פנקס הקהילות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הכרך "פולין: לודז' והגליל", הכרך הראשון על פולין

פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה היא אנציקלופדיה להנצחת הקהילות היהודיות שחרבו בשואה, אשר יוצאת לאור בהוצאת יד ושם בירושלים. עד כה, באנציקלופדיה עשרים ושניים כרכים באחד-עשר חלקים, שראו אור בין השנים תש"ל-תשס"ז (19692007).

הפרויקט זכה בפרס ישראל בשנת תשל"ג (1973), על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הוא מקבל תמיכה כספית מטעם "קרן הזיכרון לתרבות יהודית" שמושבה בארצות הברית. ד"ר שמואל ספקטור היה העורך הראשי במשך שנים רבות ועורך של מספר כרכים. בנוסף לו עבדו לפחות עשרים ושישה עורכים ועורכי משנה.

הגדרת הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 סבר ד"ר נתן עק שמפעל "פנקס הקהילות" חורג מהגדרת תפקידו של יד ושם:

אין החוק [חוק יד ושם] מפרט שום משימה מחקרית אחרת מלבד "העדות על השואה והגבורה", אך יש ויש בחוק פסוקים שאפשר להסתמך עליהם אם רוצים להרחיב את חוג הפעולה המדעית מעבר לתקופת השואה... המפעל המדעי של יד ושם יכלול לא לבד את חקר השואה, אלא גם שורה של עבודות אחרות.[1]

לפנקס הקהילות בראשיתו הייתה מטרה מקיפה אף יותר מזו המוכרת כיום: "להקיף במשך הזמן את כל החומר הארכיוני לתולדות הקהילות בעולם כולו," ולא רק בכל הנוגע לקהילות שנפגעו בשואה.

במושב הראשון של הוועדה המשותפת של יד ושם וייווא, באביב 1954, נחתם הסכם "להתחיל בהכנת פנקס הקהילות שנחרבו". "לפנקס יהיה אופי של לקסיקון גאוגרפי היסטורי", קבעה הוועדה, "על כל קהילה שנחרבה יבוא תיאור שיקיף את כל ימי קיומה... למן עת לידתה עד לזמן כיבושה וחורבנה." ב"ידיעות יד ושם" תוארו קוויו העתידיים של הפנקס: "ערכים... ישקפו את תולדותיהן של כל הקהילות שנחרבו בארצות השואה. כל יישוב יהודי עתיד למצוא את מקומו בפנקס." תהיה זו

הרצאה עניינית, כבושה, תמציתית, על תולדות היישוב מתחילתו ועד סופו, כתובה מתוך זיקה לגופי המקורות, בין שהם מצויים בדפוס ובין שהם מצויים עדיין בכתבי יד. שיעור גדלו של כל ערך וערך: משורות אחדות של עמודה אחת, עד לעשרות עמודים שלמים – הכל לפי שיעור ערכן של קורות היישוב, אם שהן עניין לבני המקום בלבד, או גם לאלה שאינן בני המקום. לא הרי עיירה כוולוז'ין, למשל, כהרי קהילה אחרת גדולה הימנה פי כמה, שלא נודעה לה מעולם חשיבות מיוחדת בחיי ישראל... רצוי שלערכים מסוימים יתלוו גם הסברים גרפיים, כגון תרשימים ומפות, וכן תמונות דוקומנטריות, אם תצלומים ואם מעשה אמן.[2]

מאות ספרי ה"יזכור" של הקהילות השונות, הכתובים בעיקר בשפות מזרח אירופה ובראש ובראשונה ביידיש, רוויים בתכנים אישיים, זכרונות, תיאורי נוף, רגשות וקינות. ביוזמם את "פנקס הקהילות" ביקשו חוקרי יד ושם להשלים את האמור בספרי ה"יזכור" של הקהילות השונות, מהצד העיוני.

