שם פרטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שם פרטי הוא שם המייחד את הפרט בקרב משפחתו, לעומת שם משפחה אותו חולקים כל בני המשפחה. לרוב ניתן שמו הפרטי של אדם על ידי הוריו, בסמוך למועד לידתו. ביהדות מוכרז שם הבן בפומבי במהלך טקס ברית המילה שלו. שם הבת מוכרז ליד ספר התורה ביום בו קוראים בו, או בטקס זבד הבת.

במדינת ישראל שמו של הילוד נרשם בתעודת לידה, המונפקת על ידי מינהל האוכלוסין במשרד הפנים.

במדינות רבות מקובל לתת שני שמות פרטיים, אם כי בשימוש יומיומי לרוב קוראים רק באחד מהם, בדרך כלל הראשון. בספרד, מלבד מתן שני שמות פרטיים, יש שימוש גם בשמות המורכבים מכמה מילים. השמות משני הסוגים מקוצרים לצורכי יומיום באופנים שונים. למשל, גבר ששמו "חוסה מריה" יקרא "חומה", אישה ששמה "מריה דל מר" (מריה של הים) תכונה בקיצור "מרימר", ואישה ששמה "מריה דה לה לוס" (מריה של האור) נקראת רק באמצעות המילה הסופית בשמה - "לוס".

כינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוי הוא שם שאינו שמו הרשמי של האדם. עשוי לשמש בנוסף או במקום השם הרשמי.

ילדים מכונים פעמים רבות על ידי הוריהם וקרובים אחרים בשמות חיבה, שמכוונים לבטא חיבה, קרבה ואינטימיות, לרוב בעלי צליל ילדותי (כמו מאמי, קושקוש, תותי), שמשמשים כל עוד הילדים צעירים מאוד. לרוב כינויים כאלו אינם שורדים עד הבגרות, אולם ישנם יוצאי דופן.

ישנם שמות שקיים עבורם כינוי מקובל, הסיומות הנפוצות ביותר לשמות עבריים הם קיצור השם בסיומת "אִי" - יוסי, אלי, יוני, דני, אבי, מוטי, קובי. במקום יוסף, אליהו, יונתן, דניאל, אברהם, מרדכי, יעקב בהתאמה. לעתים המטרה בכינוי קיצור, היא להקל על מקומו של הילד בחברה הישראלית בשימוש שמות שנתפסים כארכאים וכבדים כך רבקה הופכת לריקי, רחל לחלי, שולמית לשולי, יוכבד ליוכי, מלכה למלי, אפרים לאפי, יחזקאל לחזי, ויהושע לשוקי.

סיומות נוספות שנועדו להקליל שמות כבדים, הן צירוף של האות קוף כסיומת כמו דוביק, דודיק, שמוליק, אריק ושרוליק, (דב, דוד, שמואל, אריה, ישראל) ושל אותיות "קה" בסיומת כמו שייקה, חיימקה, פרוייקה וצביקה (שי/יהושע, חיים, אפרים, צבי). סיומת פחות נפוצה היא הוספת סיומת "וּש" כגון לילוש, חגיתוש וחנוש (לאה, חגית, חנה). אצל חרדים נפוצה סיומת "ל'ה" כגון אברימל'ה, רוחל'ה ושרל'ה. (אברהם, רחל, שרה) ישנם כינויים שמושפעים מהגיה אנגלית של שמות בתנ"ך כמו ליצחק - איציק (בהשפעת אייזיק) וליעקב - ג'קי (בהשפעת ג'קוב). באנגלית מקובלים קיצורים כגון דייב במקום דייוויד, ליז במקום אליזבת. ברוסית קיימים שמות חיבה מקובלים לכל השמות, והשימוש בהם בפנייה למבוגרים מיועד להביע אי-פורמליות. דוגמאות: נטאשה במקום נטליה, סשה במקום אלכסנדר.

