ולדימיר הרצוג

Vladimir Herzog

לידה	27 ביוני 1937 אוסייק, קרואטיה
פטירה	25 באוקטובר 1975 (בגיל 38) סאו פאולו, ברזיל
מדינה	ברזיל, יוגוסלביה
מקום קבורה	Israeli Cemetery of Butantã
השכלה	Bachelor's degree, University of São Paulo
מעסיק	אוניברסיטת סאו פאולו
תפקיד	דירקטור

ולדימיר הרצוג (27 ביוני 1937 – 25 באוקטובר 1975), המכונה ולאדו, היה עיתונאי ברזילאי, פרופסור באוניברסיטה ומחזאי ממוצא יהודי קרואטי. בנוסף, הוא התעניין מאוד בצילום, ויזם מספר פרויקטי קולנוע. בקרב משפחתו וחבריו הוא נקרא ולאדו (שם חיבה קרואטי מקובל לשם ולדימיר).

הרצוג היה חבר המפלגה הקומוניסטית הברזילאית (PCB) והיה פעיל בתנועת ההתנגדות האזרחית נגד הדיקטטורה הצבאית בברזיל. באוקטובר 1975, בהיותו העורך הראשי של ערוץ הטלוויזיה קולטורה, עונה הרצוג למוות על ידי המשטרה החשאית של הדיקטטורה הצבאית, שביימה לאחר מכן את התאבדותו. 37 שנה לאחר מכן תוקנה תעודת הפטירה שלו ונרשם בה כי הרצוג מת למעשה כתוצאה מעינויים של הצבא שבוצעו במתקני המרכז לפעולות ביטחון הפנים – DOI-CODI. מותו השפיע רבות על החברה הברזילאית, וסימן את תחילתו של תהליך הדמוקרטיזציה של המדינה.

ביוגרפיה

ילדות

הרצוג נולד באוסייק, שביוגוסלביה, בפרובינציית סבה בנובינה (כיום קרואטיה) ב־27 ביוני 1937, לזיגמונד וזורה הרצוג, משפחה יהודית קרואטית שהיגרה לברזיל בראשית שנות הארבעים, כדי לברוח מרדיפות הנאצים.

חינוך וקריירה

הרצוג קיבל תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת סאו פאולו בשנת 1959. לאחר סיום לימודיו הוא עבד כעיתונאי בכלי תקשורת גדולים בברזיל, בעיקר בעיתון "אסטאדו דו סאו פאולו" – Estado de S. Paulo. במהלך אותה תקופה הוא החליט להשתמש בשמו המלא "ולדימיר" במקום שם החיבה "ולאדו", כשמו הפרטי, מכיוון שהוא חש ששמו האמיתי נשמע אקזוטי במיוחד בברזיל. בהמשך עבד הרצוג בלונדון ב-BBC במשך שלוש שנים.

במהלך שנות השבעים מונה הרצוג לעורך הראשי של ערוץ הטלוויזיה "תרבות" (Cultura) – ערוץ ציבורי המנוהל על ידי ממשלת מדינת סאו פאולו. הוא גם מונה לפרופסור לעיתונאות באוניברסיטת סאו פאולו, ולימד בבית הספר לתקשורת ואמנויות וכן בקורס העיתונאות הנכחד של קרן ארמנדו אלוורז פנטיאדו – Fundação Armando Alvares Penteado. הוא פיתח קריירה כמחזאי ונועד עם אנשי רוח ותיאטרון. מאוחר יותר, הפך הרצוג לפעיל בתנועת ההתנגדות האזרחית נגד הדיקטטורה הצבאית בברזיל, כחבר המפלגה הקומוניסטית הברזילאית (PCB).

מעצר ומוות

אירוע 2009 בברזיל. כרזה של הקריקטוריסט הפוליטי קרלוס לטוף עם האגדה הסרקסטית: הדיקטטורה הצבאית בברזיל, כך מדווח העיתון פולייה דה סאו פאולו. זה מבוסס על התצלום הידוע לשמצה של הרצוג שצולם על ידי סוכנות הביון והדיכוי הברזילאית Departamento de Operações de Informações – Centro de Operações de Defesa Interna (אנגלית: המחלקה למבצעי מידע – מרכז לפעילות הגנה פנימית) סאו פאולו.