ביצועו של המפעל הוטל על פרופסור ישראל היילפרין. בנסיעתו לניו יורק, באותה שנה, דן שר החינוך בן-ציון דינור עם "סופרים ואנשי מדע" (היסטוריונים וארכיבאים) במפעל פנקס הקהילות. בנוסף להסכם עם ייוו"א נחתמו הסכמים עם מוסדות וארכיונים נוספים, לשם שיתוף פעולה ושיתוף במידע. הסכמים ראשונים נחתמו עם המרכז לדוקומנטציה בפריז ועם החברה ההיסטורית הישראלית, שבארכיוניה נשמרו "ארכיוני ושרידי ארכיונים משבע מאות יישובים יהודיים בגרמניה, וממאות יישובים בארצות אחרות באירופה".[3]

תולדות הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון אמורים היו להיכתב קורות הקהילות תחת הכיבוש הנאצי, ובשלב השני – "פרשת תולדותיהן של כל הקהילות הללו מהתייסדותן עד השלטון הנאצי." כמו כן, נקבע שהפנקס יופיע בעברית, יידיש ואנגלית, "אולם המהדורה האנגלית לא תוכל להופיע בעת ובעונה אחת עם העברית והיידישאית, בגלל ההבדלים בסדר הא"ב של הלשונות האלה."[4]

בדצמבר 1954 נמסר כי החלטה זו הגיעה "לשלב של ביצוע". רובו הגדול של החומר היה מארכיונים גדולים שהשתמרו מקהילות גדולות – בעיקר ורשה, וילנה, ביאליסטוק ולודז'. צוין כי "אוצר יקר בארכיון הן מאות המונוגרפיות על ערים ועיירות", אך התיעוד על היישובים הקטנים לקה בחסר. "תוכנן [של המונוגרפיות] הן חוויות וניסיונות בתקופה שבין פרוץ המלחמה והגירוש, או החיסול, של היישוב המדובר". לא היה במונוגרפיות אלה תיעוד של חיי הקהילה עצמה, אלא בעיקר – או רק – תיעוד השמדתה. כמו כן, על מספר מצומצם של קהילות גדולות היה יותר מידע מאשר על מאות קהילות קטנות.[5]

"בניו יורק משלימים עכשיו את רישום היישובים של צרפת ורומניה", מפני ש"חלק גדול של הספרים הסטטיסטיים והדמוגרפיים לא נמצא כלל בירושלים." בירושלים נעשה רישום קהילות אלג'יריה, טוניסיה ומרוקו. "עד עתה נרשמו עשרות אלפי יישובים ונאסף חומר סטטיסטי על 22,000 מהם. כמקורות עיקריים משמשים מפקדי אוכלוסין רשמיים שנערכו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם." עבודת "רישום כל המקומות שהיה בהם יישוב יהודי לפני החורבן... הולכת ונעשית עתה בניו יורק [על ידי ייוו"א] ובירושלים כאחד, ויש לקוות שהמלאכה תושלם תוך חודשים אחדים", נמסר ביוני 1955. עד תחילת 1956 בוצע רישום סטטיסטי ודמוגרפי של רוב קהילות אירופה.[6] עד שנת 1956 הוקמה המחלקה ביד ושם לשם כתיבת פנקס הקהילות. מחלקה זו אירגנה את החומר הקיים על הקהילות, בצורת לקסיקון גאוגרפי-היסטורי עבור כל "גוש ארצות".

בראשית שנות קיומו של המפעל הועלה התהיה

אם לסדר וליתן את כל המקומות כולם לפי סדר הא"ב בחטיבה אחת, או לחלק את החומר לשלוש חטיבות מיוחדות: (א) מזרח אירופה, (ב) אירופה המרכזית והמערבית, (ג) הארצות שמחוץ לאירופה. הדרך השניה נראית אולי מעשית יותר, מאחר שהיא מאפשרת להתרכז, לפי שעה, בתחום מצומצם, ולהחיש בכך את הופעת הכרכים הראשונים. אך אולי אין להפריד מטעמים מעשיים כאלה בין הדבקים ואין זו הדרך ההולמת את הפנקס, שהוא טבוע – אולי מאין כמוהו – בחותם אחדות-הגורל של קיבוצי ישראל באשר הם שם.[7]

מאוחר יותר הוחלט, עקב ההבנה המתגבשת לגבי גודלו העצום של הפרויקט, להתייחס לכל מדינה בנפרד, ואף ליצור פנקסים נפרדים לאזורים שונים באותה המדינה עצמה. כבר בשנת 1956 הוכנה רשימה ובה 30,000 שמות של יישובים וקהילות שחרבו. הכוונה הייתה לכלול בפנקס כל יישוב יהודי בו חיו לפני השואה "לפחות 'מנין' יהודים (עם משפחותיהם כחמישים נפש)". בינואר 1957 נקבע כי הפנקסים הראשונים שיוכנו הם פנקסי קהילות ליטא, לטביה, איטליה, בסרביה (רומניה) והולנד; שנה לאחר מכן עוד כותב כך בן ציון דינור, יו"ר מועצת יד ושם. בפועל, השתנה סדר ההכנה של הפנקסים פעמים רבות. לבסוף היו הפנקסים הראשונים שראו אור פנקסים חלקיים מרומניה, פולין, גרמניה והונגריה (ראו להלן, 'פנקסי הקהילות שנכתבו').

