התפיסה הליברלית בכלכלה פוליטית בינלאומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התפיסה הליברלית בכלכלה פוליטית בינלאומית היא אסכולה מסורתית שהתפתחה לראשונה בבריטניה במהלך המאה השמונה עשרה. מטרתה הייתה לאתגר את התפיסה המרקנטיליסטית, שהייתה דומיננטית באותה תקופה. המלומדים הבולטים המשויכים לתפיסה זו הם אדם סמית' ודייוויד ריקרדו, ובאמצעות תפיסתם הם ניסו לשנות את המדיניות הכלכלית של הממשלה הבריטית, שהייתה מרקנטיליסטית באותה תקופה.[1]

לתפיסה הליברלית יש מספר עקרונות. ראשית, יש חליפין וולונטרי שיוצר רווח. לפי הליברליזם, שיתוף פעולה הוא דבר חיובי. כמו כן, לשוק יש עליונות כי הוא מנגנון יעיל שיודע לנהל משאבים בזמן מחסור. זוהי גישה כלכלית נאו-קלאסית, הטוענת שהשוק יעיל בעיקר בענייני מחסור. השוק יודע לעבוד טוב, הודות ל"יד הנעלמה", שמסדירה אותו. לכן ליברליזם מתיישב עם ליברליזציה בסחר. ליברליזציה במסחר היא סחר חופשי. לפי הליברליזם, ככל שיהיו פחות מכסים ויהיה יותר סחר כלכלי בינלאומי, כולם ירוויחו מזה ויהיה שלום והרמוניה. תפקיד הממשלה הוא רק להבטיח את כללי המשחק: לדאוג לביטחון, לכסף, ולמנוע מונופולים. תפקיד הממשלה לדאוג שלא נוצרים מונופולים או שחקנים עם עוצמה רבה מדי. הרווחים הם אבסולוטיים, כלומר רווח של אחד אינו בהכרח הפסד של מישהו אחר. לכאורה, כולם יכולים להיות המרוויחים. כולם מרוויחים אם הסחורות, שירותים, הון ועבודה נעים בחופשיות. משטר בינלאומי נחוץ להבטחת התחרות ההוגנת.[1]

עקרונות כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתפיסה הליברלית בכלכלה פוליטית בינלאומית יש מספר מאפיינים. ראשית, התפיסה הליברלית מנסה להתוות קו חזק בין פוליטיקה לכלכלה, ולפיכך לפי הליברליזם, מטרת הפעילות הכלכלית הייתה להעשיר את האינדיוודואלים ולא לקדם את כוחה של המדינה. בנוסף, הליברליזם טוען כי מדינות אינן מעשירות את עצמן באמצעות הפעלת עודפי מסחר. במקום זאת, המדינות מרוויחות מהמסחר תוך כדי התעלמות מהשאלה האם שיווי המשקל של הסחר הוא חיובי או שלילי. כמו כן, לפי הליברליזם, מדינות מתעשרות על ידי ייצור מוצרים שהן יכולות לייצר בְּעלות נמוכה יחסית בתוכָן, וסוחרות בהם עבור סחורות שיכלו להיות מיוצרות בתוך אותן מדינות רק בְּעלות גבוהה יחסית. לפיכך, הליברליזם טוען שממשלות צריכות לעשות מאמץ קטן בלהשפיע על שיווי המשקל של המסחר של המדינות או לעצב את סוגי הסחורות שהמדינה מייצרת. מאמצי הממשלה להקצות משאבים רק יורידו את הרווחה הלאומית. בנוסף, לפי הליברליזם, הרווחה החברתית תהיה ברמה הגבוהה ביותר כאשר אנשים יהיו חופשיים להגיע להחלטות כיצד להשתמש במשאבים שברשותם. לכן, משאבים צריכים להיות מוקצבים דרך עסקאות של חליפין וולונטרי בין אינדיווידואלים. באופן הזה, הרווחיות כמעט ודאית. כמו כן, בשוק העובד באופן מושלם, האנשים ימשיכו לקנות משאבים ולמכרם עד שההקצבה לא מציעה עוד הזדמנויות לתחלופה הדדית רווחית. באשר למדינה, הרי שהיא צריכה לכונן זכויות ברורות לגבי בעלות על רכוש ומשאבים. המערכת המשפטית צריכה לאכוף את הזכויות הללו ואת החוזים המעבירים בעלות מאדם אחד לשני. כמו כן, הממשלה צריכה לפתור את כשלי השוק שעולים, ולהבטיח את כללי המשחק.[1]

