תוף הפח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר

תוף הפחגרמנית: Die Blechtrommel) הוא רומן שנכתב בשנת 1959 על ידי גינטר גראס. הרומן הוא החלק הראשון של טרילוגיית דנציג. בשנת 1979 הופק סרט קולנוע על בסיס הרומן.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסקר מאצֶראט, הסגור בבית חולים לחולי נפש, מגולל בעזרת הנגינה בתוף הפח הצמוד אליו את סיפור משפחתו וחייו. נתיב חיים זה קבע אוסקר בגיל שלוש, לאחר קבלת מתנת יום ההולדת - תוף פח. אוסקר החליט שלא לגדול עוד, כבוז אפריורי להתרחשויות העתידות לבוא במיקרוקוסמוס של משפחתו ובעולם כולו. הוא בן למשפחה עם הורות משולשת - אם ושני אבות - שני מאהביה של אמו שלא ברור מי מהם אביו הביולוגי. הסיפור מתרחש בעת עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה.

הזיכרון של אוסקר כולל את חיי אמו, החל מרגע 'יצירתה' תחת ארבע חצאיותיה של סבתו המיתית בשדה בולבוסים, ועד ללידתו שלו, המלאה בתחושות מוקדמות. בהמשך הוא מתאר את ילדותו, הסירוב לגדול, גילוי קולו חורץ הזכוכיות, דרך ההתנגדות לנאציזם והצידוד בו המשמשים בערבוביה, הניסיון התיאטרלי והניסיון המיני. המלחמה גובה אט-אט את קרבנותיה ובכך "מחסלת" בזה אחר זה את רוב הנפשות הפועלות, ואף מרחיקה את אוסקר מדנציג עיר הולדתו ולוקחת אותו לדיסלדורף. בגיל 28 הוא מחליט לגדול במספר סנטימטרים, ודואג שיכניסוהו לבית המשוגעים בעוון עוול שלא ביצע, שם יוכל לגולל את כל סיפורו באין מפריע ואחר כך להתחיל חיים חדשים משתוכח חפותו.

"תוף הפח" - משמעויות ופרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן, שנכתב בשנת 1959, מגולל דרך עיניו של אוסקר מאצראט, עולם שכל ערכיו – מהמיקרו אל המאקרו – נרמסו, והם מושחתים מהשורש. על מנת להצביע על חוסר האפשרות להתמודד עם עולם זה, אותו עולם הסובב את תקופת מלחמת העולם השנייה, לפניה, במהלכה ואחריה, גראס מציב כפרוטגוניסט דמות "חיצונית" לעולם זה. חיצונית – במובן שאיננה דמות אנושית - על כל המשתמע מכך: דמות בַּכּירה המנחשת את העתיד לחול בעולם הגדול ובעולמה הפרטי שלה ולפיכך מחליטה ב"מרומי" גיל שלוש להפיל עצמה ממדרגות המחסן ובכך לגרום נזק שימנע את גדילתה. כמו כן מגלה אוסקר עד מהרה את קולו חורץ הזכוכיות, בו הוא משתמש נגד כל עוול שנעשה לו. בכך יוצר גראס אלגוריה לזעקה שהייתה צריכה להישמע כלפי כל עוולות העולם בשנים הללו.

השימוש בדמות כביכול חיצונית נובע מהצורך להצביע על תחלואי העולם במבט נקי מדעות קדומות. דמות שלא גדלה על ברכי הדקדנס (החברתי כמו הספרותי) של ה-"Fin de Siècle" (סוף המאה התשע-עשרה), ומאורעות מלחמת העולם הראשונה.

ההתרחשויות ברוב רובו של הרומן מתפתחות באיטיות רבה. נדמה שהרומן, ממש כגיבורו, מסרב לגדול. לכל פרק עלילתו שלו, שלרוב אינה חשובה מספיק להוות חוליה בשלדו של הסיפור. מדובר בתמונות קצרות המתקדמות אט-אט על ציר הזמן ומציירות תמונה בלתי-אפשרית של חיים. לאורך הסיפור מובאת השחיתות המוסרית של מעגל הקרובים לאוסקר – חייה המתמידים של אמו עם בעל ומאהב (בן דודה) החיים זה לצד זה ומתפקדים כאבותיו, וידוייה בכנסייה אחת לשבוע על מנת שיימחל לה, הירקן גְרֶף המעדיף בהרבה את נערי הצופים אותם הדריך על פני אשתו ועוד - אל מול השחיתות המוסרית של אירופה של אותן השנים – הנאצים השורפים את חנותו של זיגיזמונד מרקוס, מוכר הצעצועים היהודי, ילדי השכונה המתעללים באוסקר מתוך גחמה של הרגע ודוגמאות אחרות.

