ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/מיון נושאים: לוויקי/אנוסי משהד

לוח ההקדש לאנוסי משהד בשכונת הבוכרים בירושלים

לוח זיכרון בתוך חצר ההקדש

ממראות חצר ההקדש

בית הכנסת חג'י אדוניה הכהן אשר נוסד בשנת 1900

אנוסי משהד הוא שמה של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים במשך 120 שנה ואף נקראו "ג'דיד אל אסלאם" ("המוסלמים החדשים") אך שמרו על יהדותם בסתר. כיום, אין במשהד אף יהודי, אחרי שכל המשפחות היגרו בשנות ה-40 של המאה ה-20 לעיר הבירה טהראן ומקומות אחרים.

רקע

המסורת העממית יודעת על 3 תחנות בתולדות יהודי משהד. התחנה הראשונה הייתה בעיר מאזנדראן בשנים 1483–1647. לאחר מכן בשנת 1647 לערך החל מעבר הקהילה לקזווין כ-140 ק"מ צפון מערב לטהראן, שם חיו היהודים כ־100 שנה. בשנת 1747 החל מעבר הקהילה לעיר משהד.

בעיר משהד, במחוז ח'וראסאן אשר בצפון מזרח איראן, לא הייתה קהילה יהודית עד המאה ה-17. בעיר נמצא קברו של האימאם השיעי, עלי א-רידא. היהודים נחשבו לטמאים ונאסרה עליהם הכניסה לעיר. בשנת 1747 שב שליט פרס נאדר שאה (שהיה סוני) ממסע כיבושים בהודו, קבע את משהד כבירתו והביא איתו אוצרות רבים, השאה ביקש משבע-עשרה משפחות יהודיות מהעיר קזווין לעבור למשהד כדי לנהל את אוצרותיו. המשפחות נענו לבקשתו וימים רבים נדדו עד הגיעם למשהד, אך בינתיים נרצח השאה והמשפחות שמצאו עצמם בעיר שיעית קנאית, קבעו את משכנן בגיטו מחוץ לחומות העיר וחיו בפחד מתמיד משכניהם.

עלילת הדם

ב-26 או 27 במרץ 1839 ערכו תושבי העיר טבח ביהודים, עקב עלילת דם. יצחק בן-צבי מתאר את השתלשלות העניינים בספרו "נדחי ישראל":

ביום ה-11 למוחרם, שנת 1255 [=ללוח ההיג'רי], שהוא יום קודש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אשה יהודיה אל "רופא" פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה"רופא" הזה, מסוג רופאי האילי השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האשה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי בגלל שכר עבודתו. ל[ב]סוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ'ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושש נפשות.

הקהילה מנתה אז כמאה משפחות, כארבע-מאות בני-אדם.

ייתכן שהטבח ארך יום אחד או יומיים (המקורות חלוקים בעניין התאריך המדויק). למחרת הטבח הצטוו היהודים לקבל עליהם את דת האסלאם או למות. יהודי משהד קיבלו על עצמם, כלפי חוץ, את האסלאם ונודעו כ"ג'דיד אל אסלאם" (מוסלמים חדשים). שנת האונס נתכנתה "אללה דאב" (מתת-אל, עונש משמים).

החיים במחתרת

אנוסי משהד לקחו על עצמם את המטלה הקשה של ניהול חיים כפולים - מוסלמים כלפי חוץ, אך יהודים בביתם. נשות הקהילה ניצלו את חוקי האסלאם בקשר לנשים ושמשו בתפקידים רבים: בלדריות לתשמישי קדושה, ארגון תפילות גברים במחתרת, חלוקת בשר שנשחט בשחיטה כשרה בסתר ועוד.

