדלות הובילו להפצת מחלות.

השפעות והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסולת טומנת בתוכה סכנות סביבתיות קשות, ראשית כל בגלל המחסור במשאבי הטבע אשר מושלכים ונהיים חסרי שימוש. כמו כן מתקני הטמנה, בהם עורמים את הפסולת, הם מפגע נוף, והם מזהמים את הקרקע והאוויר סביבם.

מצב הפסולת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל אשפה בירושלים

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, במדינת ישראל כמות הפסולת הביתית גדלה בשיעור של כ־5% כל שנה. תושב ממוצע משליך כשני קילוגרם של פסולת מידי יום. יותר מחמישה מיליון טונות של אשפה מצטברים בשנה. בשנת 2002 ייצר כל אדם בישראל 1.7 ק"ג ליום בממוצע, שהם כ־620 ק"ג לשנה. לפני עשר שנים כמות הפסולת הממוצעת עמדה על 1.1 ק"ג בלבד.

כמות הפסולת המיוצרת במושבים חקלאיים או בבתים פרטיים גדולה פי שניים לערך מכמות הפסולת המיוצרת בדירות בעיר הגדולה (3.4 ק"ג בממוצע לעומת 1.7 בממוצע). לעליה ברמת החיים תפקיד משמעותי בהגדלת כמות הפסולת; בבני ברק ובירושלים, הערים העניות ביותר, כמות הפסולת נמוכה בצורה משמעותית (1.3 ק"ג לנפש בממוצע) בעוד שבתל אביב הממוצע עומד על 2.8 ק"ג לנפש.

הרכב האשפה באחוזים מראה כי החומר האורגני הרקבובי מהווה 37.81% מכלל האשפה הביתית והוא דומיננטי במשקל האשפה בישראל. לעומת זאת, נפח חומרי הפלסטיק למיניהם, 34.49% מהנפח הכולל, מהווה את מרכיב הנפח הגדול ביותר באתרי האשפה. יש המפרידים בין הזבל האורגני לאנאורגני ומשתמשים בזבל האורגני כקומפוסט לדישון.

דרכי התמודדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדרג הפסולת

הטמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היטל על הטמנת פסולת במסגרת חוק שמירת הניקיון נכנס לתוקפו ביולי 2007. מטרת היטל ההטמנה הינה לכלול במחיר הטמנת הפסולת את העלויות הסביבתיות החיצוניות כגון זיהום אוויר, זיהום מים ועלויות הנוצרות בגין הובלת הפסולת. על ההטמנה להיעשות במטמנות חוקיות הבנויות כך שיגרם נזק מינימלי לסביבה.

הפחתת הפסולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעקרון פסולת היא דבר לא מבוקש, ועדיף להפחית בה. העקרון הבסיסי ביותר של הפחתת הפסולת קובע שלושה שלבים עיקריים, אשר באנגלית נקראים "שלושת הR-ים" ובעברית, "שלושת הלמדים":

אל הכללים הללו מוסיפים לעתים עוד שני כללים להעלאת המודעות של הציבור: "לתקן" ו"לסרב לקנות".

חוקים בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינוי פסולת הוא פעולה יקרה, כך שבמקומות רבים פעולת הלכלוך נחשבת לעברה, והמבצע אותה צפוי לקנס.

שני החוקים המרכזיים בישראל העוסקים בפסולת הם חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984‏‏[3] וחוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור, התשנ"ג-1993.

חוק שמירת הניקיון אוסר על לכלוך ועל השלכת פסולת ברשות הרבים, לרבות השלכת פסולת מרכב, עברה שנפוצה מאוד בימינו[4]. כן מחייב החוק את הרשויות המקומיות להקים אתרים לסילוק פסולת. מתוקף החוק הוקמה גם קרן לשמירת הניקיון‏‏[5] שמטרתה לרכז אמצעים כספיים לשמירה על איכות נאותה של הסביבה ובכלל זה לשמירה על הניקיון, למניעת השלכת פסולת וטיפול בפסולת, למיחזור, למניעת מפגעים ולמניעת שילוט בלתי חוקי. מקורות המימון העיקריים של הקרן הם כספים שמקורם בקנסות ובהיטלים שנגבים מכוח החוק. במרוצת השנים נקבע שגם כספי הקנסות וההיטלים שנגבים מכוח חוקים נוספים יועברו לקרן לשמירת הניקיון‏‏[6].

חוק איסוף ופינוי פסולת ומיחזור מסמיך רשויות מקומיות לקבוע בתחומן הסדרים לאיסוף פסולת למיחזור. החוק גם הסמיך את השר לאיכות הסביבה לחייב רשויות מקומיות לקבוע הסדרים כאלה, ואולם רק ב-1998, חמש שנים לאחר שנחקק החוק, השתמש השר בסמכות זו, והטיל על הרשויות המקומיות חובה להפחית בהדרגה את כמות הפסולת שהן מעבירות לסילוק, ולהמירה במיחזור. בתקנות שקבע השר נקבעו שיעורים נמוכים יחסית: עד סוף אותה שנה נדרש מהרשויות המקומיות שיעור מיחזור של 10%, עד סוף שנת 2000 - 15%, ועד סוף 2007 - 25%. כן ניתנה אפשרות לקבל פטור מהוראות אלה.