מלאכת הסיפור נעשית מפי אוסקר מתוך בית חולים לחולי נפש, משל ברור למערכת המוסר של אותן שנים ואי היכולת להתקיים בה בצורה שפויה, אף על פי שלקראת סוף הספר מתגלה שהיה זה אוסקר שהחליט לקחת עליו אשמה על עוון שלא ביצע, על מנת להיכנס לבית החולים לחולי נפש ולגולל שם את סיפורו מא' ועד ת', בעזרת תוף הפח שלו, אותו קיבל כמתנת יום הולדתו השלישי. כניסתו של אוסקר לבית החולים לחולי נפש באה לאחר גדילתו במספר סנטימטרים, ושני מאורעות אלה באים לקראת סוף מלחמת העולם ומסמלים את תחילתו של עידן חדש; רק משסיים הגיבור לפרוק מעליו את עול תולדותיו ותולדות אירופה של השנים ההן, מוכן הוא לצאת לעולם חדש מרגע שתוכח חפותו. כך מסתיים הסיפור - בהרגשה של התחלה חדשה המורכבת מחפותו של הגיבור ומאשמתה ומתבוסתה של גרמניה.

אחד הסמלים הבולטים בספר הוא תוף הפח. תוף הפח משמש סמל לאטימותה של החברה. תוף הפח ניתן לאוסקר בגיל שלוש ומהווה פתיח לביטול עולם המבוגרים מצדו. כאשר מפסיק אוסקר לצמוח, הוא מפסיק גם לתקשר. לעתים רחוקות ברומן מתואר אוסקר כשהוא משוחח עם הדמויות השונות. רוב התקשורת שלו עם העולם מבוצעת בשני אופנים - בעזרת תוף הפח, האלמנט החיובי בתקשורת, ובעזרת צווחותיו קוטלות הזכוכית, האלמנט השלילי, המתריס כנגד. מכל מקום, ניתן לראות כי בעולם של "תוף הפח" מבין אוסקר מאצראט שרק באמצעות אלמנטים מחרישי אזניים ניתן לקיים דיאלוג כלשהו עם החברה. לקראת השיא, באותה סבכה 'פוליפונית' של מלחמת העולם השנייה, מחליט אוסקר, כאקט מחאתי וסימבולי מצדו, להשליך את תוף הפח ולא לתופף עוד. את התוף הוא קובר בבית הקברות בו הוא טומן את אלפרד מאצראט, אביו המשוער והדמות האחרונה שנהרגת ברומן. נקודה מעניינת לציון היא מוטיב האשמה: הסופר "מצמיד" לאוסקר את האשמה המקרית ברוב מקרי המוות שבספר. אשמה שאולי בעטיה חש אוסקר בצורך "לכפר" ועל-כן דואג להכניס עצמו להסגר במוסד לחולי-הנפש בעבור פשע שלא ביצע. בעיני אוסקר משמש הטירוף כמובלעת היחידה שבגבולותיה אפשר לשקם עמדה מוסרית כלשהי. כך שוב משמש עולמו הקטן של אוסקר כמיקרוקוסמוס המסמל את אירופה בשיא שקיעתה.

לצד התבגרותו הנפשית והמינית של אוסקר לאורך הרומן, מתוארת התחברות החברה שמסביבו ליצרים האינפנטיליים, הראשונים וההיוליים שלה. דהיינו – לחוסר עכבות, אי-סובלנות וסאדיזם, בהשתמש באירועים ההיסטוריים ובתהליכים החברתיים החלים כקרקע פורייה, שבה יכולות תכונות אלה לצמוח באין מפריע ואולי אף כאמתלה, שאין לדעת אם מוצדקת ואם לאו. כדי לשלם את המחיר על כך (מצד החברה האירופית), מחסל גראס בשיטתיות בשליש האחרון של הספר מדי מספר פרקים אחת מהדמויות הקשורות בחיי גיבור הספר אוסקר, אשר מקבל את מותן בשלוות נפש הגובלת באדישות, אולי משום הכרתו הבשלה בהיותן שה הקרבן של השחיתות, שבאה לידי ביטוי בעיקר במלחמה. כך, רק מששילמה אירופה את מחיר הדמים על יצריה וכיפרה על פשעיה, תוכל להיפדות ולהיוושע, כשגיבור הספר אוסקר משמש לה סמל מייצג, ממש כישו, שבמותו לקח עמו את חטאי העולם.

העיר דנציג (כיום גדנסק), עיר ילדותו של גראס, מהווה נוכחות חיה ונושמת לכל אורך הספר, עד כי אפשר לומר שהיא אחד מגיבורי הספר הראשיים. במידה רבה הספר הוא קינה על גורלה של עיר קו-התפר הזו, עיר שבה חיו גרמנים, פולנים, קאשובים ויהודים במשך מאות בשנים, ואשר ההיסטוריה שלה רצופה ברוטליות ושפיכות דמים.

הגרסה הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 הופק בגרמניה סרט על בסיס הספר, בבימויו של פולקר שלנדורף. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ובפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]