הקולנוע הגרמני החדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי, וכן מכיוון שהערך נוצר על מיזם אקדמי, סביר שהוא מבוסס, אולם עדיין אין סימוכין לקורא הערך.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הקולנוע הגרמני החדשגרמנית: Neuer Deutscher Film) הוא כינוי לסגנון קולנועי שהתפתח בין השנים 19601980 בגרמניה, אך הושפע מתנועות דומות אשר התפתחו באירופה באותה התקופה.

בתקופה זו, במאים צעירים בהם בלטו ורנר הרצוג, וים ונדרס, ריינר ורנר פאסבינדר, האנס יורגן סייברברג, מרגרטה פון טרוטה, אלכסנדר קלוגה ופולקר שלנדורף, החלו להפיק סרטים עצמאיים, אשר אינם תלויים כלכלית באולפני הסרטים הגדולים של התקופה. עיקר עבודתם הקולנועית עסקה בנושאים חברתיים ובביקורת פוליטית, התפתחות אשר נבעה מהשפעתו של הגל הצרפתי החדש ומתנועות המחאה השמאליות של שנת 1968.

בתחום סרטי תעודה היוצר הבולט היה הארון פארוקי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשר אוברהאוזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מנשר אוברהאוזן

בשנת 1962, חתמו כ־26 במאים צעירים על "מנשר אוברהאוזן", אשר קרא להגדרה מחודשת של הקולנוע הגרמני, שעד אז כלל נושאים פופוליסטיים וחסרי עומק, אשר "ניוונו את קהל הצופים" וסייעו לעם הגרמני לשכוח מטראומת העבר תחת השלטון הנאצי. הסרטים שהוצגו בקולנוע, הציגו עולם חלומות שאינו קיים במציאות, והיו חפים מכל ביקורת חברתית, אינטלקטואלית או בעלי סגנון אמנותי מרשים. בעקבות כך, קראה תנועת הקולנוע הגרמני החדש לשינוי תרבותי, שיתבטא בעיסוק בנושאים כמו ביקורת חברתית ופוליטית ובנושאים רלוונטיים לתקופה. כמו כן, עלתה חשיבות להתמקד במתן נקודות מחשבה ביקורתית לצופה, מאשר בידור קיטשי בסגנון הוליוודי.

האמנה קראה ליצירת סרטים עצמאיים, לאינדיבידואליות מחשבתית ואמנותית, ולתכנים קולנועיים ריאליסטיים שיתרחקו מהמוטיבים הקולנועיים המוכרים שפעלו להסחת דעתם של הצופים מהמציאות. מטרת הקריאה הייתה להפתיע ולקדם את הצופה מבחינה אינטלקטואלית, לגרום לו להטיל ספק, להפגיש אותו עם קונפליקטים מנקודות מבט שונות בדומה לנעשה באמנות, בספרות או בתיאטרון. נושאים שלא עמדו לפני כן לדיון, כמו סקס, קונפליקטים בזוגיות, הגירה, דעות קדומות, מעמדה המסורתי של האישה במשפחה, או התמודדות עם העבר הנאצי בחברה הגרמנית. שינוי משמעותי נוסף חל בבחירת השחקנים – במקום דגש על המראה החיצוני, נבחרו שחקנים שיכולים היו להציג גם אופי מסוים.

בעקבות כך הקימה הממשלה הגרמנית קרן סיוע ותמיכה בקולנוע גרמני, שמטרתו לעודד במאים צעירים ליצור סרטים, ופרצו לתודעה הקולנועית במאים רבים, המפורסם בהם הוא וים ונדרס, במאי ידוע ומוכר בכל העולם.

דעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעיכת התנועה וערכיה החלו בשנות ה־80. במאים רבים עברו לארצות הברית, והקהל העדיף לראות סרטים שוברי קופות מתעשיית הסרטים ההוליוודית. רבים אומרים כי מותו של פסבינדר בשנת 1982, מסמל סופית את מותה של התנועה.

יצירות קולנועיות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה הראשונה לסרט בסגנון המניפסט של הקולנוע הגרמני החדש, היא סרטו של ז'אן מארי שטראוב, "אל תשלים" (1965). שטראוב צילם את גרסתו הקולנועית לרומן של הסופר היינריך בל, "ביליארד בתשע וחצי", העוסק בעם הגרמני. סרטים נוספים שהופקו בעשור זו היו "נבוכותיו של החניך טרלס", על פי ספרו של הסופר האוסטרי, רוברט מוזיל, על ידי הבמאי פולקר שלונדורף (1966) וסרטו של הבמאי אלכסנדר קלוגה, "שלום לאתמול" (1966), העוסק בעלמה יהודייה שנמלטת מהרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית, ואף זכה בפרס משנה בפסטיבל הסרטים בוונציה.

בשנת 1968 זכה סרטו של הבמאי ורנר הרצוג "סימני חיים" (1967) בפרס דב הכסף, בפסטיבל בברלין. סרט זה עוסק בחייל גרמני לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, אשר מאבד את עשתונותיו. סרטים נוספים אשר יצאו לאקרנים: סרטו מעורר המחלוקת העוסק בהומוסקסואליות (המבוסס על מחזה בשם זה מאת מרטין שפר) של הבמאי פיטר פליישמן, "סצנות ציד בבוואריה" (1969), היה מועמד גם הוא לפרס, וסרט ושל ריינר ורנר פאסבינדר "האהבה קרה ממוות" (1969).

בשנות השבעים והשמונים בלטו הסרטים "עלי, פחד אוכל את הנשמה" (1973) בבימויו של ריינר ורנר פאסבינדר. הסרט, אשר זכה לתשומת לב בינלאומית, עוסק ברומן בין אלמנה גרמנייה לבין מהגר עבודה מרוקני. הסרט מציג את הדעות הקדומות כלפי מהגרים בחברה הגרמנית, ומציג באופן קשה את הקשיים איתם השניים נאלצים להתמודד. סרטים נוספים של פסבינדר, הנחשב למייצג העיקרי של התנועה בשל תוצריו הקולנועיים הרבים, כללו את "נישואיה של מריה בראון" (1978) ו־"לילי מרלין" (1980) והעלו שאלות לגבי התמודדות החברה הגרמנית עם עברה הנאצי.

הבמאי פולקר שולנדורף התמקד בעיקר ביצרת סרטים על פי יצירות ספרותיות, כמו הרומן של גינתר גראס "תוף הפח" (1975), סרט שהפך לשובר קופות וזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ובפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1979. סרטים בולטים נוספים כוללים את סרטיו של וים ונדרס, "אליס בערים" (1974), "תנועה מוטעית" (1975) ו"במהלך הזמן" (1976) – שלושתם סרטים השייכים לטרילוגיה העוסקת במסעות ומאופיינים בשוטים ארוכים האופייניים לוונדרס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]