הגברים בקהילה קיבלו שני שמות: שם עברי, אותו קיבלו בטקס ברית המילה שנערך בסתר, ושם מוסלמי לשימוש ביום-יום. הנשים לא נזקקו לשם נוסף כיוון שלא באו במגע ישיר עם הציבור הרחב (כנהוג באיראן עד היום). כאשר נולדו בנות, מיד נוקבו אוזניהן, ענדו להם עגילים והכריזו "בת פלוני לפלוני", וכאשר הגיע מוסלמי לבקש את ידה של בת העדה התחוור לו שהיא כבר מאורסת לאחר. עם הזמן למדו המוסלמים שבנות הקהילה מאורסות מלידתן ונמנעו נישואי תערובת.

כדי ליצור מראית עין של מוסלמים לכל דבר הורו מנהיגי הקהילה לרכוש בשר טרף באטליז המוסלמי, אך להשליכו לכלבים ולחתולים. כמו כן, הורו לפתוח את החנויות בשבת אך להעמיד בהן ילד קטן שיאמר "אבא הלך, ועוד מעט יבוא...', עד אשר היה נמאס למחכה המוסלמי, והלך לדרכו. אנשי הקהילה בנו מקוואות במרתפים סגורים ללא אמצעי חימום, שהיוו אתגר גדול לטובלים בעיתות הקור. בני הקהילה מספרים שהסכנה הגדולה ביותר הייתה בתקופת הפסח - המוסלמים שניצלו את תמימות הילדים, היו שואלים אותם אם הוריהם כבר אפו מצות. על כן נאפו המצות במרתפים, לאחר חצות, כשהילדים כבר עלו מזמן על משכבם, ועד הבוקר העלימו את שרידי הקמח.

היחס המפלה לאנוסי משהד עמד להם לפעמים דווקא כיתרון: ראשי הדת המוסלמית בעיר הורו לשמור מרחק מ"ג'דיד אל אסלאם" - "המוסלמים החדשים", כך יכלו בני הקהילה להמשיך לקיים את חייהם כקבוצה בתוך הגטו היהודי ולהפריד, למשל, בין קברי בני העדה לקברי שאר תושבי העיר.

בנוסף, עצם התחזותם של האנוסים למוסלמים הקנה להם את האפשרות לעבוד בשלל עיסוקים בנוסף למסחר, ולכן עד היום הם נחשבים כקהילה היהודית-פרסית האמידה ביותר.

הקהילה תרמה למוסדות בישראל על אף האניסות אך ביקשום שלא יגיעו עליהם מפני הסכנה.

רבני המחתרת

כרבני המחתרת בדור הראשון שימשו הרב יוסף כהן ומולא כודאדאד אשר ניהלו את הקהילה בפעילות נמוכה בדור השני התאפשר ליהודים לנהוג ביותר הקפדה, בדור הזה הנהיגם הרב בנימיו אמינוף והרב מרדכי אקלר אשר פתח מניינים ונהל מחתרת יהודית מסועפת שאיפשרה ליהודים לשמור על חיים יהודיים תקניים.

לימודים במחתרת

יהודי משהד נאלצו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי הספר המקומיים, כדי שילמדו את מקצועות הליבה ויוכלו להשתלב בתעשייה בשלב מאוחר יותר של חייהם. התלמידים הצעירים נאלצו להתמודד עם התנכלויות מצד שאר ילדי הכיתה המוסלמים. התנכלויות אלו התבטאו בחרם, קללות ומכות שהיו סופגים יום יום כחלק משגרת בית הספר. גם המורים אשר היו אמונים על חינוך הילדים, היו חלוקים בדעותיהם לגבי שילובם של היהודים עם אלו המוסלמים. לרוב, נחשפו היהודים לעונשים קשים משל אלו המוסלמים. על פי עדויות של יהודי משהד, בגין איחור לכיתה קיבלו התלמידים היהודיים עונשים פיזיים כגון הטחת קרש עץ על אצבעותיהם והצלפות באמצעות שוט עור, שבמקור היה שייך למגדלי הבקר המקומיים. לעומתם, היו מורים אשר כיבדו את היהודים ואף הדגישו את מעלותיהם בפני תלמידי הכיתה בכך שדרשו מהם להיות מסודרים "כמו היהודים" ולעמוד כראוי במטלות אשר היה עליהם להגיש.