בישראל אדם מכונה לעתים בכינוי שהינו ספציפי לו ובחלק מהמקרים מוכר יותר מאשר שמו הרשמי. דוגמאות מוכרות הן כינויהם של אנשי צבא בכירים. רפאל איתן שכונה "רפול" ומרדכי גור שכונה "מוטה" נשאו כינוי שנגזר משמם הפרטי. לעתים נגזר כינוי דווקא משם המשפחה, אברהם דשא (פשנל) כונה "פשה". אך הכינוי לא בהכרח נגזר מהשם הרשמי. דוגמאות לכך הם משה יעלון המכונה "בוגי", יצחק הרצוג, המכונה "בוז'י", והסופר אברהם ב. יהושע המכונה "בולי", שהוסיף את תחילית הכינוי, האות ב', לשמו הספרותי. לעתים הכינוי הוא תזכורת לאירוע. לעתים הוא נגזר מאפיון של האדם, משה לוי מכונה "משה וחצי" בשל גובהו. בכינויים אלו קיים מעין חותם אישי של האדם שמייחד אותו מהיתר.

אצל אנשים שנושאים במשרה ציבורית רמה ובעלי סמכויות כמו פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי דת, שמות כינוי נועדו למצב את האדם במקום עממי, וכ"חברמן" שהציבור הרחב יכול להתחבר אליו, כך למשל הרב אברהם שפירא שהיה רב ראשי וראש ישיבה כונה במעגל הפנימי של תלמידיו רֵ‏בּ‏ אברום, ובדומה אריאל שרון אדם עתיר סמכויות שכיהן פעמיים כראש ממשלת ישראל, כונה לרוב בכינוי אריק.

סופרים ושחקנים עשויים לבחור שם עט או שם במה משיקולים שונים, כמו למשל כדי למנוע שיפוט מוטה מראש של עבודתם, חשש היוצר מתגובת הציבור בשל אמירה חברתית נוקבת, או ניסיון למיתוג מחדש תחת שם אטרקטיבי במקום שם באנלי ושגרתי. (וכך "נורמה ג'ין" הפכה להיות מרילין מונרו המוכרת, והזמר חיים כהן הישראלי קיבל את השם אדם).

באירופה אצל היהודים היה נהוג להצמיד שם פרטי נוסף ביידיש ואף בעברית לשמות תנ"כים, על פי הברכה התנ"כית. למשל הנפוצים שבהם, נפתלי הירש או הרץ - על פי הפסוק "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא). אפרים פישל על פי הפסוק, "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח טז). יהודה לייב על פי הפסוק "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט ט) לדוגמה יהודה לייב פינסקר ויהודה לייב גורדון, ובנימין זאב על פי הפסוק "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט כז) לדוגמה בנימין זאב הרצל.

מדרש שמות בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך הצגת דמות בשמה מלווה לעתים גם במדרש שם - הסבר המבוסס על השורש של השם או על צלילו ומעניק לשם משמעות, מקשר אותו לנסיבות הלידה, אופי הדמות, מעשיה, גורלה וכדומה. עיקר מדרשי השמות מצוי בספר בראשית, ומתחיל באדם הראשון שקורא לבנו השלישי שת שמוסבר בכך שהושת והושם במקום הבל שנרצח (בראשית ד כה). נח נקרא על שם הנחמה (בראשית ה כט). יצחק נקרא על שם האבסורד והגיחוך שיש בלידה בגיל כה מבוגר (בראשית כא ו). יעקב נקרא על שם שידו אחזה בעקב אחיו. דוגמה בולטת לקריאת שמות, היא קריאת השמות של בני יעקב, שלרובם ככולם קיים הסבר בגוף המקרא לשם. גם לבני יוסף, אפרים ומנשה ישנו הסבר בגוף המקרא (בראשית מא נא-נב). בספר שמות משה, שם מצרי שמשמעותו נולד או בן[1], מוסבר כאילו נגזר מפועל עברי: (שמות, ב', י') "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

לעתים המספר התנ"כי, שמודע לסוף המעשה, מנמק את בחירת השם באירוע עתידי מבחינת הדמות. במקרים אלו ייתכן כי שם הדמות הומצא כדי להתאים לתוכן הסיפור. ייתכן גם כי השם היה קיים בסיפור שהועבר בעל פה, והמדרש התווסף מאוחר יותר לסיפור על מנת לתת הצדקה, רציונליזציה או משמעות רטרואקטיבית לפרט בתולדות הדמות. דוגמה לכך הוא סיפור נבל הכרמלי: (שמואל א', כ"ה, ג'-ד') "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל ... וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים". בהמשך הפרק מעידה אשתו אביגיל: (שמואל א', כ"ה, כ"ה) "אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ".