עם תחילת העבודה על פנקסי הקהילות, התגלה כי ריבוי התעתיקים של שמות הקהילות מהווה מכשול בעבודה. "לגבי הכתיב העברי של שמות המקומות שוררת עזובה כה רבה ואנדרלמוסיה גמורה אפילו בפרסומים רציניים." הכותב, א. קאליש, קבל על "הנטייה הרווחת בעיתונות ובספרות החדשה, הן בעברית והן ביידיש, לזלזל בשם היהודי של המקום ולהתעלם ממנו."

לא יעלה על הדעת לשנות מן המטבע היהודי של שמות כקרקא, פוזנא, טארנא וכיוצא בהן מן השמות שיש להן מסורת עתיקה ורצופה, הן בפי העם והן במקורות הספרותיים. הבעיה היא של אותן מאות, ואולי אלפי קהילות הקודש בעיירות הקטנות הנידחות והשכוחות, אשר כל עוד היו בחיים, חייהם לא עשו היסטוריה ולא זכו להיכנס להסטוריה בשמן היהודי המפורש... תפקידו של פנקס הקהילות "לעשות" את ההסטוריה שלהן, וזה ייעודו: להחיות את זכרם ולהנציח את חייהם. ובאיזה משמותיהם יונצחו? בשם היהודי או בשם הגוי?[8]

הכותב התנבא כי "בעיות מסוג זה יופיעו בחומרה מיוחדת בהגיע תור הגשמתו של רעיון פנקס הקהילות, זה המפעל המדעי המונומנטלי של יד ושם; הם יופיעו אז כנחשול פתאום, על כל הסבך שבהן, ובלחץ גובר והולך. אותה שעה ודאי יהיה כבר מאוחר לבקש להן פתרון יסודי ומקיף."

בשנת 1956 כבר הובעה הערכה מציאותית יותר של אופן התקדמות מפעל פנקס הקהילות: "צורתו והיקפו הסופיים של מפעל זה טרם נקבעו, אך כבר היום [1956] ברור שיהיה צורך בהכנות ביבליוגרפיות מרובות לתולדות הקהילות – עבודה עצומה שלא נעשתה עד כה, אלא למקוטעין." עוד בשנת 1954 בוטאה ההכרה בפער האדיר בין המידע הקיים על הקהילות וחורבנן במערב אירופה ובמרכזה, לבין המידע הקיים – וליתר דיוק, המחסור במידע – על קהילות פולין ומזרח אירופה.

פרופ' גרשם שלום אמר:

פנקס הקהילות – זוהי משימה כל כך עצומה, שהאדם תוהה ונרתע לאחוריו, מחשש שמא ייצא מזה 'תפסת מרובה – לא תפסת'. וכיצד באמת אפשר ליצור בכספים מוגבלים אפילו את הבסיס הראשוני – לא מחקרים ותוצאות – לאותה משימה עצומה, לפי ההגדרה שניתנה לפנינו? התפקיד הוא אידיאלי, אלא השאלה היא, באיזו פרופורציה יעמדו כאן הכוחות והאמצעים, שיהיו ליד ושם מכל המקורות יחד, לאפשרות של כתיבת תולדות כל קהילות ישראל בארצות השואה, מהתחלתם עד סופם.[9]

חה"כ ושר החינוך לשעבר זלמן שזר, לימים נשיא המדינה, ביטא את מורת רוחו מכך שבמפעל הביבליוגרפיה לפנקס הקהילות עובד "צוות אנשים מצומצם, העובד במשרות חלקיות בלבד." ציין דינור: "חסרים לנו אנשים. השואה הכריתה מאיתנו דור של מלומדים, דווקא מבין חוקרי הארצות ההן. לאו מילתא זוטרתא היא: דור שלם של חוקרים! לכן אנחנו בעד הקמת מכון המחקר. אנחנו מקווים לגדל בו את האנשים הדרושים."[10]

גם המקורות היו בצמצום; רבים מהם היו בבית הספרים הלאומי, אך זה שכן בקמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים והיה נתון במצור. רק בשנת 1960 עבר בית הספרים הלאומי לקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. בנוסף, "רק חלק מן הספרות הרגיונאלית העצומה של אירופה המזרחית מצוי בספריות השונות שבמערב, ומן הצורך לחפש אחרי הספרים האלה ולצלמם, כולם או מקצתם, לצורך העבודה. והרי הקריאה במיקרופילמים לא תיתכן בלא מכשירים מתאימים."[11]

