ועידת הפסגה הערבית הראשונה

ועידת הפסגה הערבית הראשונה בקהיר

משתתפי הוועידה

ועידת הפסגה הערבית הראשונה, נודעה גם בשם: "ועידת קהיר", (13 בינואר 1964 – 18 בינואר^{[דרושה הבהרה]} 1964), הייתה התכנסות של ראשי 13 מדינות ערב החברות בליגה הערבית, והתקיימה בקהיר בירת מצרים, במטרה לדון במעשי מדינת ישראל, ולקבל החלטות אופרטיביות כנגדה. ההחלטה העיקרית והמפורסמת בהחלטות שקיבלה ועידת הפסגה הערבית הראשונה, הייתה, להטות את מקורות הירדן. אחת מתוצאות הפסגה הייתה עליית קרנו ויוקרתו של גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, בעיני העולם בכלל, והעולם הערבי בפרט. בעקבות תמיכת הוועידה התאפשרה, בחודש יוני של אותה שנה, הקמתו של הארגון לשחרור פלסטין.

רקע

לוועידת הפסגה קדמו מספר כינוסים בדרגים נמוכים יותר, ככינוסי מועצת הליגה הערבית (מרץ 1962, מרץ 1963, ספטמבר 1963), מועצת ההגנה הערבית המשותפת (יוני 1961) וכינוס הרמטכ"לים הערבים (אפריל 1961). בכינוסים אלו התקבלו החלטות שבהמשך היו בסיס להחלטות הפסגה, אולם לטענת נאצר ההחלטות לא יושמו בשל פער בין הדרגים המבצעים לקובעי המדיניות, כאשר ראשי המדינות אינם מעוניינים לשתף פעולה בישום ההחלטות מסיבות פוליטיות. נאצר ראה בפסגה אמצעי להשגת מחויבות אמיתית של מדינות ערב לתוכניות שכבר גובשו. הוא האמין, כי באמצעות הועידה ניתן יהיה לגבש וליישם אסטרטגיה ארוכת טווח לניצול המשאבים הערביים על מנת להכין את מדינות ערב למלחמה שתסתיים בהשמדת ישראל.

הסוגיות העיקריות שעמדו ברקע הועידה היו:

תעלת ההטיה, והמוביל

בשנות ה-50 של המאה ה-20, התבצע על ידי מדינת ישראל מיזם שנודע בשם תעלת ההטיה. מיזם זה היה אמור להיות שלב ראשון במיזם המים הגדול של מדינת ישראל, המוביל הארצי. על פי התוכנית, יובלו מי הירדן ההררי מדרום לגשר בנות יעקב בתעלת הטיה פתוחה לכורזים, משם ימשיך חלקם לכנרת, תוך ייצור חשמל הידרואלקטרי, והחלק הנותר יוזרם מערבה למאגרי צלמון ואשכול. בעוד ישראל הייתה נחושה לישם את המיזם, מדינות ערב ובראשן סוריה הביעו התנגדות נחרצת לביצועו.

העבודות על המיזם החלו ביולי 1953 בשטח ישראל, ובספטמבר נכנסו שני מחפרים לשטח המפורז. ההתנגדות המעשית של הערבים, התבטאה בהפרעה לעבודות באמצעים צבאיים, תלונות למועצת הביטחון, והטלת וטו על ידי ברית המועצות, על החלטות של מועצת הביטחון לטובת המשך המיזם.

יחסי סוריה מצרים

בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 שרר משבר ביחסי מצרים–סוריה. הרקע להתערערות היחסים היה פרישתה החד-צדדית של סוריה מקע"מ. באותה עת שלטה בסוריה מפלגת הבעת'. שלטונות סוריה לחצו על הליגה הערבית, לאשר יציאה למלחמה נגד ישראל, כדי למנוע את השלמת הקמת המוביל הארצי. בעוד שהאינטרס של עבד אל נאצר היה לדחות מלחמה שכזאת, שכן צבא מצרים היה שקוע עד צוואר במלחמת האזרחים של צפון תימן. (נאצר תמך במהפכנים הרפובליקנים בפיקודו של עבדאללה אל סלאל, באמצעות חיל משלוח שכלל כ-70,000 חיילים וכלי נשק). נאצר התנגד ליוזמה הסורית, וכפעולת נגד יזם את כינוס ועידת הפסגה.

סכסוכים בין מדינות ערב השונות

באותה תקופה שררו יחסי משבר בין מספר מדינות חברות הליגה לבין עצמן. בין אלג'יריה למרוקו היה סכסוך גבול בנוגע לשליטה בסהרה המערבית. בין סוריה ומצרים, כאמור לעיל, שרר סכסוך כבד, כאשר סוריה טוענת שמצרים זנחה את הבעיה הפלסטינית, ואף מזלזלת בצורכי המים של סוריה. סכסוך שרר גם בין סעודיה למצרים. זאת עקב המתקפות התעמולתיות המצריות על סעודיה, עקב היותה פאודלית שבטית. היוזמה לקיים את ועידת הפסגה, נבעה (הצהרתית) גם מהרצון להפגיש בין מנהיגי המדינות היריבות.

סדרי הוועידה

הוועידה החלה בישיבה חגיגית. בישיבה זאת גילה נאצר, כי כבר בחודש יוני 1961, התקבלה החלטה על ידי מועצת ההגנה הערבית שהתקיימה בביירות, לצאת למלחמה כוללת כנגד ישראל, כאשר האחרונה תשלים את עבודות הטיית הירדן.

החלטות הועידה

בוועידה התקבלו פה אחד 3 החלטות עיקריות:

1. להטות את מקורות הירדן על מנת למנוע מים מישראל.
2. להקים את הארגון לשחרור פלסטין.
3. להקים מפקדה צבאית ערבית משותפת על מנת להכין את צבאות ערב למלחמה כוללת בישראל.

להחלטות הועידה הייתה תרומה מכרעת להידרדרות שהובילה לפרוץ מלחמת ששת הימים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ועידת הפסגה הערבית הראשונה בוויקישיתוף