חז"ל הרבה פעמים ממשיכים את המגמה הזו של מדרשי שמות, ומנסים לברר את מהות השם במקום שהתנ"ך סתם ולא ביאר את הדבר. באופן דומה הלכו לעתים פרשנים של חז"ל כדוגמת המהר"ל מפראג, וניסו לתת הסבר ונימוק למהות שמות שחז"ל הזכירו באגדות ובמדרשים שלהם.

שמות פרטיים העוברים במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב עמים רבים קיימות מסורות של שמות פרטיים העוברים במשפחה מדור לדור. מנהג נוצרי הוא קריאת הבן הבכור בשם זהה לשם אביו. ביהדות מנהג זה אינו מקובל, ושמות שעוברים במשפחה "מדלגים" על דור אחד לפחות, כך שילד עשוי להיקרא על שם סבו, אך לא על שם אביו. בקרב יהדות ספרד שם עשוי להינתן לילד לכבוד סבו בעוד הסב בחיים. בקרב יהדות אשכנז שם שעובר במשפחה ניתן לזכר סב שנפטר. בכל העדות ניתנים לילדים גם שמות קרובים אחרים (דודים, למשל) שנפטרו ללא צאצאים או בסמוך ללידת התינוק.

שמות כרכיב באתוס הציוני ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה הציונית היה מקובל להחליף את השם מלידה בשם עברי, כדי "למחוק" את הגלותיות שבאה עם השם וליצור כור היתוך. כך למשל "תרזה" שונתה ל"תרצה", "הלן" ל"אילנה", "וולף" ל"זאב", "הנריק" ל"צבי" ו"לאון" ל"אריה".

תופעה זו הייתה נפוצה מתקופת היישוב ועד שנות ה-90.

לעתים הייתה זו בחירה אידאולוגית, למשל בקרב החלוצים, שראו בשם העברי מרכיב בהגשמה הציונית. לעתים השם הוחלף עקב השפעה חברתית של הקולטים, למשל שמם של עולים חדשים בשנות ה-60 וה-70 עוברת פעמים רבות על ידי הפקידים שקלטו אותם בנמל ובשדה התעופה או על ידי מורים באולפן שבמרכז הקליטה. בעת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים כבר לא הוחלפו שמותיהם של העולים.

כמו כן, בתקופת ראשית המדינה, לאחר קום המדינה ניתנו שמות לאומיים רבים, כמו ישראל וציון לבנים, וחרותה, ציונה וישראלה לבנות. במחנה הדתי-לאומי ניתנו שמות כמו אמונה, מוריה והודיה.

הטבע תפס גם הוא מקום נכבד במתן השמות לבנים ולבנות. בתחילה זה היה בעיקר הטבע הארצישראלי, ואחר כך גם הטבע באופן כללי. למשל שמות של מקומות כמו שרון, גלעד וירדן, שמות פרחים כמו סיגלית, נורית, רקפת, לילך ואיריס, שמות בעלי חיים כמו אייל, דב ועופר ושמות הקשורים במים ומשקעים כמו מעיין, טל, אגם ויובל. וכן, מקובל להעניק לתינוקות מגוירים וכן למי שזקוקים למזור והחלמה את השם: איתי.

משנות ה-70 החלו לצוץ שמות דו מיניים. אלו היו שמות שבמשך מספר עשורים זוהו עם אחד המגדרים וכעת מזוהים עם שניהם (בעיקר שמות בנים שכיום ניתנים גם לבנות), כמו נעם, גילי, רוני, עדי, שרון, שי, חן וטל. ישנם שמות דו מיניים שהחלו להשתמש בהם בשנות ה-90 וה-2000 כמו תום, ליאל ואסיף.