עם זאת, בהדרגה החל שטף של חומרים ארכיוניים להגיע מארכיונים אחרים, מכל רחבי אירופה, ממדינות שגבלו במסך הברזל, כרומניה, וכך מארכיונים אחרים בישראל, בהם גנזך המדינה, מכון ליאו בק ועוד. בשנות ה-60 הפכה קבלת מידע ארכיוני לשגרה.

בכינוס המועצה העולמית הרביעית של יד ושם בשנת 1958 הוחלט כי פנקסי הקהילות יתמקדו בקורות הקהילה בתקופה הנאצית: הוראות הנאצים להוצאת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, הפרעות ביהודים, הגטואיזציה והגירושים, וכן דרכי ההתמודדות של היהודים: הגירה, הקמת אגודות חדשות ועוד. בין רשימת המקורות הראשוניים נכללה עיתונות מהתקופה וכן ספרי זיכרון של קהילות, ארכיונים ציבוריים, רשמיים ופרטיים, ובמקרים מעטים - אף עדויות אישיות.

עם תחילת תכנונה של בקעת הקהילות, בשנת 1987, החל רישום אינדקס קהילות בו נרשמו כ-5,000 קהילות. הצלחתו של פרויקט מחשוב שמות הנספים מתוך דפי העד, בשנת 1999, נתנה דחיפה נוספת ליצירת אינדקס הקהילות, במסגרת יצירת אינוונטאר של מספר אינדקסים.

לאחר הכנת מפעל ביבליוגרפי, נועדו הפנקסים הראשונים להיכתב על ליטא, לטביה ובסרביה (חבל ארץ בצפון רומניה, על גבול אוקראינה, כיום רובו במולדובה העצמאית), וכן על איטליה והולנד. נקבע שפנקס הקהילות יתחם את המדינות על פי גבולותיהן בשנת 1939, ואת גרמניה – על פי גבולותיה בשנת 1933.

בשנות ה-70 יצאו לאור הפנקסים הראשונים. הם דנו בחלקים מרומניה (1970), גרמניה (1973), הונגריה (1976) ופולין (1976). בשנות ה-80 יצאו לאור פנקסי הקהילות של יוגוסלביה, לטביה ואסטוניה ביחד, בכרך אחד, וכן הולנד. בשנות ה-90 יצאו לאור פנקס קהילות ליטא וכן פנקס קהילות לוב ותוניסיה בכרך אחד ופנקס קהילות יוון. בעשור הראשון של שנות האלפיים יצא לאור פנקס הקהילות של סלובקיה ונמשכת הוצאתם לאור של פנקסי הקהילות של אזורים נוספים בפולין ובגרמניה. בתחילת שנות העשרה של המאה ה-21 יצא לאור אינדקס באנגלית שכולל את האזורים שטרם יצאו פנקסיהם, כגון אוקראינה, בלרוס, צרפת ואזורים בגרמניה, בהם מזרח גרמניה לשעבר, שלזיה ופומרניה.

שמונה מהכרכים עוסקים בפולין, ארבעה בגרמניה, ושניים על רומניה. מתוכננים כרכים על הקהילות בצ'כיה, אוסטריה, צרפת, איטליה ומדינות ברית המועצות לשעבר.