לאחר ששני החוקים לא הביאו לשינוי משמעותי בשיעורי המיחזור בישראל, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים של שנת 2000, ונוסף בו היטל על הטמנת פסולת מוצקה. להיטל זה היו שתי מטרות עיקריות: הפנמת ההשפעות החיצוניות השליליות של הטמנת הפסולת אצל יצרני הפסולת, וכן ייקור ההטמנה כך שיצרני הפסולת יעדיפו לפנות למיחזור. החוק הסמיך את השר לאיכות הסביבה לקבוע את שיעורי ההיטל בתקנות, ואולם במהלך השנים סיכל מרכז השלטון המקומי את התקנתן, והחוק היה, למעשה, לאות מתה. במסגרת חוק ההסדרים של 2006, יזמה הממשלה תיקון נוסף של חוק שמירת הניקיון, ובו הביאה למעשה את נוסח התקנות עצמן. התיקון אושר ב-2007‏‏[7], נכנס לתוקף ביולי אותה שנה, ושיעורי ההיטלים שנקבעו בו עולים בהדרגה מדי שנה עד 2011.

כמו כן, על פי מדיניות המשרד להגנת הסביבה תינתן עדיפות לשיטות טיפול בפסולת כדוגמת השבה, מיחזור, שימוש חוזר וצמצום במקור, במטרה להקטין את כמויות הפסולת המועברות להטמנה ב-50%, בהדרגה, עד שנת 2020.

בנוסף לחוקים אלה, חוקים שונים מתמודדים עם פסולת מסוג ספציפי, כגון חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט-1999‏‏‏[8], חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים, התשס"ז-2007‏‏‏[9] וחוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993‏‏‏[10].

מדינת ישראל חתומה על אמנת בזל המסדירה את תנועת פסולת מסוכנת בין המדינות.

תקינה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיגום אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיגום קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ת"י 2223: נוהל תקני לדגימת פסולת וקרקע לגילוי חומרים אורגנים נדיפים.

דיגום פסולת מוצקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ת"י 2019: שיטת בדיקה תקנית להדחת פסולת מוצקה בעמודה.
  • ת"י 2218: מיצוי בניעור של פסולת מוצקה עם מים.
  • ת"י 2220: נוהל תקני לאיכול פסולת מוצקה בחומצה חנקתית.
  • ת"י 2221: שיטת בדיקה תקנית לקביעת ההרכב של פסולת מוצקה עירונית לא מעובדת.
  • ת"י 2265: אחסון פסולת מוצקה מבניינים והטיפול בה באתר.
  • ת"י 2266: שיטות בדיקה תקניות לזיהוי סולפידים בפסולת.
  • ת"י 2267: שיטת בדיקה תקנית לתיאור פיזיקלי עבור אנליזה של פסולת.
  • ת"י 2268: שיטות בדיקה תקניות לקביעת pH של פסולת.
  • ת"י 2269: שיטת בדיקה תקנית לזיהוי מחמצנים בפסולת.
  • ת"י 2270: שיטות בדיקה תקניות לאנליזה לקביעת פוטנציאל הדליקות של פסולת.
  • ת"י 2271: שיטת בדיקה תקנית לקביעת משקל יחסי נדמה ומשקל נפחי מרחבי של פסולת.
  • ת"י 2273: שיטת בדיקה תקנית לקביעת היציבות והמזיגות של פסולת מוצקה, מוצקה למחצה או נוזלית.
  • ת"י 2274: שיטת בדיקה תקנית לקביעה גרווימטרית של תכולה כוללת של פסולת מוצקה בדוגמות, הניתנת למיצוי בהמסה.
  • ת"י 2275: נוהל תקני למיצוי דוגמות פסולת מוצקה בשיטת סוקסלט לאנליזה כימית.
  • ת"י 2277: שיטת בדיקה לקביעת צפיפות מרחבית של מקטעי פסולת מוצקה.
  • ת"י 2294: שיטות בדיקה תקניות למתיישבות של אנליזה מזהה של פסולת.
  • ת"י 2295: שיטת בדיקה תקנית לזיהוי ציאנידים בפסולת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ DO MESS WITH IT!: A Sociopolitical Study of Littering and the Role of Southern and Nearby States‏, אוניברסיטת טקסס, 2004 (באנגלית)
  2. ^ S. P. Scott (1904), History of the Moorish Empire in Europe, 3 vols, J. B. Lippincott Company, Philadelphia and London.
    F. B. Artz (1980), The Mind of the Middle Ages, Third edition revised, University of Chicago Press, pp 148-50.
    (cf. References, 1001 Inventions)
  3. ^ ‏חוק שמירת הניקיון
  4. ^ פסקי דין‏ שנקבעו לאחרונה בעבירות על חוק שמירת הניקיון
  5. ^ קרן לשמירת הניקיון
  6. ^ ‏למשל: סעיפים 6 ו-7(ד) לחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 או סעיף 16(ה) לחוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ה-2005.‏
  7. ^ חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 9), התשס"ז-2007 באתר הכנסת
  8. ^ חוק הפיקדון באתר המשרד להגנת הסביבה
  9. ^ חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים באתר המשרד להגנת הסביבה
  10. ^ חוק החומרים המסוכנים