השושלת הזיארית

**השושלת הזיארית**
**زیاریان**
	מפת השושלת הזיארית. השטחים הבהירים מראים את ההתפשטות המקסימלית שלהם לזמן קצר
ממשל
משטר	מונרכיה
עיר בירה	איספהאן 931-935 ; ריי (איראן) 935-943 ; גרגאן 943-1035 ; אמול 1035-1090
היסטוריה
הקמה
כיבוש איספהאן על ידי מרדביז'	931
פירוק
פלישת הניזרי האיסמעאלים	1090
ישות קודמת	בית עבאס ; השושלת הסאמאנית; השושלות העליות מצפון איראן
ישות יורשת	ניזרי האיסמעאליים ; השושלת הבויהית
שליטים בולטים	הראשון - מרדויז' 931–935 האחרון - גילאנשאה 1087–1090
דמוגרפיה
דת	אסלם

השושלת הזיארית (בפרסית: زیاریان) הייתה שושלת איראנית ממוצא גילאקי ששלטה בטבריסטן (אנ') משנת 931 עד שנת 1090 בתקופת האינטרמצו האיראני. האימפריה עלתה לגדולה במהלך מנהיגותו של מרדביג'. לאחר מותו, אחיו וושמגיר ובני בריתו הסמאנידים הובילו את מאבק השושלת על שליטה בטריטוריה מול השושלת הבויהית מתחילת עד אמצע המאה ה-10. כשוושמגיר מת, בניו, ביסוטון וקאבוס נלחמו זה בזה לזכות בשלטון. ביסוטון בסופו של דבר מת וקאבוס נשאר לשלוט בממלכה. עם זאת, קאבוס הוצא לגלות משנת 980 עד 998 על ידי השליט של השושלת הבויהית, עצ'ד אל-דולה, אשר שלט באותו זמן בטבריסטן, לב ליבה של כוחה של השושלת הזיארית. רצף של שליטים אחרים שלטו בממלכה בתמיכת השושלת הע'זנווית בתחילת המאה ה-11. מדינת האיסמעיליים הניזאריים פלשו וסיימו את שלטון השושלת ב-1090.

בשיא גודלה, היו תחת שלטון השושלת חלק גדול ממערב וצפון איראן של ימינו. במהלך תחילת המאה, הממלכה משכה חוקרים רבים, כשהבולט ביותר היה אל-בירוני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקיעת סמכותה הישירה של הח'ליפות בצפון-מערב איראן ונפילתם של כוחות מקומיים קיימים, הפכו מנהיגים הרריים רבים לחיילים בעלי הון ולמתמודדים על השלטון בוואקום שלטוני זה. טבריסטן הייתה בלב המאבקים הללו^[1]

מקור השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת שייכת לשבט שאהאנשאהונד (שבט איראני שחי דרומית לים הכספי), צאצאים של ורדנשאה, מנהיג השבט, אשר שורשיו מחברים אותו למלך האגדי ארגוש פרהדאן, שהיה שליט גילאן, וחי בתקופת קאי חוסרואו, מלך אגדי של איראן משושלת קאיאניאן ודמות בספר המיתי האיראני, שאהנאמה.^[2]בנו של ורדנשאה, זיאר, נישא לאחותו של מלך גילאן, הרוסינדאן, היא ילדה לו בן בשם מרדאוויג' (אנ'). לימים שירת מרדאוויג' מנהיג צבאי גילאני אחר בשם אספר אבן שירויה, אך מאוחר יותר בגד בו וכבש את טבריסטן, דבר שהוביל לייסודה של השושלת הזיארית, שאותה קרא על שם אביו.

התפשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיות מרדאוויג' בן למשפחה זורואסטרית, הוא שאף להקים אימפריה זורואסטרית ילידית, בדומה לאימפריה הסאסאנית אשר נכבשה במאה השביעית על ידי הח'ליפות העבאסית ונשלטה על ידי המוסלמים.^[2]הוא החל להרחיב באגרסיביות את שטחיו, הרג את אספר וכבש מידי הח'ליפות העבאסית כמה ערים חשובות באיראן, כגון המדאן דינאבר, כאשאן, אספהאן, שיראז^[2] ואהוואז.^[3] בתוכניתו היה להחזיר את האימפריה הסאסאנית באמצעות כיבוש בגדד והדחת הח'ליפות העבאסית, אך הוא נרצח בשנת 935.^[3] לאחר מותו של מרדאוויג', הוכתר אחיו, הגנרל וושמגיר כשליט זיאריד החדש בריי.

חסן אבן בויא, אחד מאחיו של השליט הבויהי עלי בן בויא, ניצל את מותו של מרדאוויג' והשתלט על איספהן. גם הסמאנים ניצלו את ההזדמנות, אך הובסו על ידי וושמגיר, שלאחר מכן הוציא את גרגאן משליטת הסמאנים.