ב־24 באוקטובר 1975 – כשהרצוג כבר היה העורך הראשי של ערוץ הטלוויזיה קולטורה – זימנו אותו סוכני צבא ברזיל לחקירה בנוגע לקשריו עם המפלגה הקומוניסטית – PCB שהוצאה אז מחוץ לחוק. למחרת הלך הרצוג למתקני המרכז לפעולות ביטחון הפנים – DOI-CODI כדי להיענות לזימון. אולם חקירתו נערכה באמצעות עינויים. הוא נעצר יחד עם שני עיתונאים נוספים, ז'ורז'ה דוקה אסטראדה בניניו ורודולפו קונדר, שאישרו לימים שהוא אכן עבר עינויים.

ב-25 באוקטובר נמצאה גופתו של הרצוג תלויה בתאו בכלא. בטרם בדיקה כבר הוצהרה סיבת המוות בתעודת הפטירה שלו "כהתאבדות בתלייה". על פי האופוזיציה, קציני המרכז לפעולות ביטחון הפנים DOI-CODI הציבו את גופתו במצב בו היא נמצאה כדי להודיע לעיתונות שהוא התאבד.

בהמשך לכך

הרצוג היה נשוי לסוכנת הפרסום קלריס הרצוג, עמה נולדו לו שני ילדים. עם מות בעלה, קלריס עברה תקופות קשות כשנאלצה לספר לילדיה הצעירים מה קרה לאביהם. שלוש שנים לאחר מכן היא הצליחה לתבוע כחוק את המרכז לפעולות ביטחון הפנים במותו של בעלה. עוד בטרם הצליחה להתמודד עם מותו של הרצוג, אמרה כי "ולאדו היה תורם יותר לחברה לו היה חי". מותו של הרצוג עורר גל של הפגנות מצד העיתונות הבינלאומית ועודד את התעוררות תנועת ההגנה על זכויות האדם באמריקה הלטינית. מותו של הרצוג חיזק את התנועה נגד הדיקטטורה הצבאית בברזיל.

הנתיחה שלאחר המוות לא הייתה חד משמעית, אך באותה תקופה היו הפתולוגים אנשי משטרה והם העלו באופן שיטתי דיווחים מסולפים על נתיחה שלאחר המוות במקרי מוות בעינויים.

עם זאת, דעת הקהל מעולם לא קיבלה את הגרסה זו ^{[דרוש מקור]} ורציחתו עוררה זעם לאומי. נשיא הרפובליקה באותה תקופה, גנרל ארנסטו גייזל, נסער גם הוא בשל אירוע זה ונוספים, שבוצעו על ידי מי שהוא כינה "הפושעים" של הכוח המקביל המוכוון דיכוי פוליטי אלים. כתוצאה מכך הוא הורה על ניקיון השורות והפחתת פעילויות אלה, וכצעד ראשון לכך פיטר את הגנרל הימני-קיצוני שעמד מאחורי האירועים הללו, אדנארדו ד'אווילה מלו.

לדברי הנרי סובל, הרב הראשי של אחד מבתי הכנסת המרכזיים בסאו פאולו באותה תקופה, רצח הרצוג שינה את המדינה. "זה היה הזרז לשיקום הדמוקרטיה בסופו של דבר. מותו תמיד יהיה זיכרון כואב של תקופת דיכוי אפלה, הדהוד תמידי לקול החופש שלעולם לא ינדם ".

לאחר שהתברר כי גופתו של הרצוג נשאה סימני עינויים, החליט הרב הנרי סובל כי יש לקבור אותו במרכז בית העלמין ולא בשוליו, כפי שדורשת המסורת היהודית במקרים של התאבדות. הודעתו זו פורסמה ופוררה לחלוטין את הגרסה הרשמית שטענהלהתאבדות. ^{[דרוש מקור]} הלכה למעשה, ההוכחה הניצחת הראשונה לכך שהרצוג לא התאבד דווחה בכתבתו של פרננדו פאצ'קו ז'ורדאו: תיק הרצוג – כלא, עינויים ומוות בברזיל Dossier Herzog – Prisão, Tortura e Morte no Brasil. הכותב ציין כי התמונה שסופקה על ידי הצבא כהוכחה להתאבדותו של הרצוג הציגה את האסיר תלוי בחגורת הכלא שלו וקשור בסורגים של תאו כשרגליו נוגעות ברצפה וברכיו כפופות במיוחד.