מעיד גבריאל ציוני, מאנוסי משהד: "גם כשהיינו משחקים כדורגל עם שאר תלמידי בית הספר, בכל פעם שנמצאה סיבה לריב ולהתגוששות, מצאנו את עצמנו בורחים מן המגרש על מנת שהמוסלמים לא יפליאו בנו את מכותיהם ושוב נחזור חבולים הביתה"

בני הקהילה היהודית אף הוכרחו ללמוד בימי שבת ובימי חג היהודים, וכאשר נעדרו, ספגו עונשים רבים, חבטות והשפלות.

המקצועות אותם למדו בבתי הספר התרכזו בלימודי השפה הפרסית המדוברת ואף המקראית, לימודי המסורת המוסלמית, חשבון, היסטוריה וגאוגרפיה. בבית הספר המרכזי בעיר משהד למדו אף את השפה האנגלית. בנוסף, לימוד הקוראן והמסורת המוסלמית בכלל, והאיראנית בפרט היו חלק משגרת הלימודים.

לימודיהם התורניים של בני יהדות משהד, אשר נעשו בסתר ולאחר שעות הלימודים, התקיימו בעיקר בחצר בית הכנסת או בביתו של המורה - ה"כליפה". הלימודים התרכזו בלימוד התורה, משנה, תפילות ופיוטים. באותם ימים רק יחידי סגולה היו בקיאים בתלמוד, במדרשי חז"ל ובספרות ההלכה והשו"ת ועל כן כמעט ולא נמצאו מורים יהודים אשר יוכלו ללמד מקצועות אלו.

בנות הקהילה אשר לא למדו מקצועות קודש כלל, עסקו בשעות הצהריים בלימוד תפירה, סריגה, בישול, ולעיתים אף בשיעורי שירה שהיו מועברים על ידי בוגרות הקהילה.

העלייה לישראל

בסוף המאה ה-19 היו במשהד התנכלויות קשות לאנוסים. בשנים אלו נאלצו ראשי קהילת האנוסים לעלות לרגל למכה, וכמובן גם קבלו את התואר חג'.

יהודים אלה אשר עלו למכה המשיכו בעלייה לרגל גם לירושלים ולמערת המכפלה בחברון. ביניהם היו חג'י יחזקאל וחג'י אדוניה הכהן אשר רכשו אדמות ובנו חצרות עם בתי כנסת על שמם בשכונת הבוכרים בירושלים. בית הכנסת חג'י אדוניה הכהן נוסד בשנת 1900 ובחצר בית הכנסת התגוררו ראשוני משפחות העולים ממשהד.

בתחילת המאה ה-20 החלה עליית המשפחות ממשהד לארץ ישראל. רובם עלו לירושלים והתגוררו בחצרות משותפות. בשנות השלושים הוקמו הקהילות בערים שונות מחוץ לירושלים, בית הכנסת של אנוסי משהד בתל אביב של עולי משהד היה בשכונת שבזי. עקב עזיבת משפחות את האזור, נותר בית הכנסת עזוב ומוזנח. בימים אלה ידוע על יוזמה לשיפוץ ובניה ושיקום האתר. בית כנסת זה אכן מוגדר כאתר מורשת ושימורו חיוני ביותר.

קיימים גם מרכזים נוספים פעילים של הקהילה בבני ברק, בהרצליה, בחולון, ובצפון תל אביב. עד היום יש בערים אלו ריכוזים של יוצאי משהד. בשנות הארבעים והחמישים, נמנו פעילים מבני העדה בתנועת החלוץ אשר העלתה לישראל רבים מבני הקהילה היהודית באיראן ובעיראק. בראש תנועת החלוץ באיראן עמדו מאיר עזרי, יצחק חכימי, ציון רוקני ואברהם חכמי, והתנועה הקימה פעילויות ותיאטרון קהילתי אשר הסוו את פעילות התעמולה הציונית והעלאת העולים לארץ ישראל.