סדר הכרכים שיצאו עד כה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון: רומניה
כרך ראשון: ד"ר תיאודור לביא, אביבה ברושי (בן-אז"ר) וצבי שאל; תש"ל (1969)
כרך שני: ד"ר ז'אן אנצ'ל ותיאודור לביא; תש"ם
חלק שני: גרמניה
כרך ראשון: באוואריה: ברוך צבי אופיר, בהשתתפות חסיה טורטל-אברז’נסקה ושלמה שמידט; תשל"ג (1972)‬
כרך שני: וירטמברג, הוהנצולרן, באדן: פרופ' יוסף ולק; תשמ"ה
כרך שלישי: הסן, הסן-נאסאו, פרנקפורט: פרופ' הנרי וסרמן; תשנ"ב
כרך רביעי: צפון מערב גרמניה: ד"ר דניאל פרנקל ותמר אברהם, בשיתוף פעולה עם הרברט אובנאוס ופרופ' דוד בנקיר; תשס"ז
חלק שלישי: הונגריה: תיאודור לביא, נתנאל קצבורג [ואחרים]. תשל"ו
חלק רביעי: פולין
כרך ראשון: לודז' והגליל: דנוטה דומברובסקה ואברהם ויין; תשל"ו
כרך שני: גאליציה המזרחית; דנוטה דומברובסקה, אברהם ויין ואהרון וייס; תש"ם
כרך שלישי: גאליציה המערבית ושלזיה; תשמ"ד
כרך רביעי: וארשה והגליל: תשמ"ט
כרך חמישי: ווהלין ופולסיה: ד"ר שמואל ספקטור; תש"ן
כרך שישי: מחוזות פוזנן ופומרניה, גדנסק (דנציג): אברהם ויין ורחל גרוסבאום-פסטרנק (עורכת משנה); תשנ"ט
כרך שביעי: מחוזות לובלין, קיילצה: אברהם ויין; תשנ"ט
כרך שמיני: מחוזות וילנה, ביאליסטוק, נובוגרודק: ד"ר שמואל ספקטור וברכה פרוינליך (עורכת משנה); תשס"ו (2005)
חלק חמישי: הולנד: ד"ר יוסף מכמן-מלקמן, הרטוך בים, פרופ' דן מכמן; תשמ"ה
חלק שישי: לאטביה ואסטוניה: פרופ' דב לוין; תשמ"ח
חלק שביעי: יוגוסלאוויה: צבי לוקר; תשמ"ח
חלק שמיני: ליטא: פרופ' דב לוין; תשנ"ו
חלק תשיעי: לוב ותוניסיה: ד"ר עירית אברמסקי-בליי; תשס"ח (מהדורה שנייה מעודכנת - הראשונה יצאה בתשנ"ז)
חלק עשירי: יוון: ד"ר ברכה ריבלין; תשנ"ט (1998)
חלק אחד-עשר: סלובקיה: יהושע רוברט ביכלר; תשס"ג

מבנה הפנקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית תבניתו של פנקס הקהילות היא ב"דפי קהילה", "גיליון רישום של הקהילות בגולה (פנקס הקהילות)", שדבר קיומם פורסם בגיליון הראשון של "ידיעות יד ושם". הגיליון כלל את השאלון הבא:

שם הקהילה: א) רשמי, ב) יהודי.
מדינה:
מתי נוסדה הקהילה: מקור הידיעה הראשונה על הקהילה ותוכנה, ידיעות על יהודים בודדים עד הקמת הקהילה.
האוכלוסייה היהודית בכל שלבי התפתחותה (מספרים ומקורותיהם; אחוז האוכלוסייה בכלל [צ"ל: אחוז בכלל האוכלוסייה]).
החיים הכלכליים בקהילה.
החיים החברתיים והתרבותיים בקהילה.
מוסדות כלכליים (אגודות בעלי מלאכה, בנקים, קואופרטיבים וכדומה).
מוסדות תורה וחינוך.
מוסדות חסד וצדקה.
אנשי רוח וגדולי הקהילה.
מפלגות פוליטיות.
בתי אב, המשפחות הבולטות.
תאריכים מתולדותיו והתפתחותו של היישוב הלא יהודי.
היחסים בין הקהילה והאוכלוסייה הלא היהודית וארגוניה.
היהודים במסגרת הכללית (בחיים כלכליים, תרבותיים וכו').
השתתפות בני הקהילה בחיי המדינה (בתנועות וזרמים, בחירות למוסדות ממלכתיים וכו').
השתתפות בני הקהילה בחיי כלל ישראל (במסגרת ארצית ובין ארצית; בתנועה הציונית, בעליה לא"י ובנינה).
גורל הקהילה במלחמת העולם הראשונה.
הקהילה בין שתי המלחמות.
הקהילה בימי היטלר: א) בשנות 1933-1939. ב) מ-1939 עד חיסולה.
ההתגוננות של הקהילה או של ארגונים או של יהודים בודדים נגד הכובש.
שרידי הקהילה אחרי המלחמה ומקום מגוריהם כעת.
איפה נמצאים מקורות לתולדות הקהילה.
ביבליוגרפיה.[12]

