ויקטימולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ויקטימולוגיה (Victimology) היא ענף בקרימינולוגיה העוסק בקורבנות של פשעים, בסיבות להיותם של אנשים מסוימים קורבנות, בנטיות, התנהגויות ומעשים הגורמים לאנשים להפוך לקורבנות, במידת אשמתו האפשרית של הקורבן במעשה הפשע, ובמערכת היחסים בינו לבין הפושע ולמערכות המשפט והחברה.

המושג נטבע לראשונה ב-1938 על ידי עורך דין יהודי-רומני בשם בנימין מנדלסון.

תחומי עיסוק של הויקטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו של סטפן שאפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטפן שאפר (1968) חקר סוגים שונים של אחריות לפשע הקורבן:

א) קורבנות לא קשורים - הקורבן הוא מטרה תמימה של הפושע.

ב) קורבנות פרובוקטביים - העבריין מגיב להתנהגות או פעולה של הקורבן.

ג) קורבנות מאיצים - הקורבנות מסכנים את עצמם על ידי הימצאותם במקומות מסוכנים, לבוש לא הולם, אמירת דברים לא נכונים ועוד.

ד) קורבנות חלשים ביולוגית - ילדים, קשישים, נכים ועוד.

ה) קורבנות חלשים חברתית - מהגרים, בני מיעוטים.

ו) קורבנות עצמית - כל האחריות על הקורבן: זנות, סמים, הימורים וכל פעולה שיש בה שיתוף עבריין-קורבן.

ז) קורבנות פוליטיים - אנשים שהופכים לקורבנות משום שהם מתנגדים ל"ראשי השלטון".

גישתו של מרווינג וולפגנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווינג וולפגנג (1958) עסק בתבניות רצח ויחסי קורבן עבריין, והוא זיהה מספר גורמים טיפוסיים ברצח האצת הקורבן:

א) לקורבן ולעבריין היה קשר בינאישי קודם - בעל, אישה, חברים. כלומר יש סיכוי גדול יותר למוות בידי מישהו מוכר.

ב) מעשה רצח הוא תוצר של ויכוח קטן שיצא מכלל שליטה (בעל מכה את אשתו, הכה אותה בעבר, הוא ממשיך להכותה, היא לוקחת סכין ודוקרת אותו).

ג) אלכוהול גורם שכיח במקרה של האצת הקורבן - בהשפעת האלכוהול, אדם מאבד בלמים ומביע רגשות / התנהגויות שמעוררות תגובה, ולא מסוגל להגיב בחזרה.

גישתו של הנס פון הנטינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס פון הנטינג (1941) טען שהקורבן היה גורם לפעולה עבריינית ברבים מן הפשעים. המסר שלו: "אם נסתכל רק בתוצאה של הפעולה העבריינית, אנו עלולים שלא לזהות את הקורבן האמיתי". יחד עם זאת, לא כל קורבן מתגרה, אלא לעתים התרומה לפשע קשורה למאפיינים או לעמדות חברתיות שאינן בשליטת הפרט.

קורבנות משקפים חוסר יכולת להתנגד לעבריין בגלל חוסר יתרונות פיזיים / חברתיים, כגון: צעירים, נשים, זקנים, פגועים מוחית, מהגרים, מיעוטים, קורבנות לסחיטה ועוד.

גישתו של מנדלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלסון (1956), שנחשב אבי תורת הקורבן, הרכיב קטגוריות של הקורבנות על פי דרגת האשמה:

א) קורבן תמים לחלוטין.

ב) קורבן בעל אשמה מועטה / קורבן כתוצאה מחוסר ידיעה (מהחוק למשל).

ג) קורבן אשם כמו עבריין / קורבן מתנדב (עבירות מוסר, התאבדות).

ד) קורבן אשם יותר מהעבריין - התגרות מכוונת.

ה) קורבן אשם ביותר - למשל פורץ שנורה.

ו) קורבן מדומה - העמדת פנים של קורבן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]