בנוסף, אלו היו יכולים להיות שמות של בנות שנוצרו על ידי הוספת סיומת ניקבית (ה, ת, ית) לשמות שהיו והינם מקובלים כשמות לבנים (כמו יוסף -> יוספה, ליאור -> ליאורה, גל-> גליה, גלית, גיל -> גילה, גילת, זיו -> זיוה, אור -> אורה), וכיום הם משמשים כשמות לבנות ללא כל שינוי. כך למשל: ליאור, גל, זיו, אור (אוׁרי), דניאל ואריאל.

אצל בנות שמות שנחשבים ל"כבדים" מקבלים קלילות ועכשויות על ידי תוספת של "ית": כך הופכות לאה לליאת, שרה לשרית, דינה לדנית, אורה לאורית, דליה לדלית וכדומה.

שמות קוסמופוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותו המקורית של המושג "התיוונות" היא היטמעותם של העמים שסופחו לאימפריה ההלניסטית בתרבות ההלניסטית על מאפייניה השונים, בין השאר אימוץ שמות יווניים. בארץ ישראל הכבושה על ידי היוונים נפוצה התיוונות בקרב בני המעמד הגבוה, ואף במהלך השלטון היהודי העצמאי של שושלת החשמונאים ביטאו שמותיהם (ביניהם: הורקנוס, אריסטובולוס, אנטיגונוס) את התייוונותם. בתפוצות ישראל ניתנו שמות לועזיים לבנים ובעיקר לבנות מאז העת העתיקה; הדבר מקובל בכל העדות והזרמים.

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום תהליכים המובילים למתן שמות קוסמופוליטיים לילדים ישראלים הם:

  • עם חלוף הזמן, כשדור שני ואף שלישי של ילידי הארץ נולדו כבר לאחר קום המדינה, ישראל העצמאית נתפסת בעיני ילידיה כעובדה ולא כנס, וקטן הצורך לתמוך בה בכל פן של הקיום. שמות בעלי צליל זר, אשר בעבר ייתכן והיו מוקצים כסממן של חוסר ציונות, הפכו לגיטימיים.[דרוש מקור]
  • ישראל היא חלק מהכפר הגלובלי, ומושפעת מתרבויות זרות, בעיקר מהתרבות האמריקאית שמקומה בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות הנצרכים בישראל עולה על זה של כל תרבות זרה אחרת. בנוסף, האנגלית היא הלינגואה פרנקה של ימינו, והשפעתה ניכרת גם בשמות פרטיים הניתנים בישראל.[דרוש מקור]

שם פרטי קוסמופוליטי בישראל הוא פעמים רבות שם הקיים בשפה זרה אך בעל משמעות בעברית. כך למשל "תום" נשמע כמו השם האנגלי "טום" ומשמעותו בעברית תמימות או טוהר. כך גם "דין" - שם זהה קיים באנגלית, ובעברית משמעותו חוק, משפט. ניתנים גם שמות לועזיים שצליליהם דומה לשם עברי, כגון "רוי" הדומה ל"לרועי". לעתים השם אינו קיים בשפה זרה אך הוא מילה לועזית, כגון "לירי". קוראים לילדים גם בשמות זרים שאין להם משמעות עברית, כגון "קים" ו"שון". יחד עם זאת, אין מקובל לקרוא בשמות שצלילם אינו עברי, אם בשל צלילים שאינם קיימים בשפה העברית, כגון צ' ב"ריצ'רד" או ג' ב"ג'ק", או בשל מספר הברות שאינו נפוץ בעברית, קרי ארבע הברות ומעלה. כמו כן אין קוראים בדרך כלל בשמות בעלי קונוטציות נוצריות כגון "מרי" או "כריסטינה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרוש מתוך תנ"ך מנוקד ומפורש - באתר מכון ממרא