בראשית כל כרך מופיע תיאור מקוצר של תולדות היהודים באותה מדינה בה עוסק הכרך. לאחר מכן מופיעים, בסדר אלף-ביתי, ערכי הקהילות. כל ערך פותח בטבלה של מספרי האוכלוסין ביישוב: מספר התושבים הכללי, מספר היהודים ושיעור היהודים בקרב האוכלוסייה הכללית. בפנקסי הקהילות של גרמניה מופיע לעיתים תיאור ההתפלגות הדתית בקרב היהודים על פי נתוני מפקד 1925, שהיה המפקד האחרון לפני התקופה הנאצית, ולפעמים גם על פי נתונים משנת 1933. לעיתים נדירות מופיע מספר היהודים באותה קהילה גם כפי שהיה בתקופת השואה, בעיקר בגרמניה, שם ביקשו הרשויות לקיים מעקב אחר מספרי היהודים המהגרים או המגורשים, במסגרת מדיניות הפתרון הסופי להשגת המטרה של פינוי כל היהודים מגרמניה.

כל ערך כולל פרק קצר על תולדות המקום: שליטיו הראשונים, מאפייניו הייחודיים, אם יש כאלה. לאחר מכן מופיע תיאור ימי ראשיתה של הקהילה, לעיתים בימי הביניים, והתנאים שבהם קיבלו היהודים היתר להתיישב במקום. מתוארות נסיבות חייהם של היהודים וקורות הקהילה בשנות קיומה הראשונות. מתוארים יחסיהם של היהודים עם סביבתם: האם היו פרעות או שהיהודים חיו ביחסי שכנות טובים עם הסובבים אותם. במקרים רבים התקיימה הקהילה מאות שנים, אך לעיתים המידע על הקהילה לפני המאה ה-19 דל למדי.

הערך סוקר את פעילותם הציבורית והחינוכית של בני הקהילה, פעילות הסעד, הרווחה והתרבות, נטייתם הדתית והמפלגתית, אישים מרכזיים בקרבם ולעיתים את התפלגות המקצועות בקרבם. כן מתוארים חיי הקהילה: מתי הוקם בית הכנסת, איך התפתחה מערכת החינוך, האגודות השונות שהיו בקהילה, ומה היו נטיותיה הדתיות העיקריות – רפורמה, אורתודוקסיה או נטייה אחרת. הערך מתאר את השתנות הקהילה עם מגמות ההשכלה והאמנציפציה, המודרניזציה, ההגירה, העיור והתיעוש. אם השתלבו היהודים באגודות ובחיים הפוליטיים הכלליים ביישוב, יש לכך אזכור בערך המוקדש לאותה קהילה.

באנציקלופדיה תמונות, צילומי מסמכים, מפות, תרשימים, איורים, לוחות ומפתחות.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר והעיתונאי אדם ברוך כתב על חשיבותה של האנציקלופדיה כך:

סדרת 'פנקסי הקהילות' של הוצאת יד ושם הנה מפעל כה הכרחי וכה מרטיט לב, עד שכמעט אי אפשר להגזים בחשיבותו. מומלץ לעיין כדי לדעת מניין שאבו אבותינו המומתים את אומץ ליבם, וכדי לדעת כיצד, לאורך המאות, נרקמו שם חיים יהודיים, ועם אילו מסורות ומורשות עלו היהודים לישראל והקימו בה מדינה, ומה עלה כאן בגורלן של מסורות ומורשות אלה.[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ידיעות יד ושם 6-7 (ינואר 1956), ע' 21
  2. ^ ידיעות יד ושם 2 (29.7.54), ע' 13-14.
  3. ^ ידיעות יד ושם 4-5 (יוני 1955), ע' 7.
  4. ^ ידיעות יד ושם 4-5 (יוני 1955), ע' 7.
  5. ^ ידיעות יד ושם 3 (דצמבר 1954), ע' 1.
  6. ^ ידיעות יד ושם, יוני 1955, ינואר 1956.
  7. ^ ידיעות יד ושם, 4-5 (יוני 1955), ע' 7.
  8. ^ ידיעות יד ושם 8-9 (מרס 1956), ע' 10; ידיעות יד ושם 17-18, ע' 10-11.
  9. ^ ידיעות יד ושם 6-7 (1956), ע' 10-11; ידיעות יד ושם 10-11 (1956), ע' 9.
  10. ^ ידיעות יד ושם, 10-11 (1956), ע' 12, 14; ידיעות יד ושם 4-5 (יוני 1955), ע' 7.
  11. ^ ידיעות יד ושם 4-5 (יוני 1955), ע' 7.
  12. ^ ידיעות יד ושם 1 (1954), ע' 7.
  13. ^ אדם ברוך, מעריב, 9 באפריל 1999