שלטון וושמגיר שנות ה-930–960[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם זאת, וושמגיר החליט עד מהרה להכיר בעליונות השושלת הסאמאנית, וב-936 הוא החזיר את גרגאן למקאן, שהיה המושל הסאמאני של ריי.^[4]^[2]בשנים הבאות התרחשו קרבות ומרידות שכתוצאה מהם איספהן גרגאן וריי החליפו שליטים:

ב-938 וושמגיר פנה נגד חסן הבויהי וכבש מחדש את איספהן. ב-939 או 940 תקף המושל מטעם השושלת הסאמאנית, אבו עלי צ'אגאני, את גרגאן. וושמגיר שלח סיוע למקאן, אך העיר נפלה לאחר מצור ארוך. לאחר מכן, אבו עלי צ'אגאני יצא לקרב נגד וושמגיר בריי הביס אותו והרג את מקאן תוך כדי כך. וושמגיר ברח לטבריסטן, אך נתקל שם עם במרד של מושל אזור סארי מטעמו, אל-חסן בן אל-פאירוזן, שהיה בן דודו של מקאן והאשים את בני השושלת הזיארית במותו. וושמגיר הביס אותו, אך אל-חסן שכנע את אבו עלי צ'אגאני לפלוש לטבריסטן. וושמגיר נאלץ להכיר שוב בסמכות הסאמאנית. ב-940, חסן אבן בויא כבש מחדש את איספהן מידי הזיארים.

כשאבו עלי צ'אגאני עזב לח'וראסאן שבשליטת השושלת הסאמאנית, וושמגיר השתלט מחדש על ריי. לאחר מכן ב-943, הוא הפסיד אותה סופית לחסן הבויהי. בשובו לטבריסטן, הוא הובס שם על ידי אל-חסן, שכבש בעבר את גרגאן. וושמגיר ברח אל השושלת הבוואנית (אנ') (שושלת ששלטה בין עצמאות מוחלטת וכניעה כווסלים לשליטים אזוריים חזקים יותר בחלקים של טבריסטן מ-651 עד 1349) ששלטו בהרים במזרח טבריסטן, ומשם לחצרו של השליט הסאמאני נוח הראשון. אל-חסן התחבר בינתיים עם חסן הבויהי, אבל כשאבן מותאג' כבש את ריי מהשושלת הבויהית ב-945, הוא הכיר בסמכות הסאמאנית. ובכל זאת, בשנת 945 כבש וושמגיר את גרגאן בתמיכת השושלת הסאמאנית, אך לא הצליח לשמור על שלטונו שם. רק בשנת 947 הוא הצליח לכבוש את גרגאן ואת טבריסטן מאל-חסן בעזרת צבא סאמאני גדול.

בשנת 948 פלש חסן, שמשנת 945 ידוע גם בכינויו רוקן אל-דאולה, לטבריסטן ולגרגאן וכבש אותם מוושמגיר. (מאז כניסתם של הבויהינים לבגדד בשנת 945 השתמש חסן בתואר רוקן אל-דאולה - המילה דאולה מציינת "שושלת" וגם "ממלכה". זהו כינוי מכובד שניתן לשליטים הבויהינים על ידי הח'ליף) בעוד שאל-חסן תמך בבויהינים, וושמגיר הסתמך על בעלי בריתו הסאמאנים. טבריסטן וגרגאן החליפו ידיים מספר פעמים עד לשנת 955, כאשר בהסכם עם הסאמאנים הבטיח רוקן אל-דאולה להשאיר את וושמגיר בטבריסטן. אולם השלום בין שני הצדדים לא נמשך זמן רב, מכיוון שבשנת 958 כבש וושמגיר לזמן קצר את ריי, שהייתה בירתו של רוקן אל-דאולה. מאוחר יותר ביצע רוקן אל-דאולה התקפת נגד, וב-960 כבש באופן זמני את גרגאן. לאחר מכן ב-962, לזמן קצר, כבש את טבריסטן וגם את גרגאן. ישנה סברה שהוא גם כבש את טבריסטן וגרגאן ב-966, אבל לא החזיק בהם זמן רב.^[2]

שלטון קאבוס שנות ה-90–970[עריכת קוד מקור | עריכה]

