ועידת הפסגה הערבית הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ועידת הפסגה הערבית הראשונה בקהיר
משתתפי הוועידה

ועידת הפסגה הערבית הראשונה, נודעה גם בשם: "ועידת קהיר", (13 בינואר 1964 - 18 בינואר 1964), הייתה התכנסות של ראשי 13 מדינות ערב החברות בליגה הערבית[1], והתקיימה בקהיר בירת מצרים, במטרה לדון במעשי מדינת ישראל, ולקבל החלטות אופרטיביות כנגדה. ההחלטה העיקרית והמפורסמת בהחלטות שקיבלה ועידת הפסגה הערבית הראשונה, הייתה, להטות את מקורות הירדן. אחת מתוצאות הפסגה הייתה עליית קרנו ויוקרתו של גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, בעיני העולם בכלל, והעולם הערבי בפרט. בעקבות תמיכת הוועידה התאפשרה, בחודש יוני של אותה שנה, הקמתו של הארגון לשחרור פלסטין.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סיבות הביאו את נאצר נשיא מצרים ליזום את כינוסה של ועידת הפסגה הערבית הראשונה.

תעלת ההטיה, והמוביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 של המאה ה-20, התבצע על ידי מדינת ישראל פרויקט שנודע בשם תעלת ההטיה. פרויקט זה היה אמור להיות שלב א' במיזם המים הגדול של מדינת ישראל המוביל הארצי. על פי התוכנית מי הירדן ההררי, דרומית לגשר בנות יעקב, יובלו בתעלת הטיה פתוחה לכורזים. משם חלקם ימשיך לכנרת, תוך ייצור חשמל הידרואלקטרי, והחלק הנותר יוזרם מערבה למאגרי צלמון ואשכול. בעוד ישראל הייתה נחושה לישם את הפרויקט, מדינות ערב ובראשם סוריה הביעו התנגדות נחרצת לביצועו.

העבודות על הפרויקט, החלו ביולי 1953, בשטח ישראל, ובספטמבר נכנסו שני מחפרים לשטח המפורז. ההתנגדות המעשית של הערבים, התבטאה בהפרעות באמצעות ירי מכלי נשק, תלונות למועצת הביטחון, והטלת וטו על ידי ברית המועצות, על החלטות של המעצמות, לטובת המשך הפרויקט.

הוועידה כונסה על מנת לאפשר למשתתפיה, לקבל החלטה אחידה כנגד מדינת ישראל, ופעולותיה להטיית מי הירדן.

יחסי סוריה מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 שרר משבר ביחסי מצרים-סוריה. הרקע להתערערות היחסים היה פרישתה החד-צדדית של סוריה מקע"מ. באותה עת שלטה בסוריה מפלגת הבעת'. שלטונות סוריה לחצו על הליגה הערבית, לאשר יציאה למלחמה נגד ישראל, כדי למנוע את השלמת הקמת המוביל הארצי. בעוד שהאינטרס של עבד אל נאצר היה למנוע מלחמה שכזאת, שכן צבא מצרים היה שקוע עד צוואר במלחמת האזרחים של צפון תימן. (נאצר תמך במהפכנים הרפובליקנים בפיקודו של עבדאללה אל סלאל, באמצעות חיל משלוח שכלל כ-70,000 חיילים וכלי נשק). נאצר התנגד ליוזמה הסורית, וכפעולת נגד יזם את כינוס ועידת הפסגה[2].

סכסוכים בין מדינות ערב השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה שררו יחסי משבר בין מספר מדינות חברות הליגה לבין עצמן. בין אלג'יריה למרוקו היה סכסוך גבול בנוגע לשליטה בסהרה המערבית. בין סוריה ומצרים, כאמור לעיל, שרר סכסוך כבד, כאשר סוריה טוענת שמצרים זנחה את הבעיה הפלסטינית, ואף מזלזלת בצורכי המים של סוריה. סכסוך שרר גם בין סעודיה למצרים. זאת עקב המתקפות התעמולתיות המצריות על סעודיה, עקב היותה פאודלית שבטית. היוזמה לקיים את ועידת הפסגה, נבעה (הצהרתית) גם מהרצון להפגיש בין מנהיגי המדינות היריבות.

סדרי הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה החלה בישיבה חגיגית. בישיבה זאת גילה נאצר, כי כבר בחודש יוני 1961, התקבלה החלטה על ידי מועצת ההגנה הערבית שהתקיימה בביירות, לצאת למלחמה כוללת כנגד ישראל, כאשר האחרונה תשלים את עבודות הטיית הירדן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדינות הליגה הערבית היו: מצרים, עיראק, לבנון, סוריה, ערב הסעודית, ירדן, תימן, לוב, סודאן, מרוקו, תוניסיה, כווית ואלג'יריה
  2. ^ חגי צורף, וארנון למפרום, לוי אשכול: ראש הממשלה השלישי, בהוצאת: ישראל, ארכיון המדינה, ה'תשס"ב, עמוד 422