אם כך, על פי הגישה הליברלית, השחקן הכי חשוב בכלכלה הפוליטית הבינלאומית הוא האינדיווידואל, הפרט. כמו כן, תפקיד המדינה הוא לבנות ולאכוף זכויות קניין ולהקל על השינויים והתחלופות בשוק. בנוסף, מבחינת התדמית של המערכת הכלכלית הבינלאומית, הרי שיש הרמוניה. הכלכלה הבינלאומית מציעה רווחים לכל המדינות. האתגר הוא ליצור מסגרת פוליטית המאפשרת למדינות להגשים את הרווחים הללו. המטרה העיקרית של הפוליטיקה הכלכלית היא חיזוק המצרף של רווחה סוציאלית.[1]

ברמה הכלכלית הבינלאומית, הליברלים מאמינים שהרמוניה של אינטרסים קיימת בין המדינות כשם שהיא קיימת בתוך המדינות. הם טוענים שכל המדינות ייהנו מבחינה כלכלית, כאשר סחורות ושירותים ינועו בחופשיות דרך גבולות לאומיים. אילו התקיים סחר חופשי כלל־עולמי, הרי שכל המדינות היו נהנות מהרמה הגבוהה ביותר של יעילוּת ולא היה יסוד כלכלי לסכסוך בינלאומי או למלחמה. הליברלים גם מאמינים שממשלות צריכות לקחת חלק בניהול הכלכלה הבינלאומית בנושאים הקשורים לייסוד כללים ורגולציות. למעשה, תפקיד הממשלות הוא להבטיח שאף מדינה לא נפגעת מתחרות בינלאומית שאינה הוגנת.[2]

צמיחה כלכלית – הגדלת התוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליברליזם נקשר אל הגישה הכלכלית הנאו קלאסית בהסבר הצמיחה הכלכלית, וטוען שישנם מספר גורמים המשפיעים על הצמיחה, והם: גידול באוכלוסייה, רמת החיסכון וטכנולוגיה. יש לעשות ויתור במאזן בין ייצור לצריכה. גידול באוכלוסייה גורם לעלייה בגורמי הייצור המעלה את התוצר. לפעמים אם הממשלה מתערבת אפשר להגיע למצב שבו לא כל גורמי הייצור מנוצלים בשוק, ולכן להגיע לאי־יעילות. שיפורים טכנולוגיים עשויים להביא לצמיחה. ההנחה העומדת מאחורי הגישה הנאו קלאסית היא שאין עלויות עסקה, וההנחה הזאת אינה נכונה. ישנם סוגים שונים של עלויות עסקה. יש עלויות קלאסיות כמו עלויות של תחבורה ותעבורה. כמו כן, יש עלויות בהובלת חקלאות למשל. עלות עסקה יכולה להיות גם אינפורמציה, ושערי חליפין. סוג עלויות העסקה המטרידות ביותר הן עלויות של חוסר ודאות לגבי מהימנותו וצרכיו של שותף הסחר הפוטנציאלי.[3]

על פי התאוריה של רונלד קואס, כשיש עלויות עסקה, יש חשיבות רבה למוסדות. מי שיש זכות קניין על מוצר כלשהו יכול לסחור בחופשיות. אם אין עלויות עסקה, המשק עובד בצורה יעילה, כי כאשר יש עלויות עסקה יש התערבות בחלוקה של הקניין, ואין זה יעיל. בהיעדר עלויות עסקה, אין זה משנה אם הממשלה תתערב בזכויות קניין, כי היא יכולה לשנות את חלוקת הרווחים בין הפרטים, אך היא לא יכולה לשנות את סך הרווחה במשק. אם קיימות עלויות עסקה, המשמעות היא שיש בעיית יעילות, היות שסך הרווחה במשק משתנה. לכן, מוסדות יכולים לצמצם את עלויות העסקה ולהגדיל את הרווחה. לכאורה, ניתן לצמצם את עלויות העסקה באמצעות יצירת מסגרת חברתית הדוקה. ברם, לחליפין במסגרת חברתית מצומצמת יש מחיר כלכלי גבוה, כי במצב הזה אין תחרות. על כן, חליפין אנונימי מעלה את עלויות העסקה, אף־על־פי שהוא עשוי להיות יעיל.[3]

מוסדות ועלויות עסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואס טוען שלמוסדות יש חשיבות רבה כאשר יש עלויות עסקה. לדידו, מוסדות יוכלו לצמצם את עלויות העסקה. מוסדות הם כללים, דרכי אכיפתם ונורמות התנהגות המעצבים קשרי גומלין אנושיים. מוסדות מושפעים מהגירה, שינויים טכנולוגיים, שינויים בנורמות ומשינויים במידע. אמנם, עלות המוסדות גבוהה מבחינת הבירוקרטיה ונושא האכיפה. אולם, העלות המצרפית נמוכה. בנוסף, מוסדות יכולים להשתנות במהירות בהתאם לנסיבות ולעלויות, וזה אחד היתרונות הבולטים בהם.

