הצופה (ורשה)
הצופה (הצֹפֶה) היה יומון עברי שראה אור בעיר ורשה מ-1903 עד 1905. העיתון, שנוסד על ידי יצחק אשר אלישיב ואליעזר אליהו פרידמן, החל להופיע ביום ז' בטבת תרס"ג (1903),[1] בעריכת אברהם לוּדְוִויפּוֹל. כעבור שנה עזב לודוויפול, והעיתון הוסיף להופיע עד אמצע 1905, בעריכתם של אליעזר אליהו פרידמן (שהיה העורך הרשמי), בנו יהושע והירש דוד נומברג.
לדברי היסטוריון הספרות העברית גצל קרֶסֶל, "הצופה" היה "בין המעולים שבעיתונים היומיים העבריים שיצאו אי־פעם באירופה ובמקומות אחרים מחוץ לארץ־ישראל עד ימי השואה".[2] העיתון הצטיין בדיווחים ענייניים, שהביאו מידע מדויק.[3] בניגוד ליומון העברי הוותיק "הצפירה", שיצא גם הוא בוורשה, "הצופה" התמקד דווקא במתרחש במערב אירופה, ובמידה מסוימת גם בחדשות המקומיות בוורשה, ולא עסק כלל בסוגיות מענייני האימפריה הרוסית.
בין המשתתפים הקבועים בעיתון היו סופרים ומבקרי ספרות נודעים, בהם י"ל פרץ, יוסף קלויזנר, אלחנן ליב לוינסקי, שמעון ברנפלד, ש. בן-ציון, משה סמילנסקי וראובן בריינין. הוא הקדיש מקום מיוחד לפרסום ראשון של סופרים צעירים, וכמה וכמה סופרים עבריים, בהם יעקב רבינוביץ, החלו בו את דרכם.
"הצופה" ביטא השקפות ציוניות מובהקות. בין קוראי העיתונים חובבי ציון היו שלא קראו ב"הצפירה", שהובילה קו של התנגדות לציונות, ולפיכך היו מנויים ל"המליץ", המיושן יותר; וכשעם הופעתו של "הצופה" עברו אליו. לעיתון היו מנויים רבים יותר מל"הצפירה", ובוודאי מל"המליץ".[4] בשנות קיומו נודעה לעיתון השפעה רבה לטובת התנועה הציונית ותחיית הלשון העברית, וזאת במידה רבה בזכות מנהלו אלישיב, שהיה הרוח החיה שלו.
התחרות הספרותית הראשונה בתולדות הספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המו"ל אלישיב, שביקש למשוך מנויים, יזם ב-1903 את התחרות הראשונה בתולדות הספרות העברית: תחרות סיפור קצר. המבקשים להתמודד, סופרים צעירים בראשית דרכם, נתבקשו לשלוח סיפור מקורי, העוסק בחיי היהודים. השופטים היו י"ל פרץ, יוסף קלוזנר וא"ל לוינסקי, כולם מהכותבים הקבועים בעיתון. שלושים ושניים סיפורים הגיעו למערכת, ואחרי ניפוי נותרו עשרה. הזוכה היה הסיפור "משק'לי חזיר" מאת יצחק דב ברקוביץ, אז בן 18, שפרסם את סיפוריו הראשונים עוד קודם לכן, באותה שנה, מעל דפי העיתון.[5] לפרס השני לא נמצא מועמד. הפרס השלישי ניתן לשלמה הלל'ס, על סיפורו "החיים נגד החיים". בין יתר הסיפורים, שנמצאו כולם רק ראויים ל"הכרה", היו סיפוריהם של עוד שלושה שהיו לימים סופרים עבריים ידועים: איתמר בן-אב"י, אשר ביילין וקדיש יהודה סילמן.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד מלמד, אור ראשון: סיפוריה של ראשית העיתונות העברית; עיצוב ואיורים: דני קרמן, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 32.
- ^ ג. קרסל, 'שתי תעודות', מאזנים כה (תשכ"ז), 20.
- ^ פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, חלק ד: פולין; כרך ד. ורשה והגליל, ירושלים: יד ושם, תשמ"ט, עמ' 52.
- ^ העבר (רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה) ב (תשי"ד), 8.
- ^ ראו: ג. קרסל, הפרס הספרותי הראשון, דבר, 7 ביוני 1963 (גרסה מורחבת הופיעה בתוך מאמרו של קרסל בהקשר לי"ד ברקוביץ, 'שתי תעודות', מאזנים כה (תשכ"ז), 20–24); דוד פאיאנס, ברקוביץ – על ראשית דרכו (שישים שנה ליצירתו הספרותית), דבר, 22 בנובמבר 1963, המשך; א. ז. בן-ישי, י. ד. ברקוביץ – הלאוריאטוס הראשון של הספרות העברית (בהגיעו לגיל 75: ז' חשון – תשכ"א), דבר, 28 באוקטובר 1960, המשך.