אנוסי משהד בעולם

קהילת אנוסי משהד קיימה יחסים כלכליים ותרבותיים עם מדינות אירופה בעודה נמצאת עוד באיראן, כגון: רוסיה, טורקיה, איטליה ועוד. כתוצאה מכך מספר רב של חלוצי הקהילה הם ילידי ברית המועצות ושאר מדינות אירופה אך המשיכו לנהל את חייהם באיראן, לאחר שחזרו מנסיעות העסקים או החופשות המשפחתיות. בנוסף, מתועדים מפגשים בית ספריים של כיתות לימוד פרסיות ורוסיות באותה תקופה.

כיום, מפוזרים בין היתר אנוסי משהד בגרמניה, אנגליה, איטליה, ישראל והקהילה הגדולה ביותר בניו יורק, ארצות הברית. הערכה כי מספרם הכולל של קהילת אנוסי משהד בכל העולם מונה כ־12,000 אנשים.

קהילת אנוסי משהד כיום

כיום מנוהלת הקהילה על ידי ועד מרכזי. קיימת יוזמה מצליחה להפעלת סטודנטים בני העדה לתרומה לקהילה.

אחד מאתרי האינטרנט של הקהילה https://www.mashadi.co.il/nehasim המכיל מידע גם על נכסי הקהילה בישראל.

קיימת יוזמה להוספת מידע וסיפורים דרך אתר הקשר הרב דורי

לקריאה נוספת

• Yaghoub Dilmanian, History of the Jews of Mashad 1746-1946: From Their Entrance to Mashad at the Time of Nader shah Afshar until Their Migration from Mashad to Tehran (New York, 2000).
• Raphael Patai, Jadīd al-Islām: The Jewish “New Muslims” of Meshhed (Detroit: Wayne State University Press, 1997).
• Hilda Nissimi, The Crypto-Jewish Mashhadis: The Shaping of Religious and Communal Identity in Their Journey from Iran to New York (Brighton: Sussex Academic Press, 2007).

קישורים חיצוניים

• קהילת אנוסי משהד בישראל
• עו"ד אבי בצלאלי, קיצור תולדות קהילת אנוסי משהד
• א. ח. אלחנני, אנוסי משהד בישראל, באתר דעת
• בן ציון יהושע, אניסות והמרות דת בקרב יהודי אפגניסטן ואיראן - במאות התשע-עשרה והעשרים, באתר מגזין אימגו
• רבקה שפק ליסק, אנוסי משהד- סיפורה של קהילה יהודית באירן, באתר מגזין אימגו
• יוסף טובי, אנוסי משהד, על הספר 'דיוקנה של קהילת האנוסים במשהד שבאיראן' מאת בן-ציון יהושע, פורסם בפעמים, 4, חורף תש"ם 1980, עמ' 98–99
• צפי סער, חלוצות הפמיניזם - מקימת "בית האמהות" בת"א. חנה קלתי הביאה את מורשת קהילת אנוסי משהד לתל אביב, והקימה בשנות ה-50 מפעל חברתי ייחודי, באתר הארץ, 7 במרץ 2012
• ויקי ישיבה על הקהילה
• הילדה נסימי על "יהדות משהד מארץ גזירה לארץ הגירה" -על ידי מוסד בן צבי
• יוסי אלפי פסטיבל מספרי סיפורים -הסוד הגדול של קהילת אנוסי משהד
• מאמר של רבקה שפק ליסק על השתלשלות הגלות באירן מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד לעלילות הדם במאה ה-19
• האנוסים ממשהד - סרטו של אורי כהן אהרונוב, בביצוע כאן 11 לשעבר רשות השידור, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 30:22)
• סרטון על קהילת משהד, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 28:43)

הערות שוליים

קטגוריה:איראן: דמוגרפיה קטגוריה:איראן בימי שלטון השושלת הקאג'ארית קטגוריה:יהדות איראן ופרס קטגוריה:איראן: היסטוריה קטגוריה:עלילות דם קטגוריה:פרעות, פוגרומים ועלילות דם קטגוריה:פרעות, פוגרומים ועלילות דם בעת החדשה