וושמגיר נהרג על ידי חזיר במהלך ציד בשנת 967, זמן קצר לאחר שצבא סאמאני הגיע על מנת לפתוח במערכה משותפת נגד הבויהינים. ירש אותו בנו הבכור ביסוטון. עם זאת, הצבא הסאמאני העדיף לתמוך בבן אחר, קאבוס, וקרא תיגר על שלטונו של ביסוטון. ביסוטון הסכים להפוך לווסאל תחת רוקן אל-דאולה בתמורה להגנה מפני הסאמאנים, דבר שאילץ את הצבא הסאמאני לסגת לח'וראסאן. בשנת 971, הח'ליף העבאסי אל-מוטיע העניק לביסוטון את התואר זהיר אל-דאולה. ביסוטון מת מאוחר יותר ב-977, וקאבוס ירש אותו. עם זאת, הוא גורש על ידי השליט הבוהיני עצ'ד אל-דאולה בשנת 980, משום שנתן מקלט ליריבו של האחרון ולאחיו, פכר אל-דאולה. הבויהינים שלטו כעת בטבריסטן במשך 17 שנים בזמן שקאבוס היה בגלות בח'ורסאן. בשנת 998 חזר קאבוס לטבריסטן וביסס מחדש את סמכותו שם. לאחר מכן הוא יצר יחסים טובים עם השליט הע'זנאווי מחמוד מע'זנה שהשתלט על ח'וראסאן, אך עדיין פעל כריבון עצמאי. בתקופת שלטונו של קאבוס הייתה ממלכתו מוקד משיכה מרכזי לחוקרים; אבו ריהאן בירוני, המדען הגדול של ימי הביניים, נתמך על ידי קאבוס. למעשה הוא הקדיש את עבודתו כרונולוגיה לקאבוס בסביבות שנת 1000 וצפה בליקויי ירח בבירתו גארגן.^[5]

שליטים מאוחרים יותר והידרדרות 1000–1090[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל שלטונו העריץ, הופל קאבוס על ידי צבאו בשנת 1012. בנו, מנוצ'יהר, שמיהר להכיר בריבונותו של מחמוד מע'זני, ירש אותו, והתחתן עם אחת מבנותיו. מנוצ'יהר מת ב-1031, ובנו אנושירוואן שרף אל-מעלי, אותו בחר מחמוד מע'זני כיורש לשושלת הזיארית ירש את השלטון. משנת 1032 עד 1040, הכוח האמיתי מאחורי כס המלכות היה בידי אבו קאליג'אר בן ויהאן, קרוב משפחתו של אנושירוואן. בשנת 1035, אבו קאליג'אר הפסיק להעלות מס לע'זנווים, דבר שהוביל לפלישה של השושלת הע'זנווית לטבריסטן ולביזת עיר הבירה הזיארית, אמול.^[6] בעקבות השלכות אלו של אי העלאת המס לע'זנווים, אבו קאליג'אר, נכנע והסכים להמשיך להעלות מס. זה נתן לאנושירוואן את ההזדמנות לכלוא את אבו קאליג'אר ולהשיג אחיזה איתנה בממלכתו. ב-1041/1042 פלשו הסלג'וקים, המאסטרים החדשים של ח'וראסאן, לתחומיו של אנושירוואן, דבר שאילץ אותו לקבל את סמכותם.

אנושירוואן נפטר בשנת 1059 והוחלף על ידי בן דודו קייקאבוס, המחבר המהולל של "קאבוס נאמה", יצירה מרכזית בספרות הפרסית. קייקאבוס נפטר בשנת 1087, ובנו גילנשאה ירש אותו. שלטונו היה קצר, ובשנת 1090 פלשה מדינת ניזארי איסמעילי תחת חסן-אי סבאח וכבשה את השטחים שהיו תחת שלטון השושלת, דבר שסיים את שלטון הזיארים בטבריסטן.

אמנות ואדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת היצירות הארכיטקטוניות המפורסמות ביותר של השושלת הזיארית היא הגונבאד קאבוס (המשמעות היא "כיפת קאבוס"). הקבר הוא אחד המונומנטים האדריכליים המוקדמים ביותר עם כתובת מתוארכת ששרדו באיראן הפוסט-אסלאמית. הקבר, הבנוי מלבנים שרופה, הוא גליל עצום שמכוסה בגג חרוטי. התוכנית המעגלית, בעלת 10 פאות, היא 17 קוטר מ', והקירות בעובי 3 מ'.^[7] הגובה מהבסיס לקצה הוא 49 מ'. האגדה מספרת כי גופתו של קאבוס הייתה סגורה בארון זכוכית שהיה תלוי בשלשלאות מהכיפה הפנימית שבתוך המגדל.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאבוס, שהיה סופר ערבית בולט, נתן חסות למספר אנשי עט: קמאלו'ד-דין בונדאר של ריי, אבו'ל-קאסים זיאד ב. מוחמד אל-קמארי אל-ג'ורג'אני, ואבו בכר מוחמד ב. עלי אל חוסראווי.^[8]קמאלו'ד-דין בונדאר כתב את שירתו בערבית, פרסית וגילאקי.^[8]המשורר מנוצ'יהרי השתמש בשם העט שלו על שם הפטרון הראשון שלו, פאלאק אל-מעלי מנוצ'יהר, בנו של קאבוס.^[9]אולם בתקופת שלטונו של קייקאבוס, נכדו של קאבוס, החצר הזיארית נטתה לפרס, בעת אשר קייקאבוס כתב את היצירה הספרותית הפרסית, קאבוס-נאמה.^[10]