למדינה יש תפקיד מרכזי ביצירת המוסדות ובתחזוקתם. יחד עם זאת, המעורבות הממשלתית עלולה להביא לכך שבעלי הון וכוח יכפו כללים שלא יהיו יעילים מבחינה כלכלית לחברה, וזאת על ידי ייצור זכויות קניין לא יעילות שיביאו לקיפאון ואף לשקיעה כלכלית.[3]

מקרה בוחן – בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לראשית המאה השש עשרה הן בבריטניה והן בספרד המלך היה מתקיים על בסיס השיטה הפאודלית, והיו לו אחוזות פרטיות. לפיכך התפתחו יחסי תלות בין צמיתים לאצילים. כמו כן, ההישרדות הפוליטית של מנהיגים הייתה תלויה בהגדלת ההכנסות. אולם, חידושים בטכנולוגיה הצבאית – הופעת הנשק החם – הביאו לשינוי באופי המלחמה, ולפיכך הכוח של האצולה עבר לצבאות קבע שהייתה להם עלות כספית.

לאור כל זאת, ובשביל להגדיל את ההכנסות במדינה, המלך היה צריך לשנות את יחסיו עם הכפופים לו. למשל, בבריטניה הוקם פרלמנט. המלך היה מונופוליסט מפלה, וכוח המיקוח שלו מול קבוצות שונות היה אסימטרי. בנוסף, המלך היה צריך לפתח בירוקרטיה שתעקוב אחר הפעילות הכלכלית ותגבה מסים.[3]

למלחמת מאה השנים, שהתחילה במאה ה-14 ונסתיימה במאה ה-15, היו עלויות גבוהות מאוד. היא יצרה משבר פיסקלי בבריטניה. באותה תקופה (1485–1603), מְגַדְּלֵי הצמר קיבלו ייצוג בפרלמנט, שקבע את גובה המס על הצמר. לגבי מערכת האכיפה, הרי שהשופטים כבר לא קיבלו משכורת מהמלך, ולכן לא היה להם תמריץ לשרתו. המלך לא הצליח לממן את עצמו, מה שהביא למשבר פיסקלי נוסף במאה ה-17. בתקופה זו הפרלמנט התחזק עוד יותר וקבע שהמשפט המקובל גובר על המשפט המסחרי. באופן הזה, הפרלמנט הוציא את המלך מעמדת כוח. מעבר לכך, בשנת 1628 הפרלמנט גם לקח מהמלך את הזכות לתת רישיון למונופול.

מקרה הבוחן הבריטי הזה ממחיש את האופן שבו מוסדות מצמצמים עלויות עסקה ומקדמים את הכלכלה, באמצעות הקמת מוסדות. התוצאה הייתה, שהתפתחותם של המוסדות והכללים שנקבעו על ידי הפרלמנט ובאופן וולונטארי יצרו שגשוג כלכלי, שהביא להתרחבות הסחר.[3]

התהוות התפיסה הליברלית מהמאה ה־19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1820-1875, עלה הסחר החופשי באירופה. יש הטוענים כי המהפכה האידאולוגית הליברלית היא שהביאה לעליית הסחר החופשי. בריטניה הייתה מודל חיקוי לכלל מדינות אירופה בכל הנוגע לסחר חופשי.[4]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1776, הנאורות הסקוטית ואדם סמית' הליברליים עולים, ואחרי מלחמות נפולאון הליברליזם הופך לדוקטרינה המקובלת על השלטון ועל העלית הפוליטית. הממשלה הבריטית הבינה שייבוא עשוי לייעל את התחרות ואת הייצור המקומי. כמו כן, האריסטוקרטיה משתכנעת שגם חיסול חוקי הדגן ייטיב לה. לכן, ממשלת בריטניה נקטה בשורה של רפורמות כלכליות המעידות על ליברליזציה בסחר. בשנת 1832, חוק הרפורמה העביר כוח מהאדמה והכפר למפעל ולעיר. החוק הזה משנה בעצם את חוקי המסחר שפגעו בחקלאות לטובת התעשייה. בסוף שנות השלושים של המאה התשע עשרה, הוסרו המגבלות על ייצוא מכונות ובעלי מקצוע.[4]