עד מותו של הרצוג הייתה ברזיל במתח קיצוני. הצבא היה בשלטון למעלה מעשר שנים והאוכלוסייה הברזילאית חייתה בפחד מתמיד. ^{[דרוש מקור]} הרצוג היה האדם השלושים ושמונה ש"התאבד" לאחר שנעצר על ידי הצבא. עם זאת שלושים ושבעת הראשונים לא היו ידועים כמו הרצוג. דווקא מפני שהיה איש ציבור, מותו משך תשומת לב ציבורית וממשלתית. מותו נתפס כיום כהתחלת סופה של הדיקטטורה הצבאית הברזילאית. הרצוג הפך לסמל למאבק למען הדמוקרטיה בברזיל והוא זכה לכבוד במובנים רבים, כמו על ידי הענקת שמו לרחוב בו שוכן ערוץ הטלוויזיה קולטורה בסאו פאולו. בנוסף, הוכרז על שמו פרס ציבורי לעתונות, שהוקדש לחנינה וזכויות אדם (Prêmio de Jornalismo Vladimir Herzog de Anistia e Direitos Humanos).

מאוחר יותר, בתביעה אזרחית שהגישה אלמנתו נגד הממשלה, הכיר בית המשפט הפדרלי במותו שלא כדין והעניק פיצויים כספיים למשפחתו של הרצוג. ^{[דרוש מקור]} סרט תיעודי של הבמאי ז'ואאו בטיסטה דה אנדרדה, הנושא את הכותרת הרצוג – 30 שנה, צולם בשנת 2005. באותה שנה פורסמו באינטרנט תמונות חדשות של הרצוג בעודו בחייו כשהוא עירום לחלוטין בתא הכלא, באישור קצין צבא בכיר במשרדו של הנשיא לואיס אינצ'יו לולה דה סילבה.

לבקשת מספר קבוצות דתיות וארגוני זכויות אדם, נקבע כי הנציבות הבין-אמריקאית לזכויות אדם, שהיא חלק מארגון מדינות אמריקה, תחקור את הנסיבות הסותרות סביב מותו של ולדמיר הרצוג, כך לפי הודעה מיום 23 בינואר 2013.

תעודת פטירה חדשה הונפקה 37 שנה לאחר מותו של הרצוג כדי לציין שהוא מת "בגלל עינויים פיזיים במתקני המרכז לפעולות ביטחון הפנים DOI-Codi של צבא סאו פאולו." התעודה הקודמת שלו הצביעה על אפשרות של התאבדות.

איבו הרצוג, בנו של ולדימיר הרצוג, הגיש עתירות להדחתו של ז'וזה מריה מארין מקונפדרצית הכדורגל הברזילאית (CBF) וממונדיאל 2014 של פיפ"א. איבו ציטט את הנאומים שמרין נשא כנציג הקונגרס ששיבח את סרג'יו פלורי, שהיה ראש המחלקה לסדר פוליטי וחברתי (Departamento de Ordem Politica e Social) בתקופת הדיקטטורה הצבאית של ברזיל, ועל הביקורת שלו כנגד הרצוג בנאומיו משנת 1975.

מורשת

בשנת 2009, למעלה משלושים שנה לאחר מותו של הרצוג, הוקם מכון ולדימיר הרצוג. מטרתו היא לאחסן ולשמר מידע וחומרים אודות הרצוג, לקדם דיון על תפקידם של עיתונאים ושל המדיה החדשה, ולהעניק את פרס ולדימיר הרצוג לאמנסטי, ולעיתונאים ופעילי זכויות אדם.

ראו גם

• רשימת מקרי רצח שלא נפתרו

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ולדימיר הרצוג בוויקישיתוף

• עדויות של עדים(הקישור אינו פעיל) (בפורטוגזית)
• קטעי עיתונות בעת מותו(הקישור אינו פעיל) (בפורטוגזית).
• תמונות שמזכירות את העבר לברזילאים. תגובת הצבא לפרסום תמונות של עיתונאי שנפטר בהיותו במעצר בחסות הצבא לפני עשרות שנים עוררה מחדש את הכעס על התעללות צבאית. שירות החדשות של הניו יורק טיימס, ריו דה ז'ניירו, יום שני, 25 באוקטובר 2004.
• אמנסטי אינטרנשיונל: ברזיל: ריפוי הצלקות
• רונן דורפן, סיפורו של העיתונאי היהודי שהביא לסיום השלטון הצבאי בברזיל, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, מרץ 2022