שליטי השושלת הזיארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדויז'(930–935)
וושמגיר (935–967)
Bisutun (967–977)
קאבוס (977–981)
כיבוש של השושלת הבויהית (977–997)
קאבוס (997–1012)
מנוצ'יהר (1012–1031)
אנושירוואן שרף אל-מעלי (1030–1050)
Keikavus (1050–1087)
גילאנשה (1087–1090)

עץ המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדנשאה

זיאר

מרדוויז'
930–935

וושמיגיר
935–967

פרהד

ביסטון
967–977

קאבוס
977–1012

סלאר

לנגאר

מנוצ'יהר
1012–1031

דארה

איסקנדר

אנושירבן
1030–1050

קאיקאבוס
1050–1087

גילנשאה
1087–1090

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא השושלת הזיארית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ C. Edmund Bosworth, Encyclopaedia Iranica Foundation, ziyarids (עמ' 220-225), iranicaonline.org, ‏1.10.2010 (באנגלית אמריקאית)
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Harold Walter Bailey, Basil Gray, Richard Nelson Frye, The Cambridge history of Iran, Cambridge, New York ; Melbourne: Cambridge university press, 1975, עמ' 198-249, ISBN 978-0-521-20093-6
^ ¹ ² "Ziyarids", C.E. Bosworth, Encyclopaedia Iranica, (October 1, 2010).
^ E.J. Brill's First Encyclopaedia of Islam 1913-1936, BRILL, 1987, עמ' 164-165, ISBN 978-90-04-08265-6. (באנגלית)
^ E.S. Kennedy, "The Exact Sciences",, The Cambridge History of Iran: The period from the Arab invasion to the Saljuqs, Vol. 4, 394., כרך 4, עמ' 394
^ The Ghaznavids, C.E. Bosworth, History of Civilizations of Central Asia, Vol.IV, part 1, ed. M.S. Asimov, C.E. Bosworth, (Motilal Banarsidass Publishers, 1997), 107.
^ Blair, Sheila S. (2002). "GONBAD-E QĀBUS iii. MONUMENT". Encyclopaedia Iranica, Vol. XI, Fasc. 2. pp. 126–129.
^ ¹ ² J. Rypka, History of Iranian Literature, Springer Science & Business Media, 2013, עמ' 146-147
^ Persian Lyric Poetry in the Classical Era, 800–1500 Volume II: Ghazals, Panegyrics and Quatrains 9781788318259, 9781788318242 (עמ' 13), dokumen.pub (באנגלית)
^ Kai Kā'ūs ibn Iskandar, translator Reuben Levy, A Mirror for Princes, the Qābūs Nāma, עמ' 78-79

[1] C. Edmund Bosworth, Encyclopaedia Iranica Foundation, ziyarids (עמ' 220-225), iranicaonline.org, ‏1.10.2010 (באנגלית אמריקאית)

[:0-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Harold Walter Bailey, Basil Gray, Richard Nelson Frye, The Cambridge history of Iran, Cambridge, New York ; Melbourne: Cambridge university press, 1975, עמ' 198-249, ISBN 978-0-521-20093-6

[Ziyarid-3] ¹ ² "Ziyarids", C.E. Bosworth, Encyclopaedia Iranica, (October 1, 2010).

[4] E.J. Brill's First Encyclopaedia of Islam 1913-1936, BRILL, 1987, עמ' 164-165, ISBN 978-90-04-08265-6. (באנגלית)

[5] E.S. Kennedy, "The Exact Sciences",, The Cambridge History of Iran: The period from the Arab invasion to the Saljuqs, Vol. 4, 394., כרך 4, עמ' 394

[Bosworth107-6] The Ghaznavids, C.E. Bosworth, History of Civilizations of Central Asia, Vol.IV, part 1, ed. M.S. Asimov, C.E. Bosworth, (Motilal Banarsidass Publishers, 1997), 107.

[7] Blair, Sheila S. (2002). "GONBAD-E QĀBUS iii. MONUMENT". Encyclopaedia Iranica, Vol. XI, Fasc. 2. pp. 126–129.

[:1-8] ¹ ² J. Rypka, History of Iranian Literature, Springer Science & Business Media, 2013, עמ' 146-147

[9] Persian Lyric Poetry in the Classical Era, 800–1500 Volume II: Ghazals, Panegyrics and Quatrains 9781788318259, 9781788318242 (עמ' 13), dokumen.pub (באנגלית)

[10] Kai Kā'ūs ibn Iskandar, translator Reuben Levy, A Mirror for Princes, the Qābūs Nāma, עמ' 78-79

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]