ברם, הרפורמה המשמעותית ביותר שבריטניה עשתה הייתה בשנת 1846, כאשר היא ביטלה את חוקי הדגן. חוקי הדגן הטילו מיסים גבוהים על דגן, ולכן ייקרו את עלות המזון ולא העלו את השכר בחקלאות. הממשלה הבריטית הבינה שכדי לייעל את הכלכלה הבריטית, עדיף לייבא דגן בזול ולאפשר לבריטים לשלם פחות מיסים. ההנחה הייתה שגם החקלאים ייהנו מביטול חוקי הדגן. מעבר לכך, הרפורמה הזו שירתה גם את התעשייה הבריטית, היות שהוזלה במזון מאפשרת לתעשיינים להוריד את שכרם של הפועלים. ישנה טענה שהבריטים רצו לשמור על העליונות הטכנולוגית והתעשייתית שלהם באמצעות סחר חופשי. הם חשבו שהם יוכלו לעכב את המדינות האחרות מלנקוט בצעדים לקראת סחר חופשי.[4]

בשנת 1860, נחתם הסכם קובדן-שבלייה (Cobden–Chevalier Treaty, על שם ריצ'רד קובדן ומישל שבלייה) על הסרה הדרגתית של מכסים. זה היה הסכם בין בריטניה לצרפת, ושתיהן הסכימו שכל הטבה שניתנת למדינה אחת משתיהן, תינתן גם למדינה השנייה. כמו כן, כל הטבת סחר לצד שלישי תינתן גם למדינות החברות בהסכם (MFN‏, Most favoured nation). לאחר ההסכם הזה נוצרו הסכמים דומים באירופה. כך נוצרת ליברליזציה בסחר.[4]

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולנד הייתה דומה לבריטניה מבחינה כלכלית. לסוחרים היה מעמד כלכלי ופוליטי משמעותי. הם התנגדו למיסים מעבר למינימום ההכרחי. מלחמות נפולאון גרמו להולנד לאבד את המושבות שלה והיא נתקלה בקושי להתחרות בבריטים בסחר העולמי. הסוחרים ההולנדים הפכו למתַווכים בין הספקים הבריטיים ללקוחות יבשתיים. הולנד כבר לא התחרתה עם בריטניה על הסחר. מעבר לכך, התחבורה העולמית הייתה בתהליך של התייעלות, כך שלהולנד לא היה כבר יתרון גם בנושא הזה. אילו הולנד פנתה לכיוון של פרוטקציוניזם, היא הייתה שוקעת כלכלית באופן משמעותי. לפיכך, הסוחרים ההולנדים הצליחו לשכנע את ממשלתם לאמץ מדיניות ליברלית בסחר.[4]

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים של המאה התשע עשרה, מתחיל שינוי אידאולוגי בצרפת המוביל לכיוון של סחר חופשי. השינוי הזה בא לידי ביטוי בתוך צרפת עצמה, כאשר היא פותחת את שוק הדגן לתחרות. בתעשייה התלוננו שהתשומות על הברזל יקרות, ולכן הם ביקשו לפתוח את השוק הצרפתי ולאפשר להם לייבא, וכך העלויות שלהם יצטמצמו. לפיכך, הם הפעילו לחץ על נפולאון. גם יבואני משי ויצרני יין הפעילו עליו לחץ בעד פתיחת השוק. מי שהיו בעד המשך מדיניות המכס היו יצרני הטקסטיל.[4]

הלחץ על נפולאון, ביחד עם גורמים נוספים הביאו לליברליזציה בסחר מצדה של צרפת. מישל שבלייה, שהיה כלכלן פוליטי, ביקר בארצות הברית והשתכנע שעל ארצו לפנות לכיוון של כלכלה ליברלית. כמו כן, הצרפתים הובסו במלחמות נפולאון ונכנסו למשבר כלכלי. הסכם קובדן-שבלייה. אולם, כשהסחר החופשי שרת את האינטרסים של השלטון הצרפתי, הוא התאפשר. כאשר סחר חופשי לא עלה בקנה מידה עם האינטרסים של הממשלה, היא לא אפשרה אותו. במקרה של צרפת, הסחר החופשי היה תלוי בשלטון, ועדיין לא חדר בצורה אידאולוגית באופן משמעותי.[4]

פרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1833, פרוסיה נקטה בצעד של איחוד מכסים בתוכה. פרוסיה הייתה המדינה שהכתיבה את המכס כלפי צדדים שלישיים. בשנת 1862, הייתה צמיחה כלכלית בפרוסיה שבאה לידי ביטוי בייצוא דגנים. בשנת, 1863, פרוסיה חתמה על הסכם עם צרפת. פרוסיה הרוויחה מפתיחת השוק, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית, בכך שיכלה לבודד יריבות פרוטקציוניסטיות. יחד עם זאת, מדיניות המכס שירתה את האינטרסים הפוליטיים של אוטו פון ביסמרק.[4]

דוגמאות בנות זמננו ליישום התפיסה הליברלית בכלכלה פוליטית בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הסחר העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הסחר העולמי (WTO) הוקם בז'נבה בשנת 1995, בין היתר כתוצאה מהסכמים של סיבוב אורוגוואי (Uruguay Round Negotiations) שהתקיימו בין השנים 1986–1994. בארגון זה חברות 153 מדינות, הכוללות גם מעצמות כמו ארצות הברית ובריטניה. ארגון הסחר העולמי מונע על ידי החברות בו והוא מעוגן בחוק. כל ההחלטות בארגון מתקבלות על ידי הממשלות החברות בו, וכל הכללים בו הם תוצאה של משא ומתן בין החברות בארגון.[5]

לארגון הסחר העולמי מספר תפקידים. ראשית, הוא מנהל את הסכמי הסחר שנחתמים בחסותו. כמו כן, הוא מהווה פורום למשא ומתן על נושא הסחר. בנוסף, הוא מנסה ליישב סכסוכים בנושאים הקשורים לסחר. הארגון גם מפקח על מדיניות של סחר לאומי, והוא גם מעניק סיוע טכני ואימון למדינות מתפתחות. כמו כן, הארגון משתף פעולה עם ארגונים בינלאומיים נוספים בעניינים כלכליים.[6] תפקידי ארגון הסחר העולמי והפונקציות שהוא משמש ממחישים את העובדה, שגם כיום, מדינות רבות מיישמות את התפיסה הליברלית בכלכלה פוליטית בינלאומית באמצעות ליברליזציה בסחר בקנה מידה עולמי.

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיחוד האירופי יש מדיניות משמעותית בנושא התחרות, כאשר הוא פועל לשם הבטחת תחרות הוגנת בין חברי הארגון. האיחוד האירופי טוען כי תחרות יעילה לספק סחורות ושירותים מקצצת מחירים, מעלה את האיכות ומגדילה את האפשרויות בפני הצרכן. לוועדה האירופית יש כוחות רחבים להבטיח שעסקים וממשלות ייצמדו לחוקי האיחוד האירופי של תחרות הוגנת.[7]

בנוסף, בשנת 1986 נחתם בלוקסמבורג הסכם ה־SEA‏ (Single European Act), שעל פיו חברי האיחוד האירופי פתחו את כל השווקים בכל הנוגע למוצרים, שירותים, הון ועובדים. המטרה המרכזית של הסכם ה־SEA הייתה להוסיף מומנטום חדש לתהליך של הבנייה האירופית.[8] ממצא זה ממחיש את התהליכים הליברליים שהכלכלה האירופית עוברת. פתיחת השווקים באופן מושלם מהווה את האידיאל של התפיסה הליברלית בכלכלה פוליטית בינלאומית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 T. Oatley, International Political Economy: Interests and Institutions in the Global Economy, 3th. ed. (New York: Pearson, 2008), 8–11.
  2. ^ J.A. Frieden, and D.A. Lake, International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, 4th. ed. (Australia: Thomson), 10.
  3. ^ 1 2 3 4 5 D.C. North, “Institutions and Economic Growth: A Historical Introduction,” in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. J.A. Frieden, and D.A. Lake (Australia: Thomson, 2000), 47-57.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 C.P. Kindleberger, “The Rise of Free Trade in Western Europe,” in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. J.A. Frieden, and D.A. Lake (Australia: Thomson, 2000), 73–87.
  5. ^ About the organization, wto.org
  6. ^ What is the WTO, wto.org
  7. ^ Competition - A fair deal for all – באתר האיחוד האירופי
  8. ^ The Single European Act – באתר האיחוד האירופי